## הכרזת נזקקות## על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך- 1960 מתקיים דיון בעניינו של קטין בשני שלבים (בדומה לחוק האימוץ התשמ"א-1981), האחד הוא שלב הכרזת הנזקקות (סעיף 2), והשני הוא שלב ההחלטה בדבר דרכי טיפול והשגחה (סעיף 3). בית המשפט איננו אמור לדון בדרכי הטיפול בטרם קבע כי אכן הוכחה אחת משבע העילות של הנזקקות, כאשר במקרה הנדון העילות היו על פי סעיף 2(2) המדבר על כך כי: "האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה" וסעיף 2(6), האומר: "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת". האפשרות היחידה לפנות לבית המשפט, בטרם יתקיים הליך מלא של הוכחת נזקקות, היא בנושא החלטות ביניים, כאמור בסעיף 12 לחוק הנוער. אולם, גם במקרה זה, כאשר מדובר באישור אמצעי חירום, שננקטו על ידי פקיד סעד, כאמור בסעיף 11(א) לחוק הנוער, גם אז הסף הנדרש להפעלת החוק הוא היות פקיד הסעד סבור כי מדובר בקטין נזקק, בדומה להליך מקביל על פי חוק האימוץ (ר': ע.מ. (ת"א) 5/99 היוהמ"ש נ' פלונית ואח' (טרם פורסם)). יש להניח, כי הזהירות, שנקט בה המחוקק, בעת קביעת שלבי הדיון לפי חוק הנוער מקורה ברצון להגן על האוטונומיה של התא המשפחתי מפני התערבות לא מבוקרת של רשויות הרווחה, ולפיכך, מוטלת חובה הן על הרשויות והן על בתי המשפט להקפיד על מילוי סעיפי החוק לבל תיפגענה זכויות ההורים או הקטין. ראוי להדגיש, כי אף הגשת תסקיר מטעם פקיד הסעד לחוק הנוער ובו פירוט דרכי הטיפול, קבוע בחוק לשלב שבין הכרזת נזקקות לבין מתן החלטה על דרך הטיפול (סעיף 8לחוק וכן תקנה 7לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין) תשל"א-1970). ##להלן פסק דין בנושא בקשה בדבר קטין נזקק:## 1. רקע דיוני 1.1 זהו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום לענייני משפחה במחוז ת"א והמרכז (בפני כב' השופטת ורדה פלאוט) בתיק תמ"ש 24270/95, שב- 26.10.00הכריז על הקטין דוד כקטין נזקק וקבע כי יהיה נתון להשגחת פקיד סעד למשך שלוש שנים ויופנה לפנימייה טיפולית. באותו פסק-דין מחק בית המשפט את תביעות המשמורת ההדדיות של הורי הקטין. פסק הדין ניתן בתוקף תפקידו כבית משפט לנוער על פי חוק בית המשפט לעניני משפחה תשנ"ה- 1995 סעיף 4(א). 1.2 הערעור הוגש ע"י אימו של הקטין. בין בני הזוג, הוריו של הקטין, מתנהלים דיונים, תחילה בבית המשפט המחוזי ב- 1994 ולאחר מכן בבית משפט לענייני משפחה מאז 1995 וקשה היה לעקוב בתיק בית המשפט, שאיננו מסודר, בלשון המעטה, אחרי מהלך העניינים. מכל מקום, במסגרת הליכי משמורת והסדרי ראייה מונה על ידי בית המשפט המחוזי אפוטרופוס לדין, מטעם המועצה לשלום הילד, עוד ב-24.10.94. ב- 16.5.99 התערבה המדינה בהליכים שבין ההורים והגישה בקשה (תמ"ש 2471/95) להכיר בקטין כקטין נזקק על פי סעיף 2(2)(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך- 1960 (להלן: "חוק הנוער") ולהורות על צו השגחה, שיחייב את ההורים בשיתוף פעולה עם פקידת הסעד ורשויות הטיפול השונות. הוגשו גם בקשות להחלטות ביניים בכל עת שהיה צורך לקחת את הקטין למפגש היכרות בפנימייה (ר' לדוגמא: בש"א 4779/00 ובש"א 12426/00). 1.3 ראוי לציין, כי במהלך הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה הועלה הצורך בהתערבות על פי חוק הנוער עוד ב-1997, כאשר התנהל הדיון בפני כב' השופטת י. שטופמן, אשר לאחר כשנתיים, ב-18.4.99, הצביעה על הצורך האפשרי בדיונים לפי חוק הנוער. 1.4 עוד ראוי לציין, כי זמן קצר לאחר הגשת בקשת הנזקקות פנתה ב"כ היוהמ"ש לבית המשפט, ב-23.6.99, בבקשה להקפיא את הדיון בבקשת הנזקקות עד לתחילת שנת הלימודים ובית המשפט נעתר לכך. יום לאחר בקשה זו אושפז הקטין בבית חולים הפסיכיאטרי "נס-ציונה", מקום בו שהה עד 7.8.99. 