פיצויים למשפחת אסיר שנדקר למוות א. כללי 1. התביעה דנן היא תביעה של עזבון ושל תלויים.   2. ביום 19.6.97 נדקר המנוח אורי אליאסיאן ז"ל (להלן: המנוח) למוות, בעת שריצה עונש מאסר ממושך בכלא אהלי קידר בבאר שבע. המנוח נפטר זמן קצר לאחר שנדקר, במרפאת בית הכלא (סעיפים 1 ו- 9 לכתב התביעה). כבן 31 היה במותו (הוא יליד 24.3.66).   3. אילן בוסקילה, אסיר אחר באותו בית כלא, הודה בכך שהוא אשר דקר את המנוח והביא למותו, והורשע בעבירה של הריגה. עם זאת, דקירת המנוח ע"י בוסקילה נעשתה בנסיבות מיוחדות וספציפיות, אשר עוד תוזכרנה להלן.   4. התובעים 3 ו- 4 תובעים, כתלויים במנוח, פיצויים עבור הפסד תמיכה מן המנוח. התמיכה הנטענת התבטאה בתשלום מזונות והוצאות לימוד וחינוך, שבהם היה חייב כלפיהם מכח הסכם הגרושין בינו לבין גרושתו, שקיבל תוקף של פסק דין (סעיפים 26, 32 ו- 33 ונספח כ' של כתב התביעה). תובע נוסף בתביעת התלויים הינו התובע 1, אביו של המנוח, אשר, לפי הנטען, המנוח התגורר עמו ועם רעייתו, ותמך בהם. משום מה, אמו של המנוח אינה תובעת במסגרת התובענה דנן. התובע 1 תובע הפסדי תמיכה של שניהם כתלויי המנוח.   5. התביעה של עזבונו של המנוח היא תביעתם של יורשיו על פי דין. בהיות המנוח גרוש, יורשיו על פי דין הם שני ילדיו, התובעים 3 ו- 4. התובע 3 הוא יליד 3.8.84. הוא היה כבן 13 שנים, חסר חודשיים, במות המנוח, והוא כמעט בן 19 שנים במועד פסק דין זה. התובע 4 הוא יליד 14.8.89. הוא היה כבן 8 שנים במות המנוח, והרי הוא כבן 13 שנים, חסר שלושה חודשים, במועד פסק הדין.   6. תביעת העזבון, של התובעים 3 ו- 4, היא תביעה חלופית לתביעתם כתלויים. כל אחד מהם מודע לכך שיוכל לקבל רק את הסכום הגובה מבין אלה שיגיעו לו מכח כל אחת מן התביעות, וכי לא יוכל לזכות לפיצויים מצטברים מכח שתי התביעות (ראו סעיפים 41 ו- 42 לכתב התביעה וסעיפים 49 ו- 50 לסיכומי התובעים).   7. הנתבעת היא מדינת ישראל - שרות בתי הסוהר. על פי הנטען בכתב התביעה, עוולה המדינה במקרה דנן ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה, ובגינן עליה לחוב כלפי התובעים.   ב. המסלול הדיוני 8. באות כח הצדדים הגיעו בהדרגה, לשורה של הסכמות דיוניות, שסללו את הדרך לסיום מזורז של ההליכים בתיק דנן, ללא צורך בשמיעת הוכחות. להלן פירוט העניינים הקשורים במסגרת הדיונית: א. בישיבת קדם המשפט מיום 1.7.01 נרשם: "מוסכם שפסק הדין הפלילי והחומר מהתיק הפלילי (של אילן בוסקילה- ר.י.) ישמשו תשתית ראייתית גם לעניין דנן". עוד נרשם, כי "מוסכם שהנתבעת תוכל להגיש תצהירי עדות ראשית נוספים בשאלת האחריות...". ב. בהמשך להסכמה האחרונה, הוגשו מטעם הנתבעת שני תצהירי עדות ראשית: האחד - של מי ששימש קצין המודיעין בכלא דנן בעת המקרה, והשני - של רופא בית הכלא הנדון במועד המקרה. ג. בישיבת קדם המשפט מ- 15.10.01 נרשמה ההסכמה הנוספת הבאה: "מוסכם שמבלי להודות במאומה, לא תהיינה חקירות, ויוגשו סיכומים על יסוד כל החומר שהצטבר עד כה, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק". לנוכח הסכמה זו גם בוטלה ישיבת ההוכחות, שנקבעה בטרם ההסכמה הנ"ל. ד. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים נתקיימו שתי ישיבות מקדמיות נוספות (ביום 14.3.02, וביום 25.4.02). אותן ישיבות נועדו הן לצורך בחינת אפשרות של פשרה, והן לשם גיבוש סופי של החומר שישמש תשתית לפסק הדין שיינתן.     