טענותיה המשפטיות של התובעת, עליהן מושתתת תביעתה הנן, כי הנתבעים הבריחו נכסים שעוקלו ע"פ עיקול תקף, שהיה בידיעתם והציוד שעוקל הוברח על ידם, באמצעות החברות שבשליטתם, על מנת להימנע מפירעון החוב שהנם חבים לתובעת. לאור מעשים אלו יש לחייב את הנתבעים (לטענת התובעת) באחריות ישירה, בגין הפרת חובת הנאמנות, מכוח חוק השליחות ובעילות ניזקיות על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש ] תשכ"ח 1968 (להלן "הפקודה") כמפורט להלן: להלן פסק דין בנושא הברחת נכסים בעיקול:  העובדות: 1.      הנתבעים הינם בעל ואישה, שהינם בעלי מניות בחברות שונות.   2.      הנתבע 1 הינו בעל המניות העיקרי והמנהל בחברת ס.ק.א.ח.ל בע"מ (לשעבר ספורט קפה א.ח בע"מ - להלן "ספורט קפה").   3.      הנתבעת 2 הינה בעלת מניות ומנהלת בחברת פודר שירותים השקעות בע"מ (לשעבר רינטנטון- להלן "חברת פודר").   4.      התובעת הינה בתו של מריו קסטלס שהיה בעל מניות ומנהל בחברת ד.י.מ.ו החברה למסחר(3,000) בע"מ (להלן "דימו").   5.      התובעת הילוותה לחברת "דימו" כספים ואף ערבה להתחייבויותיה ובעקבות כך שועבד הציוד של חברת "דימו" לתובעת.     הסכמים והליכים משפטיים קודמים:   6.      "ספורט קפה" התקשרה עם חברת "דימו" בהסכם להפעלת חנות למימכר סנדוויצ'ים, בהתאם להסכם ההפעלה שניכרת בין הצדדים (להלן "הסכם ההפעלה").   7.      "דימו" נקלעה לקשיים וסוכם ביום 4.5.97 עם "ספורט קפה", כי "הסכם ההפעלה" יבוא לקיצו וחברת "ספורט קפה" תרכוש את ציודה של חברת "דימו" (להלן "הסכם הפירוד").   8.      בהתאם ל"הסכם הפירוד", תמורת פינוי החנות ורכישת התכולה והציוד התחייבה "ספורט קפה", לשלם ל"דימו", סך של 40,000 ש"ח (כולל מע"מ) ב- 6 תשלומים חודשיים של 6,667 ש"ח כל אחד, החל מיום 15.5.97. (להלן "השיקים האישיים"). כמו כן הוסכם, כי חברת "ספורט קפה", תממש ערבות בנקאית של "דימו", בסך של 16,335 ₪ , ששימשה כבטוחה ושניתנה ע"י "דימו" ל"ספורט קפה" במסגרת "הסכם ההפעלה". בין הצדדים סוכם כי הסכום שיתקבל למימוש הערבות יוחזר במלואו לידי "דימו" או לפקודתה. להבטחת התחייבות זו הפקידה "ספורט קפה", שיק על סך של 16,335 ₪, כדי שיימסר ל"דימו" או לידי מי, לפקודתה. לאור האמור, משכה "ספורט קפה" באמצעות הנתבע 1, שיק לפקודת התובעת על הסך הנ"ל ושיק זה לא כובד (להלן "שיק הערבות").   9.      לטענת התובעת, מאחר והציוד היה משועבד לטובתה, ניתנה לה ע"י חברת "דימו", המחאת זכות, לפיה כל כספי "ספורט קפה", שאמורים להיות משולמים ל"דימו", ישולמו לידיה.   10.  לכיסוי הסך של 40,000 ₪, נמשכו ע"י הנתבע 1 שישה שיקים על סך 6,667 ₪ כל אחד לפקודת התובעת. רק שני שיקים מתוכם כובדו ולארבעת השיקים הנותרים ניתנה הוראת ביטול , שהתובעת פתחה בגינם תיק הוצל"פ כנגד הנתבע 1. "ספורט קפה" הגישה התנגדות וזו נדחתה ותיק ההוצל"פ מתנהל .   11.  התובעת וחברת "דימו" נקטו בהליכי הוצל"פ והליכים משפטיים כנגד "ספורט קפה" כדלקמן, (מעבר ובנוסף לתיק ההוצל"פ שנפתח כאמור בסעיף 10, בגין "השיקים האישיים"): א.    תיק הוצל"פ, שהוגש לגביית "שיק הערבות" על סך 16,335 ₪ (קרן). ב.     תביעה משפטית בגין הפרת "הסכם הפירוד" בקשר עם "שיק הערבות" שלא כובד. בקשת רשות להגן שהוגשה ע"י "ספורט קפה" נדחתה ע"י כבוד השופט קידר ביום 7.7.98. (ת.א 54343/97).   12.  התובעת נקטה בהליכים לביצוע ולמימוש תיקי ההוצל"פ ובמסגרתם בוצעו עיקולים ברישום, בחצרי "ספורט קפה", האחד ביום 26.6.97 (להלן "העיקול הראשון") והשני ביום 7.7.97 (להלן "העיקול השני"). הציוד שעוקל נמכר (לטענת התובעת) לחברת רינטנטון ("פודר") והתובעת טוענת, כי הנתבעים אחראים להעברתו של הציוד שעוקל כדין. (שני העיקולים הנ"ל ייקראו ביחד להלן "העיקולים"). טענות התובעת: 13.  