1. רקע: התובע, בנק המזרחי המאוחד בע"מ, נושה בחברת דינס ביצוע עבודות הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: דינס) ובמר קמחי עמוס בסכום של 739,311 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה הוא יום 21.10.98. הנתבעת, דבורה קמחי, היתה נשואה לעמוס קמחי במשך למעלה מ- 30 שנה, עד לגירושיהם בשנת 1997. לטענת התובע, הנתבעת ובעלה, מר עמוס קמחי, ניהלו כל השנים משק בית משותף, חיו חיי שיתוף מלאים וחל ביניהם שיתוף בנכסים וכל מה שנצבר במהלך חייהם המשותפים הינו כתוצאה מעבודה משותפת במהלך חייהם המשותפים. על כן, נטען כי הנתבעת חייבת בחובות מר קמחי, כפי שנהנתה מהכנסותיו מכוח הלכת השיתוף. כמו כן נטען ששתי דירות שהיו בבעלותם הועברו לילדיהם. עוד נטען, כי הגירושין בין הנתבעת לבין בעלה מר עמוס קמחי הם גירושים פיקטיביים ולמעשה הם ממשיכים התגורר תחת קורת גג אחת. הנתבעת טוענת כי התגרשה עקב משברים קשים שנתלוו להתמוטטות עסקיו של עמוס קמחי, עיקולים ואיומים באלימות קשה, שנפלו על קרקע פוריה של משברים קודמים בחיי הנישואין. הנתבעת לא ידעה דבר על עסקי בעלה ובעלותה במניה אחת במניות דינס היתה פורמלית בלבד. לטענת הנתבעת, במשך חיי הנישואין היו ביניהם תקופות ארוכות של אי הסכמה, ניתוקים, הפרדות חשבון וכיוצא בזה. לטענת הנתבעת הדירות הועברו בשנים 1980 ו- 1993 לילדיהם עקב סכסוך ביניהם בשנת 1980 ואז היה מצבם הכלכלי משופר. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, אין הלכת השיתוף חלה בינה לבין בעלה לשעבר ועל כל פנים הסתיימה עם גירושיהם, שלא היו פיקטיביים, בשנת 1997. מר קמחי אינו מתגורר בביתה אלא במעלה צביה. עוד נטען כי יש ביניהם הסכם ממון שאושר ואין התובע יכול להתערב בו. לאחר הגשת תצהירים, נשמעו הוכחות הצדדים והוגשו סיכומים. 2. הכלל בדבר שיתוף בחובות: התביעה מכוונת לשתף את הנתבעת, האישה, בנכס שהוא ערבותו האישית של הבעל לחובות החברה המשפחתית. פסק הדין המנחה בשאלת שיתוף חובות בין בני זוג הוא ע"א 5598/94 נטלה נניקשווילי נ' דניאל דוד נניקשווילי פ"ד מט(5), 163, בו נאמר בעמ' 166-167: קביעות בית משפט קמא 3. השופט קמא קבע כי אין להחיל על הנכס את חזקת השיתוף, שכן, היתה הפרדה בין רכושם העיסקי של הבעל ושל המערערת לעומת שיתוף בדירת המגורים שנרשמה על שם שניהם, וכי לא הוכח שהמערערת היתה בפועל שותפה לעסק או שנטלה - כפי שטענה - הלוואה לצורך מימונו והתברר שלא היתה מעורה בפרטים הנוגעים לניהול העסק, וכי הטענה בדבר שיתוף בנכס לא הועלתה על-ידי הבעל והועלתה על ידי המערערת באיחור רב, רק במהלך הליכי ההוצאה לפועל, למרות שדבר החוב היה ידוע לה והיא אף השתתפה במגעים לסילוק החוב. נכסים עיסקיים 4. ההלכה בדבר החלת הלכת השיתוף גם על נכסים עיסקיים נקבעה בפסיקה מימים ימימה ומצאה ביטוי בפסקי דין רבים שניתנו על ידי בית משפט