בישיבת 25.4.02, ולאחר בירורים שנערכו בעקבות ישיבת 14.3.02, הוגש לתיק מכתב של המוסד לביטוח לאומי, בדבר קצבאות שאירים המשתלמות על ידיו לתובעים 3 ו- 4. באי כח התובעים, שנכחו באותה ישיבה, הצהירו כי הם מודעים לכך שיש להתחשב בעולה ממסמך המל"ל הנ"ל (פרוטוקול 25.4.02, ש' 2), וב"כ הנתבעת ציינה: "אני מקבלת הנתונים הנ"ל" (שם, ש' 3). בהמשך להסכמה הנ"ל הושגה הסכמה נוספת כדלקמן: "כדי לאפשר מתן פס"ד כבר בשלב זה מוסכם שהתובעים מושכים את התצהיר שצורף לסיכומים, הצדדים חוזרים להסכמה מ- 15.10.01, ויינתן פסק דין" (שם, ש' 4-6).   ג. תוצאה סופית בקליפת אגוז 9. לאחר עיון בחומר שבתיק, ובסיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. עם זאת, השורה התחתונה הינה פיצוי, אשר אינו יכול שלא להיות צנוע למדי.   10. התוצאה דלעיל מורכבת מן הנדבכים הבאים: א. הטלת אחריות משמעותית על המדינה, מתוך קביעה שהמדינה עוולה כלפי המנוח, בנסיבות המקרה. ב. הטלת אשם תורם ניכר על המנוח. ג. דחיית טענת התובע 1 (אבי המנוח) לתלות של הורי המנוח במנוח, ודחיית תביעת ההורים כליל. ד. קביעה כי גם תלותם של התובעים 3 ו- 4 במנוח היתה מצומצמת למדי. ה. קביעת סכום הפיצוי המגיע לעזבון. ו. העמדת קצבאות המל"ל לצד הסכומים שנפסקו לעזבון לתלויים, וקביעת המשמעויות שיש להן לעניין התביעה דנן.   11. להלן יבואו פירוט והסברים לגבי כל האמור לעיל.   ד. אחריות המדינה 12. בשורה ארוכה של פסקי דין, נאמרו דברים עקרוניים בדבר אחריות של המדינה כלפי אסירים הכלואים בבתי הכלא שלה. במקרים מתאימים גם חוייבה המדינה בתשלום פיצויים לאסירים, או למשפחותיהם, בשל כך שנקבע כי עוולה כלפיהם, בנסיבות שהצדיקו פסיקת פיצויים, כיוון שכך, במישור העקרוני אין צורך להאריך. די בהפניה לדברים העקרוניים שנאמרו, ובחלקם גם יושמו הלכה למעשה, באסמכתאות רבות. חלקן נזכרו בסיכומי הצדדים, והכוונה לע"א 4704/96 מקרין נ' שב"ס, פ"ד נב (3) 366; ת.א. (מחוזי, ת"א) 975/77 נגר נ' מ"י, פ"מ תשמ"ה (א) 490; ת.א. (שלום, חי') 27729/97 בן שאנן נ' שב"ס (פס"ד מ- 28.2.00; לא פורסם; צורף לסיכומי התובעים). עליהן ניתן להוסיף עוד אסמכתאות מרובות. ראו, למשל, גם: ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' שב"ס, פ"ד נא (2) 704; בג"צ 324/86 חמאד נ' מפקד כוחות צה"ל, מנהל כלא שכם ושב"ס, פ"ד מ (3) 361; ע"א 6649/96 הדסה נ' גלעד, פ"ד נג (3) 529; ת.א. (מחוזי, ת"א) 1715/89 עזבון בן חיים נ' מדינת ישראל, פ"מ תשנ"ה (א) 353, ועוד. 13. במקרה דנן די לעיין במה שנאמר בהכרעת הדין ובגזר הדין בעניינו של בוסקילה (ת.פ. (מח', ב"ש) 8078/97), כדי ללמוד עד כמה חמורה אחריות המדינה למותו של המנוח. לא בכדי מחליטה השופטת להעביר העתק מגזר הדין לרשויות, למען יופקו לקחים מן הליקויים החמורים שנתגלו. גם בהקשר זה ניתן לקצר. אסתפק בהפנייה לציטוטים ולאמירות שבסעיפים 17- 20 לסיכומי התובעים, המדברים בעד עצמם. אביא כאן רק את דברי הסיכום התמציתיים שבגזר הדין, אשר, כזכור, קיימת הסכמה כי גם מה שנאמר בו, ישמש חלק מן התשתית לצורך פסק הדין דנן. כך נאמר בגזר הדין בין היתר, כי: "אין להתעלם מכך שחרף איומי המנוח על הנאשם ערב לפני המקרה, אשר נשמעו באגף לפחות על ידי הדיירים הסמוכים לתאו של המנוח, לא נקטו הסוהרים בשום צעד שהוא כדי למנוע מפגש בין המנוח לנאשם, ודבר האיומים אף לא הועבר לידיעת הסוהרים האחרים, כך שבבוקר האירוע לא נראתה בקשת המנוח לצאת מחדרו להתקשר חריגה. ואף העובדה שלא הגיע לטלפון אלא הלך לחדרו של הנאשם, לא עוררה כל תשומת לב מיוחדת" (ע' 102, ש' 9 - 14).   