1.5 ישיבה ראשונה לעניין הנזקקות התקיימה אצל כב' השופטת פלאוט רק ב-12.11.99, כאשר, משום מה, התמקד הדיון בדרכי טיפול ולא בעילת הנזקקות. למרות שלא הייתה כפירה מפורשת בכל עילות הנזקקות, אלא מעין כפירה או הכחשה כללית, נדחה הדיון לצורך הבאת הראיות ל-3.1.00. התקיימו מספר ישיבות, שבהם נחקרו מומחים, בעיקר באשר לדרכי טיפול ראויות בקטין, וכן נחקרה המערערת על תצהירה, ב-22.5.00, כאשר באותה ישיבה הכריזו למעשה הצדדים כי אכן מדובר בקטין נזקק (עמ' 81 לפרוטוקול). למרות הכרזה זו לא פסק באותה עת בית המשפט, כי הקטין הינו בגדר קטין נזקק ובהסכמת המערערת הורה בית משפט על עריכת איבחון נוסף, הפעם ע"י היחידה הפסיכיאטרית לילד ולמתבגר בית החולים סוראסקי לגבי מצב הקטין, דרכי הטיפול בו והצורך בהשמתו בפנימייה טיפולית. יש לציין, כי באותה עת כבר היו מצויות בפני בית המשפט חוות דעת מומחים, שבדקו הן את ההורים והן את הקטין וזאת מהמרכז לבריאות הנפש ברמת-חן, מהמרכז לבריאות הנפש בנס-ציונה, ממרכז האיבחון בבית ברל וכן אין ספור תסקירי פקידות סעד. על פי בקשת בית חולים סוראסקי נדחתה הגשת חוות הדעת לסוף ספטמבר 2000. חוות הדעת הוגשה ב- 28.9.00 ובה הומלץ על השמת הקטין בפנימייה טיפולית. 1.6ראוי להדגיש, כי בדיון בבית משפט קמא ב- 22.5.00הצהירה המערערת, כי היא מתחייבת, שאם על פי האיבחון יתברר, שהקטין זקוק לפנימייה טיפולית, לא תהיה מצידה התנגדות והיא תשתף פעולה. המערערת הוסיפה, כי היא מבקשת שתהיה זו פנימייה של חב"ד. 1.7 בדיון בבית המשפט ב- 26.10.00 התנגדה המערערת להמלצות האיבחון, כאשר כל יתר הצדדים, דהיינו, ב"כ היוהמ"ש שייצג את פקידת הסעד לחוק הנוער, האפוטרופוס לדין של הקטין, שלא הייתה נוכחת אמנם בדיון אולם שלחה חומר בכתובים, וכן אביו של הקטין מאמצים את המלצות האיבחון. 1.8 באותו יום, ב-26.10.00, הוכרז הקטין כקטין נזקק והועמד בהשגחת פקידת הסעד לחוק הנוער למשך שלוש שנים, תוך אימוץ חוות הדעת האחרונה, שהמליצה על הפנייתו לפנימייה טיפולית. בית המשפט המליץ כי יתחשבו ברצון המערערת, שהקטין יימצא בפנימייה של חב"ד וקבע, כי לאחר השמתו בפנימייה יקבעו הסדרי ראייה בינו לבין כל אחד מהוריו על ידי פקידת הסעד ולבסוף ציינה השופטת קמא, כי לנוכח התוצאות האמורות בפסק-דינה מתייתר הדיון בתביעות המשמורת ההדדיות של כל אחד מהורי הקטין. בפסק דינה נימקה השופטת קמא את החלטתה בהכרזת הקטין כנזקק ובצורך להפנותו לפנימייה טיפולית על יסוד מימצאי חוות הדעת של בית חולים סוראסקי וחוות הדעת הקודמות המצביעות לא רק על מצבו הנפשי הקשה של הקטין אלא גם על כך, שהאם איננה משתפת פעולה ומחבלת בטיפול הנדרש לו וכי הקטין עצמו מגלה רצון להשתחרר מהחסות הלוחצת מדי של האם. 1.9 מאז הגשת הערעור לבית משפט זה, ב-1.11.00, הסתבר, שטרם נמצא פיתרון לקטין בפנימייה טיפולית, הן בשל מצבו הנפשי והרפואי הקשה ובמיוחד בשל הקשיים, שהערימה האם על כל ניסיון לקחת את הקטין לפגישת היכרות בפנימייה. לפיכך, הוריתי ב- 30.11.00 על פקידת הסעד לקחת את הקטין בעצמה לכל ראיון בפנימייה טיפולית ואסרתי על ההורים להתלוות אליה. החלטה זו נעשתה לאחר ששוחחתי עם הקטין בלשכתי ושוכנעתי, כי אכן רצונו הוא להימצא במסגרת פנימייתית דתית, שתאפשר לו למצות את הפוטנציאל שלו ולבחון את יכולתו לצאת לעצמאות. ואכן, בדיון האחרון, ב-7.1.01, הוברר כי נמצא לקטין מקום בפנימייה ב"קרן הילד" בבני-ברק. 2. רקע עובדתי 2.1 הקטין, יליד 1989, גודל בפועל על ידי המערערת מאז היותו בן שישה חודשים עת שעברה להתגורר עימו אצל הוריה על רקע משבר נישואין עם אבי הקטין, המשיב מס' .4שני בני הזוג התגרשו זה מזה ומאז מוכרת המשפחה ומטופלת בלשכה לשירותים חברתיים. 