פסק-דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה שהוגשה בסד"מ לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס הידוע כחלקות 30, 31 ו - 35 בגוש 6004 [להלן: "נכס 1"], ומהנכס הידוע כחלקה 36 בגוש 6782 [להלן: "נכס 2"]. נכסים 1 ו - 2 יקראו {להלן: "המקרקעין"]. 2. המסכת העובדתית: א. מדינת ישראל הינה הבעלים הרשומים בשלמות של נכס 1, ואילו מדינת ישראל ורשות הפיתוח הינם הבעלים המשותף של נסח 2 [נסח רשום מקרקעין צורף וסומן נספח א' - לת/2]. ב. התובע הינו תאגיד סטטוטורי ובהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל תש"יך-1960, כל נכס דלא ניידי שבבעלות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל, מנוהלים על ידו. ג. הנתבעים מחזיקים במקרקעין. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובע: א. כל הנתבעים מחזיקים במקרקעין ללא כל אישור מטעם התובע. נתבעים 1,2 מנהלים במקום עסק לגרוטאות רכב. ב. הנתבעים התבקשו על ידי התובע פעמים רבות לפנות את השטח התפוס. ג. מעשיהם של הנתבעים מהווים השגת גבול ומקנים לתובע את הזכות לתבוע סילוק ידם של הנתבעים וכל אדם אחר מטעמם מהנכסים. טיעוני הנתבעים: טיעוני הנתבעים מס' 1 ו - 2 , כפי שעולה מתצהירו של מר מנו שמואל: א. הנתבעים 1 ו - 2, מחזיקים במגרש בן כ - 3 דונם בלבד, המצוי בשטח המועצה אזורית אזור [להלן: "הנכס"], מזה כ- 15 שנה. הנכס משמש כמקום אחסון והפקת מתכות מגרוטאות והוא כולל מבנים ישנים ב. הנתבעים מחזיקים בנכס כברי רשות. ג. דין התביעה להידחות עקב התיישנות או לחילופין בשל שיהוי הרב שבהגשתה. ד. התובע ידע על כל התקופה על החזקת הנתבעים 1 + 2 בנכס, והסכים לה בין מפורשות ובין מכללא, בהסכמה שבשתיקה. ה. הנכס מצוי בשטח הסמוך לכביש ירושלים - תל אביב הישן, ובמקום מרכזי, וישיבת הנתבעים בנכס זה כל השנים היה גלוי, כאשר העסק, המבנים שהוקמו בו על ידי הנתבעים, הינו בולט לעין וכל עבודות הפיתוח ופעולות ההשבחה שביצעו בו הנתבעים, נעשו באופן גלוי וזכו להסכמת המשיבה, כאשר במשך כל אותם שנים לא בקש התובע מהנתבעים להפסיק החזקתם בנכס. ו. התובע נהנה מישיבת הנתבעים בנכס, עקב השבחת הנכס על ידי הנתבעים, שמירה עליו וסילוק גורמים בלתי רצויים מהמקום. ז. המועצה האיזורית אזור נתנה את הסכמתה לנתבעים לישיבה בנכס כל השנים, כאשר אף בקשה מן הנתבעים לקבל לנכס ולהקצות בו מקום לאדם תושב הישוב, לשם שיקומו. ח. במהלך כל שנות ההחזקה בנכס, הנתבעים הוציאו הוצאות כספיות רבות לשם השבחת הנכס, שהיה קודם לכן שטח הפקר עזוב, נטול ערך, אשר שימש כמזבלה לכל האיזור, מכוסה בפגרי בע"ח ובגושי בטון. הנתבעים ניקו את השטח, הביאו משאיות כורכר למקום. ליישור והידוק פני הקרקע והציבו עליו מבנים שונים. ט. לפיכך, אין לבטל את הרשיון שניתן באורח חד צדדי, גם אם המדובר ברשיון ללא תמורה, בפרט עקב ישיבתם רבת השנים של הנתבעים במקום, בהסכמת המשיבה ועקב השקעותיהם בנכס ובמקרקעין. י. אין התובע רשאי לבטל הסכמתו לישיבת הנתבעים בנכס. אלא בכפוף למציאת והסדרת קרקע חלופית על ידי התובע עבור הנתבעים, או לחילופין למתן אורכה מספקת למציאת קרקע חלופית שכזו. יא. לחילופין, הנתבעים זכאים לתשלום פיצוי בגין השקעותיהם והשבחת הנכס, כתנאי מוקדם לפינויים, לאור שנות ישיבתם הממושכת בנכס והשקעותיהם בו מחד ובידיעת המשיבה, והשיהוי בהגשת התביעה. יב. הנתבעים מסכימים להגיע עם התובע להסדר תשלום שכירות, כמקובל, בגין החזקתם במקרקעין. טיעוני נתבע מס' 3, כפי שעולה מתצהירו: א. נתבע 3 הינו בעל זכות חזקה ומחזיק במקרקעין מזה כ - 20 שנה. ב. הנתבע מחזיק במבנה קטן המשמש אותו ללינה, בשל בעיות משפחתיות בבית. ג. במשך השנים בהם החזיק במקרקעין לא קיבל כל התראה. ד. הנתבע קיבל היתר ממועצת אזור במסגרת תוכנית שיקום מסמים להחזיק במקום חלקי רכב ו/או עוד מכוניות. 