זה, בין השאר (ע"א 300/64 מ' ברגר ואח' נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט 2 240; ע"א 135/68 בראלי ואח' נ' מנהל מס עזבון ירושלים, פ"ד כג 1 393; ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ 1 287; ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף (טרם פורסם). אומנם יש שהביעו דעתם, כי לענין הנכסים העיסקיים נדרש 'דבר מה' נוסף, אך נקבע כי בנסיבות רגילות שאינן יוצאות דופן, כאשר הנכסים העיסקיים נקנו מרכוש שהצטבר עקב המאמץ המשותף, יש לראות את בני הזוג כשותפים גם ברכוש העיסקי. כך נקבע לאחרונה בע"א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' דבורה גיטלר, פד"י מח 5 489, בעמ' 495 בו מסכם הנשיא ברק באומרו: "לדעתי בנסיבות אלה אין כל סיבה שלא להחיל את חזקת השיתוף גם על הנכסים העיסקיים ... מודע אני לכך, כי מספר שופטים הביעו דעתם, כי לעניין הנכסים העיסקיים נדרש 'דבר מה' נוסף ... אך דומה, שגם גישה זו עוגנה בנסיבות המיוחדות של העניינים שנידונו שם (נישואין שניים, רכוש ניכר לפני הנישואין טענה לשיתוף בגין נכס מיוחד). בענין שלפנינו הנסיבות הן רגילות ולא יוצאות דופן. הנכסים העיסקיים נקנו מרכוש שנצטבר עקב המאמץ המשותף, כאשר האישה עושה בבית והבעל מחוצה לו. אין כל ראיות להפרדת משאבים. הבעל פרנס את משפחתו, והאישה דאגה לבית ולחינוך הילדים. היא סמכה על בעלה ב 'עניני החוץ', והוא סמך עליה ב'עניני הפנים'. בנסיבות אלה, כאשר הטענה היא לשיתוף נכסים ביחסים בין בני הזוג... הן לענין זכויות והן לענין חובות, איני רואה כל סיבה שלא לראות באורח החיים המשותף ובמאמץ המשותף כמקור בטוח לכוונה טיפוסית של שיתוף, הן בנכס המשפחתי והן בנכס העיסקי." ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ 1 287. בעמ' 297. ומוסיף המשנה לנשיא ש. לוין "אין אני רואה בעניין זה הבדל בין דירת המגורים לנכס עסקי, ובלבד שאין קיימת ראיה מספקת המכחישה את חזקת השיתוף, ראיה שלדעתי אינה קיימת במקרה דנן". שם בע' 298. ומוסיף השופט חשין ואומר: "...לזהירות יתר נוסיף ונאמר, שמדברים אנו עתה ביחסים הפניימים שבין בעל לאישתו, ואילו במקום שצד שלישי מעורב במערכת, אפשר יתפסו מקומם שיקולים נוספים." ע"א 90 עבאדה נ' עבאדה, פד"י מח 2 77, בע' 87. הפרדת נכסים עיסקיים 5. בענייננו, סבר השופט קמא כי מאחר והנכס היה רשום על שם הבעל שגם ניהל אותו, ואילו לאשה היתה חנות משלה אותה ניהלה, וכאשר לעומת זאת, נרשמה דירת המגורים על שם שני בני הזוג, הרי שיש לראות בכך כוונת הפרדת הנכסים העיסקיים. שאלה קשה היא האם בכל מקרה בו מנהלים בני הזוג עסקים נפרדים ורושמים כל אחד את העסק המנוהל על ידו, על שמו, כוונתם היא להפרדת רכוש ולאי שיתוף ונסתרת חזקת השתוף. אותה שאלה נשאלת גם במקרה של שני בני זוג שכירים העובדים במקומות שונים ומנהלים חשבונות בנק נפרדים לתוכם