כפועל יוצא ממצב עניינים חמור זה מוסיפה השופטת דברים, ונוקטת צעד מעשי, אשר במקרים שגרתיים מן הראוי להימנע משכמותם. הימצאותם במקרה דנן מלמדת על החומרה היתרה של נסיבות המקרה שלנו. ואלה דבריה: "על מנת שיוסקו מסקנות מהאמור לעיל על ידי שלטונות השב"ס, אני מורה למזכירות להעביר העתק מהכרעת הדין ומגזר הדין אל מפקד השב"ס" (שם, ש' 15- 16).   14. על כך אוסיף, שבתצהירים הנוספים שהגישה המדינה לצורך ההליך דנן, בנסיון לשפר את התמונה הכוללת, אין כדי להביא לשיפור כזה. התמונה נותרת עגומה מאד בכל הנוגע להתנהלות סוהרי בית הכלא ועובדיו בנסיבות המקרה, כאשר ברור כי קיים קשר סיבתי בולט בינה לבין התוצאה הקשה של מות המנוח. מקובלות עליי בהקשר זה כל טענות ב"כ התובעים, בסעיפים 19.6 הראשון (בטעות מוספרו שני סעיפי משנה כ- 19.6) ו- 19.7 לסיכומיה. ייראו הדברים שנכתבו שם כאילו חזרו ונכתבו כאן, ואין צורך להוסיף עוד.   15. אשר על כן, אני קובע כי קיימת אחריות של המדינה - הנתבעת כלפי התובעים. המדובר בודאי בעוולת הרשלנות, בנסיבות המקרה, אין חשיבות לבחון אם היתה גם הפרת חובה חקוקה, שכן אין בכך לשנות מן התוצאה הסופית. ה. אשם תורם והסתכנות מרצון של המנוח 16. כפי שציינתי לעיל (בסעיף 10ב), בנסיבות המקרה דנן, יש לייחס למנוח אשם תורם משמעותי בכל הנוגע לארוע שהביא למותו. איני מקבל את טענת הנתבעת, שנטענה באורח לקוני, כאילו היתה מצד המנוח הסתכנות מרצון, אשר בכוחה לשלול את מלוא כל החבות מן המדינה, אך, אני סבור, כי יש לייחס למנוח אשם תורם לא מבוטל, בכל הנוגע למהלך העניינים שהביא לבסוף למותו.   17. העובדות הרלבנטיות לעניין זה מתומצתות אף הן בגזר הדין (כתקציר למה שנקבע במסגרת הכרעת הדין). לכן, נוח יהיה להביא את הדברים שנאמרו בהקשר זה בגזר הדין. וכך נאמר שם: "...נקבע בהכרעת הדין שבעת הארוע היו הנאשם (בוסקילה - ר.י.) והמנוח, אורי אליאסיאן ז"ל, אסירים באגף 42 בכלא אוהלי קידר בב"ש. הנאשם, עובר לאירוע, היה אסיר נוח, שקט ולא בעייתי, ואילו המנוח היה ידוע כאסיר בעייתי, עם עבר באלימות, אשר ערב לפני הארוע נשוא תיק זה התגרה בנאשם, הסתכסך עמו ואיים עליו שיפגע בו ואילו הנאשם ניסה להמנע מכל מגע עמו, בכל דרך אפשרית. בבוקר הארוע הצליח המנוח, בתחבולה, לצאת מתאו, ונכנס כשהוא חמוש בדוקרן אחד או שניים לתאו של הנאשם. המנוח "הזמין" את הנאשם לחצר הקטנה הסמוכה לאגף, שם שלף דוקרן ודקר את הנאשם, ואז הנאשם חטף את הדוקרן מידי המנוח ודקרו דקירה אחת בחזה. מדקירה זו נפטר המנוח, אם כי לא מיידית, שכן המנוח עוד הספיק לרדוף אחרי הנאשם לתאו, ושם התנפל עליו שנית עם דוקרן אחר שהיה בידו" (עמ' 101, ש' 16 - 25).   ועוד נאמר שם, כי: "לא ניתן להתעלם מכך שהנאשם לא יזם את המפגש עם המנוח אלא אף ניסה להתחמק ממנו, ואף לא ניתן להתעלם מכך שהמנוח הוא זה אשר איים על הנאשם עובר לארוע. הוא זה אשר "הזמין" את הנאשם למפגש, והוא זה אשר הגיע עם הדוקרנים במטרה ברורה לפגוע בנאשם על רקע סכסוך פעוט" (עמ' 102, ש' 5 - 8). 18. בנסיבות כאלה, יש לייחס למנוח אשם תורם משמעותי למדי. המנוח הוא שיזם את המריבה עם בוסקילה, והוא שגרר את בוסקילה לפעול כפי שפעל. אכן, בוסקילה פעל לבסוף באורח שאינו מידתי, ועל כך נענש. עם זאת, עונשו היה קל יחסית, וזאת, בין היתר, לאור חלקו הנכבד של המנוח בארוע ובתוצאותיו. במובן זה שונה המקרה דנן מן המקרים שנדונו בת.א. (מח', ת"א) 975/77 ובת.א. (מח', ת"א) 1715/89, שנזכרו כבר לעיל, אשר בשניהם דובר באסירים שנרצחו, ללא קינטור ובנסיבות שהצדיקו אי הטלת אשם תורם על אותם שני מנוחים. המקרה שלנו דומה הרבה יותר לת.א. (שלום, חי') 27729/97 הנ"ל, אשר בו הוטל אשם תורם על המנוח.   