העסקה בשבת של קרוב משפחה

על תכלית איסור העבודה ביום המנוחה השבועית עמדו בית המשפט העליון ובית הדין לעבודה בשורה ארוכה של פסקי דין: התכלית האחת היא סוציאלית - תכלית פטרנליסטית, ככל משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. תכלית זו באה לחייב חיוב קוגנטי את העובד כמו גם את בעלי המלאכה, המעסיקים והעצמאיים למיניהם, לנוח שלושים ושש שעות בשבוע עבודה. התכלית השנייה היא תכלית המבקשת לשמר את צביונה היהודי של מדינת ישראל. בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד קביעת יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת יום המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל. נפסק שהוראות חוק אלו פוגעות בחופש העיסוק באופן שהפגיעה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה בהיותה מידתית, כמו כן כדי להוכיח שתאגיד או ישות משפטית כלשהי אשמה בהפרת הוראות סעיף 9א לחוק שעות עבודה ומנוחה, אין צורך להוכיח כי נעשה מעשה פוזיטיבי כלשהו שהביא להעבדת עובד. די בכך שהעובד בא על דעת עצמו והעסק היה פתוח בעת המנוחה השבועית. אדם נחשב כמועבד בחנות בין אם הוא עושה עבודה במנוחה השבועית לפי הוראות המעביד ובין אם זו נעשית ללא הוראת המעביד, או אף בניגוד להוראתו. אמנם, הוראות החוק נועדו להטיל אחריות פלילית גם על בעלי העסקים עצמם, אף אם הם לא העבידו עובדים שכירים. בעליו של עסק עובר עבירה של עבודה בשבת אם מנסיבות המקרה אין כלל מחלוקת כי העסק בבעלותו היה פתוח בשבת, בידיעתו ובהסכמתו ובידיו האמצעים למנוע עבודה בניגוד לחוק. ##להלן הכרעת דין בנושא העסקה בשבת:## 1. בפתח הדברים אודיע, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 2. הנאשם, הואשם על פי כתב האישום המתוקן בשני פרטי אישום של העבדת עובד יהודי בזמן המנוחה השבועית, בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן:"החוק"), מבלי שקיבל היתר כדין, עבירות על סעיפים 9 ו-26(א)9 לחוק. בפריט האישום הראשון הואשם כי העביד את העובד (שהוא אביו של הנאשם), בערב שבת, ה-5.5.06, בשעה 22:00 או בסמוך לכך בחנותו, חנות לממכר פיצוחים ומשקאות קלים בחולון. בפריט האישום השני הואשם בהעבדתו של העובד מני (אחיו של הנאשם) ביום 28.10.05, בשעה 20:20 או סמוך לכך בחנות שבבעלותו, חנות לממכר פיצוחים ומשקאות קלים בחולון. 3. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום (למעט היותו בעלים של החנות בשם "שוקולד בר") וטען כי אביו ואחיו אינם עובדיו, אלא מדובר בעזרה משפחתית גרידא. 4. מטעם המאשימה העידו מר מני, אחיו של הנאשם, שעל פי הנטען הועבד בעסקו של הנאשם בערב שבת; המפקחים מר פיליפ חדד, מר קאדרי גסאן ומר עבד פדילה. הנאשם העיד מטעמו. 5. לטענת ב"כ המאשימה, מפקחי העבודה העידו על הביקורות שערכו בחנות, זיהו את העובדים שעסקו במקום, גבו מהעובדים עדויות ורשמו פרטיהם ואת פרטי העסק. מפקחי העבודה העידו בפני בית הדין שביקורי הפיקוח בחנות של הנאשם נערכו בשני מועדים בערב שבת: יום שישי ה-5.5.06 בסמוך לשעה 22:05 ויום שישי ה-28.10.05 בסמוך לשעה 20:20, כפי שנרשם בדו"חות. אשר למועדי כניסת ויציאת שבת נטען כי מושכלות יסוד הן שהשבת נכנסת עם שקיעת החמה בערבו של יום שישי וצאתה בצאת הכוכבים בערבו של יום השבת. מאחר וביקורי הפיקוח נערכו בתחילת חודש מאי בשעה מאוחרת בערב (22:05) כאמור ובסוף חודש