נכנסת משכורתו של כל אחד מהם בנפרד או במקרה שאחד מהם שכיר והאחר עצמאי וכל אחד מהם מנהל את ענייניו הכספיים בנפרד אף שהם מנהלים חיי משפחה משותפים והרמוניים. האם במקרים כאלה ניתן להסיק מעצם ההפרדה כי הילכת השיתוף אינה חלה על נכסי בני הזוג? נראה לי כי אין לקבוע מסמרות בנדון ויש לבדוק כל ענין לגופו. יש והפרדה מהסוג הנזכר לעיל באה מטעמי נוחות ויעילות וכדי לאפשר ניהול תקין ושוטף של העסק המתנהל על ידי אחד מבני הזוג, במיוחד כלפי צדדים שלישיים הבאים איתו במגע, או מטעמים כיוצא באלה שאין להם ולא כלום עם כוונה להפריד את הרכוש באופן שלכל אחד מהם אין חלק ונחלה ברכושו של השני. אין אני נדרשת, וסבורתני שאין זה ראוי, לקבוע מבחנים או כללים גורפים לקביעת מעמדו של רכוש כאמור ביחסים בין בני הזוג לבין עצמם. יש לעשות כן בכל מקרה מחד גיסא על פי הלכת השיתוף העקרונית ומאידך גיסא, על פי נסיבות הענין. אסתפק בכך שאתייחס לעובדות המקרה שבפנינו. הנכס וחזקת השיתוף 6. לא היתה כל ראיה לאי תקינות בחיי הנישואין של בני הזוג. הנכס שנרשם על שם הבעל היה בשותפות עם אחרים ולבעל היתה רק חמישית בו. הוא גם עבד בו וניהל אותו יחד עם אחרים; לפיכך, אין תמה שהנכס נרשם על שמו ואין רבותא בכך לענין הדרת המערערת מחלקה בו. המערערת ניהלה חנות. לא ברור אם החנות היתה בבעלותה או ששכרה אותה. היא ניהלה אותה כשנה עד שהגישה את התביעה. אין להסיק מהעובדה שכל אחד מבני הזוג ניהלו עסקים שונים שבכך יש משום הפרדת רכוש ביניהם ביחסים הפנימיים ביניהם ו"נישולה" של המערערת מהנכס הרשום על שם הבעל. העובדה שכל אחד מהם עבד בעסק אחר מסבירה מדוע לא ידעה המערערת פרטים על הנעשה בעסקו של הבעל. אלה תופעות של יום יום שאין בהן משום אינדיקציה לחלוקת רכוש. לפיכך, נראה לי, כי ככל שהדבר נוגע לחזקת השיתוף, חלה חזקה זו גם ביחס לנכס, והיא לא נסתרה. אלא שבכך אין כדי למנוע מהנושים מלגבות את חובם על ידי מימוש הנכס שעליו הטילו עיקול. זכותם של הנושים לממש את החוב מן הנכס נובעת משני מקורות: האחד, שיתוף המערערת בחובות; והשני, העיקול שהוטל על הנכס ונרשם בפנקס רשום המקרקעין. שיתוף בחובות 7. ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי שיתוף בנכסים כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כנכסים שליליים. חריגים לחזקה זו הם חובות בעלי אופי אישי. אומר הנשיא שמגר: "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג נהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של הבית המשותף - ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים ... נטל ההוכחה הוא על הצד הטוען כי חוב מסויים איננו משותף. יש להדגיש כי הילכת השיתוף בחובות קורלטיבית להילכת שיתוף בנכסים... חריגים לחזקה זו הינם חובות בעלי אופי אישי." (ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, (טרם