19. לאחר שקילת מכלול נסיבות המקרה, אני סבור שמן הראוי להטיל 70% מן האחריות על הנתבעת, בעוד שאת ה- 30% הנותרים יש לזקוף לחובת אשם תורם של המנוח.   20. הטעמים לכך שעל המדינה מוטלים אחריות ואשם גדולים בהרבה מאלה שעל המנוח הינם בעיקר אלה: ראשית- במסגרת תפקידיה ומשימותיה של הנתבעת ובהתחשב גם במידע שהיה ברשותה, היה עליה ליצור תנאי רקע כאלה שינטרלו, או יצמצמו עד מאד, את האפשרות של ארוע מסוג זה שהביא למות המנוח. אילו כך היה, הרי המנוח לא יכול היה לגרור את בוסקילה לנסיבות שהביאו לבסוף להריגתו בידי האחרון. נמצא, שמחדלי המדינה הם שהכשירו את הקרקע לכל הארוע הטראגי שהתרחש בעקבותיהם. שנית - מבחינת המדינה המדובר במחדלים מתמשכים, יסודיים ושורשיים. חוסר המעשה של הפועלים מטעם המדינה בנסיבות המקרה דנן בא לעולם בנסיבות שבהן ניתן היה לפעול בשופי, ובאורח שקול ומחושב, כדי למנוע את מה שארע. לעומת זאת, מצד המנוח דובר בהתנהגות פסולה שהיתה קצרת מועד ומיידית.   21. אשר על כל האמור, האחריות תחולק באופן שב- 70% ממנה תשא המדינה - הנתבעת, ו- 30% ייזקפו למנוח.   ו. שאלת הנזק ו1. טענות הצדדים 22. בתביעת התלויים טוענים התובעים, כי המנוח היה חשמלאי במקצועו, והשתכר שכר חודשי משוערך בסך כ- 3,000 ₪ (סעיף 27 לכתב התביעה; סעיף 32 לסיכומים). במסגרת חלק זה של התביעה, מבוקש לפסוק לכל אחד מן התובעים 3 ו- 4 אבדן תמיכה, לעבר ולעתיד, עד גיל 18, לפי בסיס של 1,000 ₪ לחודש ומגיל 18 עד גיל 21 - לפי בסיס של 333 ₪ לחודש (סעיף 32 לכתב התביעה וסעיף 37 לסיכומים). לתובע 1 (אבי המנוח), עבור שני הורי המנוח, מבוקש לפסוק סכום גלובלי כולל של 100,000 ₪. התובעים מבססים חישוביהם על הנחות בדבר הכנסה סדירה של המנוח, מדי חודש בחודשו למן המועד שהיה צפוי לשחרורו מן הכלא, אלמלא נקטל. התובעים מוסיפים ומניחים, כי חלקים נכבדים מאותן הכנסות, שהיו צפויות לשיטתן, אמורים היו להיות מיועדים לתמיכה בילדי המנוח ובהוריו.   23. בתביעה החלופית לתביעת התלויים, תביעת העזבון, מבוקש לפסוק פיצוי על הקיצור בתוחלת חיי המנוח, וכן על הכאב והסבל שהיו מנת חלקו של המנוח למן דקירתו ועד מותו, שלא היה מיידי, אלא זמן מה לאחר הדקירות. בעניינים אלה משאירים התובעים את הסכום הראוי להערכת בית המשפט.   24. התובעים גם מזכירים את עניין הוצאות קבורה ואבל. במסגרת זו הם עותרים לפיצוי עבור הוצאות הכוללות, בין היתר, הלווייה, אבל, אחוזת קבר ומצבה (סעיף 40 לכתב התביעה וסעיף 48(א) לסיכומים).   25. לעניין תביעת התלות טוענת הנתבעת כי לאור אישיותו של המנוח, אין לצאת מנקודת הנחה שהיו לפניו שנות עבודה סדירות, שלצידן שכר שוטף ועקבי, ככל אדם מן הישוב. הם מזכירים את היותו איש אלים המעורב בעבירות, ואשר "בילה" תקופות משמעותיות בין כתלי בתי כלא. הנתבעת טוענת, כי מן החומר שבתיק יש בסיס אך ורק לכך שהמנוח שילם את דמי המזונות לילדיו, באמצעות המל"ל, ולא מעבר לכך.   26. לעניין תביעת העזבון לפיצוי, טוענת הנתבעת, כי יש דווקא מקום למעט בפיצוי. זאת לנוכח טענתה כי בכל הנוגע למרכיב הכאב והסבל, הרי שהמנוח איבד את הכרתו לא יותר משתי דקות לאחר הדקירה, ונמצא, שסבלו לא נמשך זמן רב.   ו2. עקרונות כללים בדרך לתוצאות הסופיות 27. לאחר שקילת טענות הצדדים, על רקע מכלול החומר, ובכלל זה גם המידע שנתקבל מן המל"ל, לפיו התובעים 3 ו-4 זכאים לקצבאות שאירים ומקבלים אותן, הרי אבני הדרך המרכזיות בדרך לשורות התחתונות של פסק דין זה, הן אלה: א. בהסכם הגרושין של המנוח עם נורית (נספח כ' לכתב התביעה) נקבע, כי הילדים (התובעים 3 ו- 4) יהיו בחזקתה, וכי הבית והרכוש יהיו בחזקתה. עוד הוסכם, כי הילדים יהיו אצל המנוח לסופשבוע פעם בשבועיים, וכי, בנוסף, יוכל המנוח לבקר את ילדיו אצל גרושתו נורית, לאחר תאום. כהמשך לכך, הרי שלעניין חיוביו הכספיים כלפי ילדיו נאמר: "האב אורי ישלם את הוצאות (כך במקור- ר.