להלן החלטה בנושא פרשנות סעיף 5 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, העוסק בהחמרת מצבם של הנפגעים: ה ח ל ט ה השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. לפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר יוסי לוי ומר אילן גבריאלי; עב 1467/06), בו התקבל ערעורה של המשיבה נגד החלטת המרכז הארצי לגזזת (להלן- המדינה) שלא להגדיל את שיעור גימלתה, לאחר ששיעור נכותה הוגדל בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים. וזאת כי המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים סבה על פרשנות הוראת סעיף 5 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד- 1994 (להלן- חוק הגזזת), כאשר בית הדין האזורי קיבל לעניין זה את פרשנות המשיבה כפי שיפרט להלן. 2. המשיבה הוכרה על ידי ועדת המומחים לפי חוק הגזזת כמי שעברה טיפול בהקרנה נגד גזזת. ביום 13.8.01 זומנה המשיבה לוועדה רפואית מדרג ראשון שקבעה את נכותה בשיעור משוקלל של 70%. ביום 17.4.05 הגישה המשיבה בקשה לדיון מחדש בעניינה, בטענה כי חלה החמרה במצבה. בעקבות הבקשה נבדקה המשיבה מחדש, וביום 2.1.06 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי חלה החמרה במצב המשיבה וכי דרגת נכותה היא בשיעור משוקלל של 74%. המשיבה הגישה ערר על אותה החלטה לוועדה הרפואית לעררים. ביום 4.4.06 קבעה הוועדה הרפואית לעררים כי דרגת הנכות של המשיבה היא בשיעור משוקלל של 78%. באותו יום שלח מנהל המבקשת מכתב למשיבה בו הודע לה, בין היתר כי "…מאחר והפרש האחוזים בין הועדה האחרונה שהתקיימה לבין הועדה הרפואית לערר קטן מ- 10 %, החוק קובע כי לא יינתן תשלום על הפרש הקטן מ- 10% משוקלל". 3. על החלטה זו של המבקשת לעניין פרשנות סעיף 5 לחוק הגזזת, העוסק בהחמרת מצבם של הנפגעים, הגישה המשיבה ערעור לבית הדין האזורי. טענת המשיבה היתה כי יש לפרש את הרישא לסעיף 5 לחוק כך שהשיעור של 10% שבסעיף התייחס לשאלה האם אחוזי הנכות שנוספו עולים לפחות כדי 10% משיעור הנכות המשוקלל הקודם. במקרה של המשיבה 8% עולים על 10% מ- 70% ולפיכף לשיטתה היה מקום לתגמולה בגין ההפרש בין הנכות בעבר לנכות לאחר ההחמרה. טענת המבקשת היתה שאת העליה באחוזי הנכות של השיעור המשוקלל יש לבחון דווקא, כשלעצמה, ולא על פי העליה ביחס לשיעור הנכות המשוקלל המקורי. כן סברה המבקשת כי רק עליה של 10% לפחות באחוזי הנכות המשוקללים מצדיקה תשלום עבור ההפרש בין דרגות הנכות. לאור עמדתה זו סברה המבקשת כי המשיבה אינה זכאית לתשלום עבור ההפרש. בית הדין האזורי בפסק דין מיום 15.3.07 אימץ את פרשנות המשיבה לסעיף 5 לחוק וחייב את המבקשת להעלות את שיעור הקצבה שהמשיבה זכאית לה, על פי החוק וכן לשלם לה שכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. 4. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל, הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 2.7.07, ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לנו. 5. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. לטענתה, גישת המשיבה לפיה העליה הנדרשת בדרגת הנכות הינה של עשרה אחוזים ביחס לאחוזי הנכות שנקבעו לנפגע לפני ההחלטה בהחמרה ולא בעשרה אחוזים אבסולוטיים אינה מתיישבת עם לשונו של סעיף 5 לחוק הגזזת ולא עם הסביבה הפרשנית שלו. עוד טוענת המבקשת כי אם יתקבל ערעורה, לא יעלה בידה להיפרע מן המשיבה אם סכום הפסק ישולם. לטענתה, המדינה מתקשה בגביית סכומים ששולמו ביתר על פי חוק הגזזת בשל העובדה שהמוסד לביטוח לאומי שדרכו משתלמות הקיצבאות מכוח החוק, לא נוהג לגבות בחזרה סכומים אלו ועל כן לא קיים מנגנון שיבטיח למדינה כי יושבו לידיה סכומים ששולמו ביתר. לעומת זאת, אם יידחה הערעור, תשלם המבקשת את הסכום למשיבה באופן מיידי. בנסיבות אלה, המבקשת סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לצדה ועל כן יש מקום להיעתר לבקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין על מנת להבטיח את זכויותיה להיפרע מן המשיבה. 6. המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע פסק הדין וטוענת כי יש לדחות את הבקשה וזאת בהתחשב בכך שמדובר בחוק בתחום הבטחון הסוציאלי. לטענתה, יש לפעול על פי הכלל לפיו מי שזכה לקבל מענק עם קביעת דרגת הנכות על ידי הוועדה הרפואית זכאי לקבל לידיו את פרי זכייתו מיד ויש להעדיף את האינטרס של הזוכה על פי האינטרס של החייב. עוד טוענת המשיבה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן מול נזק המבקשת עקב תשלום מיידי אשר יכול שיהיה כרוך בסיכון של קושי בגביית כספי מענק ששולמו, עומד נזקה באשר לכספי המענק והקצבה (נכותה מעל 75%) משמשים למחייתה, ובהתחשב בעיקר כי זכאותה נקבעה לפני למעלה משנה וחצי (4.4.06). לטענתה, בנסיבות בהן מדובר בנכות כה גבוהה, הסיכון שלאחר הערעור לא תהיא זכאית למענק ולקצבה חודשית גם יחד, הוא קלוש ועל כן אין סכנה שהמבקשת לא תוכל לגבות בחזרה את הסכומים הנובעים מפסק הדין, אם תזכה בערעורה. מוסיפה המשיבה וטוענת כי סיכויי הערעור של המבקשת אינם גבוהים. 7. לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדן האזורי ולטענות הצדדים בבקשה, אנו מחליטים לקבל את הבקשה. כלל הוא שהגשת ערעור אינה מצדיקה עיכוב ביצועו של הפסק שניתן. עיכוב הביצוע הוא חריג ומתקיים שעה שהערעור מעלה סיכויים טובים לזכות בערעור ובנוסף נסיבות העניין מצביעות על כך שאם יבוצע פסק הדין יהיה זה קשה או בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו (בש"א 216/89 אברהמי נגד בנק המזרחי, פ"ד מ"ג(2) 173, 174; ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4), 572; ע"א 7221/01 י.ג.רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם, פ"ד נו(4) 178). 8. אומנם, המבקשת לא הביאה בפנינו כל ראיה ממשית, שיש בה כדי להעיד שלא יעלה בידי המשיבה להחזיר את סכומי הגמלה או המענק, ככל שישולמו לה בעקבות פסק דינו של בית הדין האזורי, אם יתקבל הערעור. עם זאת, בהתחשב בטענות המבקשת בערעור ובשים לב למועד הקרוב של הדיון בערעור (11.9.07), אנו מוצאים לנכון לעכב את ביצוע פסק הדין וזאת עד מועד הדיון בערעור. במהלך הדיון בערעור יוכלו הצדדים להשמיע טענותיהם באשר להמשך עיכובו של פסק הדין. בנוסף, סכום ההוצאות שהוטל על המבקשת אינו חורג מן הסכומים המקובלים הנפסקים בבתי הדין לעבודה, ובנסיבות אלו אין מקום לעכב תשלומו. 9. סוף דבר: הבקשה מתקבלת כאמור בסעיף 8 לעיל. גזזתפיצויים