טענותיה המשפטיות של התובעת, עליהן מושתתת תביעתה הנן, כי הנתבעים הבריחו נכסים שעוקלו ע"פ עיקול תקף, שהיה בידיעתם והציוד שעוקל הוברח על ידם, באמצעות החברות שבשליטתם, על מנת להימנע מפירעון החוב שהנם חבים לתובעת. לאור מעשים אלו יש לחייב את הנתבעים (לטענת התובעת) באחריות ישירה, בגין הפרת חובת הנאמנות, מכוח חוק השליחות ובעילות ניזקיות על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש ] תשכ"ח 1968 (להלן "הפקודה") כמפורט להלן: א.    מכוח עוולת עיכוב נכס שלא כדין (סעיפים 49 ו - 50 לפקודה). ב.     מכוח עוולת הגזל (סעיף 52 לפקודה)- מאחר והנתבעים גזלו מהתובעת את המעוקלים אותם הייתה זכאית התובעת לתפוש ולממש לאחר עיקולם. ג.       מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה)- הפרת חוק ההוצל"פ בדבר שמירת מעוקלים (סעיפים 23-26 לחוק ההוצל"פ התשכ"ז 1967) והפרת סעיף 264 לחוק העונשין תשל"ז 1977. ד.     הפרת חובות נאמנות ושליחות- הנתבע 1 שימש כנאמן או כשלוח עבור התובעת, על פי "הסכם הפירוד", להשבת הכספים, משאלו לא הושבו יש לחייבו גם בגין עוולת גזל, מאחר וגזל את כספי הערבות, לא מסר לתובעת את סכום הערבות וכמו כן "שיק הערבות" שנמשך על ידו לא כובד.   14.  טענתה הנוספת של התובעת הנה כי יש לחייב את הנתבעים אישית לאחר שנוצרו התנאים ל"הרמת מסך", מאחר ועשו שימוש לרעה באישיות המשפטית של "חברת יחיד משפחתית", על מנת להשיג מטרות בלתי חוקיות שכללו בין היתר את הפעולות הבאות: א.    חוסר תום לב של הנתבע 1 - ע"י הפרת "הסכם הפירוד". ב.     ערבוב נכסים - מתן שיקים אישיים לכיסוי התחייבויות החברה. הנתבע 1 הינו "הרוח החיה" ב"פודר" (שהייתה בבעלות הנתבעת 2) ולכן חשבון הארנונה של "פודר" רשום על שמו והוא גם היה באופן אישי, צד להסכם שכירות של "פודר". הנתבעת 2 שיעבדה רכב שבבעלותה לצורך מתן הלוואות לחברות שבבעלות הנתבעים.   15.  טענות הנתבעים: א.    השימוש בדוקטרינת "הרמת מסך ההתאגדות" וחיוב אישי נעשה במקרים חריגים וזאת רק כאשר יש שימוש במסך ההתאגדות לצורך עקיפת הוראות החוק, לצורך ביצוע תרמית או לצורך התחמקות מהתחייבות חוזית, דברים שלא ארעו בענייננו. ב.     השימוש בסעיף 6 לחוק החברות החדש 1999 (להלן "החוק"), נעשה בהליך כנגד חברה ומשהנתבעים בתובענה זו הינם בעלי החברה והחברה עצמה אינה נתבעת, אין הסעיף חל. ג.       בדוחות העיקול לא מוזכר שמם של הנתבעים ובנוסף דוח העיקול השני אינו חתום, משכך אינו יוצר חבות כלפי הנתבעים, אינו מעמיד אותם בחזקת נאמנים ואינו משמש תעודת עובד ציבור. ד.     הנתבעים לא ידעו כלל על ביצוע "העיקולים", לא הוצג אישור מסירה לנתבעים על דו"ח העיקול ועל הבקשה לצו עיקול ובלאו הכי לא הבריחו את המיטלטלין, בייחוד כאשר לא ידעו כלל על קיומו של העיקול.   ה.    עוד טענו הנתבעים, כי ב"עיקול הראשון" מצויין כי הדו"ח נמסר לאחד העובדים במקום, ששמו של העובד לא צויין. ב"עיקול השני" מצויין כי הדו"ח נמסר לאחד המנהלים, אולם לא צויין שמו של אותו מנהל. ו.       לא הוצגו ראיות לשיעבוד המיטלטלין, טרם העברתו לרשות חברת "ספורט קפה", או קיומו של חוב בין חברת "דימו" כלפי התובעת. ז.      לא היה כל ערבוב נכסים. השיקים שניתנו ע"י הנתבע 1, ניתנו לפיקדון בלבד והיו אמורים להיות מוחלפים לאחר מכן בשיקים של "ספורט קפה". לגבי רישום חשבון הארנונה, הרישום נעשה על שם הנתבע 1 ולא על שם החברה מאחר ועיריית ת"א התנגדה לרישום החשבון על שם החברה. לגבי שעבוד הרכב (נכס פרטי) לטובת החברה, הרכב היה בפועל של החברה ושימש לצורכי החברה. ח.    לענין הפרת חובה חקוקה, סעיפים 23-26 לחוק ההוצל"פ סעיפים אלו דנים בחיובו של "נאמן", מתוך הדוחות עולה כי אף אחד מן הנתבעים לא מונה כ"נאמן" לשמירה על המעוקלים. ט.    החברות שהוקמו ע"י הנתבעים, כל אחת מהן הוקמה למטרה ותכלית מסוימת וחלק גדול מן החברות אינן פעילות או מחוקות, טרם הכרזת הנתבע 1 כחייב מוגבל באמצעים.           