י.) עבור לימוד הילדים ובנוסף לזאת האב אורי ישלם לאם נורית דמי מזונות בסך 300 ₪ לכל חודש".   מן ההקשר ברור, שהכוונה לתשלום מזונות לילדים. זהו אכן הסכום ששולם להם עבור המזונות בחייו של המנוח, באמצעות המל"ל. ב. אני מוכן להניח, כנקודת מוצא לצורך פסק דין זה, כי מעבר לתשלום מזונות בסך 150 ₪ לכל אחד מילדיו, היה המנוח עשוי לשלם להם גם סכום נוסף כלשהו עבור הלימודים, כפי שהתחייב בהסכם הגרושין. זאת למרות הספקות המרובים אם אכן עמד בחיוב זה בפועל, ואם היה עומד בו אלמלא נקטל. ג. אכן, כטענת הנתבעת, אין לראות את המנוח כמי שהיה צפוי להכנסה קבועה וסדירה. בודאי לא כמי שהיה אמור לזכות מדי חודש בחודשו לשכר בסדר גודל של 3,000 ₪. גם אין בידי לקבל את גישת התובעים כאילו יש להשקיף, עליו כמי שמתוך השכר שכן היה זוכה לו היה מפריש שני שלישים (2,000 ₪) עבור ילדיו, וחלק נוסף עבור הוריו. טענה זו מופרכת, מניה וביה, כבר מן הטעם שבנסיבות כאלה לא היו נשארים למנוח עצמו אמצעי קיום מינימליים. ד. לנוכח האמור לעיל, ובהינתן גם הנטען בכתב התביעה (בסעיפים 34 ו- 37) כי המנוח התגורר עם הוריו, וכי בחיי המנוח עבד אביו כחשמלאי בניין, איני מקבל את הטענה כי המנוח תמך בהוריו. אדרבא, הרושם הוא שההורים הם אשר תמכו בו. זאת לנוכח נתוניו הדלים ובעיותיו האישיות של המנוח, כולל המעורבות העמוקה בעבירות, לצד העובדה שלהורים היתה פרנסה מעבודת אבי המנוח כחשמלאי, והעובדה שהמנוח התגורר בביתם. אם נוסיף לכך את מחוייבותיו הכספיות של המנוח כלפי ילדיו, מכח הסכם הגרושין, מתחזקת עוד יותר המסקנה בדבר העדר תמיכה של המנוח בהוריו. ה. ממסמך המל"ל מיום 25.3.02 עולה, כי בתקופה הנוכחית מקבלים שני הילדים יחדיו סכום כולל של 1,106 ₪ לחודש, דהיינו, 553 ₪ לכל אחד מהם. בהקשר זה אעיר, כי, למעשה, מכח חוק הביטוח הלאומי עשויים שני התובעים 3 ו-4, כשאירי המנוח, להיות זכאים לקצבאות נוספות, כגון דמי מחיה (ראו סעיף 265 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ומענק יתום שהגיע למצוות (סעיף 254 לחוק הנ"ל). עם זאת, נתונים בקשר לכך לא הוכחו, לאור זאת, ולנוכח העובדה שהבליעה קיימת גם בלעדי גמלאות נוספות, ושאין בגמלאות אלה כדי לשנות מן התוצאה הסופית של פסק דין זה, ניתן להתעלם מעניינים אלה. כדי לקבל את ההתרשמות לגבי ההיקף שבו מדובר, אציין, שעבור התקופה של 59 חודשים שבעבר, שבמהלכה כבר משתלמות קצבאות השאירים, מסתכם סכום הקצבאות לכל אחד מן הילדים בסכום של 32,627 ₪ בערכים של יום פסק הדין, ובטרם הוספת הריבית (553 ₪ X 59 חודשים). יחד עם הקצבאות שעוד תשולמנה בעתיד, מגיעים אנו לסכומים גבוהים בהרבה. יש לזכור, כי קצבאות שאירים משולמות בשעור מלא גם במהלך כל השרות הצבאי, וכעקרון, עשוי שאירו של מנוח להיות זכאי, בנסיבות מסויימות, לקצבאות שאירים אפילו עד הגיעו לגיל 22 (ראו סעיף 238 לחוק הנ"ל שהוא סעיף ההגדרות לצורך ענייננו). במקרה שלנו בכל הנוגע לתשלום קצבאות אלה בעתיד, הרי שאפילו נביא בחשבון שהתובעים 3 ו- 4 יקבלו קצבאות שאירים עד הגיע כל אחד מהם לגיל 21 בלבד, הרי שמדובר בתוספת בסכום של כ- 22,000 ₪ לתובע 3 (39 חודשים X 553 = 21,567 ₪, מרכיב ההיוון הוא זניח) ובסכום של למעלה מ- 50,000 ₪ (כמאה חודשים X 553 ₪ = 55,300 ₪) לתובע 4. הסכום הכולל לעבר ולעתיד גם יחד - מסתכם בכל הנוגע לתובע 3 בכ- 54,000 ₪, ובצירוף ריבית לעבר, בכ- 57,000 ₪. בכל הנוגע לתובע 4 הרי שמדובר בכ- 90,000 ₪, כולל הריבית.   