1. התובעים טוענים לרשלנות מקצועית של הנתבע, עורך דין במקצועו, ביחס לחוזה מכר מקרקעין, שערך עבור שני הצדדים בעסקה, ביום 31.5.98. לטענת התובעים, הנתבע התרשל בכך, שלא הותיר בידיו הנאמנות די כספים מתוך כספי התמורה, לשם הבטחת תשלום מס השבח. לטענת התובעים, הנתבע אחראי למלוא הנזק שנגרם להם, והמסתכם ב-76,748 ₪. 2. כמעט שתיים עשרה שנים לאחר חתימת החוזה, הגישו התובעים נגד הנתבע תביעה לתשלום פיצויים, בהתבסס על עילת רשלנות מקצועית. התביעה הוגשה בבית משפט השלום באשדוד ביום 18.5.00, ועל פי החלטת בית משפט השלום באשדוד, הועבר הדיון בה, לבית משפט השלום בירושלים, בעקבות בקשת הנתבע, להעברת הדיון בשל חוסר סמכות מקומית. בד בבד הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף, מפאת התיישנות [בש"א 2198/00], ובהחלטה מיום 5.9.02 דחיתי בקשה זו, בנימוק העיקרי, לפיו, העובדות הרלוונטיות להכרעה בשאלת ההתיישנות, שנויות במחלוקת, אינן מבוססות בתצהיר, ולא מן הנמנע שהענין יתברר במהלך שמיעת העדויות והצגת הראיות. החלטה ברוח זו גם נתן בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 17.11.02 [בר"ע 4328/02 מחוזי י-ם]. 3. בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית, נחקרו על תצהיריהם, והוגשו סיכומים בכתב. 4. הנתבע שב וטוען, כי דין התביעה להידחות, בשל התיישנותה. לטענתו, בהתאם לסעיף 5 בחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות לתביעה בנושא שאינו במקרקעין הינו 7 שנים, ועל פי סעיף 6 בחוק הנ"ל, מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התביעה. במקרה דנן, מדובר בתביעה המבוססת על עוולת הרשלנות. על פי סעיף 89 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), עילת התביעה נולדה ביום שבו אירע המעשה, המחדל או הנזק, ואם לא נתגלה הנזק ביום שאירע, נולדת עילת התביעה ביום שבו התגלה הנזק. בכל מקרה, ההתיישנות הינה בתוך 10 שנים מיום קרות הנזק. במקרה דנן, טוענים התובעים, כי הנתבע התרשל בכך שהעביר את רוב התמורה לידי המוכר, בטרם קיבל הודעה מהרשויות על תשלום מס השבח, ואישור סופי ביחס לעסקה. בנסיבות אלה, ברור שעילת התביעה נולדה ביום בו הועברה מרבית התמורה, אשר שולמה על ידי התובעים לידי המוכר. לטענת הנתבע, אין בעצם מחלוקת עובדתית בינו לבין התובעים, ביחס למועד היווצרות עילת התביעה, כבר ביום 31.5.88, או ימים ספורים לאחר מכן. הם מודים בפה מלא, שידעו את מכלול העובדות שמהוות, לכאורה, את עילת התביעה, לכל המאוחר כבר באמצע 1992, בעת שהגישו תביעה כספית נגד המוכר. הם מעידים, כי לאחר שהמוכר עזב את הארץ, נודע להם שהשומה העצמית שהוגשה למס שבח על סך 6,589 ₪, לא התקבלה על ידי מס שבח, אשר קבע שומה, לפיה, סכום המס הינו 25,408 ₪. כבר אז היה בידיעתם שהנתבע לא הותיר בידו די כסף לשלם את סכום המס הנ"ל. למרות זאת, הם בחרו שלא להגיש נגד הנתבע תביעה משפטית אלא רק ביום 18.5.00, היינו, במקרה הנוח ביותר לתובעים, למעלה משנה לאחר תום תקופת ההתיישנות. 