להלן 4 ההחלטות בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית דין אזורי לעבודה: (1) בקשת רשות ערעור בית דין לעבודה ה ח ל ט ה 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת אורנית אגסי, עב 1271/98) בה קבע בית הדין, במסגרת תשובה לשאלת הבהרה שהופנתה אליו מאת ראש ההוצאה לפועל, כי ההוצאות שנפסקו בפסק הדין שניתן על ידי השופט תיבון ביום 13.8.2002 (להלן - פסק הדין הראשון) בעינן עומדות. 2. לאחר שעיינתי בכלל החומר שהובא לפני במסגרת בקשת רשות הערעור, לרבות תשובת המשיבה ותגובה לתשובה מטעם המבקשים, אני מחליט לדחותה. 3. המשיבה (להלן: החברה) עתרה לבית הדין האזורי למתן סעד זמני וקבוע אשר יאסור על המבקשים (להלן: העובדים) ליצור קשר כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, עם לקוחותיה של החברה. הדיון התקיים בפני השופט תיבון אשר נתן ביום 11.3.1998 צו זמני, אשר הוגבל לאזור ירושלים, ולמשך שנה וחצי מיום נתינתו. ביום 13.8.2002 ניתן פסק דין בו נקבע כי תוקפו של הצו הזמני יוארך לתקופה נוספת של שנתיים, קרי עד ליום 11.9.2001. בשל תקלה בית הדין, לא ניתן הצו הקבוע במועדו, ובית הדין העריך את הנזק שנגרם לחברה בשל אי קיום הצו בתקופה בו אמור הוא היה להיות מקוים, ב-40,000 ש"ח. בנוסף, חוייבו המבקשים בהוצאות משפט בגובה 20,000 ש"ח. בערעור שהוגש לבית הדין הארצי, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יקבע בית הדין הארצי את משך תקופת ההגבלה מעבר למועד הצו הזמני, וכי התיק יוחזר לבית הדין האזורי, על מנת שזה יכריע בטענת החברה לנזקיה בתקופה האמורה, תוך שמיעת ראיות נוספות שיובאו על ידי הצדדים לעניין זה. זאת, בפני מותב חדש של בית הדין האזורי. ביום 3.10.2006 ניתן פסק דין על ידי השופטת אגסי, בו נדחו טענות החברה, ונקבע שלא הוכח, אף לא בראשית ראיה, כל נזק, בין ישיר ובין עקיף, שנגרם לה בתקופה האמורה. בית הדין האזורי פסק לטובת המבקשים הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח, תוך השמעת ביקורת חריפה על אופן ניהול ההליך על ידי החברה (להלן: פסיקת ההוצאות השנייה). 4. ביום 19.3.2007 התקיים דיון בפני ראש ההוצאה לפועל, במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתחו העובדים, בעניין טענת פרעתי שהגישה החברה. לגישתה, עומדת לה טענת קיזוז של סכום ההוצאות שנפסק לטובתה בפסק הדין הראשון כנגד חיובה בפסיקת ההוצאות השנייה. בתשובתו לשאלת הבהרה שהועברה אליו מטעם ראש ההוצאה לפעול, הבהיר בית הדין האזורי כי בעת פסיקת ההוצאות השנייה לא הביא הוא בחשבון את ההוצאות שנפסקו בפסק הדין הראשון, ובעת פסיקת ההוצאות השנייה סבר בית הדין כי ההוצאות הקודמות נשארו בעינן ואף שולמו. 5. במסגרת בקשת רשות הערעור, טוענים המבקשים כי משהוחזר התיק לבית הדין האזורי, משמעות הדבר היא ביטול פסיקת ההוצאות. כל שכן, עת הוכרע בפסק הדין השני כנגד החברה. מנגד, טוענת החברה כי בפסק הדין שבערעור, לא בוטל פסק הדין האזורי, אלא קוצרה תקופת המשך הצו הזמני מתקופה של שנתיים לתקופה של חצי שנה בלבד, וזאת בהסכמת הצדדים. על כן, פסיקת ההוצאות בעינה עומדת. 6. הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית שעניינן הוצאות משפט, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו: עע140/05 סילביה שטינמץ ואח' - נאגו מריאטה, ניתן ביום 29.9.2005; דב"ע לד/12-3 דן פלדי - החב' הימית להובלת פרי בע"מ, פד"ע ה 151). כך, ממעט בית דין זה, כשאר ערכאות הערעור במערכת בתי המשפט, להתערב בשיקולי הערכאה הדיונית בעניין פסיקת הוצאות, אלא אם נפל בהחלטה של הערכאה הדיונית פגם יסודי או טעות יסודית (ראו: ע"א 77/75, חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד ל"ט(2) 592; דב"ע נא/9-6 חברת מייסון בע"מ נ' קרן הביטוח והפנסיה של ועבודות ציבוריות בע"מ, פד"ע כג 430). במקרה דנא, השאלה שהתעוררה בפני בית הדין האזורי בפני השופטת אגסי נגע לשאלת הנזק שנגרם בתקופה בה אמור היה להיות הצו הקבוע בתוקף. המדובר בשאלה שונה מאשר השאלה שעמדה לפתחו של השופט תיבון. ודוק. אילו ניתן הצו בטרם פג תוקפו של הצו הזמני, לא היה נדרש כלל בית הדין להכרעה בשאלת הנזק שנגרם בתקופה בה לא קוים הצו (בהנחה שהצו היה מקוים על ידי העובדים). ועוד. בתשובתו לשאלת ההבהרה שהופנתה אליו, הבהיר בית הדין כי פסיקת ההוצאות נעשתה עת סבר שההוצאות הקודמות נותרו בעינן, ואף שולמו. משכך, ברי הוא כי פסיקת ההוצאות השניה נעשתה במודע לפסיקת ההוצאות הקודמות. לאור האמור לעיל, ובהתאם להלכות הנהוגות בבית דין זה לעניין התערבות ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. 7. בטרם סיום, אציין כי ביום 14.6.2007 הגישה החברה בקשה להגיב לעמדת העובדים מיום 7.6.2007. משדין הבקשה להידחות, מתייתר הדיון בבקשה האמורה. 7. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מהיום ועד יום התשלום בפועל. (2) בקשת רשות ערעור בית דין לעבודה החלטה 1. זוהי בקשת רשות ערעור (להלן-הבקשה) על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (דמ 5545/04; השופטת אריאלה גילצר-כץ), אשר קיבל את תביעת המשיבה לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת בסך 18,500 ₪ ופסק לזכותה בנוסף פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בסך 28,000 ₪, שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ו-500 ₪ הוצאות משפט . 2. העובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי הן אלה: המבקשת, הינה חברה העוסקת בשירותי אבטחה (להלן גם: החברה). המשיבה עבדה בחברה כמוקדנית במשך 3 שנים ו-9 חודשים, החל מחודש 3/2001 ועד 12/2003. בסוף חודש נובמבר 2003 קיבלה המשיבה מהגב' איריס סופר, אחראית ומנהלת מוקד החברה, אישור לחופשה של חודש וחצי החל מיום 7.12.2003. (ולא 7.12.2007 כפי שנכתב בטעות בסעיף א.3 לפסק הדין). המשיבה נסעה לטיול בחו"ל ביום 7.12.2003 ושבה לארץ ביום 12.1.2004; החל מיום 14.1.2004 פנתה המשיבה אל המבקשת בהודעות פקס ובשיחות טלפון וביקשה לחזור לעבודה אך פניותיה החוזרות ונשנות לא נענו. המשיבה פנתה להסתדרות, וזו פנתה בשמה אל המבקשת בדרישה להשיבה לעבודה, אך גם פניה זו נענתה בסירוב, בטענה כי המשיבה עזבה את העבודה מרצונה כבר ביום 7.12.2003. משסירבה המבקשת להשיבה לעבודה או לשלם לה פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת הגישה המשיבה לבית הדין האזורי את התביעה מושא הבקשה. 