הדיון: 16.  בין הצדדים מתנהלת מערכה משפטית ארוכה והצדדים מעורבים באופן אישי בניהול המערכה, דבר שהשפיע על דרך ניהול הדיון שבפני, אך חשוב מכך, גרר את הצדדים לטיעונים ולהעלאת עובדות מיותרות שאינן קשורות ואינן משפיעות על הדיון שבפני. המחלוקות הבסיסיות שבין הצדדים נידונו ע"י בתי המשפט המוסמכים, הוכרעו והן בגדר "מעשי בית דין" ואין מקום לדון בהם שנית. הדברים נכונים לגבי כל שאלה או מחלוקת שהועלתה בקשר ל"הסכם ההפעלה" או "הסכם הפירוד". התובעת בתיק שבפני ניסתה ומנסה, לגבות את סכום שיק הערבות וטוענת כי הנתבעים מכוח אחריותם הישירה, או עקב כך שנוצרו התנאים, ל"הרמת מסך" ההתאגדות, חבים באופן אישי. ראה דברי התובעת בעדותה (עמוד 3 שורות 19-21 לפרוטוקול הדיון): "תביעתי מתמקדת בשתי טענות. האחת כי הציוד נמסר להם במסגרת העיקול נעלם בנגוד לחבותם על פי הדין, והטיעון השני כי יש חבות אישית עקב הרמת מסך. הטענות המשפטיות רחבות יותר אך זו היא התשתית הראייתית".   17.  העיקולים: א.    בשני דוחות העיקול לא מצוין שמו של האדם שהיה נוכח בעסק, בשעת ביצוע העיקול. הנתבעים עצמם כפרו בכך שהיו במקום, בעת ביצוע העיקול והתובעת לא הוכיחה ולא סתרה טענה זו.     ב.     גם התובעת בעדותה, (שהינה העדות היחידה מטעם התובעת), מאשרת שאין בידה כל עדות ישירה, למי בפועל נמסרו דוחות העיקול ואין בידה כל הוכחה או ראייה ישירה כי הציוד נמכר או הועבר לחברת רינטנטון ("פודר") . גם אם הציוד הועבר לחברת רינטנטון (דבר שלא הוכח לי), הרי שכלל אין זה ברור מי העביר את הציוד ולא הוצגה לי, כל ראיה, כי ידם של הנתבעים הייתה בכך. ג.       התובעת מנסה לקשור את הנתבעים באופו אישי ל"עיקולים", מתוך האמור בדוחו"ת העיקול. כאמור לא ברור כלל מי היה האדם אותו פגש פקיד ההוצל"פ שבא לבצע את העיקולים והחשוב מכך, לא ידוע כלל מי היה אותו פקיד הוצל"פ שרשם את הנאמר בדוחו"ת . דוח "העיקול השני", אינו חתום כלל, פקיד ההוצל"פ "המסתורי" לא הובא לעדות וברור כי אין בשירבוט המילים על גבי דוח "העיקול השני", כדי להוות ראייה כלשהי לתוכנם או לאמיתותם. ד.     עוד יש להבהיר כי הנתבעים, גם אם היו נוכחים בשעת העיקול (דבר שלא הוכח לי), הרי שאלו לא מונו כ"נאמן" ע"פ חוק ההוצל"פ לשמירה על "המעוקלים", גם התובעת בעדותה אינה חולקת על כך באומרה: "בשום מקום לא נרשם כי הדו"ח נמסר למי מהנתבעים" (עמוד 3 שורה 12 לעדות התובעת). עוד מוסיפה התובעת כי גם לה "אישית אין מעבר לאמור בדו"ח העיקול. אין לי שום הוכחה כי הציוד נמכר מחברת ספורט קפה לחברת רינטנטון אני לא יודעת לאן הציוד נעלם מעבר למה שכתוב בדו"ח". (עמוד 3 שורות 15-17 לעדות התובעת). ה.    התובעת שהייתה ערה לקשיים שנוצרו אצלה במהלך הדיון בקשר להוכחת מעורבותם הישירה של הנתבעים ב"עיקולים", או בהעברת הציוד המעוקל, "הגתה" במהלך סיכומיה "רעיון חדש", לפיו דוחות העיקול הינם בגדר "תעודת עובד ציבור" ומכך נובעת הטענה כי כל הנאמר באותה תעודה הינו " ראיה לכאורה", שעל הנתבעים היה לסתור. אני סבור, כי אין בסיס לטענה זו של התובעת. לא רק שיש בכך טיעון חדש ודו"ח ההוצל"פ לא הוגש לי כ"תעודת עובד ציבור", אלא שגם מסקנותיה של התובעת בקשר לנאמר בדו"ח העיקול הינן מוטעות. בדוחות העיקול לא צוין כלל מי אותו עובד או מי אותו "אחד הבעלים". המדובר במזנון בו יכלו להיות עובדים רבים וכל אחד יכול להציג עצמו כבעלים של המקום, לא מדובר במישהו שהזדהה והינו אחד המנהלים של החברה, אלא במאן דהוא, שהזדהה בפני שליח ההוצאה לפועל, כבעלים של המקום או עובד של המקום. עם כל הכבוד הראוי והערכה הנתונה לפקידי ההוצל"פ, המבצעים את עבודתם נאמנה, הרי שאיני סבור, כי יש מקום לסמוך על אמירה כזו שנכתבה ע"י נציג ההוצל"פ שביצע את העיקול , שאפילו לא טרח לציין את שמו או לחתום על דו"ח העיקול. גם אם היה מקום לראות, בנסיבות העניין, בדו"חות העיקול, תעודת עובד ציבור , הרי שאין לראות בנאמר בהם, מפי פקידי ההוצל"פ המבצעים את העיקול, הוכחה וראייה לאמיתות הנאמר, מפי צד שלישי בלתי מזוהה. דוחות אלו מהווים ראייה אך ורק לחלק האופרטיבי המפרט את ביצוע העיקול עצמו ועל עצם "הטלת העיקול" ולא לדברים שנאמרים מפי צד שלישי, שאיננו יודעים מי הוא ומי כתב את הדברים שנאמרו מפיו. (כך גם נקבע בפסק הדין נוריאני ע"פ 416/75 פ"ד ל (1) 681). ו.       