2.2 המערערת, שהייתה מטופלת באופן לא סדיר במרפאה לבריאות הנפש ברמת-חן עברה איבחון פסיכודיאגנוסטי במאי 1995 ע"י הפסיכולוגית שרית כהן אשר הצביע, בין היתר, על רמת תפקוד נמוכה, על חוסר הפנמה של נורמות חברתיות, על קשיים אורגניים ועל אישיות ילדותית ומצומצמת. על פי אותו דו"ח פסיכודיאגנוסטי הועתקו היחסים הסימביוטיים, שהיו לה עם אימה לכיוון יחסיה עם בנה הקטין ועל כך גם העידה הפסיכולוגית שרית כהן (עמ' 22 עד 30 לפרוטוקול). 2.3 גם המשיב מס' 4 היה מוכר ומטופל במרפאה לבריאות הנפש ברמת-חן אלא שבניגוד למערערת, הוא שיתף פעולה בתוכניות טיפוליות ואף גילה הבנה לצרכיו ההתפתחותיים של הקטין, הגם שהצהיר, כי איננו מסוגל לגדל בעצמו את בנו הקטין. 2.4 בני הזוג התכתשו במסגרת בית המשפט בהליכים מאוד טעונים, שאף השפיעו על מצבו הנפשי של הקטין, שאובחן ב- 1996 כסובל מקשיים רציניים בתחום הריגשי, על רקע סביבתי וכן מקשיים על רקע אורגני. כל האיבחונים, שנעשו לאחר מכן, חיזקו מימצאים אלה ואף הצביעו על החרפה במצבו של הקטין, שנהג לשדר מצוקה כלפי סביבתו. במשך תקופה ארוכה לא איפשרה לו המערערת, בהתנהגותה המגוננת והסימביוטית, להתפתח ולמצות, עד כמה שאפשר, את הפוטנציאל שלו, וב-1998, עקב החרפה במצבו הנפשי, החל הקטין לקבל טיפול במרפאה לבריאות הנפש ברמת-חן. איבחון, שנערך לקטין באותה שנה, ע"י הפסיכיאטרית ד"ר רייס והפסיכולוגית דליה גלברג, העלה, כי עולמו אופיין כמבולבל, כאוטי, חסר יציבות וחסר משענת אמיתית. התכנים הקשים בעולמו של הקטין גרמו לו להפרעות בחשיבה, ביכולת הריכוז ובכושר השיפוט ונראה היה למאבחנות, כי הקטין נמצא על גבול הפסיכוזה וזקוק למסגרת טיפולית מיוחדת לילדים עם בעיות רגשיות ולטיפול פסיכותרפויטי אינטנסיבי ולכן המליצו כבר אז ב- 1998 לשקול את הוצאתו מהבית. מתוך אותו איבחון אף עלה, כי לקטין משאלה לנפרדות ועצמאות, שמקורה בצרכיו כילד גדל ומתפתח. אולם, הוא נעדר יכולת לממש משאלה זו כל עוד יימצא במחיצת אימו, שפיתחה יחסים סימביוטיים עימו ואיננה מאפשרת לו לצאת לחיי עצמאות. 2.5 למרות המימצאים הקשים והחמורים של האיבחון, המשיכה המערערת להתנגד לכל תוכנית שהוצגה בפניה וסירבה לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים בקטין. מצבו של הקטין הלך והחמיר באופן שסיכן את חייו (לדוגמא: עלה מספר פעמים על גג בית הספר וסירב לרדת בטענה שהוא יכול לקפוץ כמו "טרזן" וכן הביע משאלה לרחף מן החלון בחדר הטיפולים של הפסיכולוגית). 2.6 רק בשלב זה הוגשה בקשה לנזקקות על ידי פקידת הסעד, ובסמוך לכך חלה החרפה נוספת במצבו הנפשי והרגשי של הקטין והוא אושפז במחלקה הפסיכיאטרית לילדים בבית חולים "נס-ציונה", שם שהה חודש וחצי, עם מצב פסיכוטי תגובתי קשה, שלווה בהתנהגות ומסוכנות עצמית. לאחר טיפול, שכלל הצבת גבולות ומסגרת לקטין ומתן תרופות, מצבו השתפר והתאזן. סיכום המחלה של בית החולים לבריאות הנפש "נס-ציונה" ב-5.8.99, המליץ על המשך טיפול תרופתי ופסיכותרפויטי במרפאה לבריאות הנפש ועל העברת הקטין בדחיפות למסגרת פנימייתית טיפולית. 2.7 גם לאחר איבחון זה המשיכה האם להתעלם ממצבו הקשה של הקטין, לא שיתפה פעולה עם המרפאה לבריאות הנפש, נתנה לקטין תרופות במינון, שהיא עצמה החליטה עליו, ואף רשמה את הקטין, בניגוד להוראות וועדת השמה והגורמים המטפלים וללא התייעצות עם אביו למסגרת דתית חרדית של חב"ד, כאשר מוצאו של הקטין הוא מבית חילוני. באותה מסגרת לא יכול היה הקטין לקבל טיפול בהתאם לצרכיו, ואף לא יכול היה לממש את הפוטנציאל ההתפתחותי שלו. 2.8 תוך כדי הדיון המשפטי בבית משפט קמא הסכימה האם ב- 22.5.00 לעריכת איבחון נוסף לקטין וגם הפעם, המליצה הפסיכיאטרית ד"ר ליאור, ב-28.9.00, להוציא את הקטין לפנימייה טיפולית בקובעה, כי כל עוד שוהה הקטין במחיצת אימו לא תיתכן הטבה משמעותית במצבו. גם איבחון זה הצביע על כך, שהקטין הביע במפורש