4. המסכת הדיונית: א. ביום 13.1.1999, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התובענה. ב. תצהירו של מר גדי קדוש [להלן: "נתבע 3"]. ישמש כתב הגנתו. תצהיר של מר מנו שמואל ישמש ככתב הגנה שלו ושל מר אשכנזי מנחם [להלן: "נתבעים 1 ו - 2"]. ג. ביום 14.11.2001, החלטתי, לבקשת התובע, למחוק את הנתבע מס' 4 מכתב התביעה. 5. המסכת הראייתית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1, מר משה סבן, נחקר על חוות דעתו, ת/1. עת/2, מר יוסי כהן, נחקר על תצהירו ונספחיו ת/2. מטעם הנתבעים: עה/1, מר שמואל מנו, נחקר על תצהירו נ/1. עה/2, מר מנחם אשכנזי נחקר על תצהירו נ/1. עה/3, מר גדי קדוש, נחקר על תצהירו ונספחיו נ/2. כמו כן הוגש: תצהירו של מר רוני שאול, נ/3. 6. דיון והכרעה: לאחר שקראתי בעיון רב את כתבי הטענות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, את עדויות הצדדים וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקי למסקנה זו: מבוא: הנתבעים 1 ו - 2 טוענים, כי הם מחזיקים במגרש בן כ - 3 דונם בלבד המצוי בשטח מועצה איזורית אזור. הנתבעים אינם מפרטים בכתב תביעתם מהו מספר הגוש והחלקה בשטח המוחזק בידם. ברם, מן הפרוטוקול, כתב התביעה וסיכומי הנתבעים, הוכח לי כי הנתבעים מחזיקים בחלק מתוך המקרקעין נשוא כתב התביעה. הנתבעים מכירים בבעלותו של התובע על המגרש בו הם המחזיקים, כמו כן התובע פירט בדיוק רב מה הם המגרשים מהם הוא תובע את סילוק ידם של הנתבעים, וזאת על פי נסח הרישום המקרקעין והתשריט [צורפו וסומנו נספחים א ו ב לת/2], כמו כן מן הפרוטוקול ומן הסיכומים עולה, כי הנתבעים התייחסו לתשריטים אשר צורפו לחוות הדעת [סומנה ת/1], תשריטים אלו מתייחסים למקרקעין נשוא התביעה, ומשהסתמכו הנתבעים על התשריטים האמורים ואף הסיקו מהם כי הם ישבו במקרקעין אלו, הרי שיש בכך כדי להוכיח כי הנתבעים מחזיקים בנכס אשר נמצא בתוך המקרקעין נשוא התביעה. משלא טענו הנתבעים לחוסר יריבות, ומכל האמור לעיל, הרי שהמקרקעין בהם הם מחזיקים, הם חלק מהמקרקעין נשוא התביעה. התיישנות: א. נתבעים מספר 1 ו - 2 טוענים, כי זכותם להחזיק בקרקע נלמדת משתיקתו ואי מחאתו של התובע אשר יוצרת רשות מכללא להחזיק במקרקעין, וכי דין התביעה להדחות עקב התיישנות. ברם, מאחר וזכות מכללא היא חזקה מכוח זכות הבעלות, אין בכוחה להקים טענת התיישנות. וכפי שציינה זאת פרופ' נינה זלצמן במאמרה: "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב[א], עמ' 58: "... רשות מכללא הנלמדת מהסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין שוללת את היסוד של "ניגוד" או "עוינות" - הדרוש בהחזקה על מנת שבחלוף תקופת השנים היא תיצור תשתית להתיישנות. החזקה מכוחה של "רשות מכללא היא חזקה מכוח זכות הבעלות ואין בכוחה להקים טענת התיישנות". על כן, כאמור, דין טענת ההתיישנות להידחות. ב. נתבע מס' 3, לא טען לקיומה של התיישנות בכתב הגנתו, אלא לראשונה העלה טענה זו בסיכומיו. לפיכך אין אני נדרש לדון בטענת ההתיישנות שנטענה לגבי נתבע מס' 3. הלכה פסוקה היא כי: "סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אילו שהובאו במהלך המשפט כאשר היתה לצדדים שהות להתייחס לו ענינית הן בעל פה והן עם דרך של הבאת עדים". ע"א 496/89 סלאם סלאמה אל נאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מ"ה[4]. 