פסק דין 1. כללי התובעת (להלן: "עמידר") מנהלת מטעם המדינה את הדירה ברחוב דגניה 64 ברעננה (להלן: "הדירה"), הנמצאת בבעלות משותפת של מנהל מקרקעי ישראל ושל קרן הקיימת לישראל. הדירה הושכרה על ידי עמידר למנוחה (להלן "המנוחה") שנפטרה ביום 5.2.00. הנתבע, מר דר, הוא בנה של המנוחה. עמידר עתרה בתביעתה לפינויו של הנתבע מהדירה באשר לטענתה אין לו כל זכויות בה. בנוסף תבעה לחייבו בתשלום דמי שימוש בסך של 32,451 ₪, עבור התקופה בה החזיק בדירה שלא כדין. הנתבע מצדו טוען כי דין התביעה להידחות שכן לדידו קיימת לו זכות שכירות בדירה הן מכוח חוזה השכירות שבין אמו לבין עמידר והן מכוח היותו בן ממשיך לפי הקבוע בחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"). 2. תמצית העובדות הדרושות לעניין: 2.1 2.1 ביום 25.12.72 נחתם חוזה שכירות (להלן: "החוזה") בין המנוחה לבין עמידר, לפיו שכרה המנוחה מעמידר את הדירה. יצויין כי עמידר השכירה למנוחה כבר בשנת 1961דירה סמוכה לדירה נשוא התביעה, כאשר שתי הדירות שימשו למגורי המנוחה ומשפחתה, לאור גודל המשפחה. 2.2 2.2 לימים, כאשר ילדי המנוחה, בגרו וחלקם עזבו את הבית, דרשה עמידר מהמנוחה לפנות את אחת הדירות. המנוחה סירבה, ולפיכך התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים בקשר עם הדירה: 2.2.1 2.2.1 תביעה אחת שהגישה עמידר נגד המנוחה היתה בבית משפט השלום בכפר סבא בתיק 3815/92, לקבלת דמי שכירות בגין השימוש בדירה. בהחלטת בית המשפט נקבע כי על עמידר לשפץ את הדירה ולדאוג שתהיה ראויה למגורים ובתמורה תהיה זכאית לקבלת דמי שכירות. 2.2.2 תביעה נוספת הגישה עמידר לבית משפט השלום בתל אביב בת.א. 32528/99. במסגרת ההסכמה שהושגה בין הצדדים, קיבלה אחת מאחיותיו של הנתבע, חנה דרוויש (להלן "האחות"), את זכות השכירות באחת הדירות וזאת מכוח היותה בעלת זכויות עצמאיות לקבלת דיור ציבורי ואילו המנוחה נשארה שוכרת של הדירה השניה, היא הדירה נשוא התביעה, למשך כל חייה. 2.2.3 המנוחה הגישה מצידה תביעה קטנה כנגד עמידר, לחייב אותה בהחזרת הוצאות התיקון שנעשו בדירה. התביעה נדחתה מחמת מעשה בית הדין. 2.3 2.3 במקביל להליכים התקיימו בין הצדדים פגישות, כאשר הנתבע טוען כי במהלכן הושגו הסכמות המהוות הכרה בזכותו, לפיכך אציין בקצרה את עיקרן: 2.3.1 ביום 25.1.00 התקיימה ישיבה בעיריית רעננה, בה נכחו בין היתר סגן ראש עריית רעננה, מנהל אגף משתכנים בעמידר מר חנן ברטל (להלן: "ברטל") ומנהל עמידר מרחב השרון מר פניני זאב. הישיבה התקיימה עוד בעת שהמנוחה הייתה בין החיים והוחלט בה כי משפחת דרוויש תשלם סך של 300 ₪ שכירות בעבור שתי הדירות. בנוסף הוסכם כי תנאי לרכישת הדירות על ידי המשפחה יהווה תשלום חובותיהם לעמידר. קיימת תרשומת של עמידר על סיכום הפגישה. 