3. בית הדין האזורי לאחר ששמע את העדויות ובחן את הראיות הגיע לכלל מסקנה, כי המשיבה יצאה לחופשה ביום 7.12.2003 לאחר שקיבלה את אישור המבקשת, וכי היא מעולם לא הודיעה למבקשת על עזיבתה את העבודה. בית הדין ציין כי "עדותו של מנהל הנתבעת, מר שלו, הייתה רצופת סתירות ובלתי מהימנה שלא נאמר למעלה מזה". לאור קביעות אלו חייב בית הדין האזורי את המבקשת לשלם למשיבה את הסכומים שפורטו בסעיף 1 לעיל. 4. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שבפני, בה שבה וטענה ,כי המשיבה עזבה את עבודתה מרצונה לצורך חיפוש עבודה בארה"ב, וכי רק לאחר מכירת החברה במסגרתה שולמו פיצויי פיטורים לחלק מהעובדים, נזכרה המבקשת, כי גם היא עובדת הזכאית לפיצויי פיטורים. כמו כן שבה וטוענת המבקשת כי דרישת המשיבה (באמצעות עמותת קו לעובד) לשלם לה את יתרת ימי החופשה דמי ההבראה ודמי נסיעות בתחילת חודש 12/2003 (ולא במועד תשלומם הרגיל), מחזקת את טענתה, כי המשיבה עזבה את עבודתה בחברה ביום 7.12.2003 מרצונה החופשי במטרה לטוס לארה"ב ולמצוא שם עבודה, ולפיכך אין היא זכאית לפיצויי פיטורים. 5. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתגובת המשיבה, אני מחליט ליתן רשות ערעור רק לעניין חיוב המערערת בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בסך 28,000 ₪. 6. לא מצאתי ליתן רשות ערעור בשאר העניינים שהועלו בבקשת רשות הערעור מטעמים אלה: הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות והראיות שהיו בפניה. בהליכי דיון מהיר, בפרט, התערבותה של ערכאת הערעור היא מצומצמת ביותר ומוגבלת בעיקר לבירור שאלות משפטיות (ראה דב"ע נז/212-9 משה קוריאט - נירה שובל, מיום 27.04.98). בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום לחרוג מכלל זה. בית הדין האזורי שמע את עדויות הצדדים ומצא, כי עדותה של המשיבה מהימנה יותר. לא זו אף זו, כפי שציין בית הדין האזורי עדותה של המשיבה נתמכת בעדותה של הגב' איריס סופר, אשר הייתה מנהלת המוקד בתקופה האמורה. מאידך עדותו של מנהל המבקשת הייתה רצופה בסתירות. לא למותר לציין כי, המשיבה ביקשה לצאת לחופשה לתקופה של כחודש וחצי לאחר שרכשה כרטיס טיסה סגור מוגבל בימים, וכי הנסיעה הייתה להודו ולא לארצות הברית, נתונים אלה מפריכים גם הם את גרסת המערערת. 