את רצונו לצאת לפנימייה, תוך הבעת עמדה אמביוולנטית כלפי אימו. 3. טענות הצדדים בערעור 3.1טענות המערערת הודעת הערעור, שהוגשה ע"י המערערת בעצמה, הופנתה בעיקר כלפי דרכי הטיפול ולא להכרזת הנזקקות וכך אף עשתה באת-כוח המערערת בעיקרי הטיעון, שהוגשו ב- 29.11.00. בדיון בעל-פה החלה באת-כוח המערערת לטעון כלפי החלטת הנזקקות ובהחלטתי מ- 30.11.00 (עמ' 2לפרוטוקול), קבעתי, כי אין מקום לדון בשאלת הנזקקות, שלגביה ניתנה הסכמה של כל הצדדים ואשר גם לא היה לה זכר בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון. המערערת טוענת, כי טובת הקטין דורשת כי יישאר בחזקתה ובמשמורתה וכי היא מתחייבת לשתף פעולה בכל הקשור למתן טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי לקטין. המערערת מסתמכת על חוות הדעת האחרונה על מנת להצביע על שיפור במצבו של הקטין. לטענתה, הסכמתה בבית משפט קמא לעריכת האיבחון ולקבלת מימצאיו נבעה מחוסר הבנה לגבי ההשלכות המשפטיות הנובעות מהסכמתה, שכן בכוונתה היה להסכים רק אם ייקבע, שהקטין סובל ממצב פסיכוטי. 3.2 טענות המשיבות 1ו- 2כל חוות הדעת והתסקירים, שהיו מונחים בפני בית משפט קמא מובילים למסקנה חד-משמעית, כי טובתו של הקטין מחייבת את הוצאתו ממשמורת האם - המערערת והשמתו בפנימייה טיפולית. דרך הטיפול בפנימייה הטיפולית אף נותנת ביטוי לרצונו של הקטין. 3.3 טענת המשיב 3 האפוטרופוס לדין, שלא הופיעה לדיון עקב חופשת לידה הודיעה לבית המשפט, כי השמת הקטין בפנימייה טיפולית אכן משרתת את טובתו ומביעה את רצונו. 3.4 טענות המשיב 4 המשיב טוען, כי יש הכרח להימצאות הקטין בפנימייה טיפולית, הן לשם הטיפול בו והן לצורך ניתוקו מההשפעה המזיקה של המערערת אשר תרמה באופן מכריע להתדרדרות הקשה במצבו הנפשי. 4. הכרזת נזקקות 4.1 על פי חוק הנוער מתקיים דיון בעניינו של קטין בשני שלבים (בדומה לחוק האימוץ התשמ"א-1981), האחד הוא שלב הכרזת הנזקקות (סעיף 2), והשני הוא שלב ההחלטה בדבר דרכי טיפול והשגחה (סעיף 3). בית המשפט איננו אמור לדון בדרכי הטיפול בטרם קבע כי אכן הוכחה אחת משבע העילות של הנזקקות, כאשר במקרה הנדון העילות היו על פי סעיף 2(2) המדבר על כך כי: "האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה" וסעיף 2(6), האומר: "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת". 4.2 בעת הגשת בקשת הנזקקות טענה באת-כוח המערערת כי אין עילה להכרזת הקטין כנזקק, אולם, מתצהיר עדות ראשית עולה בעליל, מתוך דברי האם, כי הקטין נמצא במצב נפשי קשה (לדוגמא סעיפים 8, 17 לתצהירה), אלא שהיא מייחסת את מצבו זה להשפעת האב עליו. בתצהירה ניכר בלבול בין נושא הנזקקות לבין שאר הסוגיות, שנדונו בבית משפט לענייני משפחה בעניין משמורת והסדרי ראייה. 4.3 בנסיבות אלה היה מיותר כל הדיון המפרך במשך ישיבות רבות לצורך השאלה אם מדובר בקטין נזקק, היינו: האם שלומו הנפשי נפגע או עלול להיפגע, כאמור בסעיף 2(6) לחוק, והשופטת קמא הייתה בהחלט יכולה, ואולי אף הייתה מחוייבת, לו טובת הקטין עמדה לנגד עיניה, להכריז כבר בשלב זה על הקטין כעל קטין נזקק על פי סעיף 2(6) לחוק ולהמשיך בדיון בנושא דרכי הטיפול, שממילא רוב העדויות והטרוניות של המערערת היו מופנות אליהן. 4.4 זאת ועוד, גם לאחר שסיים בית משפט קמא לשמוע את הראיות, עדיין לא הכריז על הקטין כעל קטין נזקק ואת זאת עשה רק בישיבה האחרונה ב-26.10.00, מועד בו ניתן פסק-הדין, שכונה בכותרת "החלטה". כך יצא, איפוא, כי בית המשפט דן בערבוביה בין עניינים הקשורים בטענת נזקקות, שהיא ההליך הראשוני הדן בעילה, לבין עניינים הקשורים בדרכי טיפול. משל למה הדבר דומה? למקרה בו בית משפט לענייני משפחה ידון במתן צו אימוץ בטרם קבע קיומה של עילה לפי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981. 