5. ב"כ התובעים לא התייחס בסיכומים התייחסות של ממש לטענת ההתיישנות, למעט אזכור העובדה שבית משפט נתן החלטה בבקשה לדחות על הסף את התביעה, ובקשת רשות ערעור נדחתה [סע' 13 בסיכומים]. 6. אלה העובדות הצריכות לענין, כפי שהתבררו במשפט: בתאריך 31.5.98 בשעות אחר הצהרים, פנו התובעים והמוכר אל משרדו של הנתבע, וביקשו ממנו לערוך עבורם חוזה מכר, ביחס למגרש באזור י"א באשדוד חלקה 204 גוש 2019. הנתבע הבהיר לתובעים ולמוכר, כי איננו נוהג לערוך הסכמים בו ביום, ולא יהיה סיפק בידו לבדוק את מצב הזכויות בנכס, אולם, בעלי העסקה הפצירו בו לעשות כן, והסבירו שיש בידם את כל המסמכים הנחוצים לענין, ואף מסרו את אותם מסמכים לידי הנתבע. הנתבע הפנה את הצדדים אל רואה חשבון מוסמך שלמה רחמים, אשר משרדו באותו בנין בו מצוי משרד הנתבע, כדי שיערוך תחשיב לגבי גובה מס השבח הצפוי בגין העסקה. הצדדים הלכו לרואה החשבון, קיבלו תחשיב מס ממנו, וביקשו מהנתבע לערוך את חוזה המכר. הנתבע ייצג את שני הצדדים, ערך חוזה מכר, לפיו, רכשו התובעים את זכויות המוכר במגרש, בתמורה של 45,000 $. לא צויינו בחוזה תנאי תשלום התמורה, לא מועד מסירת חזקה, ואין הוראה, לפיה, יופקדו חלק מכספי התמורה בנאמנות להבטחת תשלום מס השבח והוצאות אחרות, בהן חייב המוכר. הצדדים חתמו על חוזה זה, ושילמו לנתבע שכר טרחה, כל אחד לפי חלקו. באותו מעמד חתמו בעלי העסקה על טפסי ההצהרה על מכירת/רכישת זכות במקרקעין על פי חוק מס שבח מקרקעין, והנתבע אישר את חתימותיהם לפניו ביום 31.5.88. טפסים אלה הוגשו למס שבח מקרקעין ביום 12.7.1988. כשנה לאחר מכן, ביום 25.7.1989, פנה הנתבע במכתב אל המוכר, והודיע לו, כי שלטונות מס שבח לא קיבלו את השומה העצמית, שנערכה על ידי רואה החשבון שלמה רחמים, והוציאו שומה אחרת, לפיה, הוערך שווי המגרש בסכום גבוה בהרבה משווי המגרש בחוזה, לפי השומה החדשה, סכום המס הינו 27,265 ₪. ולכן, עליו לדאוג להגשת השגה ו/או לשלם את סכום המס הנדרש. המוכר לא ענה למכתבי הנתבע, מכיוון שעזב את הארץ זמן קצר לאחר חתימת ההסכם. בין לבין, קיבלו התובעים דרישות והודעות ממשרדי מס שבח, לפיהן היה עליהם לשלם סכום של 135,000 ₪. הם היו בקשר עם הנתבע, פנו בהשגות למס שבח מקרקעין, בין השאר, בעזרתו של הנתבע, ובסופו של דבר, הסכימו משרדי מס שבח להעמיד את התשלום על סך 15,000 ₪, בתנאי שישלמו סכום זה מיד. התובעים שילמו את סכום המס הנ"ל בחודש 6/98. התובעים הגישו נגד המוכר תביעה כספית, בבית משפט שלום באשדוד [ת.א. 591/92], אולם, מכיוון שלא ניתן היה לאתר את המוכר, למרות נסיונות שלהם לאתרו בגרמניה, ניתן פסק דין בהעדר הגנה, מבלי שפסק הדין בוצע. התובעים כל אותה עת היו בקשר עם הנתבע, ואף נפגשו איתו במשרדו ביום 7.4.00. 