28. מתוך נסיון לגזור את הפיצויים המתבקשים, לאור כל אשר נאמר עד כה, ניתן לצפות כבר עתה, כי השורה התחתונה תהיה, שהפיצוי אינו יכול להיות בסכומים גבוהים.   ו3. תביעת התלויים של התובעים 3 ו- 4 29. לאור כל אשר נאמר, הרי שהסכום המקסימלי הכולל שאני מוכן להניח ששני ילדי המנוח יחדיו היו זוכים לו מאת המנוח, הינו בממוצע סכום של 800 ₪ לחודש (סכום של 300 ₪ כמזונות, וסכום נוסף של 500 ₪, הכולל לימודים ושהות אצל האב פעם בשבועיים. המדובר בסכום של 400 ₪ לחודש לכל אחד מהם. עוד מוכן אני לצאת מנקודת הנחה בדבר שרות צבאי של שני ילדי המנוח. לגבי תקופת השרות הצבאי של הילדים טוענים התובעים כי יש להעמיד סכום התמיכה על שליש מהסכום שהם נוקבים בו. הסכום אינו מקובל עליי. העובדה שיש הפחתה ניכרת בתשלום מזונות לילדים ושל התמיכה בילדים בתקופת שרות צבאי מקובלת ונכונה (וראו, למשל: ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית ואח', פ"ד מח(3) 461; ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו, פ"ד מה (3) 374 ועוד). בכל זאת, ועל אף שבאותה תקופה אין מדובר בהוצאות לימודים כלשהן, מוכן אני להניח שבתקופה זו היה המנוח ממשיך לתמוך בילדיו בסכום של 150 ₪ לחודש לכל אחד מהם (ללא שתהיה הפחתה בסכום זה עקב הגיל המתקדם יותר של הילדים).   30. האמור לעיל, בסעיף 29, מחייב אותנו להיכנס למידה מסויימת של חישובים. לאור הנתונים והקביעות שנסקרו לעיל, החישובים שיש לערוך הינם שיפורטו להלן.   31. מאז מות המנוח (ב- 19.6.97) ועד מועד פסק דין זה חלפו 59 חודשים. לגבי העתיד - לתובע 3 נותרו שלושה חודשים של תלות בסכום של 400 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 18, ולאחריהם שלוש שנים של תלות בסכום של 150 ₪ לחודש. לעומתו, לתובע 4 נותרו חמש שנים ושלושה חודשים (63 חודשים) של תלות בסכום של 400 ₪ לחודש, עד שיגיע הוא לגיל 18, ולאחריהן שלוש שנים (36 חודשים) של תלות בסכום של 150 ₪ לחודש כנ"ל.   32. החישוב לתקופת העבר הוא כדלקמן: לגבי תקופה של 59 חודשים בעבר, כאשר לכל חודש סכום התמיכה הוא 400 ₪ לכל אחד מן התובעים 3 ו- 4, מתקבל סכום כולל של 23,600 ש"ח לכל אחד מהם. על הסכום הנ"ל, לכל אחד מתובעים אלה, יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה דהיינו מ- 1.1.00. לצורך נוחות החישוב אעמיד את שעור הריבית הכולל על 10%, כך שסך הפיצוי לעבר, כולל ריבית, יגיע ל- 25,960 ₪ ובמעוגל ל- 26,000 ₪ לכל אחד מן התובעים 3 ו-4.   33. לגבי העתיד - בכל הנוגע לתובע 3 החישוב הוא כדלקמן: 3 חודשים X 400 ₪ לחודש = 1,200 ₪ (בהתעלם מן ההיוון הזניח). 36 חודשים X 150 ₪ לחודש= 5,400 ₪ (בהתעלם מן ההיוון הכפול הזניח). בסה"כ המדובר, אפוא, לגביו ב- 6,600 ₪ לעתיד. בכל הנוגע לתובע 4 יהיה החישוב כדלהלן: 58.2221 (מקדם ל- 63 חודשים) X 400 ₪ = 23,289 ₪. 34.3864 (מקדם ל- 36 חודשים) X 150 ₪ = 5,158 ₪. סכום זה לאחר היוון כפול, המתחשב גם בהקדמה של כ- 5 שנים, שהמקדם לה הינו 0.8626, מביא לסך 4,450 ₪. בסה"כ המדובר, אפוא, לגביו ב- 27,739 ₪.   34. סיכומם של דברים הינו כי בטרם התחשבנו בשאלת האחריות (באשם התורם של המנוח) מגיע סך הפיצוי לתובע 3 כתלוי לסכום של 32,600 ₪ (26,000 ₪ לעבר ועוד 6,600 ₪ לעתיד). סך כל הפיצוי לתובע 4 כתלוי מסתכם ב- 53,739 ₪ (26,000 ₪ לעבר ועוד 27,739 ₪ לעתיד).   35. לנוכח זקיפת 30% אשם תורם לחובת המנוח, הרי שהתובעים 3 ו- 4 זכאים רק ל- 70% מן הסכום הכולל שהגיע לכל אחד מהם.   