4.5 האבחנה איננה רק דיונית אלא היא נועדה בראש ובראשונה לקבוע אם קיימת עילה להתערבות באוטונומיה של המשפחה. רק משהוכחה עילה, ורק משהוברר שהקטין או האחראים עליו אינם מסכימים לדרכי טיפול מוצעות, רשאי פקיד הסעד לעתור לבית המשפט בבקשה לנקוט באחת מששת דרכי הטיפול. האפשרות היחידה לפנות לבית המשפט, בטרם יתקיים הליך מלא של הוכחת נזקקות, היא בנושא החלטות ביניים, כאמור בסעיף 12 לחוק הנוער. אולם, גם במקרה זה, כאשר מדובר באישור אמצעי חירום, שננקטו על ידי פקיד סעד, כאמור בסעיף 11(א) לחוק הנוער, גם אז הסף הנדרש להפעלת החוק הוא היות פקיד הסעד סבור כי מדובר בקטין נזקק, בדומה להליך מקביל על פי חוק האימוץ (ר': ע.מ. (ת"א) 5/99 היוהמ"ש נ' פלונית ואח' (טרם פורסם)). יש להניח, כי הזהירות, שנקט בה המחוקק, בעת קביעת שלבי הדיון לפי חוק הנוער מקורה ברצון להגן על האוטונומיה של התא המשפחתי מפני התערבות לא מבוקרת של רשויות הרווחה, ולפיכך, מוטלת חובה הן על הרשויות והן על בתי המשפט להקפיד על מילוי סעיפי החוק לבל תיפגענה זכויות ההורים או הקטין. ראוי להדגיש, כי אף הגשת תסקיר מטעם פקיד הסעד לחוק הנוער ובו פירוט דרכי הטיפול, קבוע בחוק לשלב שבין הכרזת נזקקות לבין מתן החלטה על דרך הטיפול (סעיף 8לחוק וכן תקנה 7לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין) תשל"א-1970). 4.6 אשר על כן, שגתה השופטת קמא בעת שלא הכריזה בהזדמנות הראשונה על נזקקותו של הקטין משנוכחה לדעת כי המערערת מודה בתצהירה כי הוא במצב נפשי קשה או בהזדמנות השניה לאחר שכבר הובאו הראיות בפניה ובטרם דנה בשאלת דרכי הטיפול. 4.7 לעניין זה יש אף חשיבות מבחינת התמשכות ההליך שלא לצורך, שהינו גורם מרכזי וחשוב מאין כמוהו כאשר מדובר בהליך לפי חוק הנוער, שבו הקטין עצמו וטובתו חייבים להימצא במרכן הדיון. וכידוע, הזמן בחייהם של ילדים הינו גורם משמעותי ביותר. בתיק זה נזקקותו של הקטין זעקה וזועקת לשמים. זמן קצר לאחר הגשת בקשת הנזקקות אושפז הקטין בהוראת הפסיכיאטר המחוזי עקב מצב נפשי קשה וסכנה אובדנית (ר': תסקיר פקידת סעד מ- 10.11.99 וסיכום מחלה של בית חולים "נס-ציונה" מ-5.8.99) כל המעיין בפרוטוקולים של בית המשפט ימצא את קיומן של עילות הנזקקות מזדקר ובולט כאשר גם השופטת שטופמן ב- 18.4.99 (עמ' 23 לפרוטוקול) הורתה לבדוק אם יש מקום לפתוח בהליכים על פי חוק הנוער. 5. דרכי טיפול 5.1 בהחלטת בית משפט קמא הועמד הקטין בהשגחת פקיד סעד, אשר הצטווה למצוא עבורו פנימייה טיפולית מסוג מסויים. גם בעניין זה נתפס בית משפט קמא לכדי טעות. כאשר סבור בית משפט כי יש מקום להוציא קטין ממשמורת האחראי עליו (ובמקרה זה האחראי הייתה האם), עליו לנקוט בדרך טיפול על פי סעיף 3(4) לחוק הנוער, ולא כפי שעשה, על פי סעיף 3(3) לחוק הנוער, שהוא סעיף ההשגחה. במסגרת ההשגחה של פקיד סעד אין הוא מוסמך להעביר את הקטין ממשמורת האחראי למשמורת רשות הסעד, שהיא המוסמכת לקבוע את מקום החסות כאמור בסעיף 3(4) לחוק הנוער. צו ההשגחה נועד למקרים, שבהם הקטין איננו מצוי במשמורת של רשות הסעד. תקנה 8 לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) תשכ"ב- 1962 קובעת, כי "פקיד סעד שנמסר קטין להשגחתו ידאג לשלומו הגופני והנפשי של הקטין, לשיקומו החברתי ולחינוכו בעזרת השירותים הציבוריים וכל מי שיכול לעזור לטפל בקטין ולהשגיח עליו." משהגיע בית משפט קמא לידי החלטה כי בדעתו לאמץ את המלצת האיבחון והתסקיר ולהורות על השמתו של הקטין בפנימייה טיפולית, היה עליו להורות על צו משמורת (על פי סעיף 3(4) לחוק הנוער). במידה שהיה צורך לאתר פנימייה טיפולית מתאימה ניתן היה להעמיד את הקטין תחת השגחה של פקיד סעד לצורך עריכת איבחונים וראיונות, וזאת עד למועד השמתו במשמורת רשות הסעד. 6. היחס שבין צו