אוקטובר בשעה מאוחרת בערב (20:20), הרי שהוכח שהעסקת העובדים היתה במהלך מנוחת השבת. (ע"פ 1002/02 מ"י נ' עיוב יעקוביאן , עב-אר כרך לג(37), 32). לטענת ב"כ המאשימה, החוק מדבר מפורשות על "העבדה". ראיות בדבר העבדת העובדים המנויים בכתב האישום אצל הנאשם ניתן למצוא בעדות המפקחים שטענו כי בשני המקרים, הן ביום 28.10.05 והן ביום 5.5.06 ערכו תצפית מקדימה בה נצפו מני וחיים מבצעים פעילות מכירה בחנות שבבעלות הנאשם. העובדים הזדהו בפניהם ומסרו את פרטי העסק. המפקחים העידו כי במקום היתה תנועה מסחרית והתבצעה מכירה והם כתבו דו"ח לגבי האירוע בסמוך למועד האירוע. על פי הנטען, גם מעדות הנאשם ומעדות האח, מני , ניתן ללמוד שהן חיים סוניסינו והן מני היו לבדם במקום וניהלו את הפעילות המסחרית במקום, שכללה מכירה ממוצרי החנות במועדים המוזכרים בכתב האישום. באשר למר חיים נטען כי העדת אב כנגד בנו בפני בית הדין אינה אפשרית על פי חוק. לפיכך, הוצגו המסמכים הרלוונטים והועדו המפקחים, שהעידו כי ראו את האב עובד בחנות הנאשם. בנוסף העיד הנאשם עצמו כי אביו פתח את חנותו ועסק בה במכירה וכי אביו הינו יהודי. כן נטען כי מפקחי העבודה העידו כי ראו את העובדים עובדים בחנות של הנאשם וכי להוכחת העבדת עובדים בחנות, אין צורך להראות מעשה פוזיטיבי של העבדה ודי שהחנות היתה פתוחה לקהל והעובדים נכחו במקום. (ע"פ 2/99 מ"י נ' צרעה אגודה שיתופית). כן נטען כי עובדת יהדותם של העובדים הוכחה הן על ידי העדויות בבית הדין, של הנאשם ואחיו מני והן על ידי תמציות מרשם האוכלוסין שהוגשו לבית הדין, כאשר הלכה היא שרישומי משרד הפנים הינם בגדר ראייה קבילה לעניין הוכחת יהדותו של אדם לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה. על פי הנטען, גירסת הנאשם לפיה המדובר בעזרה משפחתית בלבד לא מורידה או מעלה לנושא יסודות העבירה, שכן באם במסגרת העזרה המשפחתית הועבדו בני המשפחה, האב והאח, שלא כדין בזמן המנוחה השבועית, אזי נעברה העבירה על פי החוק. על פי הנטען, גירסה דומה באשר להעסקת עובד משפחה לא התקבלה בתיק שנדון בפני כב' השופט איטח (פ 412/06), בו נקבע כי עצם הנוכחות הפיזית של הבן בעסק אביו, אפילו בישיבה פסיבית, בזמן המנוחה השבועית, מסכלת את תכלית החוק. 6. הנאשם לא כפר בעצם נוכחותם של אחיו ואביו בעסקו בערבי השבת הנדונים, לא כפר ביהדותם ואף לא כפר בכך שבמועד ביקור המפקחים עסקו בפועל במכירת מוצרים בעסק. אלא שלטענתו, מדובר בעזרה משפחתית שאינה אסורה על פי החוק. עוד הוסיף וטען כי המדובר בפגיעה בחופש העיסוק של הנאשם, אביו ואחיו. לטענת ב"כ הנאשם, יחסים שמקורם התנדבות או עזרה לזולת מתוך יחס ידידות אינם יוצרים יחסי עובד מעביד הואיל ואלה יחסים שמקורם בהתנדבות ולא בהתקשרות חוזית (דב"ע לט 30-2 לילי גוטפריד נ' עזבון גטרוד קראוס פד"ע יא 214) וסממני המתנדב הינם שהוא בא לעבודה מרצונו, הוא מבצע עבודה בלא תמורה כספית, הוא אינו צד לחוזה עבודה, הוא אינו קשור במסגרת מחייבת של שעות עבודה או ימי עבודה, הוא אינו מחוייב לתקופה עבודה מוגדרת ורשאי לחדול מלעבוד בכל עת שיחפוץ. הוא אינו נתון למרות המעסיק, עבודת המתנדב אינה מצמיחה זכויות מכוח הסכמים קיבוציים ובאין הוראה מיוחדת בחוק - לא חל עליהם משפט העבודה המגן. לטענתו, לא ניתן לשנות את הסטטוס של אחיו ואביו של הנאשם ולהופכם ב"הבל פה" לעובדיו. עוד טען כי אין די בכך שהאב או האח נמצאים