פורסם) בע' 14, ומראי המקום שם). אומרת השופטת בן-פורת, במקרה הקרוב לענייננו: "מחמת ההבדל בנשיאה בעול החובות, יש לדעתי, כרגיל, להקפיד עם התובע(ת), אם התביעה היא לשיתוף בנכסים ספציפיים, שאינם "משפחתיים" לפי טיבם. זו כמבואר, תביעה לשיתוף בזכויות קניניות בלבד (פרט להוצאות רכישה ואחזקה), תוך התנערות מוחלטת מעול החובות. אמרתי "כרגיל" שכן אם מתברר, שעסקיו של הבעל הם טובים, כך ששיתוף כללי היה מותיר בידי האישה זכויות, שערכן עולה בהרבה על מחציתם של הנכסים הספציפיים, יתוסף לתביעה נופך של אמינות, אשר יצדיק הסתפקות בראיות פחות חזקות. אולם כאשר עיסקי הבעל אינם סוגים בשושנים אלא שקועים בעול כבד של חובות, יש להתייחס לתביעה בחשדנות, שמא אינה אלא פרי קנוניה בין שני בני הזוג למלט לפחות מחציתם של אותם נכסים מהישג ידם של הנושים (ראו למשל העניין שנידון בע"א 75/79 אברהמי נ' ישראלי, פ"ד ל"ד 2 216, ע"א 592/79 שצקי נ' סייד, פד"י לה 4 402 בע' 414. 8. רק אם החוב מסווג כחוב שנוצר מפעילות אישית, מובהקת לא תחול עליו הלכת השיתוף. גם בסוגייה זו יש לתת משקל מירבי לנסיבות הקונקרטיות. בעקרון, מרגע שנוצרה חזקת השיתוף לגבי מכלול הנכסים, נטל ההוכחה בדבר אי הכללת חוב מסויים במסגרת החובות המשותפים הוא על הטוען להוצאת החוב מן המסגרת. מידת ההוכחה הדרושה היא של 'נטית מאזן הסתברויות' (ראה ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין ואח', פ"ד מו 5 667 נכס המוכר כשייך למסת הנכסים המשותפים, חל השיתוף גם בחובות ולאו דווקא בחובות שנוצרו ביחס לאותו נכס. 9. המערערת טוענת לשיתוף בנכס מכוח היות כל רכוש בני הזוג פרי מאמץ משותף שנצבר במהלך חיי נשואים תקינים וממושכים. מכאן שיש לראות בה שותפה לכל החובות, גם כאלה שאינם נובעים מן הנכס עצמו ובלבד שאין מדובר בחוב אישי מובהק לצרכים שאינם קשורים במערכת החיים המשותפת. חריג כזה - שנטל הוכחתו על המערערת - לא הוכח כאן וראוי לציין כי ניתן למצוא בחומר הראיות של הערכאה הראשונה אמירות לפיהן החוב הנדון הוא חוב הקשור בנכס דווקא, כנראה ערבות שניתנה על ידי הבעל לאחד משותפיו בנכס. (הדגשות שלי - מ.ר.) ההלכה היא כי קיימת חזקת שיתוף בחובות, והיא חזקה נוספת על החזקה של שיתוף בנכסים, ונובעת מאותו מקור, שהוא קיום משק בית משותף וחיי משפחה תקינים. יוצאים מכלל זה חובות בעלי אופי אישי, אך לא חובות בעלי אופי עסקי. נטל ההוכחה על המבקש להוציא נכס מתוך חזקת השיתוף בחובות. ב"כ הנתבעת טוען, והוא מסתמך גם על דברי פרופ' אריאל רוזן צבי ז"ל בענין זה, כי הלכת השיתוף בחובות אינה חלה על בן זוג אשר לא זכה ברכוש ספציפי מכוח חזקת השיתוף בנכסים. לטענתו, אמנם הדבר לא נאמר במפורש בפסקי הדין, אך עובדה היא פסקי הדין החילו את חזקת השיתוף רק במקרה שבן הזוג זכה להכרה בבעלותו בנכס ספציפי. אני דוחה טענה זו. הרציונל העומד מאחורי חזקת השיתוף