7. גם הטענה שהעלה מר אהרון סידיס,אחד מבעליה של החברה,לפיה קפצה המשיבה על עגלת מקבלי הפיצויים, עקב מכירת החברה, אינה מתיישבת עם המסמכים המעידים על פניות חוזרות ונשנות של המשיבה הן בעצמה והן באמצעות ההסתדרות בתקופה שבין ה-14 ל 25 בינואר 2004, עוד בטרם קיבלו עובדי החברה פיצויים בגין מכירתה כפי שטען מר סידיס. גם בתשובתו של מנהל החברה מר אורי שלו מיום 5.2.2004 לפנייתה של נציגת ההסתדרות אין זכר לטענה זו. 8. סוף דבר - בקשת רשות הערעור מתקבלת חלקית, כמפורט בסעיף 5 לעיל. בתוך 15 יום מהמועד בו תומצא למבקשת החלטה זו, תמציא המבקשת הודעת ערעור המתייחסת אך ורק לנושא לגביו ניתנה לה רשות ערעור, וכן תדאג לתשלום אגרה נוספת בגין הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות (3) בקשת רשות ערעור בית דין לעבודה החלטה לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (הרשמת סלווא שאמי; דמ 1248/06), אשר דחה את תביעת המבקש לתשלום "עידוד פרישה". הרקע לבקשה: המבקש עבד כמורה בבית ספר בכפר בועיינה במשך 29 שנים, מטעם המשיב (להלן: "משרד החינוך"). במהלך תקופת עבודתו, הורשע המבקש בבית משפט השלום בטבריה בעבירה של תקיפת קטין בידי מי שאחראי עליו (לפי סעיף 368 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ונגזר עליו עונש של מאסר על תנאי ותשלום קנס. בעקבות כך, הורשע המבקש בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(3)(4)ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג- 1963, ובגזר הדין נקבע, בין היתר, כי המבקש יפוטר ממשרד החינוך החל מיום 1.12.02, מכיוון שהוא אינו ראוי עוד לשמש כמורה בישראל. בגזר דינו של בית הדין למשמעת נקבע כי כן ישולמו למבקש הגמלה המגיעה לו ומענק פרישה. מאז פיטוריו, משולמת למבקש גמלה חודשית בהתאם לתקופת עבודתו בשיעור של 59.5%. בתביעה שהגיש המבקש לבית הדין האזורי כנגד משרד החינוך, טען המבקש כי הוא זכאי להגדלת הגמלה בשיעור של 4% (להלן גם: "הגדלת הגמלה"), בטענה כי לכל העובדים הפורשים לפנסיה במדינת ישראל ניתנת הגדלת הגמלה בשיעור 4% בגין עידוד פרישה. על יסוד הסכמת הצדדים, פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן על סמך סיכומים בכתב שהוגשו על-ידי הצדדים. בפסק הדין מושא הבקשה קיבל בית דין קמא את גרסת משרד החינוך, אשר נסמכה על מכתבו של מר נתן מרקו ממשרד החינוך שצורף לסיכומים וסיכום דברים מדיון וועדת הפרישה והגימלאות של משרד החינוך, לפיה הגדלת הגמלה ניתנה בתקופה הרלוונטית לעובדים שפרשו משירות המדינה, אולם בהתקיים תנאים מסויימים, ובהם - כי דובר בפרישה מוקדמת עקב צמצומים או מטעמים פדגוגיים ובמסגרת מכסה שאושרה מראש על-ידי משרד האוצר ונציבות שירות המדינה. לעומת זאת, פיטורים על-פי פסק דין של בית הדין למשמעת אינם מזכים בהגדלת גמלה, אלא אם נקבע במפורש אחרת בפסק הדין; עוד קבע בית הדין האזורי, כי המבקש לא פרט במסגרת כתבי טענותיו מהו המקור המשפטי עליו נסמכת תביעתו לתשלום הגדלת גמלה, וכן לא פירט את טענתו לפיה הגדלת גמלה ניתנה לכל המורים היוצאים לפנסיה, ולא הגיש כל אסמכתא בתמיכה לטענותיו אלה. כן הדגיש בית הדין האזורי כי המבקש לא הביא כל ראיה לסתור את האמור במכתבו של מר מרקו ולא ביקש לחקור את מר מרקו או כל אדם אחר מטעם המשיבה בעניין נסיבות תשלום הגדלת גמלה בגין "עידוד פרישה". לאור האמור, נדחתה תביעתו להגדלת גמלה בשיעור של 4%. בבקשת רשות הערעור קובל המבקש כנגד קביעת