בחנות בערב שבת ומבצעים פעילות מכירה בחנות שבבעלות הנאשם, כדי להרשיע את הנאשם ותוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת בחברה יהודית ודמוקרטית. מסקנה כאמור מתעלמת לחלוטין ממטרת החוק ומזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להיעזר בבני משפחתו. לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם העיד לעניין זה כי אין בינו לבין אביו ובינו לבין אחיו יחסי עובד מעביד, הם לא מקבלים כל תמורה, הם עושים זאת מיוזמתם ובזמנם החופשי, לא מקבלים שכר ולא כל טובת הנאה אחרת. אם יש להם פנאי והם מוכנים לעזור - הם מגיעים. ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט איטח אינו רלבנטי לענייננו, שכן שם נקבע במפורש במסגרת ההסכמות העובדתיות כי הבן היה עובד ואף הוצאו לו תלושי שכר. בענייננו, לא האח ולא האב לא קיבלו שכר, דמי הבראה וחופשה שנתית. האח אף מסר בחקירתו (ת/1) כי אינו מקבל משכורת וכך גם אביו של הנאשם, כעולה מ-ת/7. האם הוכחו יסודות העבירה? 7. במשפט הפלילי, נטל השכנוע מוטל על התביעה, הנושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובה זו, אלא אם כן יש בחומר הראיות כולו, בין זה הבא מטעמה ובין זה הבא מטעם ההגנה, כדי להוכיח את כל יסודות העבירה נשוא האישום, במידה שלמעלה מספק סביר (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק ג', הוצאת דיונון, מהדורה 2004, ע' 1440). די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בגרסת המאשימה על מנת שיזוכה מכל אשמה. 8. אין חולק שקירבה משפחתית, אין בה, לכשעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד-מעביד. אין חולק גם שהמניע לבחירת העובד, בין כמניע עיקרי ובין כמניע משני, אינו קובע לעניין קיום או העדר קיום יחסי עובד-מעביד. הקובע הוא מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה. קביעת המהות הנ"ל היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. ההלכה היא כי הטוען שהיחסים בין אדם לקרוב משפחתו חורגים מדרג היחסים של עזרה משפחתית הדדית ולבשו אופי של יחסי עובד מעביד, עליו נטל השכנוע. (דב"ע לג/0-159, בטי מרקו נגד המוסד, פד"ע ה' 134). מקל וחומר אמורים הדברים עת בהליך פלילי עסקינן. כבר נפסק כי כאשר הצדדים הם קרובי משפחה, יש מקום לבחון בקפידת-יתר את טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולונטריים, התנדבותיים, או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות העבודה, שכר ריאלי או 'סמלי', וכדומה (דב"ע לג/0- 108 המוסד לביטוח לאומי נ' שרה כץ, פד"ע ה 31, 36-35; דב"ע נג/0-78חוה פייגלשטוק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 283, 286). 9. על תכלית איסור העבודה ביום המנוחה השבועית עמדו בית המשפט העליון ובית הדין לעבודה בשורה ארוכה של פסקי דין. התכלית האחת היא סוציאלית - תכלית פטרנליסטית, ככל משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. תכלית זו באה לחייב חיוב קוגנטי את העובד כמו גם את בעלי המלאכה, המעסיקים והעצמאיים למיניהם, לנוח שלושים ושש שעות בשבוע עבודה. התכלית השנייה היא תכלית המבקשת לשמר את צביונה היהודי של מדינת ישראל. עמד על כך הנשיא מאיר שמגר בבג"צ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נגד עיריית נתניה ואחרים; בג"צ 5609/91 אלכסנדר פייט ואחרים נגד מועצת עיריית