אינו מוגבל לזכיה בנכס ספציפי, וגם אם לא זכתה האשה בשום נכס, חזקת השיתוף חלה עליה. מדובר בשתי חזקות נפרדות, כפי שאמר השופט שמגר שצוטט לעיל. אמנם, הוא מוסיף ואומר שהחזקות הן קורלטיביות, אך זאת מבחינת הנמקתן. החוב הוא נכס ככל נכס, אלא שהוא שלילי. אין גם כל הצדקה לתלות את השיתוף בכל החובות (כגון החובות שנצברו בעסק) בכך שהאשה זכתה לנכס כלשהוא (כגון דירה), שאין לו קשר לחובות אלה. במה שונה, לענין החובות המשותפים של התא המשפחתי, אשה שהיא ובעלה רכשו דירה ורשמו אותה רק על שם הבעל מאשה שזכתה שהדירה תרשם מחצית על שמה ועל כן לא נזקקת לחזקת השיתוף לבעלותה בדירה ומאישה שהיא ובעלה לא רכשו דירה אלא שכרו דירה שדמי שכירותה שולמו מההכנסות בתקופה שהיו הכנסות? אין הצדקה לחילוק ואין בו נפקא מינה. חזקת השיתוף בחובות חלה גם כאשר לא נקבעה חזקת שיתוף בנכסים לגבי שום נכס. 3. החוב חריג ואישי? ב"כ הנתבעת טוען כי חובות הבעל, שהם חובותיו לפי ערבות אישית שנתן לחברה דינס, הוא חוב חריג ואישי. חברת דינס בע"מ, על פי הראיות שבפני, אינה חברה המשותפת לבעל ולאחרים אלא נמצאת בבעלות כמעט מלאה של הבעל. אמרתי כמעט מלאה, משום שהבעל מחזיק ב- 99 מניות והנתבעת מחזיקה במניה אחת. למרות החזקתה במניה אחת, לא נראה אותה כבעלים של החברה אלא נחזיק את בעלה כבעלים של החברה. מדובר בחברה ששימשה לעבודתו של הבעל, ולא היתה לו הכנסה ממקור אחר, כפי שעולה מדוחות המס. פעילותו בצורה של חברה אין בה כדי להוציא את החברה מגדר פעילותו של הבעל. אין הוא שכיר רגיל. הוא האלטר אגו של החברה, הבעלים, המנהל והעובד. החברה והבעל היינו הך. אכן, מבחינה פורמלית, כדי לתבוע אותו היה צריך לקבל ממנו ערבות ולנהל נגדו תביעה, אך לאמיתו של דבר, הוא והחברה זהים. ממילא העובדה שהוא חייב לשלם בתוקף ערבותו אינה עושה את החוב לחוב אישי וחריג. מדובר בחוב שנצבר על הנכס השייך גם הוא למערכת הנכסים הזוגית. אין מדובר בחוב אישי. בכך שונים הדברים מהמקרה שנדון בפ"ד נניקשווילי, שם נתן הבעל ערבות לחברה שהוא היה בעלים של חמישית ממנה וניהל אותה עם שותפים. אף על פי כן קבע בית המשפט בענין נניקשווילי שהמניות נחשבות כנכס משותף. קל וחומר במקרה שלפני. על כן, אני דוחה טענה זו של הנתבעת. הנתבעת טוענת עוד כי גם אכן טוען התובע שהנתבעת שותפה לחובותיו של בעלה, היה עליו להחתים אותה על ערבות, לידע אותה על מצב החשבון, להגיש את התביעה גם כנגדה, וכדומה. אני דוחה טענה זו, ושוב לפי פ"ד נניקשווילי, שם נאמר במפורש: העובדה שכל אחד מהם עבד בעסק אחר מסבירה מדוע לא ידעה המערערת פרטים על הנעשה בעסקו של הבעל. אלה תופעות של יום יום שאין בהן משום אינדיקציה לחלוקת רכוש. וראה גם ה"פ (ירושלים) 322/99 ג'בר פטום נ' ג'בר אברהים תק-מח 2002(2), 5533, עמ' 5538. 