השופטת ש' אלמגור זוהי תביעה נזיקית בעילה של רשלנות מקצועית כנגד פרקליט שייצג את התובעת בעניין מזונותיה. ואלה העובדות הנדרשות לעניין: 1. בהתאם להסכם גירושין ומזונות שנכרת ביום 13.9.1984 בין התובעת לבין בעלה (לשעבר) אליהו שחורי (להלן - הבעל) ואושר על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן - הסכם הגירושין) התחייב הבעל לשלם לתובעת סך של 7,000 ש"ח לחודש, כל עוד היא בחיים (להלן - סכום המזונות). סכום המזונות הוצמד למדד המחירים לצרכן ועודכן מידי שלושה חודשים. 2. הבעל לא קיים התחייבותו ובמהלך השנים מאז כריתת הסכם הגירושין נקטה נגדו התובעת בהליכי הוצאה לפועל, אשר לא נשאו פרי. 3. בעקבות תביעה שהגיש הבעל בחודש נובמבר 1998, להקטנת סכום המזונות, פנתה התובעת לנתבע, פרקליט המתמחה בדיני מעמד אישי, לטפל בהגנתה כנגד התביעה האמורה. במקביל, ביקשה התובעת מהנתבע שיפעל בשמה בהליכי הוצאה לפועל לגביית סכום המזונות אשר הגיע באותה עת לחוב של מאות אלפי שקלים. הנתבע הגיש כתב-הגנה בשם התובעת, הגיש תגובה לבקשת הבעל בלשכת ההוצאה לפועל לעיכוב ההליכים לגביית חוב המזונות וכן הגיש בקשה להוצאת פקודת מאסר בגין חוב זה. המחלוקת וטענות הצדדים: (א) לטענת התובעת לא הגיש הנתבע, בגדר הליכי ההוצאה לפועל, בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל. כתוצאה מכך, לטענתה, יצא הבעל מהארץ ולא שב, עד שאילץ אותה, באמצעי כפייה וסחטנות, לחתום ביום 5.5.1999 על הסכם מזונות חדש, לפיו נאלצה לוותר על חובות העבר ולהסתפק בסכום מזונות צנוע בסך 500 ש"ח (להלן - הסכם המזונות השני). הסכם זה אושר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה חרף התנגדותו של הנתבע, אשר הובעה בדיון שהתקיים ביום 5.5.1999 ועל סמך הצהרת התובעת כי היא מודעת לתוכן ההסכם ומסכימה לאמור בו (ראה פרוטוקול הדיון, נספח 6 לכתב-התביעה). תביעת התובעת היא אפוא לפצותה על הנזקים שנגרמו לה בגין כך שהנתבע לא הוציא נגד הבעל צו עיכוב יציאה מן הארץ, מחדל רשלני אותו היא מייחסת לנתבע, והיא מבקשת פיצוי בגובה חוב המזונות עליו היא ויתרה. מטעמי חיסרון כיס לתשלום האגרה העמידה התובעת את תביעתה על סך של 350,000 ש"ח. (ב) לטענת הנתבע, שאלת הגשת בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ הועלתה על-ידיו בישיבה הראשונה שהתקיימה בינו לבין התובעת, כשהגיעה למשרדו לטיפול בענייניה המשפטיים. לגירסתו, הוא עורר את השאלה האם התובעת מבקשת להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, אך היא השיבה כי אין צורך בכך הן משום שנושים אחרים כבר עשו זאת והן משום שאין סכנה שהבעל יברח מהארץ הואיל והוא קשור לשתי בנותיו ולאביו הזקן. הנתבע גורס עוד, כי התובעת כנראה ביקשה להימנע מהוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל על-מנת לא להחריף את היחסים עמו ולא להעמיד נגדה את בנותיה, שתמכו בבעל. דיון יש לדחות את התביעה הן מטעמים עובדתיים הואיל וגירסת הנתבע עדיפה ומקובלת עליי והן מטעמים משפטיים, ואפרט: 1. לצורך קבלת צו עיכוב יציאה מן הארץ, גם כשהבקשה מוגשת בגדר הליכי הוצאה לפועל של נושה כנגד החייב, יש לשקול חלופות פחות חמורות ממתן צו עיכוב יציאה מן הארץ על-מנת להבטיח את תשלום המזונות (בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו [1]). יש להוכיח כי החייב עומד לעזוב את הארץ ובכך לסכל את הליך מימוש החוב, או להכביד על ביצועו. לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא ימהר ראש ההוצאה לפועל לאסור על החייב לצאת מן הארץ וישקול במערכת האיזונים שנקבעה בפסיקה אם הוצאת הצו היא הכרחית וגוברת על העיקרון החוקתי בדבר הזכות לצאת מהארץ בחופשיות (ראה גם בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס [2]). מהעובדות שהונחו בפניי אין כלל ביטחון כי ראש ההוצאה לפועל היה נעתר לבקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ בהנחה, כמובן, שהתובעת הייתה תומכת