לאור כל האמור עליל, הריני קובע כי לנתבעים אין כל חבות בגין היעלמותו והעברתו של הציוד שעוקל. הנתבעים לא מונו כ"נאמנים" לא הוכח לי כי היו נוכחים במקום בשעת ביצוע העיקול וכי היו מעורבים בדרך כלשהי בהעברתו של הציוד המעוקל. בשל כך אין להטיל עליהם אחריות ישירה או עקיפה להיעלמותו של הציוד ובלאו הכי תביעת התובעת כנגד הנתבעים, ככל שהיא קשורה להיעלמותו או להעברתו או למכירתו של הציוד המעוקל - נדחית.   18.  "הסכם הפירוד" : א.    "הסכם הפירוד" נחתם בין חברת "דימו" לבין חברת "ספורט קפה" אך צויין מפורשות בכותרת לאותו הסכם, כי חברת "ספורט קפה" חותמת ומתחייבת ע"פ ההסכם: "באמצעות מנהלה מר אשר לוריא" (הנתבע 1) . יתר על כן, בסופו של "הסכם הפירוד" חתם הנתבע 1 באופן אישי בשמה של "ספורט קפה" אף ללא חותמת החברה. ב.     הנתבע 1 הינו בעל המניות העיקרי והמנהל של חברת "ספורט קפה" והוא לא התכחש לכך. מתוך העדויות שנשמעו בפני, עולה כי הנתבע 1 הינו הרוח החיה בחברת "ספורט קפה" וכי הוא זה שחתם בשמה והיה אמור לבצע בפועל את "הסכם הפירוד". הנתבע למעשה הודה באופן מפורש כי חברת "ספורט קפה", הייתה אמורה והתחייבה להשיב לתובעת את כספי הערבות הבנקאית ולצורך כך מסרה חברת "ספורט קפה" ע"י הנתבע 1, שיק לתובעת (סעיף 8,9 לכתב התביעה). הנתבעים הודו באמור בסעיף 8 ו 9 לכתב התביעה (ראה סעיפים 11,12 לכתב ההגנה), אלא שטענו, כי עשו שימוש בכספי הערבות לתשלום חובות של צדדים שלישיים שהותירה חברת "דימו" (סעיפים 12,13 לתצהיר הנתבע 1). ג.       ב"הסכם הפירוד" (בסעיף 6) מובהר מפורשות, כי למעשה הערבות שייכת לחברת "דימו" וכי ל"ספורט קפה" לא הייתה כל עילה להציג את הערבות לבנק לפירעון, אלא שהצדדים בהסכמה החליטו לממש אותה וכי התמורה שתתקבל אמורה הייתה להימסר ל"דימו" וכדי להקל על ההחזר תמורת סכום הערבות ל"דימו", נמסר "שיק הערבות". ד.     מ"הסכם הפירוד" עולה כאמור כי סכום הערבות שייך לחברת "דימו" וכי סכום זה יש להעבירו לחברת "דימו" או לפקודתה. הנתבע טוען כי קיזז את הסכום שנתקבל מפירעון הערבות והשתמש בו לכיסוי חובות "דימו" לצדדים שלישיים, אך ב"הסכם הפירוד" לא צוין דבר וחצי דבר לגבי זכות קיזוז כזו. ב"הסכם הפירוד" ניתנה דעתם של הצדדים לגבי מחויבותה של חברת "ספורט קפה" לביצוע תשלומים וחובות (סעיף 7 ל"הסכם הפירוד") ולא נאמר דבר, לגבי מחויבותה של חברת "דימו", בעניין זה. גם אם הייתה חברת "דימו" חייבת לצדדים שלישיים כספים כלשהם, הרי שלא הוכח לי מה סכומם, לא הוכח לי כי חברת "ספורט קפה" אכן פרעה אותם בפועל והחשוב מכך, לא נשלחה הודעת קיזוז ע"י חברת "ספורט קפה" לחברת "דימו" בגין אותם חובות, אם היו כאלה ואם שולמו על ידה. ה.    לא בכדי, לא נשלחה הודעת קיזוז ולא צוין דבר ב"הסכם הפירוד" באשר לחובות חברת "דימו" כלפי צדדים השלישיים. חובות אלו הינם עניינה של חברת "דימו" ביחסיה עם אותם צדדים שלישיים. חברת "ספורט קפה" לא מונתה ואיש לא הסמיך אותה לשלם חובות אלו, אם היו כאלו (כמו למשל חובה של "דימו" לעירייה). ו.       גם טענתה של חברת "ספורט קפה" כי הוטלו עיקולים על הציוד שנרכש מחברת "דימו", אין בכך כדי להצדיק שימוש בכספי הערבות, לצורך הסרת העיקולים, בדרך של תשלום החובות. אם חברת "ספורט קפה" רכשה בתום לב ובתמורה מלאה את הציוד, הרי שבהתאם לדין, זכות הבעלות שלה עדיפה ואין איש יכול לפגוע בקניינה ולא היה כל צורך להסיר את העיקולים שהוטלו ע"י הצדדים השלישיים (אם הוטלו עיקולים כאלה), באמצעות תשלום החובות (אם שולמו החובות). ז.      