7. האם התובע זכאי לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים? לטענת הנתבעים הם מחזיקים בחלק מהמקרקעין. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כהאי לישנא: "בעל המקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, רשאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". התובע הוא בעל המקרקעין א' ו ב', כאמור, לכן אף אם אינו מחזיק במקרקעין, רשאי הוא לתבוע מכוח זכות הבעלות. 8. הסגת גבול: סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין ...". התובעים טוענים, כי הנתבעים מסיגי גבול ואין להם כל זכויות בנכס. 9. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על התובע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כלומר, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי הוא הבעלים החוקי, ואז עובר הנטל אל הנתבעים, להוכיח כי אינם מסיגי גבול. בעניין זה קיימת הלכה פסוקה: "... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה, שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה, רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכוח חוזה שכירות או רשיון, עליו לגולל כבר בשלב ראשון [היינו בכתב התביעה], את עילות הפינוי בגין הפרת החוזה על ידי הדייר, או ביטול הרשיון על ידי בעל הבית". [ע"א 107/72, מלכה קפה נ' יוסף לוי ו - 3 אח' פ"ד ל"א[3], 455, הדגשות שלי א.ג.]. בענייננו, משהוכיחה התובעת את המוטל עליו, עבר הנטל אל הנתבעים להראות כי בדין הם מחזיקים בנכס. לטענת הנתבעים, הם ברי רשות בנכסים נשוא התביעה. הנטל להוכיח זאת מוטל עליהם, ונשאר עד הסוף. אם בסופו של יום, לאחר שהובאו כל הראיות, לא ישתכנע בית המשפט לפחות על פי מאזן כל ההסתברויות, כי נכונה גרסת הנתבעים, כי אז יש לקבוע שהחזקתם בנכס הינה ללא כל זכות חוקית ועל כן דין סילוק היד להתקבל. לעומת זאת, אם עמדו בנטל האמור, כי אז יהא עלי לבחון האם הרשות שניתנה להם, ניתנת לביטול. 10. זכויות הנתבעים במקרקעין: בתצהירם, טוענים נתבעים מס' 1 ו - 2, כי הם מחזיקים במגרש בן כ - 3 דונם בלבד, מזה כ - 15 שנה, בהסכמת הבעלים ובהסכמת מועצה איזורית אזור. נתבע מס' 3 טוען כי הוא מחזיק בנכס במשך כ - 20 שנה וכי בנוסף לזכות החזקה על המקרקעין, הוא קיבל היתר ממועצת אזור להחזיק במקרקעין. להלן אדון במעמדם של הנתבעים 1 + 2, כברי רשות ולאחר מכן אעבור לדון במעמדו של נתבע 3 כבר רשות. 11. בר רשות: מבוא: בנסיבות המקרה, לא נטען כי קיימת רשות חוזית. לכן, יש לבחון האם ניתנה לנתבעים רשות מורשית או שנוצרה רשות מכוחו של השתק. פרופ' נ. זלמצן במאמרה "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב, חוברת א', 1995, עמ' 24 עומדת על האפשרויות ליצירת רישיון. "רשיון במקרקעין, משמעו היתר או רשיון שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זהות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס ...". [הדגשות שלי א.ג.]. לעניין הווצרות רשיון מכללא, הובהר בפסיקה: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין, שממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רישון מכללא [Implied license], שלא היה קיים מלכתחילה". [ע"א 32/77 אליאסף טבולציקי נ. בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד ל"א[3], 214 - הדגשה שלי א.