נתניה ואחרים; בג"צ 5799/91, פ"ד מז(3) 192 בציינו: "בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד קביעת יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת יום המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל." בבג"צ 5026/04 דיזיין 22 - שארק דלוקס רהיטים בע"מ ועוד 18 אחרים נגד רוזנצווייג צביקה, רע"נ היתרי עבודה בשבת - אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה נפסק שהוראות חוק אלו פוגעות בחופש העיסוק באופן שהפגיעה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה בהיותה מידתית. הנשיא אהרן ברק עמד אף הוא על התכלית הכפולה של הוראות חוק אלו (ראה גם דברי כב' השופטת ארד בע"פ 1004/02 אלוניאל בע"מ - מדינת ישראל, פד"ע לח, 488). נ 10. בדב"ע ל/8-9 מדינת ישראל - גרפופלסט בע"מ כרמיאל ואחרים, (פד"ע א' 93) קבע כב' הנשיא בר ניב כי כדי להוכיח שתאגיד או ישות משפטית כלשהי אשמה בהפרת הוראות סעיף 9א לחוק שעות עבודה ומנוחה, אין צורך להוכיח כי נעשה מעשה פוזיטיבי כלשהו שהביא להעבדת עובד. די בכך שהעובד בא על דעת עצמו והעסק היה פתוח בעת המנוחה השבועית. אדם נחשב כמועבד בחנות בין אם הוא עושה עבודה במנוחה השבועית לפי הוראות המעביד ובין אם זו נעשית ללא הוראת המעביד, או אף בניגוד להוראתו. וכך נקבע באותה פרשה: "המחוקק נקט לשון שנקט על-מנת להדגיש שלא העובד אשר להגנתו מיועדים החוקים בהם מדובר, הוא העובר על החוק, אלא מעבידו. בעשותו כן יצא המחוקק גם מן ההנחה הנכונה שבדרך כלל אינה נעשית עבודה במפעל אלא אם המעביד מורה על כך, או לפחות מסכים לכך, ובידי המעביד האמצעים הדרושים למנוע עבודה בניגוד לחוק. לשון אחר, המחוקק הטיל את האחריות על המעביד כאשר ראה בכך דרך יעילה להשגת המטרה. ... נמצא אפוא כמתיישב עם הדעות שהובאו לעיל כי המחוקק הישראלי ברצותו להגביל באופן יעיל את שעות העבודה, ולמנוע עבודה במנוחה השבועית ראה מעשה בר-עונשין, ,actus reusהיינו "העבדה", בעצם העובדה שפלוני הוא מעבידו של אדם כשהעבודה היא בתחום עבודתו ונוגדת את רצון המחוקק, כפי שניתן לאותו רצון ביטוי באיסורים שבחוק שעות עבודה ומנוחה." (ההדגשות אינן במקור, מ.ל.). 11. אמנם, הוראות החוק נועדו להטיל אחריות פלילית גם על בעלי העסקים עצמם, אף אם הם לא העבידו עובדים שכירים. בעליו של עסק עובר עבירה של עבודה בשבת אם מנסיבות המקרה אין כלל מחלוקת כי העסק בבעלותו היה פתוח בשבת, בידיעתו ובהסכמתו ובידיו האמצעים למנוע עבודה בניגוד לחוק. אלא שבענייננו, העבירות המיוחסות לנאשם אינן בגין עצם פתיחת עסקיו בשבת, אלא עבירות הנוגעות להעבדת עובדים בשבת. כאמור, גם על פי הפסיקה שהובאה לעיל, אין די בכך שעסקיו של הנאשם היו פתוחים בשבת ואין די גם בעובדה שאחיו ואביו היו בעסק ואף עסקו בו בפועל במכירה בעת ביקור המפקחים. עדיין נותר לתביעה להוכיח, במידה שלמעלה מספק סביר, כי אחיו ואביו היו אכן עובדיו של הנאשם (או מי הם) וכי הנאשם היה מעבידם. יסודות אלו של העבירה לא הוכחו על ידי התביעה במידה שלמעלה מספק סביר. 12. בפסק הדין עליו נסמכת התביעה, פסק דינו של כב' השופט איטח בבית דין זה (פ 412/06) נקבע, בחלק העובדתי, כך: "5. מעדויות הנאשם כמו גם מעיון בסיכומי ההגנה עולה שאין מחלוקת בעניינים הבאים: 5.1 ... 5.2 הבן היה בבחינת "עובד". הוצאו לו תלושי שכר... ההתייחסות אליו היתה כאל עובד...קיבל משכורת..." 