חלקה של הנתבעת 2 בניהול החברות וב"הסכם הפירוד" הינו מזערי ומעורבותה נובעת אך ורק מכוח העובדה כי מניות "פודר" רשומות על שמה ושהיא אשתו של הנתבע 1. נתבעת 2 העידה וכך עלה אף מהעדויות שנשמעו בפני, כי ההתרחשויות והעובדות הקשורות לכספי הערבות, נודעו לה אך ורק מתוך דברים שנמסרו לה, ע"י הנתבע 1. לאור האמור, יש לקבוע כי הנתבעת 2 לא הייתה מעורבת באופן אישי בכל הקשור ל"הסכם הפירוד" , עדותה היא עדות שמיעה ולכן אין לקבלה. ח.    סוף דבר שאינני מקבל את הקיזוז שנעשה, לטענת הנתבעים בכספי הערבות. לא הוכח לי כי היו חובות, לא הוכח לי כי חובות אלו שולמו ע"י "ספורט קפה", לא הוכח לי כי נשלחה הודעת קיזוז ולא הוכח לי כי היה צידוק משפטי וענייני לתשלום החובות, אם אלו באמת שולמו ע"י חברת "ספורט קפה".   19.  הרמת מסך: א.    הפסיקה קבעה, כי קיימים מקרים בהם לא יוכל בעל מניות להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של חברתו וניתן יהיה לבצע "הרמת מסך" ולזהות בין אישיותו לבין החברה. ברם, אין לנהוג באמצעי זה כדרך של שיגרה, אלא יש לעשות בו שימוש, באותם מקרים בהם נקבע בחוק או בפסיקה כי ניתן "להרים מסך". ב.     כללי הרמת המסך שנקבעו בפסיקה, מתממשים במקרים של "חברת מעטים משפחתית", כמו זו שבפנינו. הפסיקה קבעה כי כאשר קיימת חברה פרטית קטנה ובהתקיים התנאים המתאימים להרמת מסך, תהיה נטייה גוברת להיענות לבקשה להרמת המסך בחברת מעטים משפחתית. (ראה ע"א 478/74 נהר בע"מ נ' מוי פ"ד ל (3) 706, ע"א 3917/96 מפעלי שנפ בע"מ נ' כסיף תק - על 97 (4) 1531, ספרו של י. כהן , "דיני חברות" חלק ראשון עמוד 232-236, ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' טלמור פ"ד מו (5) 353 בעמ' 336, ת.א ירושלים 1465/96 משה דינר נ' שם טוב תק- מח 99 (2) 3262). ג.      הפסיקה עוסקת ב"הרמת מסך ההתאגדות" ודנה בכללים שחלו גם לפני כניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט -1999 (להלן - "החוק החדש"). חוק זה בסעיף 6 שבו דן בסיטואציה של הרמת מסך ההתאגדות וככלל, לא השתנו המבחנים שנקבעו בפסיקה לגבי הרמת מסך. "החוק החדש", לא שינה את המצב שהיה קיים ואינו מרחיב כמעט את קשת המקרים, בהם יש להרים את מסך ההתאגדות. (ר' תזכיר טיוטת הצעת חוק החברות, משרד המשפטים, (תיקון) התשס"א 2001 ובימים אלו עומדת להיות מוגשת הצעת חוק בהתאם לאמור). ד.     הנתבעים, לטענת התובעת, נקטו בפעולות שונות בגינן יש "להרים מסך" ובעיקר מהטעם, כי הנתבע 1, נהג בחוסר תום לב ושהנתבעים "ערבבו" את נכסיהם עם נכסי החברה. ה.    לטענת התובעת, נהג הנתבע 1 שלא בתום לב, שלא בדרך מקובלת, תוך תרמית ותוך הצגת מצג שווא בכך שלא השיב לתובעת את הכספים שהתקבלו ממימוש הערבות, שהיו שייכים לה. בנוסף, טענה כי חוסר תום הלב של הנתבעים התבטא, בין היתר בכך, שהנתבעים הקימו מספר חברות ושינו את שמם. במהלך עדותם לא יכלו הנתבעים ליתן הסבר למטרה ולסיבה בגינה שונו שמות החברות. (ראה עדות הנתבע 1 עמוד 5 שורות 5-11). (ראה עדות הנתבעת 2 עמוד 7 שורות 10-11 ). ו.       לטענת התובעת הנתבעים "ערבבו" את נכסיהם עם נכסי החברה. במהלך עדותו של הנתבע 1 ומתוך כתבי הטענות עולה ברורות כי במסגרת "הסכם הפירוד" משך הנתבע 1 שיקים, מחשבונו הפרטי לטובת התובעת ("השיקים האישיים"). הסברו של הנתבע כי התכוון להחליף שיקים אלו בשיקים של החברה, אינו מתיישב עם מהלך הדברים והעדויות שנשמעו בתיק. לא הוכח לי כי בשלב כלשהו, נעשה ניסיון מצד הנתבע, להחליף את השיקים ולא ניתן לי הסבר מדוע לא הוחלפו השיקים האישיים לשיקים של החברה, למרות שלכאורה היו באותה עת בידי הנתבע שיקים של החברה, שהרי זה האחרון משך שיק של החברה לטובת התובעת ("שיק הערבות"), אך לא טרח ולא ביקש להחליף את "השיקים