ג.]. הסכמה שבשתיקה, המונחת בבסיסה של הרשות מכללא נלמדת מהנסיבות הבאות: "... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין, בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס". [נ. זלצמן , לעיל, עמ' 57]. סיכומו של דבר: יכול שתינתן רשות מפורשת וכי בנסיבות מסויימות ובחלוף זמן, תוך שתיקת הבעלים, אף על פי שידע על התפיסה, יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייחשב כבר רשות. 12. האם הנתבעים 1 ו - 2 הינם ברי רשות? א. לטענת נתבעים 1 ו- 2 הם מחזיקים במקרקעין ברשות הבעלים, משנת 85-84, דהיינו מזה כ - 15 שנה עד ליום הגשת התביעה, וכי בעקבות הוצאות ניכרות שהוצאו על ידם בעקבות השבחת המקרקעין ובין היתר ניקוי השטח, יישור והידוק פני הקרקע והצבת מבנים שונים, מנוע התובע מלבטל הרשות להחזיק במקרקעין אלא באמצעות מתן קרקע חלופית או במתן פיצוי כספי בגין השקעותיהם בשטח. ב. כאמור, על הנתבעים להוכיח כי הינם ברי רשות. לשם כך עליהם להוכיח: 1. כי שהו במקרקעין במשך זמן ממושך. 2. כי התובע ידע על ישיבתם והחזקתם במקום ולא עשה דבר. להלן אבדוק את התקיימות שני התנאים האמורים. א. משך החזקת הנתבעים במקרקעין: הנתבעים 1 ו - 2 טוענים כי הם מחזיקים במקרקעין, בערך משנת 1984, לטענת התובע, בשנת 1993 הנתבעים לא היו במקרקעין, לטענתו, הוא ערך ביקור במקרקעין ולא ראה שם נפש חיה, כי אם מקום נטוש ומוזנח. כמו כן תומך התובע טענתו בחוות דעתו של מר משה סבן [חוות דעת צורפה וסומנה ת/1]. ברם, מעדותו של עת/1, עולה כי חוות דעתו אינה מלאה ומדוייקת. מחוות הדעת עולה, כי עוד בשנים 86 ו - 89 היו מבנים נוספים במקרקעין, אשר לא נזכרו בחוות דעתו ולא ציינם וכך: "ש. לפי ציור שלך בשנת 86 חוץ מהמבנה יש גם מגרש של רכבים? ת. כן. ש. למה לא ציינת את זה בחוות הדעת? ת. עשינו את התרשים כדי להראות מה יש. אני רשמתי את המבנים בחוות דעת בצורה כללית. מה שיש בחלקות ציינתי על גבי התרשים. ש. בחלקה 36 בשנת 89, אני רואה שמצויינים שני מבנים, מה הם? ת. פחונים או סככות. בוודאות אי אפשר לדעת מה הם. ש. למה לא ציינת את זה? ת. דברים שיותר חשובים ציינתי בחוות הדעת. מה שקבוע ציינתי מה שהתווסף במשך הזמן לא ציינתי. ש. אתה טענת שבחלקה 35 יש מבנה קטן לאורך כל התקופות. בשנת 86 אני רואה שיש שם עוד מבנה נוסף. מה זה? למה לא התייחסת לכך בחוות הדעת? ת. יכול להיות שזה מבנה ארעי ולכן לא התייחסתי לכך בחוות הדעת". [פרוטוקול מיום 18.03.2001, עמ' 16, שורות 21-9]. מן האמור לעיל, עולה כי עורך חוות הדעת השמיט פרטים מחוות דעתו ולכן חוות הדעת אינה מלאה ומדוייקת. לפיכך, ולאור העובדה כי עורך חוות הדעת נמנע מלצרף לחוות דעתו את תצלומי האוויר, אשר הינם המרכיב הקובע, בחוות הדעת כזו. הרי, שאין אני נותן משקל רב לממצאיו, כפי שעולים מחוות דעתו. הימנעותו מצירוף תצלומי האוויר והתנהגותו האמורה, מחזקת את גרסת הנתבעים, לפיה הם שוהים במקרקעין, בערך משנת 1984. לפיכך הוכח לי כי הנתבעים 1 ו - 2 החזיקו במקרקעין כ - 15 שנים [עד ליום הגשת התביעה]. ב. ידיעת התובע על החזקת הנתבעים במקרקעין: כאמור, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים. עליהם להראות כי התובע ידע על החזקתם של הנתבעים 1 ו - 2 במקרקעין, וכי שתיקתו של התובע, לנוכח ידיעתו על החזקת הנתבעים במקרקעין, נובעת מהסכמתו להישארותם