13. נתון זה, בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הנאשם לבנו, שהיה מוסכם על הצדדים בהליך בפני כב' השופט איטח, עמד בלב המחלוקת העובדתית בהליך שבפני. במחלוקת עובדתית זו לא הרימה התביעה את הנטל הנדרש להוכחות קיומם של יחסי עובד ומעביד. למעשה, מהעדויות שנשמעו ואף מהראיות שהובאו, הוכח כי ההיפך הוא הנכון: וכך העיד מני סוניסינו: "ש. מה עשית ביום 28/10/05 ערב שבת ברח' קוגל 34 בחולון. ת. הגעתי לחנות של אחי, גרנו יחד באותה תקופה, מאחר והוא עבד הרבה שעות אותו יום הצעתי לו להתרענן, ולעזור לו. שם העסק שוקולד בר. ... ש. איזה תמורה קיבלת? ת. לא מקבל תמורה. התמורה הטובה ביותר זה האהבה של אחי. אני בעל עסק משל עצמי. ואני לא צריך את זה ... ש. היית אחראי על החלטות בניהול החנות? ת. כמעט ולא נמצא שם. זה לא עסק שלי. ש. לפי מה שאתה אומר יכולת תוך 5 דקות לסגור את העסק וללכת הביתה, הלך אחיך ונכנסת להתעסק במכירות, אתה יכולת ללכת הביתה. ת. בוודאי אף אחד לא אומר לי מתי ללכת ולבוא. ש. בד"כ כשאתה עוזר לאחיך זה לאורך חמש דקות או עשר דקות. ת. זה משתנה זה יכול להיות חמש דקות, עשר דקות, שלש שעות, לסגור את החנות מיד וכו'. ... ש. היית מקבל תלוש שכר? ת. לא. ש. היית מחליף איזה שהוא עובד אחר ת. אין עובדים בעסק, אני מנהל עסק דומה. אני מבין כשהעסק פתוח כל כך הרבה שעות, מתוך רחמים אמרתי לו ללכת ולנוח. ש. קיבלת דמי הבראה, חופשה שנתית וכו'. ת. לא. אני עצמאי ובעל עסק עצמאי משלי. זו עזרה משפחתית ותו לא" (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 20-22; עמ' 3 ש' 20-28; עמ' 4 ש' 1-15. ההדגשות אינן במקור, מ.ל.). והנאשם העיד: "ש. אתה מואשם שהעסקת שני עובדים, אחד מני והשני חיים, אתה יכול להגיד לנו אם הם עובדים שלך או לא? ת. חיים הוא אבי, הוא פנסיונר בן 62 ומני זה אחי היחיד שהוא בעל עסק כשלעצמו. בגלל אופיו של סוג העסק שאני עובד, שפתוח הרבה שעות ביממה, מידי פעם אחי ואבי באים ונותנים לי עזרה שאוכל לצאת לסידורים או להיות עם משפחתי. מעולם לא העסקתי עובדים בשכר בעסק הזה, כי הוא עסק זעיר ולא מצדיק מבחינה כלכלית להעסיק עובדים. זה קיוסק. ש. מציג לך מסמך. ח. ת. זה אישור רו"ח על אי העסקת עובדים." (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 11-19). 14. גירסתו של הנאשם נתמכה גם במסמך מטעמו, נ/1, מכתב יועץ המס בדבר אי העסקת עובדים בשכר. גרסתו אף נתמכה בעדות האח והאב שנגבתה על ידי החוקרים על אתר, היינו, גירסתם הראשונית והספונטנית כפי שנתנה עוד בטרם החלו הההליכים הפליליים כנגד הנאשם: "איפה אתה עובד? אני לא עובד. מה אתה עושה? מחליף את הבן. אתה מקבל שכר עבור שעות עבודה? לא. אתה מקבל תלוש משכורת? לא. ... ... ... אתה מחתים כרטיס נוכחות? לא." (ת/7). וכך גם בחקירתו של האח (ת/1): "מה תפקידך בעסק? אני אח של בעל העסק ואני עוזר. ממי אתה מקבל משכורת? אני עוזר לאח שלי בעל העסק." המאשימה לא הביאה ראייה חיצונית שתסתור דברים אלו. 15. מכאן, שהמאשימה לא הצליחה להוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת, כי הנאשם העביד שני עובדים, על פי כתב האישום. לפיכך, לא נתקיימו יסודות העבירה ואין מקום להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בהתאם לכך, הריני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. העסקת קרובי משפחהעבודה בשבת / חג