האישיים" לשיקים של החברה. עוד הסתבר במהלך העדויות, כי במספר אירועים נוספים "עירבב" הנתבע את נכסיו ואת כספיו עם נכסי החברה וחשבונותיה. הנתבע 1 רשם את חשבון הארנונה של חברת "פודר" על שמו הפרטי וכך עשה גם בעת שחתם על חוזה שכירות עבור אותה חברה שהנתבעת 2, הינה בעלת המניות העיקרית ואילו לנתבע 1 אין בה מניות. "זה נכון שמספר תעודת הזהות שלי רשום על שם חשבון הארנונה של חברת פודר בתעודת הזהות שלי ומאחר ולעירייה יותר נוח. אני חתום על ההסכם עם שכירות החנות עם הבעלים וכל המיסים נרשמו עלי." (עמוד 5 שורות 19-22 לעדותו של הנתבע 1). ז.      כידוע, ערבוב נכסים הינו נימוק אשר עשוי לסייע להחלטה "להרים מסך" באותם המקרים בהם בעל השליטה בחברה, אינו מפריד בין נכסיו וחשבונותיו לנכסי החברה. במקרים כאלו ייטה ביהמ"ש לסרב להיתפש לטענה בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. הפרדה כזו שבין בעל המניות ובין החברה אינה יכולה לעמוד לבעל החברה כאשר הוא עצמו לא שמר על הפרדה כזו ( ראה בנושא זה ע"א 2428/90 שמחה ציינמן ובניו בע,מ נ' יקיף שיווק שמנים 1990 בע"מ ואח' ע"א 298/56 ריבלין ואחוזת ראובן נ' ג'פרי ג. וליס ו- 3 אח' פ"ד יב 85 ת"א (ת"א)2117/80 פס"מ תשמ"ז , ג' 22 ע"א 298/56 [2] בעמ' 88 ע"א 478,479,480/74 פ"ד ל (3), 707,712 , ע"א 11217/93 טכנו רצף בע"מ נ' בית הלייזר בע"מ ואח', ע"א 6131/89 אל קרא החברה למתן שירתים לעיר בע"מ נ' אחים דעאס ניהול מערכות גביה בע"מ ואח' (4), ת.א (ת"א) 2117/80 פ"מ תשמ"ז ג' 22,29, 69/84 פ"ד מ (2) 645, 655 וכן ראה דברי דר' א. חביב סגל בסיפרה "דיני חברות" בעמוד 265).   הטלת אחריות אישית: א.    במצב הדברים, שפורטו לעיל, בו היה הנתבע 1 בעל המניות העיקרי והמנהל היחידי ב"ספורט קפה", חתם בשמה על "הסכם הפירוד", נתן שיקים אישיים שלו למילוי התחייבויותיה, הרי שיש לראות בו, מי שניהל באופן אישי את עסקיה של חברת "ספורט קפה" וכל מגעיה עם חברת "דימו" או עם התובעת. משהחליט הנתבע לעשות שימוש בכספי הערבות שנפרעו ולא להעביר סכומים אלו לידי התובעת, הרי שנהג שלא כדין, בחוסר תום לב והפר באופן ישיר את מחויבותו כלפי התובעת. הנתבע יצר מצג לפיו, השיק שנמשך על ידו, בשם "ספורט קפה", ייפרע, בעוד שבפועל, החליט על דעת עצמו, שלא כדין ובחוסר תום לב שלא לפרוע את השיק. ב.     הלכה פסוקה היא כי התחייבות חוזית איננה חייבת להיות כתובה וניתן להסיקה מהתנהגות הצדדים. תוכן החוזה אינו נבחן במבחן סובייקטיבי, אלא במבחן האובייקטיבי (הדרך המקובלת). תוכן החוזה נקבע מלשון החוזה, מן הנסיבות האופפות את כריתתו, תוך התחקות אחר כוונת הצדדים (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים פ"ד מט (2) 295 וגם ד"נ 2485/95 אפרופים נ' מדינת ישראל ). ההתחייבות האישית של הנתבע יכולה להיות במסגרת פעילותו כאורגן של החברה, אך היא יכולה להיות גם במקביל למחוייבותה של החברה. ג.       חיוב אישי בחובות החברה יכול להתבצע באחד משני אופנים: האחד, בדרך של "הרמת מסך ההתאגדות" תוך התעלמות מהאישיות הנפרדת של החברה ויצירת מחוייבות ישירה בין הצד המתקשר עם החברה לבין האורגן של החברה. הדרך השניה היא דרך הטלת אחריות אישית על האורגן של החברה, בשל פעולותיו. ד.     במקרה שבפני, לאחר ששמעתי את העדים, הוצג לי חומר הראיות והוגשו לי סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי התקיימו התנאים ל"הרמת מסך ההתאגדות", אך אין להידרש לסוגיית "הרמת המסך" בנסיבות העניין מאחר ויש להטיל על הנתבע 1 אחריות ישירה ואישית לתשלום "שיק הערבות", מאחר והנתבע פעל בחוסר תום לב, בדרך שאינה מקובלת בפעולותיו מול התובעת, תוך יצירת מצגי שווא, בקשר לכוונתו להעביר לתובעת את כספי הערבות והן בקשר לכוונה של חברת "ספורט קפה" לפרוע את השיק שנתן בשמה. סעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג 1973 (להלן "חוק החוזים"), מחייב קיום חוזה בתום לב ובדרך מקובלת. הפסיקה החילה את חובת תום הלב לא רק על הצדדים לחוזה אלא גם על אלו הפועלים מטעמה של החברה המתקשרת בחוזה (ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פ"ד לז (4) 673). ה.    