לגבי התובע 3 יגיע הסכום ל- 22,820 ₪ (70% מ- 32,600 ₪). לגבי התובע 4 יגיע הסכום ל- 37,617 ₪ (70% מ- 53,739 ₪).   36. גם מבלי לערוך את החישובים המדוייקים, הרי שלנוכח מה שנאמר לעיל בסעיף 27(ה) ובכלל, בולטת העובדה שסכום גמלאות השאירים שמשלם המל"ל עולה בהרבה על סכומי התמיכה שעבורם יש לפצות. נמצא, שאפילו בטרם בצענו את ההפחתות בגין האשם התורם של המנוח במותו, רואים אנו כי תביעת התלויים נבלעת בגמלאות המל"ל. על אחת כמה וכמה שמגיעים אנו לתוצאה של בליעה לאחר שאנו מבצעים את ההפחתה בגין האשם התורם, כפי שנעשתה לעיל, בסעיף 35.   37. עם זאת, לנוכח הוראת סעיפים 329 ו- 330 לחוק הביטוח הלאומי הנ"ל, ובנסיבות שנקבעו לעיל בשאלת האחריות, זכאים התובעים 3 ו- 4 עדיין ל- 25% מן הנזקים, שהרי מדובר בנסיבות שבהן עשוייה לקום למל"ל זכות חזרה כלפי הנתבעת. המל"ל גם יודע על התביעה דנן מכח מכתב ב"כ התובעים אליו מ- 14.3.02. אכן, טענה בקשר לזכאות ל- 25% לא עלתה במפורש, והצדדים לא נכנסו למלוא הפרטים הכרוכים בכך. ואולם, בנסיבות המקרה, כאשר את כל סוגיית המל"ל והשפעתו הותירו הצדדים, למעשה, ל"עיבוד" ע"י בית המשפט, הרי שכשם שהגעתי לתוצאה של בליעה לנוכח גמלאות המל"ל, כך מוצדק לזכות את התובעים בכ- 25% כנ"ל. 38. כאמור, זכאותם של התובעים הינה רק ל- 25% מכל אחד מן הסכומים הנ"ל. לגבי התובע 3 המדובר, אפוא, בפיצוי בסכום של 5,705 ₪ (25% מ- 22,820 ₪). לגבי התובע 4 המדובר בפיצוי בסכום של 9,404 ₪.   ו4. תביעת העזבון 39. נוכחנו לדעת כי סך כל הפיצוי לתלויים כתלויים, בטרם התחשבות בנושא האחריות ובעניין הבליעה וה- 25%, מסתכם בכ- 85,000 ₪ (32,600 ₪ לתובע 3 ועוד 53,739 ₪ לתובע 4). לדעתי, לנוכח מכלול נסיבות המקרה, הפיצוי הכולל המגיע לעזבון בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח והסבל שהיה מנת חלקו מאז שנדקר ועד שנפטר, כולל הריבית ממועד המות, צריך להיות גבוה יותר מסכום כולל של 85,000 ₪. 40. אכן, כפי שמתואר בסעיף 48(ב) (2) לסיכומי התובעים, על יסוד ציטוטים המובאים שם, התובע נדקר בחזהו והוכה ע"י בוסקילה, והוא גם הקיא דם בטרם נפטר. עם זאת, נכונה בכללותה טענת הנתבע בסעיף 55 לסיכומיו, המסתמכת על תצהירו של הרופא ד"ר ולדמן, כי התובע איבד הכרתו זמן קצר מאד לאחר הדקירות. בנסיבות אלה, יחד עם העובדה שהמנוח היה כבן 31 שנים במותו, ובהתחשב גם במכלול אורחות חייו של המנוח, ובכלל זה בבעיותיו האישיות, ובהסתבכויותיו הפליליות, נראה בעיניי להעמיד את הפיצוי הכולל לעזבון על סכום של 150,000 ₪ ליום פסק דין זה, כאשר סכום זה כולל גם ריבית עד מועד זה.   41. גם לגבי סכום הפיצויים הכולל לעזבון יש לפעול כפי שפעלנו לעיל לגבי הפיצויים לתלויים. הווה אומר, שהתובעים 3 ו- 4 יחדיו זכאים רק ל- 70% ממנו, ושבסופו של דבר, לאחר שסכום זה נבלע בגמלאות המל"ל, יהיו שניהם יחדיו זכאים רק ל- 25% מאותם 70%.   42. 70% מ- 150,000 ₪ הם 105,000 ₪. מסכום זה מגיעה לכל אחד מן התובעים 3 ו-4 מחצית, דהיינו, 52,500 ₪. ראינו לעיל, כי סכום קצבאות השאירים בלבד (ללא תוספת דמי מחיה ומענק יתום שהגיע למצוות) מסתכם בכ- 57,000 ₪ לתובע 3 ובכ- 90,000 ₪ לתובע 4. בנסיבות אלה, גם הפיצוי לכל אחד מהם כיורש נבלע בסכומי גימלאות המל"ל, ונותרת רק הזכאות ל- 25%, מכח סעיפים 329 ו- 330 לחוק הביטוח הלאומי (כמבואר לעיל, בסעיף 37 של פסק דין זה) 25% מ- 105,000 ₪ הם 26,250 ₪. לפיכך, מגיע לכל אחד מן התובעים 3 ו- 4 כיורש המנוח מחצית מהסך 26,250 ₪, דהיינו 13,125 ₪.   