בקשתה בתצהיר אמת. בהתאם לתעודת משרד הפנים (מוצג נ/2) מסתבר כי הבעל נהג לצאת ולהיכנס את הארץ במהלך התקופה שהתובעת נקטה נגדו, באופן עצמאי, בהליכי ההוצאה לפועל לגביית חוב המזונות. החל משנת 1990 ועד חודש אוגוסט 2001 רשומות שמונה יציאות וכניסות מהארץ. יוצא אפוא כי התובעת הייתה מנועה מלטעון, באמצעות הנתבע, כי הבעל מתכוון לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת באופן שעלול להכביד או לסכל את גביית חוב המזונות. התובעת הייתה מודעת לנסיעותיו התכופות של הבעל לחו"ל וכי הוא נוהג לחזור, שכן המדובר בשגרת חיים. וכך היא כותבת לבית-המשפט, מוצג נ/1: "...הוא בן אדם פזרן, שאוהב לחיות ברמת חיים גבוהה, התחתן 3 פעמים בחתונות מפוארות, נוסע לחו"ל ולא משלם התחיבויות שלו...". לא זאת, כי אם אף זו, באותו מכתב נ/1 מציינת התובעת כי הבעל נוהג לצרף לנסיעותיו את הבנות המשותפות, כך שאין כל סיכון של היעלמות מהארץ גם לגירסתה: "...אפשר לבדוק בדרכון שלו כמה פעמים נסע לחו"ל לקנדה ואירופה וגם לקח את בתו הקטנה פעמיים בכל קיץ לפני שנתיים ולפני שנה לקנדה...". בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי במהלך השנים, לפני שפנתה לנתבע, כשנעשו ניסיונות על-ידיה לגביית חוב המזונות באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, היא לא חששה שהבעל יברח מהארץ. וכך היא מעידה: "ש. ב-97 את ידעת שהוא נסע לחו"ל?  ת. נכון. הוא לקח את הבת שלי וידעתי שהוא יחזור. לא חששתי שיברח עם הבת". התובעת לא הראתה מה השתנה בהתנהגות הבעל מאז שנת 1997 ועד שפנתה אל הנתבע בחודש נובמבר 1998, המצדיק מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו. במשך כשמונה שנים היא ניהלה תיק הוצאה לפועל כנגד הבעל, החוב בו תפח למאות אלפי שקלים ולא היה לה חשש ובסיס להגשת בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. ביום שפנתה לנתבע בקשר לתביעת הבעל להקטנת סכום המזונות לא קרה שום דבר מיוחד המצדיק הגשת בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ. ההפך, ניתן לומר כי בעל שחוב המזונות שלו עולה כדי מאות אלפי שקלים ומבקש להיעלם מהארץ לא יגיש תביעה להפחתת סכום המזונות. תביעה זו מלמדת, כי אכן אין לבעל כוונה כלשהי לברוח מהארץ, הוא קשור למשפחתו, מבקש לנהל חייו בארץ ולהפחית מסכום המזונות. אם כל העובדות האמורות היו נפרשות בפני ראש ההוצאה לפועל, אין ספק שלא היה נעתר לבקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ ואני מניחה שאין התובעת מזמינה את בית-המשפט לקבוע כי הוא מצפה מפרקליט להסתיר מעיני ראש ההוצאה לפועל עובדות רלוונטיות. מן הטעם הזה בלבד ראוי לדחות את תביעת התובעת. 2. הלכה היא, כי בית-המשפט לא ישקול שיקולים אחרים מאלה ששקל הפרקליט נגדו טוענים לרשלנות מקצועית, אם השיקולים ששקל היו רלוונטיים, אם הוא העמיד נכונה נגד עיניו את העובדות והמצב המשפטי, גם אם בדיעבד מסתבר ששגה. הגם שבמקרה זה, כאמור לעיל, לא שגה הנתבע ואני דוחה את טענת התובעת כי "אוטומטית" היה על הפרקליט להגיש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ, הרי שהוא שקל השיקולים הרלוונטיים לעניין; הנתבע הבין מהתובעת כי הגשת הבקשה כאמור תחריף היחסים בינה לבין הבעל ובינה ובין הבנות ועל-כן, כשהמדובר בענייני מעמד אישי ובמשפחה, אם כי פרודה, האמורה לחיות בשלום איש עם רעהו, לא היה מקום להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ. בעניין זה גירסת הנתבע מהימנה עליי והיא אף נתמכת בעדות עד התביעה אהוד אשר, ידידה של התובעת, וכך מעיד הנתבע: "ש. מגיעה אליך גברת עם חובות שבעלה לא משלם.   ת. לכן התעקשתי איתה ואמרתי ושאלתי אם צריך להוציא צו עיכוב יציאה ולחצתי להוציא עיכוב יציאה מהארץ והגברת לא רצתה בשום פנים ואופן להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו. כפי שאמר לי אהוד אשר לא צריך לעשות דברים מיותרים כדי לא להחריף את היחסים" (עמ' 18 לפרוטוקול). ובהמשך: "...