3. עובדות בקשר לחזקת השיתוף: א. הנתבעת ובעלה נישאו בשנת 1956 והתגרשו ביום 2.7.96. דבר זה אכן מחזק את חזקת השיתוף בנכסים לגבי התקופה שעד 2.7.96. ב. הנתבעת ובעלה התגוררו מנישואיהם עד גירושיהם בדירה שברח' הספורט (עמ' 7 שורה 7 ואילך). התובעת טוענת כי הבעל ממשיך להתגורר בדירה לאחר הגירושין. הנתבעת העידה כי הבעל מתגורר במעלה צביה, אך מכיוון שהוא עובד בחיפה והוא חולה, הסכימה שהוא ילון בדירה מספר ימים בשבוע. עדותה של הנתבעת לא נסתרה. לפיכך אני קובע כי מאז הגירושין אין הבעל גר בדירה, אם כי הוא לן בדירה מספר ימים בשבוע. ג. הנתבעת ובעלה החזיקו שני חשבונות משותפים שאליהם נכנסו כל ההכנסות המשותפות ומהם יצאו כל ההוצאות המשותפות (עמ' 10 שורה 12 ואילך). ד. כפי שהוכיח ב"כ התובעת, הסיבה לגירושי הצדדים היתה המצב הכלכלי החמור שאליו נקלע הבעל בעסקיו. כך נטען הן מטעם הבעל בדיון בפני ראש ההוצל"פ ביום 17.9.97 (נספח יט לת/ 1) הן בהתנגדות לצו כינוס מיום 13.5.97 (נספח טז), והן מטעם הנתבעת בסעיף 5 לכתב ההגנה, בו טענה כי נתגרשה ממר עמוס קמחי "בשל משברים קשים עד למאוד שנתלוו להתמוטטות כלכלית וקריסה עסקית של עסקיו". אמנם נאמר שהיו משברים קודמים, אבל המשבר הכלכלי צויין כסיבה. בעדותה בפני טענה שהסיבה לגירושין היתה גם מצבו הנפשי החמור. איני מאמין לעדות זו ואני מעדיף עליה את המצג המתמשך של הנתבעת ובעלה כי הסיבה לגירושין היתה התמוטטות עסקית. לפיכך, אני קובע כי הוכח שהסיבה לגירושים היתה התמוטטות העסק. עם זאת, לא מצאתי לכך שום משמעות. אין זה משנה מדוע התגרשו בני הזוג, אם אכן התרגשו. התמוטטות כלכלית היא סיבה אפשרית. להסיר ספק, התובעת לא הצליחה להוכיח, אם אמנם ביקשה להוכיח, כי הגירושים הם פיקטיביים ונעשו רק על מנת להתחמק מנושים. ה. לבני הזוג היו מספר דירות שהיו בבעלות משותפת ונמכרו או ניתנו במתנה לילדים. כל זה קרה לפני 1994 ואין לו קשר לתאריכים הרלבנטיים לתביעה זו. ו. חברת דינס שימשה מכשיר לפעילותו העסקית של הבעל עשרות שנים. הנתבעת טענה שלא היתה לה כל מעורבות בעסקי החברה, וכל מעורבותה היתה החזקת מניה אחת עבור בעלה לצורך עמידה בדרישות הפורמליות של רישום חברה. עדות זו התגלתה כבלתי נכונה. דינס ניהלה חשבון בבנק אמריקאי ישראלי. על הבקשה מיום 31.7.92 לפתיחת החשבון חתומים הנתבעת ובעלה והנתבעת חתמה על ערבות בלתי מוגבלת לחובות החברה בבנק אמריקאי ישראלי בע"מ (נספח כא). יתר על כן, מגרש שהיה לנתבעת על שמה בלבד בגוש 11043 חלקה 9 שועבד להבטחת חובות החברה דינס בשנת 1989 כפי שעולה מנספח ט. זאת נעשה במקום ערבות לחובות החברה (דברי הנתבעת בעמ' 11 שורה 12 ואילך). כפי שעולה מנספח יב שעבדו הנתבעת ובעלה תיק ניירות ערך להבטחת חובות החברה לבנק לאומי לישראל בע"מ. מכאן, שהנתבעת היתה מעורבת בעסקי החברה, לא בדרך של ניהולה אלא בדרך שמעורבת מי שהיא בעלת אינטרס בחברה. ז. הנתבעת ובעלה הגישו דו"חות משותפים למס הכנסה, אבל בכך אין כלום