משמורת על פי חוק הנוער לבין משמורת הקטין על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"א- 1961(להלן - "חוק הכשרות המשפטית") התערבות המדינה באוטונומיה של התא המשפחתי באמצעות חוק הנוער, הבאה לידי ביטוי באופן הקיצוני ביותר בדרך של הוצאת קטין ממשמורתו של האחראי עליו, אין בה, כדי להפסיק את קיומה של המשמורת של מי מהורי הקטין הקבועה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. סעיף 7לחוק קובע כי: "הוראות חוק זה אינן גורעות מזכויות האחראי על קטין ומחובותיו לפי דין אחר, אלא במידה שבית המשפט הגבילן לצרכי חוק זה.". למעשה, בחירה בדרך הטיפול של צו משמורת על פי סעיף 3(4) לחוק הנוער מתייחסת בעיקר למשמורת הפיזית של הקטין ולא למשמורת הרוחנית. אכן, אין בחוק הסדר ממצה ומשביע רצון למצב זה, שבו נלקח קטין ממשמורת הוריו וביתם בתוקף צו של בית משפט ומושם במשמורת רשות הסעד, כאשר אין הגדרה לחלוקת האחריות בתחומים רבים האופפים את חייו של הקטין, החל מתחומים הנוגעים לבריאותו וכלה בתחומים הנוגעים לחינוכו. אולם, ברור הוא, כי אין בצו משמורת על פי סעיף 3(4) לחוק הנוער כדי לבטל קיומה של משמורת טבעית או משמורת על פי צו של הורה על ילדו, ומשום כך, טעה בית משפט קמא כאשר קבע, כי לנוכח תוצאות החלטתו מתייתר הדיון בתביעות המשמורת ההדדיות והן נמחקות. בהחלטה זו גם פגם נוסף מאחר שממנה גם משתמע, שכאילו בית משפט נתן צו משמורת בעוד שכפי שהצבעתי לעיל הצו הוא צו השגחה בלבד. אשר על כן, לא היה מקום לבטל את הדיון בתביעות המשמורת ובית המשפט יצטרך להכריע בהן על פי חומר הראיות, שהוצג לו ועוד יוצג לו בתיק. 7. הסכמה על דרך הטיפול לאחר דרך החתחתים הארוכה, שבה התנהל ההליך המשפטי, שנמשך תקופה כה ארוכה, ואשר כלל מספר איבחונים, שאליהם טולטלו הקטין והוריו שוב ושוב, תוך התעלמות מטובתו, שדרשה את סידורו המיידי בפנימייה טיפולית ותוך מגמה מובהקת של המערערת למשוך את הזמן ולהאריך את הדיון, הסכימה המערערת, בתשובה לשאלת בית משפט, לעריכת איבחון נוסף, תוך שהיא מצהירה, בנוכחות באת-כוחה, כי אם יתברר על פי האיבחון, שהוא זקוק לפנימייה טיפולית, לא תהיה מצידה התנגדות והיא תשתף פעולה. באותה ישיבה, ב-22.5.00, הסכימו הצדדים בהסכמה, שניתן לה תוקף של החלטה, כי ייערך איבחון לקטין בשאלת מצבו, דרכי הטיפול והצורך בהשמתו בפנימייה טיפולית, תוך שהם מסכימים כי הוא יוכרז כקטין נזקק בכל מקרה (עמ' 81 לפרוטוקול). רק משהובהר למערערת, כי גם הפעם מימצאי האיבחון מצדדים בהפרדת הקטין ממנה ובהשמתו בפנימייה טיפולית, חזרה בה מהסכמתה וטענה, שהסכמתה הייתה מותנית בקביעה, שהקטין סובל ממצב פסיכוטי. אני דוחה בכל מכל טענה זו. המערערת, שכבר מורגלת באין ספור דיונים, לא התנתה את הסכמתה בשום תנאי אלא ביקשה, שאם ההמלצה תהיה על פנימייה טיפולית, שתהא זו פנימייה של חב"ד. לא היה כל טעם ולא היה כל היגיון בהתנאת הסכמתה לפנימייה טיפולית אם יימצא הקטין כסובל ממצב פסיכוטי, שכן במצב שכזה, לא היה צורך בהסכמתה וניתן היה לאשפז אותו במחלקה פסיכיאטרית לילדים, כפי שכבר נעשה הדבר בעבר. למעשה, ניתן היה לסיים את הדיון בערעור בשלב זה מאחר שהסכמת המערערת, בנוכחות באת-כוחה, ניתנה הן באשר להכרזת הנזקקות והן באשר לדרך הטיפול. אולם, יחד עם זאת, על מנת לסתום את הגולל כנגד כל טענה אפשרית עתידית מצד המערערת, אביא בקצרה את הנימוקים להצדקת הדרך, שבה נקט בית משפט קמא, היינו, הדרך של הוצאת הקטין ממשמורת האם והעברתו למשמורת רשות הסעד. 8. דרך הטיפול 8.1 כל הגורמים המקצועיים הכוללים פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים הביעו לאורך השנים האחרונות עמדה חד-משמעית בדבר הצורך הדחוף לנתק את הקטין מאימו ולהעבירו למסגרת פנימייתית טיפולית, שתאפשר לו להתפתח, לשפר את מצבו הנפשי והרגשי ולקבל את כל הטיפול הדרוש לו. הקשר הסימביוטי, שבין האם לבין הקטין, איננו מאפשר לו תחילת תהליך של היפרדות ועצמאות הנחוצה בתהליך ההתבגרות. המומחים לבריאות הנפש סבורים, כי אם לא יוצא למסגרת פנימייתית ייגרם לו נזק בלתי הפיך לטווח הרחוק (ר': עדות ד"ר תמר מוזר עמ' 56- 50 לפרוטוקול, עדות ד"ר מגל ורדי עמ' 46לפרוטוקול, עדות הפסיכולוגית שרית כהן עמ' 29- 27 לפרוטוקול). 