במקרקעין. דא עקא, שהנתבעים לא השכילו לצרף ראיות כלשהן אשר יש בהן כדי לתמוך בגרסתם, לא זו אף זו, מעדותם של הנתבעים עולה, כי במשך השנים בהם החזיקו במקרקעין, הנתבעים לא שלמו דמי שכירות ודמי חכירה למינהל, ולא צירפו לתיק בית המשפט מסמך שמעיד כי שילמו כל תשלום אחר. כמו כן, הם לא פנו אל המנהל ומן המנהל לא פנו אליהם, ולפיכך יש בכך כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובע, כי לא ידע על החזקתם ושהותם של הנתבעים במקרקעין. כך העיד עה/1 , מר שמואל מנו בחקירתו הנגדית: "ש. מישהו במינהל אמר לך כי אתה יכול לשבת במקרקעין וכי יסדירו לך אישור? ת. לא. 15 שנה או 14 שנה שישבתי שם אף אחד לא בא אלי ואמר לי, מה אתה עושה פה". [פ' מיום 14.11.2001 עמ' 29 שורה 24 ועמ' 309 שורה 1]. עה/2 , מר מנחם אשכנזי, העיד בחקירתו הנגדית כך: "ש. ...עד אז שילמת דמי חכירה? ת. לא. כי אף אחד לא בא אלי. ש. למישהו אחר אתם משלמים דמי חכירה? ת. לא. לאף אחד". [פ' מיום 14.11.2001 , עמ' 31 שורות 25-26 ועמ' 33 שורות 2-1]. "ש. אתם עושים עבודה בשטח הזה, בלי רשות של המינהל? ת. נכון. עשינו עבודה במקרקעין. ידענו כי המקרקעין לא שלנו". [פ' מיום 14.11.2001 עמ' 33 שורה 24-23]. עה/3 , מר קדוש גדי, העיד בחקירתו הנגדית כך: "ש. שילמתם איזשהו תשלום למינהל? ת. מה זה, לא שילמתי שום דבר למינהל. המינהל גם לא פנה אלי". [פ' מיום 18.12.2001, עמ' 39 , שורות 9-8]. מאחר והנתבעים לא צירפו כל ראיה או הוכחה בדבר ידיעת התובע על שהותם ועל המתרחש במקרקעין, הרי שלא שוכנעתי כי התובע ידע על שהותם במקרקעין ושתק. לסיכום: הוכח לי כי הנתבעים החזיקו במקרקעין 15 שנה לפני הגשת התביעה, מאידך לא שוכנעתי כי התובע ידע על כך כל אותו פרק זמן ושתק. אך גם אם נניח, כי משך הזמן שחלף יצר צפייה אצל הנתבעים והיה על התובע לדעת על זהותם והחזקתם בנכס, מאחר ומדובר במקרקעין הממוקמים במקום מרכזי וגלוי, עובדה שממנה ניתן להסיק על רשות מכוח השתק, הרי שמדובר ברשות חינם ורשות זו ניתנת לביטול". 13. ביטול הרשות: כאמור, אף אם הנתבעים הינם ברי רשות במקרקעין, הרי שמדובר ברשות חינם וברשות מסוג זה הלכה היא כי: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול לההיפך לבר רשות, ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". [ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א[3], 433]. על כך ניתן לבטל רשות בכל עת, וכך לכל המאוחר בעת הגשת כתב התביעה, שכן נפסק: "כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים הוא, שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב, מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין. כי אין רצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת התביעה לסילוק יד, בוודאי מתגלה רצון זה... ולקבוע שעצם הגשת התביעה כנגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרישיון ". [50/77 , לעיל]. אי לכך גם אם היו הנתבעים ברי רשות, רשות זו בוטלה. 