7. הבסיס העיקרי לחבות עורך דין כלפי לקוחו, הוא בסיס חוזי למתן שירותים מקצועיים בעבור תמורה [ראו חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974]. בהסכם כזה, ישנה הבנה מכללא בין הצדדים, כי עורך הדין הוא בעל ידע, מאומנות ומיומנות, הנדרשים במקצוע עריכת הדין, והוא מתחייב להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח [ראו ע"א 37/86 מ' לוי ואח' נ' י' שרמן ואח' פ"ד מד(4), 446, 462]. התרשלות בטיפול בעניינו של לקוח, עשויה על כן לשמש עילה לתביעה, בגין הפרת חוזה, אולם, במקרה דנן, התובעים לא ביססו תביעתם על עילה זו אלא התרכזו בעילת הנזיקין, ולפיכך, הדיון יתמקד בכך. לפי האמור בסעיף 35 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לגבי בעל מקצוע, התרשלות היא התנהגותו של מי שלא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלוח יד, היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. משמע, השאלה אם התרשל עורך דין במילוי תפקידו כעורך דין, אם לאו, נחתכת בראש ובראשונה על פי הנסיבות המיוחדות של המקרה. בקביעת האחריות ברשלנות, ורשלנות מקצועית בכלל זה, יש להיזקק לשאלות הבאות: א. האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק, על פי מבחן הציפיות הנובע מסעיף 36 בפקודת הנזיקין הנ"ל, תוך התייחסות לשני היבטים: ההיבט הנורמטיבי, קרי, שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית, וההיבט הספציפי, קרי, האם קיימת חובת זהירות קונקרטית. ב. האם המזיק הפר את חובת הזהירות החלה עליו, וסטה מרמת הזהירות המוטלת עליו. ג. האם ההפרה גרמה לנזק. [ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1), 113]. שאלת האחריות המושגית נגזרת מבחינה נורמטיבית של השאלה, האם אדם סביר מסוגו של הנתבע, היינו, עורך דין הנותן שירותים מקצועיים, חב חובת זהירות ללקוחות, במובן זה שהוא צריך לצפות התרחשותו של הנזק. קביעת קיומה של החובה הנורמטיבית, הוא פרי שיקולי מדיניות משפטית, הבאים לאזן בין מכלול אינטרסים חברתיים שונים, המתמודדים זה עם זה. לא יכול להיות ספק, כי יחסי עורך דין ולקוח, אשר במסגרתם מתבקש עורך הדין ליתן שירותים מקצועיים תמורת שכר, מולידים אחריות מושגית, לפיה, על עורך הדין לנהוג כלפי הלקוח בזהירות ובמיומנות ראויה, ולצפות התרחשות של נזק, באם אחריות זו תופר. אחריות זו קיבלה גושפנקא סטטוטורית ברורה בסעיף 54 בחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 הקובע, כי במילוי תפקידיו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. אליבא דכולי עלמא, חלה על עורכי הדין חובת זהירות מושגית, כל אחד כלפי הלקוח שלו [ראו ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט ואח' פ"ד מו(4) 529, 534]. אמות המידה הראויות לבחינת רמת המיומנות והזהירות, שאובות מההלכה הכללית, באשר לרמה הנדרשת מבעל מקצוע בכלל, ומכללי לשכת עורכי הדין בפרט. ראוי לאזכר בעניין זה את על"ע 7/73 עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א-יפו פ"ד כח(1), 679, 683; ע"א 37/86 מ' לוי ואח' נ' י' שרמן ואח' פ"ד מד(4), 446, 468; ע"א 229/85 בן נון נ' הרצוג ואח' פ"ד מב(1), 785; ע"א 4707/90 מירוקס נ' ברנוביץ פ"ד מז(1) 17]. עם זאת, לגבי חובתו של עורך דין, המייצג לקוחות בעסקת מקרקעין, אמר בית המשפט העליון (כב' הנשיא מ' שמגר בשעתו) דברים מפורשים כדלקמן: "עורך דין המתבקש לעשות עסקת מקרקעין עבור לקוח, אינו ממלא אחר חובתו כלפיו אם אינו בודק תחילה את פרטי הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובמוסד מתאים אחר הקשור לנושא, לפי הענין...". [ראו ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט ואח' פ"ד מו(4) 529, 537 מול האות ז']. דברים דומים נאמרו על ידי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 2590/90 נסים נ' דניאלי פ"ד מח(3), 846, 851 מול האות ב']. "חובת הזהירות של עורך הדין כלפי לקוחו אינה שנויה במחלוקת... היא קיימת גם בעריכת מסמכים והלקוח רשאי להניח שמה שעשה בעבורו עורך הדין משיג מבחינה משפטית את התכלית המבוקשת, וכי על עורך הדין להשתמש במיומנות, בחריצות, ובתשומת לב סבירות שאם לא כן, אשם הוא בהתרשלות". במקרה דנן, לא יכולה להיות מחלוקת שקמה חובת הזהירות המושגית הנקבעת לפי מבחן הציפיות, לאור מערכת היחסים בין המוכר והקונים - התובעים של נכס המקרקעין מחד גיסא, לבין הנתבע - הפרקליט אותו שכרו לשלם מילוי הפונקציה המקצועית. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, מחומר הראיות עולה בבירור, שהתובעים והמוכר הגיעו למשרדו של הנתבע, כשהכל סגור ונעול מבחינת העסקה, וביקשו לערוך את החוזה מהר ככל האפשר, כפי שסיכמו מראש ביניהם. בו במקום הם חתמו על חוזה המכר, והתובעים אף שילמו את מלוא התמורה. התובעים לא מעלים בכתב התביעה, כל טענה כנגד עריכת תנאי ההסכם על ידי הנתבע, ולכן לא אדרש לשאלה, אם החוזה נערך כראוי, אם לאו. התובעים גם לא מעלים כל טענה מפורשת, לאי עריכת בדיקות במשרדי מס שבח מקרקעין, בטרם החתימה על חוזה המכר. אין ספק שמדובר בעריכת חוזה בתנאי בהילות ולחץ. בו ביום בו הגיעו התובעים יחד עם המוכר למשרדו של הנתבע, נערך ונחתם החוזה, כך שבהחלט יתכן, שהרצון להעניק שירות מהיר ללקוחות, הוא שהנחה את הנתבע. אין עדות מצד התובעים, לכך שהוא התבקש לבצע פעולות משפטיות אחרות, מעבר לעריכת החוזה. הנתבע טוען, שהוא פעל ועשה פעולות משפטיות, מתוך רצון לעזור לתובעים, ולא משום שהתחייב לכך. יחד עם זאת, אני רואה לנכון להעיר, כי לא יכול להיות ספק שהנתבע יכול היה מהבחינה הטכנית, לצפות את התרחשות הנזק לתובעים, בנסיבותיו של מקרה זה, שהרי הוא ידע שחל מס שבח על העסקה, ומתוך הנסיון והידע המקצועי הנדרשים ממנו, היה עליו לברר במס שבח את כל הנתונים, בטרם חתימת החוזה, ולהותיר בידיו הנאמנות סכום כסף נכבד מתוך התמורה, ולא סכום זעום כפי שנעשה. הנתבע ייצג בעת ובעונה אחת, הן את התובעים, והן את המוכר, והיה עליו לשרת בנאמנות את עניינם של שניהם, ולהגן על כל אחד מהם מפני סיכונים בלתי סבירים, העלולים להתרחש ולגרום נזק. היה עליו לצפות מראש, את הסיכון שהתובעים נוטלים על עצמם, בהתקשרות החוזית בתנאי תשלום, כפי שבאו לידי ביטוי בחוזה (או יותר נכון כפי שלא באו לידי ביטוי בחוזה), ובתשלום התמורה, הן משום עצם טיבה של העסקה, והן משום הידיעה הברורה, שעל העסקה חל מס שבח מקרקעין. לאור האמור לעיל, מתחייבת המסקנה, כי על הנתבע חלה גם חובת זהירות קונקרטית. 