הוא אמר [אהוד - ש' א'] את המילים האלה, מה שהכרחי היה לפי דבריו זה פקודת מאסר..." (עמ' 19 לפרוטוקול). וכן: "עמדת שניהם היתה שהכרחי הוא פקודת מאסר ולא צו עיכוב יציאה משום שהוא לא יעזוב את הבנות המשותפות ולא את אביו הזקן והחולה ושיש נגדו עיכובי יציאה מגורמים אחרים"ו(עמ' 19 לפרוטוקול). מששקל הפרקליט את כל השיקולים באופן ענייני; מצד אחד קיים חוב גדול, מצד אחר מדובר בתיק מעמד אישי והתובעת חוששת מהחרפת יחסים, שכן בעלה נוהג לצאת ולהיכנס את הארץ, לא יהיה זה נכון וצודק כי לאחר מעשה בית-המשפט יאמר כי מערכת השיקולים הנכונה שנשקלה על-ידי עורך-הדין מהווה משום מעשה רשלני. יש לבחון את התנהגותו של עורך-הדין במעמד שהתובעת וידידה, אהוד אשר, היו במשרדו והניחו בפניו את העובדות הרלוונטיות ולא בחכמה שלאחר מעשה. גירסת הנתבע על כי התובעת וידידה דיברו עמו על הוצאת פקודת מאסר כהליך אפקטיבי לגביית החוב נתמכת בעדותו של אהוד אשר, אשר הובא לעדות מטעם התובעת: "...אמרנו לו שמגיע לה מזונות והוא לא משלם לה ורק בפקודת מעצר זה ילך איתו" (עמ' 11 לפרוטוקול). מכלל הן אתה שומע לאו; הואיל ולבעל לא הייתה כל כוונה לברוח מהארץ, הרי שאמת בדברי הנתבע, כי התובעת ביקשה שלא להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא רק פקודת מאסר. גירסת הנתבע על כי בפגישה עם התובעת לובנה השאלה האם יש מקום להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל, נתמכת בעדותה של עורכת-דין ורד אורון, אשר עבדה כפרקליטה במשרדו של הנתבע בשנת 1998. עורכת-דין אורון העידה, ועדותה מקובלת עליי, כי לאחר שהבעל עזב את הארץ היא השתתפה בישיבה בה נכחו התובעת, אהוד אשר והנתבע, בה הוכיח הנתבע את התובעת על כך שסירבה להצעה לנקוט בהליך צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל, והנתבעת ואשר הנהנו לאות הסכמה. באופן תמוה לקה אהוד אשר בשכחה בכל שנאמר בפגישה האמורה עם עורכת-דין אורון (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 4-3). עדותו בחקירה הראשית על כי בישיבה הראשונה שהוסכם שכרו של הנתבע הודיע הנתבע כי יוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ (עמ' 11 לפרוטוקול) התבררה כעדות שאינה אמת. הסתבר כי עד זה כלל לא נכח בישיבה הראשונה שהתקיימה בין התובעת ובין הנתבע (עמ' 14 לפרוטוקול). אני דוחה את גירסת התובעת על כי סמכה על הנתבע וכי לא דובר עמה כלל בישיבה הראשונה על שאלת הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ. עדותה התגלתה כעדות מפוקפקת, התאפיינה בחוסר זיכרון סלקטיבי וניסיון כושל להעמיד עצמה כבורה וכמי שאינה מבינה בהליכי הוצאה לפועל. אשר-על-כן, אני קובעת כי במהלך הישיבה הראשונה שהתקיימה בין התובעת לבין הנתבע הציע האחרון להגיש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ. התובעת סירבה מנימוקים שפורטו לעיל, הנתבע שקל את השיקולים הרלוונטיים ומצא כי לא יגיש הבקשה חרף רצונה. התנהגותו הייתה התנהגות של עורך-דין מקצועי שעשה עבודתו כראוי. 3. למעלה מן הצורך יוער כי גם לאחר שהתובעת חתמה על הסכם המזונות השני, ולאחר שהבעל חזר לארץ, יכולה הייתה לנקוט בהליך של ביטול ההסכם מחמת אילוץ וכפייה (לעניין זה ראה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ [3]). התובעת נמנעה מעשות כן, ועל-כן אין לה להלין אלא על עצמה. יש יסוד יותר מסביר שהסכם הפשרה היה מבוטל מחמת אילוץ והתובעת הייתה יכולה לחזור ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל על-פי הסכם הגירושין. התובעת לא עשתה, על-כן, לצמצום נזקיה. מן הטעמים האמורים לעיל אני דוחה את התביעה. הערותיו של פרקליט הנתבע בראשית סיכומיו על כי התובעת בסיכומיה שרבבה עובדות רבות שלא הוכחו היו במקומן ותופעה זו ראויה לגינוי. אני מחייבת התובעת לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, ד' באדר א תשס"ג (6.2.2003), בהיעדר הצדדיםונבונבו.עיכוב יציאה מהארץצווים