8.2 כנגד כל האיבחונים והעדויות בבית המשפט לא הובאה כל ראיה מצד גורם טיפולי, שתסתור את מימצאי האיבחונים ומסקנותיהם ו"הראיה" היחידה, שעליה נשענת המערערת, היא, ברצונה ובתחושתה כי טובת הקטין דורשת שיוסיף להימצא במשמורתה ובצמידות אליה, שכן חייה בלעדיו אינם חיים. נוצר מצב, לא בריא מבחינת בריאות הנפש של הקטין, שהוא צריך לספק את צורכי האם-המערערת במקום שהיא זו שתספק את צרכיו, כפי שהיה מצופה מאם סבירה ומסורה. האם איננה מסוגלת, כך נראה מתוך כל האיבחונים וגם מהתנהגותה של האם, לראות את הקטין כאישיות נפרדת, בעל מאוויים משלו, בעל רצונות משלו, בעל צרכים משלו ובעל זכויות משלו. הקטין נתפס רק כחלק בלתי נפרד ממנה ומשום כך הקושי האדיר שלה להיפרד ממנו. 8.3 אולם, בית המשפט, בבואו לדון בעניינו של קטין נזקק, חייב להעמיד את הקטין במרכז הדיון ולראות מהי דרך הטיפול הטובה ביותר עבורו. אם דרך זו, למרבה הצער, יש בה כדי לנתק בינו ובין האם על מנת לאפשר לו התפתחות תקינה, אין מנוס מנקיטה בצעד זה. 8.4 האמנה בדבר זכויות הילד 1989הכירה בזכות הילד להישרדות ולהתפתחות, בנוסף לזכותו הטבעית לחיים, וקבעה, כי קיימת מחוייבות למדינות החברות להבטיח עד מירב המידה האפשרית את הישרדות הילד והתפתחותו (סעיף 6 לאמנה). כמו כן, קובעת האמנה כי ילד לא יופרד מהוריו בניגוד לרצונם, אלא אם אותו פירוד נדרש לטובת הילד (סעיף 9(1) לאמנה). עוד מציינת האמנה, כי "בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה." (סעיף 3 לאמנה). 8.5 אני סבורה, כי במקרה זה הוגשו ראיות מוצקות מעל ומעבר לנדרש המצביעות באופן חד-משמעי, כי טובת הקטין דורשת את ניתוקו מהאם ויכולה אני רק להצטער על כך, שניתוק זה לא נעשה בשלב מוקדם יותר של הדיון. האיבחון הראשון שנעשה למערערת לבקשת האפוטרופוס לדין של הקטין עו"ד שכנאי, במאי 1995, ניבא את כל התהליך שהתרחש בחמש השנים שבאו לאחר מכן. הפסיכולוגית שרית כהן אמרה אז: "ד. אינה מסוגלת להעניק לבנה מענה הולם לצרכיו הרגשיים. קיימת סכנה, שהבן יגלה פערים בהתפתחותו, הן במישור הקוגניטיבי, הן במישור הבין-אישי והן במישור הרגשי. הוא עשוי לסבול מחסכים מצטברים, שיקשה בגיל מאוחר יותר להשלימם." למרות, שבאותה עת, עקב גילו הצעיר של הקטין, לא הומלץ להוציאו למסגרת פנימייה אלא להשמתו במסגרת של אומנה יומית, חזתה הפסיכולוגית את דפוס ההתנהגות הצפוי של האם באומרה: "יש להתייחס לכך, שד. מגלה נוקשות רבה ופועלת על פי הוראות אימה, ללא שיפוט עצמי משלה. היא עשויה להכשיל תוכנית של אומנה יומית ולהתבצר בעמדות משלה, מבלי לראות את צורכי הילד לנגד עיניה." אין כל חידוש ביתר האיבחונים למעט העובדה, שאותה נבואה הגשימה את עצמה ומצבו של הקטין רק הלך והחריף, הלך והתדרדר. 9. עוד עלי להצביע על כך, כי במקרה זה טובת הקטין, שהינו כיום בן 11, מתיישבת אף עם רצונו, כפי שהובע בפני מספר גורמים מאבחנים וגם בפני בלשכה. התחשבות ברצונו של קטין , כמו גם מתן משקל לדעותיו, הינה אחת מזכויותיו של קטין, כאמור בסעיף 12לאמנה בדבר זכויות הילד, המציין כי: " 1.מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעת משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד. 2. למטרה זו תינתן לילד הזדמנות להישמע בכל הליך שיפוטי או מינהלי הנוגע לו במישרין או בעקיפין, באמצעות נציג או גוף מתאים, בצורה המתאימה לסדר הדין שבדין הלאומי." גם חוק הנוער, בסעיף 8קובע, כי בית משפט לא ייתן החלטה לפי חוק זה אלא לאחר שהוגש לו תסקיר ולאחר שנתן לקטין, לאחראי עליו ולפקיד הסעד הזדמנות לטעון את טענותיהם ולהציע את הצעותיהם. אמנם בסעיף 9 לאותו חוק מנוסח חריג לזכות הקטין להישמע באופן שנקבע בו כי רשאי בית משפט להימנע מהזמנת קטין "אם הוא סבור שהקטין אינו מסוגל להבין את העניין או שהבאתו עלולה לסכן את שלומו". במקרה הנוכחי, בשלבים היותר מוקדמים של הדיון נשמע הקטין והובא רצונו באמצעות גופים מטפלים וכן באמצעות האפוטרופוס לדין. בשלב הערעור, איפשרתי לקטין להביע את רצונו באופן חופשי בלשכה ומצאתי, כי על אף כל הקשיים והרגשות האמביוולנטיים שלו מבין הקטין, שטובתו דורשת את הרחקתו מהאם, אולם מעוניין שהחלטה שכזו תבוא ממקום סמכותי ולא ממנו. 10. ריבוי איבחונים בתיק זה לא יכולתי להשתחרר מן התחושה, שריבוי ועודף האיבחונים לא נבע מצורך אמיתי להבין את הנפשות הפועלות ואת מצבו של הקטין אלא עקב קושי של בית משפט קמא להחליט בעניינו של הקטין. האיבחונים לא הוסיפו אלא רק חיזקו זה את זה, שכן הנתונים הבסיסיים של אישיות הנפשות הפועלות לא היו יכולים להשתנות ואת זה ניתן היה להסיק כבר מקריאת האיבחון הראשון. כאשר הצטרפו לאיבחונים תסקירים אין ספור, שגם בהם באה לידי ביטוי אישיות המערערת, שאיננה מאפשרת לקטין לגדול ולצמוח, צריך היה בית משפט קמא להסיק את המסקנה הראויה ולהחליט בגורלו של הקטין, כל עוד ניתן להשפיע על גורל זה. כל השהייה נוספת היה בה כדי למנוע ולהקשות על הצלחת התהליך הטיפולי. 11. בסופו של דבר, מששקלתי את כל טענות הצדדים, עיינתי בחוות הדעת ובתסקירים ונתתי משקל לרצונו של הקטין ולדעת האפוטרופוס שלו לדין, ומחליטה לדחות את הערעור וקובעת בזאת כדלהלן: 11.1 אני מבטלת את קביעת בית המשפט, שהקטין יהיה נתון להשגחת פקידת הסעד לחוק הנוער וקובעת כי הקטין יוצא ממשמורת אמו ויועבר למשמורת רשות הסעד, אשר תקבע את מקום חסותו. 11.2 מקום החסות נקבע למוסד קרן הילד בבני ברק ברחוב קהילות יעקב 62. אולם, לרשות הסעד קיימת הסמכות לשנות את מקום החסות אם צורכי הקטין יחייבו זאת. 11.3 אני מסמיכה את פקידת הסעד לחוק הנוער להסדיר את חופשותיו של הקטין מהפנימיה באופן שתתחשב בעובדה שהוריו אינם מתגוררים יחדיו, וכן בהתחשב בצרכי הקטין וברצונו. 11.4 אני מבטלת את החלטת בית משפט על מחיקת תביעות המשמורת ההדדיות, ועל בית משפט קמא להמשיך בדיונים הקשורים במשמורת. 11.5 תוקף צו המשמורת לשנתיים מהיום ואני מורה על פקידת הסעד לדווח לבית המשפט לענייני משפחה אחת לשישה חודשים על מצב הקטין. 11.6 החלטת בית המשפט תבוצע היום על ידי פקידת הסעד לחוק הנוער אשר תעביר את הקטין מבית המשפט לפנימייה ללא ליווי מי מהוריו. 11.7 מוצע בזאת לפקידת הסעד להגביל את ביקורי האם והשיחות הטלפוניות עם הקטין בשלב הראשון של היקלטותו בפנימייה. 12. ברצוני לסיים בהערה הנובעת מהקושי של בית משפט היושב כערכאת ערעור לדון בתיקים של בית משפט למשפחה, שאין בהם סדר מינימלי. בית משפט של ערעור צריך להשקיע שעות ארוכות של עבודה על מנת למצוא את ידיו ורגליו בתוך סבך הבקשות והתובענות. בתוך תיק הפרוטוקולים, שאיננו ממוספר כהלכה מופיעים תסקירים, תצהירים וכיו"ב. אין מספור של התובענות אלא רק של הבקשות, ולכן קשה מאוד לעקוב אחר הסדר הכרונולוגי של התפתחות העניינים. זאת ועוד, תסקירים וחוות דעת של מומחים מגובבים ומעורבבים בתיק באופן גלוי, כאשר לטעמי היה מקום לשמור כל אחד מהם בתוך מעטפה. בוודאי, שאין מקום להניח את התסקירים ביחד עם הבקשות השונות שבתיק. עם כל הבנתי לעומס המוטל על בית משפט לענייני משפחה אני סבורה, כי סדר טוב יש בו יותר סיכוי להפחתת עומס מאשר להוספה עליו. קטיניםקטין נזקק