8. בתביעה שאינה במקרקעין, התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, הינה שבע שנים. במקרה דנן, עילת התביעה, כפי שצויין לעיל, מבוססת על רשלנות הנתבע, במעשה שעשה, בכך שהעביר את רוב התמורה לפי ההסכם לידיו של המוכר, בטרם קיבל אישור שלטונות מס שבח על תשלום מלוא המס, ובמחדל, בכך שלא עזר לתובעים במאומה, כדי לנסות ולהקטין את הנזק, אשר כבר נגרם להם. כפי שציינתי לעיל, התובעים לא טוענים דבר כנגד תנאי החוזה, אשר ערך עבורם הנתבע, ועליו הם חתומים. על פי סעיף 89 בפקודה, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שנולדה עילת התביעה. היום הקובע הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל. היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל. (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק אלא שבמקרה אחרון זה, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. מהעובדות, שאינן שנויות במחלוקת, ואף אלה שהוכחו במשפט, ברור שעילת התביעה נולדה ביום בו הועברה התמורה, אשר שילמו התובעים, לידי המוכר. בהסכם עליו חתומים הצדדים, רשום בסעיף 2, שהתמורה סכום השווה ל-45,000 $ תשולם למוכר ביום 2.6.88. שני הצדדים להסכם, הן המוכר והן הקונה, ידעו שעל העסקה יחול מס שבח. גם הנתבע ידע זאת, שהרי אף לגירסתו, הוא שלח את הצדדים לרואה חשבון מוסמך, מר שלמה רחמים, שיערוך להם שומה עצמית של מס שבח [עמ' 23, 34, 35, 36, 37]. בהסכם לא נקבעו תנאי תשלום, ואין התייחסות לאופן תשלום מס השבח, מתוך כספי התמורה, או כל כיו"ב, גם לא התייחסות לאותו סכום של 6,500 ₪, אשר נותר בידי הנתבע בנאמנות, לצורך תשלום מס השבח שיחול על העסקה, כפי שהעידו בסעיף 6 בתצהיר התובע. כפי שכבר ציינתי לעיל, התובעים לא מעלים בכתב התביעה כל טענה כנגד עריכת תנאי ההסכם על ידי הנתבע, ועל כן, לא אתייחס לנקודה זו, ולא אביע דעתי ביחס לכך. התובעים שילמו את מלוא התמורה על פי ההסכם, ולגירסתם, נודע להם בשלב כלשהו, לאחר שהמוכר עזב את הארץ, שהשומה העצמית של מס השבח, לא התקבלה על ידי הרשויות. מס שבח ערך שומה חדשה, וקבע שעל העסקה חל מס שבח בסכום של 25,408 ₪. בנסיבות אלה, סכום הכסף שנותר בידי הנתבע, לא הספיק לשלם את מלוא המס, והעברת הזכויות על שם התובעים התעכבה. לפי עדות התובעים, המוכר עזב את הארץ "זמן קצר לאחר עריכת וחתימת ההסכם" [סע' 5 בתצהיר התובע]. הם לא מציינים תאריכים. אי אפשר למצוא בכתב התביעה ובראיות מטעם התובעים, את היום שבו נודעו להם העובדות המהוות בסיס לעילת התביעה נגד הנתבע. "זמן קצר" חייב להיות פרק זמן קצר, מאז חתימת ההסכם ביום 31.5.88. בחקירה