ו5. קבורה ומצבה 43. כידוע, החזר הוצאות קבורה, מצבה ואבל, בגבולות מוגדרים, מוכר הן לגבי תביעות עזבון והן לגבי תביעות תלויים. נמצא, שללא קשר לשאלה מה החלופה שתיבחר במקרה דנן, יש להידרש גם לעניין זה. 44. התובעים מציינים בסיכומיהם כי הם "לא הצליחו לאתר מסמכים בנוגע להוצאות הללו, ואולם הסכומים שהוצאו מוערכים בסך של 20,000 ₪ לרבות הוצאות ההלווייה, האבל, אחוזת קבר, מצבה" (סעיף 48 א לסיכומים).   45. לעניין זה יש להתחשב בכמה וכמה שיקולים להפחתה מן הסכום הנדרש: ראשית - בהעדר כל תימוכין להוצאות הנטענות. שנית- בכך שההוצאות הנטענות כוללות גם מרכיבים שספק אם יש להחזיר הוצאות בקשר אליהם, לנוכח ההלכות כי לא על כל הכרוך באבל יש לפצות ולהחזיר הוצאות. שלישית - בעובדה שעל המל"ל חובה חוקית להשתתף בחלק מן ההוצאות בהקשרים אלה (ראו: סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי הנ"ל וכן תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו-1976, ק"ת תשל"ו, ע' 2674).   46. לנוכח כל האמור, אני מעמיד את החזר ההוצאות בהקשר האמור על סכום כולל של 6,000 ₪ ליום פסק הדין, כולל הצמדה וריבית עד מועד זה.   47. גם בנוגע להחזר זה, חל כל שנאמר לעיל בעניין הבליעה, שהרי ניכוי קצבאות המל"ל נעשה מכל מרכיבי הפיצויים. כיוון שכך, על הנתבעת לשלם לתובעים רק 1,500 ₪ (25% מ- 6,000 ₪). סכום זה יתחלק שווה בשווה, בין התובעים 3 ו- 4, באופן שכל אחד יקבל מכוחן סכום של 750 ₪ ליום פסק דין זה.   ז. סוף דבר 48. כאמור לעיל, בסעיפים 10(ג) ו- 27(ד) של פסק דין זה, תביעת התובע 1 נדחתה כליל. אין צו נפרד להוצאות בקשר אליה. עניין זה יישקל במסגרת פסיקת ההוצאות לגבי התביעה בכללותה.   49. לעניין תביעות התובעים 3 ו- 4 כיורשים וכתלויים - נמצא לנו, בסעיף 38 של פסק דין זה מהו הסכום הסופי המגיע לכל אחד מהם כתלוי. בסעיף 42 של פסק הדין נקבע מהו הסכום הסופי המגיע לכל אחד מהם כיורש, עבור הנזק הלא ממוני. לנוכח העובדה שהתביעות הן חלופיות זו לזו, זכאי כל אחד מן התובעים לבחור בסכום הגבוה מבין אלה שלהם הוא זכאי מכח כל אחת מן התביעות. במקרה דנן הסכום הגבוה יותר הינו זה שבתביעת העזבון. הסכום הסופי המגיע לכל אחד מן התובעים 3 ו- 4 כיורש בגין הנזק הלא ממוני הינו 13,125 ₪ ליום פסק דין זה. על כך יש להוסיף סכום של 750 ₪ לכל אחד מן התובעים הנ"ל עבור הוצאות קבורה ומצבה, מכח האמור לעיל, בסעיף 47. הסכום הכולל שעל הנתבעת לשלם לכל אחד מן התובעים 3 ו- 4 הוא 13,875 ₪. במעוגל יועמד הסכום על 14,000 ₪ ליום פסק דין זה.   50. בנוסף לסכום הנ"ל תשלם הנתבעת לתובעים 3 ו- 4 יחדיו גם שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪, בצרוף מע"מ, וכן תשא בכל אגרות המשפט, ובכלל זה תחזיר לתובעים את סכום האגרה שבו נשאו בפתיחת התיק, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ואילך.       51. ב"כ התובעים תעביר לתובע 3 את הסכום המגיע לו בהגיעו לגיל 18 (בעוד כשלושה חודשים). לגבי התובע 4 - תדאג ב"כ התובעים להפקדת הסכום המגיע לו בתכנית חסכון נושאת פירות, באופן שניתן יהיה להעביר אליו את הקרן ואת פירותיה בהגיעו לגיל 18.   52. כפי שכבר נאמר לעיל, לנוכח מכלול נסיבות המקרה, הפיצוי אינו יכול שלא להיות בסכומים שאינם גדולים. יש לזכור, כי בנוסף לפיצוי מקבלים התובעים 3 ו- 4 גם גמלאות שאירים מן המל"ל. יש לקוות, שמאת אמם, אשר ממילא, מכח הסכם הגירושין, היו הם אמורים להיות בחזקתה, זוכים הם למירב האפשרי, באופן שיאפשר להם עתיד ורוד. בית סוהר / כלאאסיריםפיצוייםמקרי מוותתביעות בגין מקרי מוות