שכן זו מצוות המחוקק, גם כאשר הנכסים אינם משותפים בין בני הזוג. היום כבר ניתן לנהל תיקים נפרדים אבל לגבי מי שהחל את נישואיו בשנת 1956 הדבר לא היה בתודעתו כלל. ח. התובעת טענה כי יש להסיק מסקנות לחובת הנתבעת מאי העדת עמוס קמחי. נבצר מבינתי מה היה צריך להעיד מר קמחי שהפסדנו כתוצאה מכך שרק הגב' קמחי העידה. ניתן אף לטעון ההיפך. גם התובעת, שעליה נטל ההוכחה, לא הביאה את מר עמוס קמחי ובמקום זה הביאה עד שאינו יודע דבר מידיעתו האישית. אני דוחה טענה זו של התובעת. ט. הנתבעת טענה שהיו משברים בחיי הנישואין עוד קודם הגירושין הפורמליים. מלבד עדותה, שאין די בה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, הדברים נתמכים בהסכם הממון שנחתם ביום 22.8.95. עצם העובדה שבין בני זוג נשואים נחתם הסכם ממון מצביע על משבר בחיי הנישואין ועל תחילת הפרדת הרכוש, וכאשר מוסיפים לכך את האמירה שבפתחו של ההסכם כי יש בין הצדדים מחלוקות מזה שנתיים, מובן הרקע להסכם, והוא מחזק את עדותה של הנתבעת בדבר התערערות חיי הנישואין עוד קודם לכן. אמנם, לא ננקטו בין הצדדים הליכים משפטיים, אך אני מקבל את גירסת הנתבעת בענין זה כי שני בני אדם מן הישוב, קבלן בנין ומורה בבית ספר תיכון יכולים להגיע להסכמה על פרידה ביניהם גם ללא הליכים משפטיים. על פי הפסיקה, יש להקדים את מועד הפרדת הרכוש למועד התערערות היחסים בין בני הזוג, משום שהרציונל של חזקת השיתוף נעוץ בקיום חיי נישואין תקינים. אמנם, אין די בכך שהיו מריבות בין בני הזוג. יכולות להיות מריבות בין בני זוג הממשיכים להיות שותפים, ולא ניתן יהיה על פי מבחן זה לקבוע את סיומה של החזקה באופן ברור. ואולם, כאשר נוספה לכך פעולה בכיוון של הפרדת רכוש, לאחר שהצדדים ניהלו ביניהם קודם לכן משטר של שיתוף ברכוש, הדבר מצביע על התערערות חזקת השיתוף. זאת, כאשר בהמשך אכן התגרשו הצדדים ולא כאשר המשיכו לחיות ביחד על בסיס חדש זה במשך שנים (כפי שאירע בע"א 4151/99 בריל נ' בריל פ"ד נה (4) 709). לפיכך, אני קובע את תום חזקת השיתוף ליום 22.8.95, הוא יום חתימת הסכם הממון בין הצדדים. 4. הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג ונפקותו כאמור, כשנה לפני גירושיהם, חתמו הנתבעת ובעלה על הסכם יחסי ממון ביום 22.8.95 שאושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 2.11.95. בהסכם הממון נאמר שבני הזוג מבקשים להסדיר ביניהם את יחסי הממון לאור משבר ומחלוקת ביניהם. הוסכם כי יחול ביניהם איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג מלבד מספר נכסים שהוצאו מגדר איזון המשאבים והוקנו לבעל בלבד, ובהם דירת המגורים, דירה בערד הרשומה ע"ש הנתבעת, דירה באילת הרשומה ע"ש הנתבעת, מגרש בקרית אתא הרשום על שם הנתבעת, ועוד. כמו כן הוסכם כי חשבונות בנק שינוהלו בעצמם ע"י האישה בלבד יהיו שייכים לה בלבד ויהיה ניתוק מוחלט