נגדית התברר, שהעובדה שמס שבח לא קיבל את השומה העצמית, היתה בידיעתם של התובעים, כחצי שנה או שבעה חודשים, לאחר חתימת ההסכם, ובעקבות שיחה טלפונית עם הנתבע. לכל המאוחר הם ידעו על כך שנה לאחר חתימת ההסכם [עמ' 9 שו' 21-23, עמ' 17 שו' 17-21, עמ' 18 שו' 18]. מירוץ ההתיישנות מתחיל, איפוא, מהמועד בו נודע לתובעים, שסכום מס השבח החל על העסקה, גבוה בהרבה מ-6,500 ₪. המסקנה המתבקשת מהעובדות שהוכחו, הינה, שעילת התביעה נולדה סמוך מאוד לאחר חתימת ההסכם (לטעמי אף בעת חתימת ההסכם), ולכן חלפה תקופת ההתיישנות זה מכבר. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי במקרה הנוח לתובעים, הרי שהם טוענים בכתב התביעה, שהם פנו למוכר בדרישה, שישלם את יתרת מס השבח, וקיבלו בשמו תשובה, בתאריך 5.5.92, לפיה, המוכר נמצא בחו"ל [סע' 7 בכתב התביעה ונספח ג' לכתב התביעה]. תאריך זה מלמד שפניית התובעים למוכר היתה קודם לכן, ומכאן שענין מס השבח היה ידוע להם, לפחות חודש חודשיים קודם לתאריך הנ"ל. מסקנה זו מתיישבת גם עם העובדה שהתובעים הגישו נגד המוכר תביעה כספית, באמצע שנת 1992, בה דרשו לחייב אותו לשלם את יתרת תשלום מס השבח, ולפצות אותם על עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב מעשיו [ת.א. 591/92 בית משפט השלום באשדוד]. לגירסת התובעים, הם נמנעו מלתבוע את הנתבע באותה תביעה, מפאת הכבוד שהם רחשו לו, וכדי לשמור על שמו הטוב [סע' 12, 20 בסיכומי ב"כ התובעים]. הנזק שהתגלה לתובעים לא היה נזק של מה בכך, וכל אדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה, כפי שאכן גם התובעים סברו, שהרי הם הגישו את התביעה נגד המוכר, ורק משום הרצון שלא לפגוע בשמו הטוב של הנתבע, נמנעו מלהגיש את התביעה, אותה עת, גם נגדו. משבחרו לנהוג כך עם הנתבע, אין להם להלין אלא על עצמם. סיכומו של דבר, התובעים מודים, איפוא, במפורש, כי ידעו על העובדות המהוות את עילת התביעה כנגד הנתבע, לכל המאוחר במועד הגשת התביעה כנגד המוכר, היינו, באמצע שנת 1992. התובעים לא הראו שתחילת תקופת ההתיישנות, היתה במועד מאוחר יותר מן היום שבו נולדה העילה. התביעה הוגשה ביום 18.5.00, היינו, למעלה משבע שנים, לאחר תקופת ההתיישנות. התובעים ניסו להסביר את ההשתהות הארוכה בהגשת התביעה, בכך שהיו בקשר כל העת עם הנתבע, מתוך תקווה ונסיון להגיע לפשרה כלשהי [עמ' 15]. בהקשר זה נפסק, כי משא ומתן ונסיונות פשרה, אינם עוצרים את מירוץ ההתיישנות [ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' בנימין מזרחי ואח' פ"ד נא(1), 559, 575-576]. 9. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה מחמת התיישנות. בשים לב לתוצאה, ולהחלטה בענין ההוצאות בגדר תיק הבקשה לדחיית התביעה על הסף [בש"א 2198/00], אין צו נוסף להוצאות. 10. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום ט"ו בטבת, תשס"ה (27 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. ר' שלו- גרטל, שופטתהתיישנות