בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין לעבודה מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לפסיקה אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא. להלן החלטה הנושא תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה: החלטה לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מ. פריימן; בשא 664/07 עב 482/07). ההחלטה ניתנה ביום 22.3.07, ולטענת המבקש הומצאה לו ביום 21.6.07, טענה שלא הופרכה על ידי המשיבה. לפיכך, המועד להגשת בקשת רשות הערעור היה ביום 8.7.07. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 5.8.07. המבקש הגיש תביעה בבית הדין האזורי כנגד המשיבה, בה קבל כנגד צמצום משרתו על ידי המשיבה. כן הגיש בקשה למתן צו המונע שינוי בתנאי העסקתו עד להכרעה בהליך העיקרי, קרי צמצום היקף משרתו. בהחלטה מושא הבקשה דחה בית הדין קמא את בקשת המבקש למתן מניעה, לאחר ששמע את עדות המבקש ועדות יו"ר המשיבה. בית הדין קמא קבע כי לא הוכח בפניו שלמבקש זכות קנויה לעבוד בהיקף משרה של מאה אחוז, בניגוד לתקן שקיים במשיבה; הגדרה מדויקת של תפקידו של המבקש במבקשת צריכה להיות מוכרעת בהליך העיקרי; לא הוכח כי ההחלטה על צמצום היקף המשרה באה למבקש בהפתעה גמורה; על אף שהמשיבה לא הקפידה על קיום שימוע על כל דקדוקיו, לא הוכח כי נפל פגם בהליך השימוע, שכן ניתנה למבקש ההזדמנות להעלות טענותיו במסגרת פגישה עם יו"ר המשיבה ובמסגרת מכתב שלח לאחר מכן; אם תתקבל תביעת המבקש, ניתן יהיה לפצותו על צמצום המשרה בתקופה בה התנהל ההליך העיקרי ולהשיב את המצב לקדמותו, שכן לא נותקו יחסי העבודה בין הצדדים. הנימוקים בבסיס הבקשה הם: ההחלטה דנה בעניין משפטי רב חשיבות הנוגע לזכות השימוע, וחשיבות הנושא מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. ההחלטה מצמצמת את זכות השימוע, ובכך מהווה שינוי של הלכת בית הדין הארצי ובית המשפט העליון, והדבר מהווה טעם להארכת מועד. קיים עניין ציבורי כללי בהכרעת בית הדין הארצי בשאלה מהי זכות השימוע. המשיבה מתנגדת לבקשה, מנימוקים אלה: המבקש לא פירט בבקשתו מה הייתה סיבת האיחור בהגשת הבקשה. יש ליתן משקל למידת האיחור. חשיבות הסוגיה המשפטית אינה מהווה כשלעצמה טעם מיוחד להארכת מועד. בהחלטה מושא הבקשה לא התעוררה סוגיה משפטית מיוחדת שטרם נפסקה בה הלכה, ואין מדובר בפסיקה המנוגדת להלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי ובית המשפט העליון. סיכויי הערעור נמוכים. בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לפסיקה, אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא. [עא"ח 56/05 מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ; לא פורסם, 23.5.2005]. 7. במקרה הנדון, המבקש לא העלה ולו טעם אחד לאיחור בהגשת הבקשה, וכל שטען הוא שקיימת הצדקה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור, בשל חשיבות הנושא שנדון בפסק הדין, והוא- זכות השימוע. 8. אכן, בהתאם לפסיקה, שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת הליך ערעור הוא סיכויי הליך הערעור [בש"א 604/05 טובה אירלנדר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה; לא פורסם, ניתן ביום 21.8.2005]. במקרה הנדון, על פני הדברים, סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה הארכת מועד להגשת ערעור. אין בידי לקבל את הטענה כי מדובר בסוגיה עקרונית, או כי בית הדין סטה מההלכה הפסוקה בעניין זכות השימוע. בית הדין עמד על חשיבותה של זכות השימוע, אך קבע שבאיזון בין מכלול השיקולים, אין מקום למתן סעד זמני, על אף הפגמים שנפלו בהליך השימוע. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים, ולא מצאתי כי במקרה הנדון המבקש הצביע על טעות בהפעלת שיקול הדעת המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. לאמור לעיל יש להוסיף את חלוף הזמן מאז מתן ההחלטה בבקשה לסעד זמני ועד להגשת הבקשה להארכת מועד, ואת חלוף הזמן מאז נודע למבקש על ההחלטה ועד להגשת הבקשה להארכת מועד. השיהוי בו נקט המבקש הן בבירור אם התקבלה החלטה בבקשתו והן בהגשת הבקשה להארכת מועד מפחית גם כן מסיכויי בקשת רשות הערעור. 9. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תקנות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה