בקשה לביזיון בית המשפט המפקח על רישום המקרקעין עיקרי העובדות הצריכות לענין: 1. חלקה 120 בגוש 6354, המשמשת לתעשיה, חולקה ונרשמה בשנת 1962 כבית משותף. נרשמו 6 דירות (אולמות) להם הוצמדו שטחי הקרקע. במשך השנים בוצעו ע"י העיריה הפקעות בחזית הצפונית, דהיינו מהשטח הצמוד למערערים. המערערים ביקשו משכניהם כי שטחי ההפקעות יופחתו באופן יחסי מההצמדות של כל השותפים בחלקה כולה וכי יתוקנו קווי הגבול בין ההצמדות השונות. הצדדים לא הגיעו להסדר. 2. המשיב הגיש תובענה בפני רשם המקרקעין בפתח תקוה למתן צו עשה, לפיו "על הנתבע להסיג גבולו מהשטח הרשום כיום כמוצמד לדירת התובע". בתיק 47/95 פסק המפקח על רישום המקרקעין (ד' גדול), כי אין לחרוג מקו התיחום כפי שנקבע עפ"י התסריט המקורי משנת 1962 (להלן: פסק-הדין). על פסק-דין זה הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט המחוזי בת"א יפו (ע"א 1609/96). לאור הצהרות הצדדים לפרוטוקול נדחה הערעור. מאחר והצהרות אלה מהוות בסיס למחלוקת, אני רואה מקום להביאן כלשונן: "עו"ד גולן: אני מסכים שההפקעה תחול באופן יחסי על כל הבעלים, דהיינו בהתאם לחלק היחסי של כל אחד במגרש, וכן אני מסכים להמשיך ולעמוד בהסכם מיום 28.6.95 שנעשה בין כל הבעלים לבין המהנדס וימר. אני מסכים לעיכוב ביצוע של פסק הדין למשך שישה חודשים מהיום. הסכמתי מותנית בכך שפסק הדין יעמוד על כנו. עו"ד הדר: גם מרשי מסכים להמשיך לעמוד בהסכם מיום 28.6.95 גם אני מסכים שההפקעה, כולל עתידית, תחול באופן יחסי על כל הבעלים. לאור התחייבותו של עו"ד גולן אני חוזר בי מן הערעור". 3. בין הצדדים התעוררו מחלוקות ביחס לביצוע ההסכם ופסה"ד. המשיב פנה לבימ"ש השלום בפתח-תקווה בבקשה לפי סע' 6 לפקודת בזיון בית-המשפט לאכוף ציות לפסק הדין של המפקח על רישום המקרקעין מיום 18.9.96 (בתיק 47/95 הנזכר). בית משפט השלום העביר את הבקשה למפקח על רישום המקרקעין לפי סע' 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט). ביום 12.9.01 נתן המפקח על רישום המקרקעין, אפרים כהן, את החלטתו, לפיה מחייבים הגבולות הרשומים בפנקס בתים משותפים, ולכן יש לבצע את פסקי-הדין מיום 18.9.96 כלשונו, לרבות פתיחת המעבר. הוא הטיל קנס של 1,000 ₪ בגין כל יום של איחור בביצוע האמור עד להשלמת הביצוע. 4. על החלטה זו של המפקח כהן הגישו המערערים ערעור אזרחי לבית-המשפט המחוזי (ע"א 3094/01). ביום 14.11.01 כב' השופטת גרסטל מחקה את הערעור וציינה: "אולם ב"כ המערערים יגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי מהטעם שמדובר בהחלטה לפי פקודת בזיון בית-המשפט אשר עקב טעות, הערעור הוגש כערעור אזרחי ולא כערעור פלילי". בעקבות החלטת כב' השופטת גרסטל ביקשו המערערים להאריך את המועד להגשת הערעור הפלילי (נושא פסק דין זה). ההחלטה שניתנה בבקשה זו על-ידי היתה : כמבוקש. ה ע ר ע ו ר 5. במסגרת הערעור עלו לדיון שאלות בדבר הארכת המועד להגשת הערעור: בדבר סמכות המפקח על רישום המקרקעין לדון ולהחליט בבקשה לביזיון; וכן טיעונים לגופה של החלטת המפקח. 6. דעתי היא, שהטיעונים והדיון בשאלה של הארכת המועד להגשת ערעור זה מיותרים, לאור החלטתי מיום 04.11.02 להאריך את המועד להגשת הערעור. אמנם, עלי להודות, כי בדיעבד שגיתי כשהחלטתי כפי שהחלטתי, בלי לבקש את תגובת הצד שכנגד. כפי שעולה מן ההחלטה שכתבתי, סברתי אז (בטעות מסתבר), כי הבקשה מוסכמת. ברם, טעות זו אינה מאיינת את ההחלטה, והמותב עצמו אינו ערכאת ערעור עליה. סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין לדון בהליכי ביזיון 7. אין ספק שלמפקח לא הוקנתה סמכות בפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה) לדון בהליכי ביזיון בית משפט. השאלה היא שמא הוקנתה לו הסמכות בחוק המיוחד, הוא חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק). בפרק ו' לחוק, הדן בבתים משותפים, סימן ד', שעניינו יישוב סכסוכים בין בעלי הדירות, מצויים שני סעיפים שמשמעותם המצטברת יכולה, לכאורה, להוביל למסקנה בדבר סמכותו של המפקח לדון בהליכי ביזיון על-פי הפקודה. סעיף 74 קובע: "למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית". בסעיף 76 נאמר: "החלטת המפקח בסכסוך וצו ביניים שנתן, דינם, לענין אכיפה והוצאה לפועל ולענין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, כדין פסק דין או צו ביניים של בית משפט שלום". 8. אולם, נפסק כבר מפורשות שהסעיפים האמורים אינם מקנים למפקח סמכות לדון בהליכי ביזיון על-פי הפקודה. "...שההבחנה הקובעת היא בין גופים שהם בגדר ערכאות שיפוטיות, בתי משפט ובתי דין, לבין גופים שנתונה בידם סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, אך אינם ערכאות שיפוטיות. לערכאות השיפוטיות לסוגיהן הוקנתה סמכות לכוף את צוויהן. ביחס לאלה מהן שלא נמנו במפורש בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, הוקנתה סמכות במעשי חקיקה אחרים. כאלה הם, למשל, ... גם ביחס לצווים שניתנו על ידי גופים שהם בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, יש שהחוק מקנה מעמד של צווי בית המשפט, אך הסמכות לכוף את הציות לצווים אלה אינה נתונה בידם. כך, למשל, קובע סעיף 76 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, כי לענין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, דין צו שניתן על ידי מפקח על רישום מקרקעין כדין צו של בית משפט שלום. משמעות הדבר שכפיית הציות לצו נתונה לא בידי המפקח, אלא בידי בית משפט שלום" (תר"מ 144/98 מימון טולדנו נ' יעקב פרץ, ראש עיריית קרית אתא, פ"ד נב(4) 666 (ההדגשה שלי - ז' ה'); וראה גם מ' קשת, ביזיון בית משפט, עמ' 281). 9. השאלה המתעוררת היא, כמובן, מה נפקותו של ההליך שהתנהל בפני המפקח בעקבות העברת העניין אליו על-ידי בית משפט השלום, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק ביהמ"ש). אני רואה לנכון לחלק את הדיון בשאלה זו לשני נושאים: האחד, סמכות ההעברה לפי סעיף 79(א) לחוק ביהמ"ש; השני, משמעותה ונפקותה של הוראת סעיף 79(ב) לחוק ביהמ"ש. סמכות ההעברה למפקח 10. סמכותו של בית משפט להעביר "עניין" שאינו בסמכותו העניינית או המקומית, נובעת מהוראות סעיף 79(א) לחוק ביהמ"ש, לפיו "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית משפט או לבית דין האחר...". אם המפקח אינו נמנה כלל על הערכאות המנויות בסעיף האמור, כערכאות אליהן מוסמך בית משפט להעביר את "העניין" שלפניו - ממילא עצם "ההעברה" נעשתה בחוסר סמכות ובטלה מעיקרא (להבדיל מהעברה בגדר הסמכות, אך מוטעית או שגויה משפטית). בע"א 44/72 שם טוב נ' פרי בר, פ"ד מ(1) 617, נקבע חד-משמעית, כי "המפקח הוסמך לפסוק בסכסוך ולשם כך ניתנו בידו כל הסמכויות של בית המשפט. אמת, לא ניתן לו השם "בית דין" והוא ממלא תפקידים מינהליים ... ישנם מוסדות שיפוט הרבה הבאים במסגרת בית-הדין, אף אם אינם נקראים כך ... תכונות אלה נתקיימו במפקח ולכן רשאי היה השופט להעביר את הסכסוך אליו לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט" (סעיף 37 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, הוא כיום סעיף 79 לחוק ביהמ"ש). 11. נמצא איפוא, שבית המשפט לא חרג מסמכותו כשהעביר את הבקשה למפקח, גם אם טעה משפטית. טעות משפטית של בית המשפט - להבדיל מפעולה בהעדר סמכות - אינה מאיינת את ההחלטה. תרופתם של המערערים היתה לערער על החלטת ההעברה, אך זאת הם לא עשו. בע"א 145/58 חיים קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ ואח', פ"ד יג(1) 260, אמר בית המשפט, לגבי צו העברה, שניתן "אקס פרטה" ובלי תגובת הצד שכנגד, להעברת הליך לבית משפט לא מוסמך: "צו אשר ניתן אקס-פרטה, כוחו יפה לכל דבר עד שלא בוטל, והעובדה כי לא היתה למשיבות שעת כושר להשמיע את דברן לפני שופט השלום, אינה מזכה אותן להתעלם מקיום הצו, ולהעלות בפני בית המשפט המחוזי את טענתן בענין הסמכות, כאילו הצו של שופט השלום לא ניתן. תרופת המשיבות היתה לערער על הצו לפני בית המשפט המחוזי...". משמעותה של הוראת סעיף 79(ב) לחוק ביהמ"ש 12. המסקנה מן האמור לעיל היא, כי בית משפט השלום מוסמך להעביר "עניין" למפקח, גם אם טעה משפטית בהעבירו את הענין הספציפי הזה, הבקשה להליכי ביזיון, למפקח שאיננו מוסמך עניינית לדון בהליך כזה. לפי סעיף 79(ב) לחוק ביהמ"ש: "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין, כאמור, לא יעבירנו עוד". לדעתי, לאחר שנקבע כאמור, כי המפקח הוא בגדר "בית דין אחר", לצורך סעיף 79(א) לחוק, ממילא גם הוראת סעיף 79(ב) מתייחסת אליו, לפי לשונו. 13. מהי איפוא משמעותה של הוראת סעיף 79(ב)? האם העברה לערכאה חסרת סמכות מקנה לה סמכות, שמלכתחילה לא היתה לה? לדעתי התשובה חיובית, שאחרת אם בית המשפט הנעדר לא יוכל לדון בעניין שהועבר אליו - נמצא שהוראת סעיף 79(ב) היא חסרת משמעות וריקה מתוכן. חזקה על המחוקק שלא התכוון להשחית מילותיו לריק. 14. ואכן כך נקבע, בדעת רוב, בע"א 145/58 הנזכר לעיל, מפי כב' השופט (כתוארו אז) זוסמן: "בסעיף 37 הנ"ל (סעיף 79 כיום - ז' ה') גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בענין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית משפט עכשיו להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית המשפט אליו הועבר הענין יעבירו לבית משפט שלישי או יחזירו לבית המשפט הראשון, בא סעיף 37(ב) ואוסר על העברה שניה שכזו. פירושו של דבר: צו העברה מכריע בשאלת סמכות וקובע את הסמכות לא רק לשלילה לגבי בית המשפט המעביר, אלא גם לחיוב לגבי בית המשפט אליו הועבר הענין, שאם לא תאמר כן החטאת את מטרת המחוקק, אשר שאף לכך, כי עקב צו העברה ימצא האזרח את בית המשפט אשר יכנס בעובי הקורה וידון בגופו של ענין. המקרה שלפנינו יוכיח: למעלה משנה תמימה מתדיין המערער וטרם עלה בכוחו למצוא בית משפט אשר רואה את עצמו מוסמך לדון בתביעתו. משום כך נאלץ אני להסתייג ממסקנת השופט כי צו ההעברה אינו יכול "להקנות לבית משפט ... סמכות שהחוק לא העניק לו". 15. בית המשפט העליון אף מרחיק לכת וקובע כי צו העברה מחייב את הערכאה אליה הועבר העניין, לא רק אשר הצו ניתן על-ידי בית משפט גבוה יותר, אלא "גם במקרה ההפוך, כאשר הועבר משפט אל בית משפט גבוה יותר, יהא זה קשור בהכרעתו של בית המשפט הנמוך". בית המשפט מנמק את הקניית הסמכות על-ידי צו ההעברה, גם כאשר לערכאה אליה הועבר העניין אין מלכתחילה סמכות כזו, בכך "כי צו העברה לפי סעיף 37, ניתן מכוח אותו חוק גופו, הקובע את סמכות בתי המשפט". וראה גם רע"א 3319/00 יאיר שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובנין, פ"ד נה(2) 817, מפי המשנה לנשיא ש' לוין, שמאמץ את ההלכה דלעיל, ואף מרחיב אותה לכל סוג של חוסר סמכות, גם כזו שלא נטענה לפני בית המשפט "המעביר". וכן זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), עמ' 89: "צו ההעברה מהווה מעשה בית-דין הקובע את סמכותו של אותו בית משפט או בית דין שאליו הועבר הענין ... תרופתו של בעל דין החפץ להשיג על ההעברה היא לערער על הצו...". אשר על כן, דעתי היא שפסק דינו של המפקח בהליך הבזיון, ניתן בדין ובסמכות. 16. אוסיף עוד ואציין, כי במהלך הדיון שהתנהל לפני המפקח, דיון שבו אף נשמעו עדים, לא העלו המערערים בשום שלב את הטענה בדבר חוסר סמכותו לדון בהליך. ולו רק מטעם זה, ראוי היה לדחות את הערעור, בשאלת הסמכות: "לאחרונה הובעה הדעה שיש להגביל את האפשרות להעלאת טענה של חוסר סמכות עניינית - בדומה לסמכות המקומית - רק למקרים שבהם נטענו טענות כאלה על ידי בעל הדין בהזדמנות הראשונה. ראה דין וחשבון לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל בראשותו של השופט אור, בעמ' 122, שם נאמרו הדברים הבאים לגבי התוצאות הקשות של דיון בערכאה שיפוטית בהעדר סמכות עניינית היכולים להביא לביטולו בדיעבד של פסק דין... דברים אלה נאמרו בעקבות המגמה הקיימת לפרש, ככל שהדבר ניתן - לפי הדין הקיים, את הוראות הדין בענין הסמכות באופן שלא יוצבו מכשולים בלתי ראויים לפני פעולתה של הרשות השופטת... אכן, הצעות ועדת אור טרם נתקבלו, אך מקום שהוראות דין ניתנות לפרשנויות שונות מותר לשאוב מהן את השראה" (רע"א 3319/00 הנ"ל). טיעוני הערעור לגופה של ההחלטה 17. פסק הדין בתיק 47/95 ניתן על-ידי המפקח על רישום מקרקעין פתח-תקוה ביום 18.09.95, ובו ציווה על המערערים כי לא יחרגו מתוך קו התיחום כפי שנקבע לדירה על-פי התשריט המקורי (להלן: פסק הדין). המערערים הגישו ערעור על פסק הדין הנ"ל (ע"א 1609/96). במועד הדיון בערעור (07.04.98) נעשה בין הצדדים הסכם דיוני: "לאור הצהרות הצדדים כרשום בפרוטוקול הערעור נדחה". הרקע לסכסוך בין הצדדים: הבית המשותף נשוא הערעור חולק לשש "דירות" כאשר לכל דירה הוצמד שטח קרקע. במשך השנים הפקיעה העיריה שטחים מתוך שטח הקרקע הצמוד לדירת המערערים בלבד. המערערים ניהלו משא ומתן עם שכניהם לתיקון קווי הגבול בין ההצמדות, כך שכולם "ייפגעו" מן ההפקעה באופן שווה. 18. בהליכי הביזיון טען המשיב, כי המערערים לא קיימו את פסק הדין, כי לא עשו דבר כדי למלא אחריו, וכי נסיונותיו החוזרים ונשנים להיכנס לשטח המריבה שבבעלותו סוכלו על-ידי המערערים בכוח ובאיומים. המערערים טענו, כי מילאו אחר פסק הדין וכי אין הם מחזיקים בשום חלק משטחי המריבה, אולם מצד שני טוענים הם לשינוי נסיבות ולהסכמת המשיב לשנות את פסק הדין ולוותר על אכיפתו. המפקח הגדיר את טיעוני המערערים כ"מנסים להחזיק בחבל משני קצותיו". 19. בהחלטה נשוא הערעור דחה המפקח את טענותיהם של המערערים כי קיימו את פסק הדין במלואו, וקבע כי הם ביזו אותו. בהחלטה זו הסתמך, בין היתר, על עדותו של המערער 1 (להלן: באר), לפיה מאז ומתמיד ישב על הקרקע שלו ומעולם לא חרג הימנו לקרקע של המשיב. המפקח סבר כי עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין ועם בקשותיו של באר, לעכב את ביצועו של פסק הדין. המפקח דחה את גישתו של באר, ממנה משתמע כי פסק הדין מוטעה, ו"משום כך לא היה מקום וצורך לבצע הזזה כלשהי של הגבולות או לפנות חפץ כלשהו ממקום למקום". 20. עוד ציין המפקח, כי בעת הביקור במקום הודה באר שעשה דין לעצמו ו"יישר" את קו הגבול שבינו לבין המשיב, בשל ההפקעה שהעיריה הפקיעה מן הקרקע הצמודה אליו. בעת הביקור במקום נראה שטח המריבה כמפונה, אך המפקח סבר שאין לסמוך על מראית עין, מאחר והביקור היה מתוכנן מראש. כנגד מראית העין סמך המפקח על עדותו של המשיב, כי השטח עדיין תפוס, וזכות המעבר שלו נשללה על-ידי שער חשמלי שהתקינו המערערים ללא הסכמתו, שער שנשלט על-ידי באר. 21. לאחר שקבע כי המערערים "לא ביצעו את פסק הדין כלשונו", בדק המפקח את טיעוני המערערים בדבר שינוי נסיבות, כשכוונתם היא שבמסגרת ההסדר הדיוני הנזכר לעיל, הסכים המשיב, באמצעות בא כוחו, לשינוי ולחלוקה מחדש של החלקה, באופן שבהפקעה ישאו כל בעלי היחידות. המפקח דחה את הטיעונים הללו וקבע שפסק הדין נותר על כנו, לאחר שהערעור עליו נדחה, בהסכמה. בא כוחו של באר סייג את דבריו, באותו דיון בבית המשפט המחוזי, שבו נדחה הערעור, לכך שכל הסכמה לבדיקת הגבולות מחדש מותנית בדחיית הערעור. משמע: "כל פרשנות שננסה להעניק לדבריו של עורך דין גולן איננה יכולה לסתור את העובדה הפשוטה לפיה היה ברור לכל הצדדים שפסק הדין ממשיך לעמוד בתוקפו ולא שונה, ולכל היותר ניתנה אורכה של 6 חודשים לביצועו. אין ספק כי כך הבינו גם המשיבים עצמם שאם לא כן לא היו פונים שוב כעבור 6 חודשים בבקשה להארכת תוקפו של עיכוב הביצוע... עורך דין גולן, כפי שהעיד בעצמו, היה מודע לכך שהיה קיפוח מסוים בהפקעה שבוצעה על-ידי העיריה כלפי המשיבים (המערערים דכאן - הערה שלי) ומשום כך הסכים בהגינותו לעכב את ביצוע פסק הדין על מנת לאפשר לצדדים לנסות שוב ולגבש הסכם ... על מנת להגיע בעתיד לחלוקה אחרת של הקרקע. אין בכך כדי לפגוע כהוא זה בתוקפו של פסק הדין ... שאותו יש לבצע בכל מקרה במידה ותוך 6 חודשים לא יושג הסכם". 22. קביעותיו ומסקנותיו של המפקח מקובלות עלי. לא נטענו בפנינו שום טענות המצדיקות התערבות בממצאיו העובדתיים ובקביעות המהימנות של המפקח. גם מסקנתו כי ההסדר הדיוני האמור איננו בגדר שינוי נסיבות, ששינה או ביטל, או איין את פסק הדין - מקובלת עלי. כדאי להדגיש כי אותו הסדר דיוני הוא חלק מן ההסכמה על דחייתו של הערעור כנגד פסק הדין, ולא מדובר בהסכם מאוחר יותר שניתן לפירוש כאילו שינה או ביטל את פסק הדין. 23. אשר על כן, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור גם לגופו. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת - סג"נאב"ד השופטת י' שיצר: אני מסכימה. י' שיצר, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט המר - לדחות את הערעור. ביזיון בית המשפטמקרקעיןהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)בתים משותפיםרישום מקרקעין