בית הדין האזורי לפיה נסיבות פרישתו אינן מזכות אותו בתשלום הגדלת גמלה, כאשר לטענתו אין בעובדה כי הורשע בעבירה של תקיפת קטין בידי מי שאחראי עליו כדי לשלול את זכאותו להגדלת גמלה, וכן קובל הוא כנגד הקביעה לפיה הוא לא פירט את המקור המשפטי עליו נסמכת תביעתו. כמו כן טוען המבקש, כי בית הדין קמא קבע ממצא עובדתי שגוי (אם כי לא פירט בבקשה מהו אותו ממצא), וחוזר על הטענה שהעלה בפני בית הדין קמא לפיה כל המורים היוצאים לפנסיה מקבלים את הגדלת הגמלה. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובכלל החומר שבתיק, אני מחליטה לדחות את הבקשה, בלא לבקש את תגובת משרד החינוך. זאת בהתאם לתקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. בית הדין האזורי קבע, כי נסיבות סיום עבודת המערער במשרד החינוך אינן מזכות אותו בתשלום הגדלת גמלה, שכן המבקש אינו ממלא אחר התנאים לקבלת הגדלת גמלה, וזאת בהסתמך על מסמכים שהגיש משרד החינוך לתיק בית הדין, אשר לא נסתרו על-ידי המבקש. בית הדין האזורי דחה את גרסת המבקש לפיה הגדלת גמלה משולמת לכל המורים היוצאים לפנסיה במדינת ישראל, בציינו כי טענתו לא פורטה כראוי ולא נתמכה במסמכים כלשהם. קביעותיו אלה של בית הדין תואמות את כתבי הטענות והמסמכים שהוגשו בפניו, ומקובלות עלינו. יצוין, כי גם במסגרת בקשת רשות הערעור לא פירט המבקש מהו המקור החוקי עליו הוא נסמך בטענתו בדבר זכאותו לתשלום הגדלת גמלה, ומה הן האסמכתאות לטענה לפיה הגדלת גמלה משולמת לכל מורה הפורש מהשירות. בנסיבות אלה, אין מקום להתיר הגשת ערעור בעניינים אלה. סוף דבר - הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת משרד החינוך, אין צו להוצאות. (4) בקשת רשות ערעור בית דין לעבודה החלטה 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 20.9.2007 (השופטת דלית גילה ונציגי הציבור מר עמי לוי ומר משה קידר; בשא 4744/07 עב 3073/07) אשר דחה את בקשתו למתן סעדים זמניים כנגד הפסקת העסקתו כמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית אעבלין. 2. העסקתו של המבקש כמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית אעבלין עמדה מספר פעמים לבחינתו של בית הדין לעבודה. תחילה, בהתייחס להודעת הפיטורים שקיבל מראש המועצה הקודם, מר עאטף חאג', ביום 7.8.2001 ושעמדו ביסודה טעמים רפואיים. נוכח התערבותה של ההסתדרות, חזרה בה המועצה מכוונתה לפטר את המבקש ובית הדין האזורי בחיפה קבע בפסק דין מיום 30.5.2005 כי "התובע ממלא תפקיד של מנהל מחלקת החינוך במועצה במשרה מלאה, ואני אוסרת על שני הנתבעים [ראש המועצה הקודם ומי שמונה לתפקיד מנהל מחלקת החינוך בפועל במקום המבקש - ס.