14. האם משבוטלה הרשות הנתבעים 1 + 2 הם מסיגי גבול? כך קבע השופט לנדאו בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג[2], 52: "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה... הפך המשיב למסיג גבול". ובמקום אחר: "הסגת גבול במקרקעין היה מעשה נזיקין הנמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום". [עמ' 56]. וכן בע"א 42012/96 [ח"י] עוטיב מוחמד נ' מינהל מקרקעי ישראל, דינים מחוזי כ"ו[6], 568, נקבע כי: "עוולת הסגת הגבול הינה עוולה המתמשכת ומתרחבת גם כתוצאה מהתמשכותה של חזקה שלא כדין בקרקע..." ומכאן נלמד, קל וחומר, אם במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו בו מדובר, אם בכלל, ברישיון מכללא שברגע שזה מבוטל, הרי שמדובר בהסגת גבול. 15. לסיכום: הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי הינם ברי רשות במקרקעין, ולפיכך, קובע אני כי מעמדם כשל מסיגי גבול ועליהם לסלק ידם מהנכס ומן המקרקעין נשוא התביעה. 16. האם נתבע מס' 3 הינו בר רשות? נתבע מס' 3 טוען , כי משנת 1964, הוא החזיק במקום עם אביו, שהיה לו חוזה חכירה עם המנהל [פרוטוקול מיום 18.02.2001, עמ' 38 שורות 15-8]. מאידך, בתצהירו, אשר משמש כתב הגנתו, הצהיר הנתבע, כי הוא מחזיק במקרקעין במשך כ - 20 שנה, דהיינו משנת 1978, וכי הוא נמצא בנכס על פי היתר ממועצת אזור. לעניין טענתו בדבר החוזה שנערך בין המינהל לבין אביו, הרי שטענה זו נטענה על ידי נתבע 3 לראשונה בפרוטוקול. בעמ' 39 לפרוטוקול מיום 18.12.01, ציין ב"כ התובע לעניין טענות הנתבע: "אני רוצה להצהיר שהגרסה שמעלה עתה הוא שינוי חזית". ואכן, טענה זו אשר לא נטענה בכתב ההגנה, מהווה שינוי חזית אסורה משהביע ב"כ התובע את דעתו כי מדובר בשינוי חזית, הרי שבכך לא הסכים באופן מפורש, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות. ולפיכך, אין לקבל את טענתו של הנתבע בדבר החזקתו במקרקעין משנת 1969, יחד עם אביו מכוח חוזה חכירה שנחתם עם המינהל [ ראה: י. זוסמן- סדרי הדין האזרחי, 1995, עמ' 332]. ברם, כך או כך, גם אילו היה מסכים ב"כ התובע לשינוי החזית, הרי שהנתבע לא צירף חוזה או כל מסמך בכתב המעיד על חוזה החכירה, שלטענתו, נחתם בין אביו לבין מינהל מקרקעי ישראל, לא הביא עדים שיעידו כי היה חוזה שכזה, ולפיכך לא הוכיח טענתו. וכך העיד עה/3, מר קדוש גדי בחקירתו הנגדית: "ש. מכוח מה הוא החזיק במבנה הזה? ת. היה לו חוזה חכירה עם המינהל... ש. מה היה כתוב בחוזה? ת. אני לא זוכר... ש. החוזה היה בין מי מי? ת. בין המינהל לבין אבי. החוזה נחתם לא יודע את מתי ת. אני לא יודע מה היה כתוב בחוזה ... ש. ... העו"ד יודע על החוזה? ת. עד לפני שעה לא אמרתי לו כלום. ש. למה לא אמרת לו עד עכשיו? ת. לא היה לי בראש להזכיר לו את זה. ש. ... למה לא סיפרת על החוזה הזה אף פעם? ת. כל דבר יש את הזמן שלו. ש. אתה כתבת תצהיר... וחתמת עליו ביום 19.10.98 - כבר ידעת שיש חוזה? ת. בטח שידעתי ...". [פ' מיום 18.12.01, עמ' 38 שורות 24-8]. עד זה אינו אמין עלי. ראשית כי הוא נמצא במקרקעין משנת 1978 ולאחר מכן בעדותו, סתר את גרסתו ההתחלתית, והעיד כי הוא מחזיק במקרקעין משנת 1964. לאור חוסר אמינותו של הנתבע, אין אני נותן משקל לעדותו, מאחר והנתבע לא הוכיח את היותו בר רשות במקרקעין, לא צירף מסמכים, חשבוניות או תמונות של המבנה בו שהה בעבר, ושוהה גם כיום, ומאחר והעיקר עליו מתבסס הנתבע לשם הוכחת היותו בר רשות, היא עדות ותצהירו, הרי שלא שוכנעתי כי הנתבע הינו בר רשות במקרקעין נשוא התביעה. לסיכום: מאחר ולא שוכנעתי, כי נתבע מס' 3 הינו בר רשות במקרקעין, ולאור כל האמור לעיל, קובע אני כי הינו כשל מסיג גבול במקרקעין ועל כן עליו לסלק ידו מן המקרקעין נשוא התביעה. 