2.3.2 ישיבה נוספת התקיימה בין הצדדים ביום 15.3.00, בסניף עמידר, לאחר פטירת המנוחה, אשר לגבי המוסכם בה חלוקים הצדדים: לגרסת הנתבע הוחלט כי הוא ישלם לעמידר סך של 300 ₪, בכל חודש בעבור שכירת שתי הדירות, ובנוסף נקבע כי שיעור החוב הכולל של משפחת דרוויש לעמידר, יהיה על סך של 18,000 ₪, אשר מתוכם שילם הנתבע, ביום 16.3.00 סך של 10,000 ₪. מאידך טען ברטל בעדותו כי אומנם התקיימה פגישה שנייה בינו לבין בני המשפחה, אך הוא אינו זוכר מה היה הסכום שננקב כחוב ביחס לשתי הדירות. כמו כן הוא טוען כי לא הייתה כל הסכמה שכנגד תשלום החובות יוסדרו הזכויות לרכישת הדירות, זאת מאחר והקניית זכות זו נעשת לפי הקריטריונים של משרד השיכון. לטענתו הוא ניסה להטיב עם המשפחה בהסדרת חובותיה, בכדי שהוא לא יעמוד להם לרועץ בזמן שוועדות הלגליזציה של משרד הבינוי והשיכון ידונו בעניינם, כתוצאה מפטירת האם. 2.4 2.4 לאחר פטירת המנוחה המשיך הנתבע להחזיק בדירה, וסירב להיענות לדרישת עמידר להחזרת החזקה בה ולפנותה בטענה כי לו הזכות להחזיק בה. 2.5 2.5 לפיכך, הגישה עמידר ביום 18.4.02 את התביעה לפני, בה עתרה לפינויו של הנתבע מהדירה וקבלת דמי שימוש. מאידך הגיש הנתבע תביעה שכנגד לפיה על עמידר לשפות אותו בגין שיפוצים בדירה, תחזוקת הדירה הרשלנית של עמידר לאורך התקופה בה הוא התגורר בה. 2.6 2.6 מן הראוי להדגיש כי הנתבע טען שיש להכיר בו גם כזכאי לדיור ציבורי אך בקשתו נדחתה על ידי הועדות מטעם משרד הבינוי והשיכון לרבות הועדה הציבורית העליונה. הנתבע עתר במסגרת התביעה שכנגד להכרה בזכותו לפי החוק האמור, אך זנח את טענתו מאחר שאין בית משפט זה מוסמך לדון בערר על החלטת הועדה האמורה. סמכות המוקנית לבית משפט לעניינים מנהלים. הטענה בדבר זכותו מכוח חוק הדיור הציבורי מתבררת איפוא כטענת הגנה מפני תביעת הפנוי, כאשר סמכות בית המשפט לדון בה, תפורט בהמשך הדברים. 3. עמדות הצדדים: 3.1 עמדת עמידר בקצירת האומר: עמידר מביהמ"ש להורות על פינוי הדירה, ועל השבתה לחזקתה. לטענת עמידר היא השכירה למנוחה את הדירה בשכירות שאינה מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, תנאי שנקבע במפורש בחוזה. עוד נטען כי הדירה הושכרה רק לשימוש המנוחה ולה בלבד, לכן עם פטירתה פקעה השכירות עפ"י החוזה ולעמידר קמה הזכות לקבל לידה בחזרה את החזקה בדירה. עמידר מסתמכת על סעיף סעיף 7ה לחוזה לפיו "אם נוכחה החברה לדעת לפי שיקול הדעת, כי השוכר אינו מחזיק ו/או חדל מלהחזיק במושכר בעצמו ו/או באמצעות בני ביתו המתגוררים איתו בקביעות, תיראה השכירות בטלה ומבוטלת מיום בו שלחה החברה הודעה על כך לשוכר". עמידר טוענת לחלופין שהחוזה הגיע לידי סיום גם לאור חוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971 ויש לראות בנתבע בגדר משיג גבול כמתגורר בדירה ללא זכות ושלא כדין. לא כל שכן החזקה בדירה הנטענת על ידו היא להלכה בלבד זאת מאחר והוא לא מתגורר בה בפועל. עמידר אף טוענת כי אין לנתבע זכות לדיור ציבורי שכן לא עמד בהוראות החוק בכך שלא התגורר עם המנוחה בשלוש השנים עובר לפטירתה, המהווה תנאי לפי החוק האמור להכרה בזכותו על פיו. בכל מקרה לאחר שוועדה של משרד השיכון והבינוי מצאה כי הנתבע לא זכאי להתגורר בתנאים של שיכון ציבורי, יש להורות על פינויו מהדירה. עוד מבקשת עמידר לחייב את הנתבע לשלם לה דמי שימוש ראויים בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה בסך של 32,451 ₪. 