הנתבע ניסה לתרץ כאמור את אי העברת כספי הערבות לידי התובעת בכך, ששילם חובות שהייתה חייבת "דימו" לצדדים שלישיים. כאמור וכפי שקבעתי לעיל, הנתבע לא הציג בפני ביהמ"ש מסמך או נתון, ממנו ניתן היה ללמוד כי אכן נותרה חברת "דימו" חייבת כספים לצדדים שלישיים וכן לא הציג כל מסמך או אישור, כי חברת "ספורט קפה" שילמה חובות אלו. לא הייתה כל מניעה מצד הנתבע, להציג נתונים אלו בפני ביהמ"ש ולהציג אסמכתאות לגביהם, בפרט כאשר טען הנתבע 1 כי שילם סכומים אלו עקב עיקולים.   "כלל נקוט בידי ביהמ"ש מימים ימימה , שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר , ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטיים פליליים , וככל שהראיה יותר משמעותית , כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה" (ראה ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני פ"ד לה (1) 736 , 760, ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג פ"ד מז (2) 605,615). ו.       הנתבע 1 התחייב באופן אישי להעביר את כספי הערבות לידי התובעת ומשלא עשה כן, ללא כל הסבר או צידוק כדין, הפר את מחויבותו.               21.סיכום א.     הנתבע במעשיו ובמחדליו יצר מצגי שווא, נהג בחוסר תום לב. בעת שהתקשר עם התובעת, "בהסכם הפירוד" ובעת מתן "שיק הערבות" שחולל, הציג הנתבע מצג, במעשה או במחדל, שהתגלה כמצג שווא ונהג בחוסר תום לב בכך שלא השיב לידיה את כספי הערבות שנגבו מהבנק. ב.     משחתם הנתבע 1 , באופן אישי, על "הסכם הפירוד" וציין מפורשות במבוא להסכם זה , כי הנתבע 1 הוא זה שפועל מטעם החברה ואף חתם באופן אישי על "הסכם הפירוד" (ללא חותמת החברה), וכשעובדות אלו מצטרפות לעדויות, לראיות ולנסיבות האחרות שהיו קשורות ברקע לעריכת "הסכם הפירוד", הרי שכל אלה, מביאים אותי לכלל מסקנה כי הנתבע 1 נטל על עצמו מחוייבות אישית להשבת כספי הערבות (בעניין חתימה אישית של מנהל המצטרפת לנסיבות אחרות, מהן ניתן להסיק מחוייבות אישית, ראה ע"א 271/85 מפי כבוד השופט שמגר, פ"ד מו (1) 257, בסעיף 8 לפסק הדין). ג.       חזותו של "הסכם הפירוד" והצגתו של הנתבע 1, באופן אישי בכותרת "הסכם הפירוד" כשלוח ומנהלה של החברה וחתימתו באופן אישי בסוף החוזה ללא חותמת החברה, מהווים חיזוק לעדות ולראיות התובעת לפיה, נוצרה מחוייבות אישית מופרדת ונוספת של הנתבע 1 ולפיה התחייב הנתבע 1 להשבת כספי הערבות. ד.     יש רק לציין בשולי הדברים כי לא נזקקתי לשאלה האם התקיימו התנאים להרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע 1 בחובות החברה, מאחר ומצאתי אותו, כאמור חב להשיב כספים אלו באופן ישיר לתובעת . אני מוצא לנכון לציין כי בתוך חומר הראיות הרב שהוצג בפני, היה מקום, אם היה צורך בכך "להרים את מסך ההתאגדות" ולחייב את הנתבע 1 להשיב לתובעת את סכום "שיק הערבות". הנתבע 1 היה הרוח החיה של החברה, שהינה "חברת מעטים משפחתית", במעשיו ובפעולותיו "עירבב" את נכסיו עם ניכסי החברה ואף משך שיקים אישיים שלו עבורה, נהג בחוסר תום לב בשמה ועבורה בכך שלא השיב לתובעת את כספי הערבות והפר באופן בוטה את "הסכם הפירוד" בחוסר תום לב.   יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט חשין בע"א 1569/93 הנ"ל בעמ' 728 בקובעו כי: "די בהפרת חובת תום הלב על מנת שאקבע כי המשיבה חבה בכל התחייבויות החברה ...אף שהמשיב פעל כאורגן של החברה הרי שהתקיימו בענייננו נסיבות המחייבות התעלמות מישותה העצמאית של החברה וחיוב המשיב בחובותיה". ה.    הנתבעת 2, כפי שקבעתי לעיל, כל מעורבותה בתיק זה, הינה עקב העובדה שמניות חברת "פודר" היו רשומות על שמה באופן פורמאלי וכי היא הינה אשתו של הנתבע 1. הנתבעת 2 לא הייתה מעורבת בניהול החברות ובכלל זה, לא הייתה מעורבת ב"הסכם הפירוד" ובשל כך, אין לה כל מחוייבות ישירה או עקיפה להשבת כספי הערבות ואין כל עילה "להרים" לגביה את מסך ההתאגדות ולחייבה באופן אישי.     22. חיוב בהוצאות: א.    כאמור, נקטה התובעת במהלך השנים בהליכים משפטיים רבים, בניסיון לגבות את הכספים המגיעים לה מחברת "ספורט קפה" ומהנתבע 1. ב.      ביום 5.6.97 הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר כנגד חברת "ספורט קפה" לגביית סכום "שיק הערבות" (ת.א 54343/97- להלן "התביעה בסד"מ") ובסמוך לפני כן ביום 20.5.97, פתחה תיק הוצל"פ בגין "שיק הערבות" (מספרו של תיק הוצל"פ 38135/977- להלן ,תיק ההוצל"פ"). לא ברור לי איזו תועלת צמחה לתובעת מנקיטת הליך כפול של "תביעה בסד"מ" ופתיחת "תיק הוצל"פ" בגין אותו שיק, למרות שזו זכותה ע"פ הדין. מאידך, נשאלת השאלה מדוע לא מיצתה התובעת את כל זכויותיה באותה עת כדי להגיש תביעה גם כנגד הנתבע 1, בגין מחוייבותו האישית להחזר סכום הערבות, כפי שעשתה בתביעה שבפני. ג.       כאמור, איני סבור כי היה פגם פורמאלי בהליכים המקבילים והמרובים שנקטה התובעת, אך מאידך לעובדת השתהותה של התובעת בהגשת התביעה שבפני,( שהוגשה רק ביום 15.2.01), יש השלכה ויש ליתן משקל לשאלת קביעת ההוצאות. ד.     כל העילות הישירות כנגד הנתבע 1, היו בידיעת התובעת כבר בשנת 1997 ולמעשה לא הייתה כל מניעה כי תתבע את הנתבע 1 בגין עילות אלו ביחד עם תביעתה שהוגשה כנגד חברת "ספורט קפה" בגין אותו חוב - סכום "שיק הערבות". נכון הוא שהתובעת במקרה כזה הייתה "מאבדת" את היתרון הדיוני שלה, להגשת התביעה כנגד חברת "ספורט קפה" בסדר דין מקוצר , אך כאמור, משפתחה התובעת במקביל גם "תיק הוצל"פ" בגין אותו חוב, כנגד אותה חברה, לא ברור לי, איזה נזק היה נגרם לה, אם הייתה מגישה באותה עת, את התביעה גם כנגד הנתבע 1 , בעילות המחוייבות האישית שלו ובעילה של "הרמת מסך". ה.    ריבוי ההליכים בהם מועסקים בתי המשפט, בגין אותו חוב, ולמעשה התיק שבפני הינו ההליך השלישי הננקט ע"י התובעת בקשר לסכום הערבות והשיהוי הרב בהגשת התביעה, כל אלו השפיעו על החלטתי בשאלת קביעת ההוצאות שיש להטיל על הנתבע 1. ו.       יש לציין כי מצבה של התובעת והאפשרות להגיש תביעה נגד הנתבעת 2 כבר בשנת 1997 , הינן שונות מאלו שהיו לה כלפי הנתבע 1 כמפורט לעיל. הנתבעת 2 לא הייתה מנהלת בחברת "ספורט קפה", מושכת "שיק הערבות" . ז.      הנתבעת 2 , למרות שהייתה בעלת מניה 1 בחברת "ספורט קפה", היא בעלת המניות העיקרית בחברת "פודר" ונתנה לנתבע 1 לעשות ככל העולה על רוחו בחברות אלו, מבלי להפעיל שום אמצעי בקרה או פיקוח על מעשיו. בהתנהגותה זו לא יצרה מחוייבות אישית כלפי התובעת, אך מחדלה זה, משנתנה לנתבע 1 לפעול ללא כל השגחה וככל העולה על רוחו ובכלל זה לגרום לתוצאות של תיק זה, צריכים לקבל ביטוי בשאלת ההוצאות.       23.     סוף דבר: ו.       הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 16,335 ₪ , כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.5.97 ועד למועד התשלום בפועל. ז.      כמו כן הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 900 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום 30 יום מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ח.    התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית ומהטעמים המפורטים לעיל, אני קובע כי ביחסים שבין הנתבעת 2 לתובעת, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.   ניתן היום ל' בסיון, תשס"ב (10 ביוני 2002) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים   ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי  הברחת נכסיםעיקול