17. החזקתם של הנתבעים במקרקעין מכוח הסכמת ראש מועצת אזור: בנוסף לכל האמור לעיל, הנתבעים טוענים, כי ניתן להם אישור להחזיק במקרקעין מאת ראש מועצת אזור, ברם אישור זה לטענתם, הוא אישור שניתן להם בעל פה, וכך: "ש. יש לך אישור בכתב , להיות במקרקעין הזה? ת. לא. יש לי אישור בע"פ מראש מועצת אזור". [פ' מיום 14.11.01, עמ' 127 ועמ' 28 שורה 1]. משלא צרפו אישור בכתב, הרי שטענה זו אינה מוכחת. ברם, כך או כך, גם אם נניח כי ניתן אישור שכזה, הרי התובע הינו הבעלים של המקרקעין ולפיכך, לו ניתנה הסמכות לתבוע את סילוקם של הנתבעים מן המקרקעין שבבעלותו, ואין נפקות לכל אישור אחר שניתן על ידי מי שאיננו הבעלים של המקרקעין. 18. פיצוי בגין השקעות בנכס: לטענת הנתבעים, יש להתנות כל צו פינוי בתשלום פיצוי בגין השקעותיהם של הנתבעים בנכס. הלכה פסוקה היא כי פינוי בעקבות ביטול הרשות, יכול שהיה בתנאים שונים: "... כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפיה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפאסיבית, השקיע פלוני בנכס כגון הקים מבנה או נטע נטיעות אפשר שבית המשפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס ...". [נ. זלצמן לעיל, עמ' 57]. וכן נפסק: "כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכס לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה, כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בניה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות, מחייב הצדק, כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות". [463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו[4], 403]. ברם, במקרה דנן, לא הוכח כי התובע, נותן הרשות, ידע והסכים לכך שהנתבעים ישפרו את הנכס. לא זו אף זו, הנתבעים נמנעו מלצרף כל ראיה לשם הוכחת טענתם בדבר השבחת הנכס. הנתבעים לא צירפו חשבוניות או קבלות בגין התשלום עבור השיפוצים, לא צרפו תמונות של המקרקעין בו הם שוהים, לפני השיפוצים ולאחריהם, ולא הביאו עדים על מנת שיעידו, כי אכן נעשו פעולות השבחה על המקרקעין. הימנעות הנתבעים מהבאת עדים וראיות, יש בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה בדבר השבחת המקרקעין. בידוע הוא כי: "הימנעות הבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובניסיון החייב לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע". [י. קדמי , "על הראיות", חלק שלישי,יונון, תשנ"ט-1999, עמ' 1391]. וכי: "... המנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה מהפלילה בה דוגלת התביעה". [שם, עמ' 1379]. מאחר והנתבעים לא תמכו את טענתם בדבר השבחה במקרקעין ודרישתם לפיצוי, כספי בראיות ולו אפילו בראייה אחת, הרי שלא הוכחה לי טענתם, ולפיכך דין טענתם בדבר פיצוי כספי בגין השקעותיהם בנכס, להידחות. 19. ביצוע פס"ד: כאמור, הגעתי למסקנה, כי יש לסלק ידם של שלושת הנתבעים מהמקרקעין. למען הסר ספק, אני מורה לנתבעים ולכל אדם אחר מטעמם לסלק ידם הן ממקרקעין א' והן ממקרקעין ב'. 20. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבעים 1, 2, 3, ביחד ולחוד, לסלק ידם מהנכס הידוע כחלקות 30, 31, ו - 35 בגוש 6004 ומהנכס הידוע כחלקה 36 בגוש 6782 , ולהחזירו לתובע כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ מטעמם. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 15.08.02, על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ב. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 20,000 ₪, סכום זה כולל הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. פינוי עסק / חנותגרוטאותפינוירכב