א] להפריע לתובע במילוי תפקידו כמנהל מחלקת החינוך..." (עב 1195/02). המבקש פנה פעם נוספת לבית הדין האזורי בחיפה ביום 9.5.2007, בעתירה כנגד זימונו לשימוע לפני פיטורים על פי מכתביו של ראש המועצה ויו"ר הועדה הקרואה, מרק אסיה, מחודש מרץ 2007 בשל טענות שעניינם "חריגה מסמכות". בהחלטה מיום 9.7.2007, דחה בית הדין האזורי בחיפה את בקשתו של המבקש למתן סעדים זמניים כנגד העברתו מתפקידו. בין לבין, הודיע יו"ר הועדה הקרואה למבקש במכתב מיום 7.8.2007 על פיטוריו מעבודתו במועצה בתוקף מיום 7.10.2007. בהתייחס להודעה אחרונה זו, פנה המבקש לבית הדין האזורי בחיפה בתובענה חדשה ומתוקנת ובבקשה למתן סעדים זמניים (בשא 4744/07 עב 3070/07). בית הדין האזורי דחה את הבקשה ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני. 3. נתתי דעתי לבקשת רשות הערעור ואני מחליט שלא להיעתר לה. 4. החלטה אם ליתן סעד זמני נתונה ככלל לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בבקשה למתן סעד זמני, אלא אם כן הפעיל בית הדין שיקול דעתו שלא כהלכה (דב"ע שן/41-14 ועד עובדי קבוצת הקשר של תדיראן בע"מ - תדיראן בע"מ, פד"ע כב 92; דב"ע נה/247-3 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244). נסיבות המקרה שלפני, אינן מצדיקות חריגה מן הכלל. אבאר. 5. במסגרת בקשת רשות הערעור שלפני עולות לדיון שאלות משפטיות חשובות ובין היתר בעניין היחס בין סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (מנהל מחלקת חינוך) התשס"א-2001 המסדיר את הליך פיטוריו של מנהל מחלקת חינוך ברשות מקומית לבין תיקון סעיף 171א(2) לפקודת העיריות בשנת 2004, שקבע כי עובד רשות מקומית יפוטר על ידי וועדת פיטורים שהרכבה נקבע בסעיף. עוד עולה לדיון, שאלת השתתפותם של מזכיר המועצה וגזברה בוועדת הפיטורים של המבקש, לאחר שמזכיר המועצה הורשע בעבירה של שיבוש מהלכי משפט בבית המשפט המחוזי בחיפה ולאחר שוועדת החקירה שמונתה לבחינת התנהלותה של המועצה המקומית אעבלין מטעם משרד הפנים היתה בעמדה, כי ראוי להעביר מתפקידם את מזכיר המועצה וגזברה. עם זאת, הדיון בשאלות אלה מצריך בירור משפטי ועובדתי מקיף שטוב שיעשה על ידי בית הדין האזורי במסגרת ההליך העיקרי, בהקדם האפשרי, תוך שיתן דעתו למכלול הראיות שיונחו בפניו. 6. בנקודת הזמן בה אנו מצויים, קבע בית הדין האזורי כי לכאורה, החלטת הפיטורים בעניינו של המבקש התקבלה על יסוד טענות ענייניות הקשורות לתפקודו כמנהל מחלקת החינוך במועצה, וכי ועדת הפיטורים החליטה על פיטוריו לאחר ששמעה את טיעוניו במסגרת של שימוע. עוד יצויין בהקשר זה, כי ביום 2.8.2007 התקיימה ישיבת מליאת מועצה שדנה ואישררה את פיטוריו של המבקש פה אחד. במצב דברים זה, איני מוצא מקום לקיים דיון בערעור על החלטתו של בית הדין האזורי שלא ליתן בידי המבקש סעד של ביטול פיטוריו במסגרת החלטת ביניים. 7. בסיפה להחלטתו קבע בית הדין האזורי, כי דיון מוקדם בהליך העיקרי יתקיים לפניו בחודש ינואר 2008. נוכח נסיבותיו של ההליך והסעדים המבוקשים במסגרתו, יעשה בית הדין האזורי להקדמת הדיון בהליך העיקרי, בהתאם ליומנו. בנוסף, יורה בית הדין האזורי למשרד הפנים להגיש עמדתו בעניין פיטוריו של מנהל מחלקת החינוך במועצה, בזיקה לממצאי וועדת החקירה שמונתה מטעם משרד הפנים לבחינת התנהלותה של המועצה. 8. לאור האמור, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור לבית הדין לעבודהערעורבית הדין לעבודה