בינם לבין חשבונות הבעל- האשה. המשטר הרכושי שנקבע בין הצדדים איפוא לפי הסכם זה שינה את המשטר הרכושי שהיה קיים קודם לכן. רק בשנת 1999, שלוש שנים לאחר הגירושין, פנו הצדדים לבית המשפט לעניני משפחה וביקשו לתקן את הסכם הממון תיקון אחד, והוא כי כל הנכסים שקודם לכן הוצאו מאיזון המשאבים והוקנו לבעל, יוקנו בעצם לאישה. התיקון אושר וההסכם תוקן רטרואקטיבית. יצויין, כי על פי דברי השופטת ט. שטרסברג - כהן בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב פ"ד נג (4) 199, בעמ' 212 (השופטת נשארה בדעת יחיד אך לענין זה לא חלקו עליה): יש הסוברים, כי אין התחייבות חוזית שאושרה על ידי בית משפט הופכת לזכות בעלת עדיפות על פני זכות חוזית אחרת שלא קיבלה גושפנקא כזאת, לעניין התחרות בינה לבין עיקול מאוחר (ראו מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 66-65 (להלן: מ' דויטש, קניין)). אלא שגם אם נסבור, כי מתן תוקף של פסק-דין להתחייבות חוזית נותן לה עדיפות (ואני משאירה זאת בצריך עיון), הרי שכאן מדובר באישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-. אישור כזה איננו "פסק-דין". אין הוא מכריע במחלוקת [213] שבין הצדדים. אין בית המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם אישור תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג). לפיכך, אינני סבורה שרק מכוח אישור הסכם הממון במקרה דנן, הופכת האישה שרכשה זכויות במקרקעין על פיו, לבעלת זכות עדיפה על פני מי שיש בידו התחייבות חוזית גרידא, לעניין התחרות בין הזכות הנרכשת באמצעות ההסכם לבין עיקול מאוחר יותר. מכאן, שטענתו של ב"כ הנתבעת כי בית משפט השלום אינו יכול לסתור בפסק דינו, בין הנתבעת לבנק, את האמור בהסכם יחסי ממון בין הנתבעת ובעלה, דינה להידחות. 5. מועד קיום חוב בגין הערבות הבעל, עמוס קמחי, ערב לחובות חברת דינס, ובגין כך הוגשה נגדו תביעה לבית משפט השלום וניתן פסק דין. עם זאת, יתרת חוב בחשבון עו"ש או חח"ד אינה מתגבשת להיות חוב עד אשר היא נדרשת לפירעון (ע"א 776/80 ישראל בריטיש בנק נ' עזבון ויליאמס פ"ד לח (3) 645, בו נדחתה הטענה כי החוב מתגבש בכל משיכה ומשיכה). התובע לא הוכיח מתי דרש את פירעון החוב. מתוך כתב התביעה שהוגש ביום 10.9.95 עולה כי הוא מבוסס על דף חשבון מיום 3.9.95, ומכאן שהדרישה לפרעונו היתה לאחר תאריך זה, ולכל המאוחר בעת הגשת התביעה, 10.9.95. מכיוון שמועדים אלה היו לאחר תום חזקת השיתוף שבין הנתבעת לבעלה, הסקנה היא שהחוב הנדון אינו נכלל בגדר חזקת השיתוף. 6. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע בנסיבות העניין לשלם לנתבעת הוצאות המשפט בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ. ניתן היום ז' בחשון תשס"ג, 13 באוקטובר 2002 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מ. רניאל, שופט גירושיןחוב