3.2 עמדת הנתבע כקליפת האגוז הנתבע מעלה שתי טענות הגנה עיקריות: האחת, יש לו זכות מכוח חוזה השכירות לגור בדירה וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 7ג) לחוזה השכירות הקובע כי "השוכר מתחייב להכנס למושכר לתוך שבועיים ... להתגורר בו בעצמו ויחד עם בני משפחתו המתגוררים אתו בקביעות..." (ההדגשה אינה במקור - א.א.) בהקשר זה טוען הנתבע כי בדומה לאחותו חנה, הוא אחד מבני המשפחה שהתגורר קבע בדירה, ולכן עמידר לא יכולה לבטל את ההסכם, אשר לא פקע. השניה, מכוח היותו בן ממשיך הזכאי להחזיק בדירה לפי חוק הדיור הציבורי ונהליו המקנות זכות דיור לבן ממשיך לצורך רכישת זכות הורה בדירה באם גר עמו בשלוש השנים טרם פטירת ההורה. לטעמו של הנתבע הוא התגורר בדירה במשך שלוש שנים שקדמו לפטירת המנוחה. בכך משיג הנתבע על החלטות הועדה הציבורית והועדה העליונה שדחו את בקשתו להכיר בו כדייר על פי החוק האמור, למרות שלגרסתו צויין בדוחות של הועדות כי הוא התגורר בדירה בתקופה הרלוונטית. 4. תביעה שכנגד: לטענת הנתבע, על עמידר לפצותו בגין הנזקים בדירה שלא תוקנו על ידה שעלות תיקונם הינה כ- 63,063 ₪. בנוסף, יש לפצות את הנתבע לטענתו בעגמת נפש שנגרמה לו עקב הזנחת הדירה. עמידר טוענת כי אין יסוד לתביעה שכנגד שכן אין לנתבע זכות בדירה. כמו כן מעלה עמידר טענת התיישנות בקשר לתביעה שכנגד. 5. הפלוגתאות הפלוגתאות הדרושות להכרעה הן: 5.1 5.1 האם קיימת לנתבע זכות בדירה מכוח חוק הדיור הציבורי. לצורך הכרעה בסוגיה נדרש אני לבדוק תחילה את הסמכות העניינית של בית משפט השלום לדון בטענה. בכפוף לשאלת הסמכות, יש לבחון האם קיים הנתבע את התנאי הנדרש של מגורים עם המנוחה שלוש שנים טרם פטירתה. 5.2 5.2 האם קיימת זכות לנתבע בדירה מכוח החוזה, ובאם כן האם עומד הנתבע בתנאי החוזה, היינו מגורי קבע בדירה. 5.3 5.3 באם התוצאה תהיה שאין לנתבע זכות מגורים בדירה, יהיה עלי לבחון את טענת עמידר בשאלת דמי השימוש. באם יש לו זכות כאמור, יהיה מקום לבחון את זכותו לפיצויים כנטען בתביעה שכנגד. 6. זכות הנתבע מכוח חוק הדיור הציבורי וסמכות בית משפט זה לדון בה תביעת דייר על פי חוק הדיור הציבורי מוקנית לבית המשפט לענינים מנהליים וכקבוע בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים התש"ס - 2000 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים התשס"ב - 2001. השאלה לה אני נדרש הינה האם במסגרת התגוננות של דייר מפני תביעת עמידר הוא יכול להעלות את זכותו כדייר על פי חוק דיור ציבורי וזאת בפני ערכאה שכרגיל אינה מוסמכת לדון בטענה. ראיתי להפנות בסוגיה זו לפסק דין שניתן לאחרונה בת.א. (ת"א) 70293/04 עמידר נ' שמואל (טרם פורסם) (להלן פס"ד "שמואל"). בפסק הדין ניתח כבוד סגן הנשיא השופט גולדין את סמכות בית משפט השלום להכריע בטענת נתבע כנגד תביעת פינוי של עמידר זאת לאור טענתו כי הוא דייר מכוח חוק הדיור הציבורי. בית המשפט ציין כי למרות העדר סמכות ענינית לדון בטענה נוכח הוראת חוק בתי המשפט לענינים מנהליים הרי שבנסיבות המקרה קמה סמכות אגבית לבית משפט השלום לדון בטענה במסגרת סמכות נגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט תשמ"ב - 1984. לדעת כבוד השופט גולדין, בית משפט השלום, שעה שנדרש לתביעת פינוי במהלכה נטען לזכויות הנתבעת להשאר בדירה מכוח עילה הנמצאת ברגיל בסמכות ענינית של ערכאה אחרת, חייב לדון בטענה שכן ההכרעה בה דרושה לבירור המחלוקת. עוד הגיע כבוד השופט גולדין למסקנה שיש מקום לדון בטענה שעה שמלוא היריעה בענין כבר פרושה לפני בית המשפט ולכן מטעמי יעילות יש מקום להתייחס לטענה. סבורני, בכל הצניעות, כי טעמיו של כבוד השופט גולדין ישימים למקרה לפני ואין מניעה איפוא לדון בטענת הנתבע כדייר על פי חוק הדיור הציבורי, כטענת הגנה במסגרת התביעה העיקרית. בטרם אבחן את השאלה העובדתית האם עומד הנתבע בתנאי חוק דיור ציבורי בהן ממשייך, אבחן את זכותו על פי החוזה. 7. זכות הנתבע מכוח חוזה השכירות שבין עמידר לבין המנוחה לאחר בחינת החוזה והתנהגות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי זכות ההחזקה והשימוש בדירה ניתנו למנוחה בלבד, בעקבות מצבה הכלכלי, ובכדי שיהיה לה ולמשפחתה קורת גג. מקובלת עלי גרסת עמידר לפיה עם פטירת המנוחה פקעה הזכות המוקנית על פי החוזה והוא מגיע לידי סיום ולא ניתן לאפשר מכוחו זכויות לבני משפחת המנוחה, ובאופן שלעמידר קמה הזכות לקבל לידיה בחזרה את החזקה בדירה. ראשית, עיון כללי בחוזה מגלה כי המדובר בחוזה סטנדרטי בו העניקה עמידר זכות לשימוש וחזקה בדירה למנוחה כדייר עיקרי. לפי לשון החוזה המנוחה מוגדרת כ"שוכר" הבלעדי של הדירה, ומרבית הסעיפים מתייחסים לחובותיה וזכויותיה של המנוחה ביחס לדירה. לכך מספר דוגמאות: בסעיפים 2 ו-4 לחוזה מצוין במפורש כי עמידר משכירה את הדירה רק למנוחה, ומפורטת סנקציה כלפי המנוחה באם היא לא תשלם את דמי השכירות כפי שנקבעו בחוזה. שנית, בסעיף 7(א) לחוזה נקבע במפורש כי המנוחה אינה רשאית לשנות את מטרת השכירות או להשתמש בדירה לכל מטרה אחרת מבלי לקבל את הסכמתה בכתב של עמידר. מסעיף זה ניתן ללמוד הן על כוונת הצדדים לפיה ישנם שני הגורמים בלבד אשר יכולים לשנות את סעיפי החוזה, המנוחה ועמידר. דעתי זו מושתת גם על דברי העדים וראה עמוד 26 שורות 1-10. עמוד 27 25-31). זאת ועוד המניע להתקשרות בחוזה הוא זכאות המנוחה לדיור ציבורי, שהרי בלעדיה לא היה נכרת. מכאן שתנאי מהותי לקבלת זכות לדיור ציבורי היא זכאות לכך. טעם נוסף הינו התנהגות הצדדים. לאחות חנה, ניתנה הדירה השניה לא מכוח החוזה אלא מכוח הכרה בזכותה העצמאית לדיור ציבורי לפי נסיבותיה האישיות. אם נכונה עמדת הנתבע, מה פשוט יותר היה במקרה של חנה לקבוע כי זכותה היא מכוח החוזה ולא מכוח חוק דיור ציבורי. עם זאת, למקרה ששגיתי במסקנתי האמורה בדבר פרשנות החוזה, היינו באם מקנה החוזה לנתבע זכות בדירה, החלטתי לבחון את שאלת מגוריו של הנתבע בפועל בדירה כתנאי לממוש הזכות הקיימת לטענתו מכוח החוזה. בחינתי זו נעשית גם מאחר וממילא עלי לבחון את מגורי הנתבע בדירה לצורך בחינת חוק הדיור הציבורי והואיל וכל צד טרח להמציא ראיות בשאלה העובדתית האמורה. דיון 8. למעשה, בית המשפט אמור להגיע לממצא בשאלת מגורי הנתבע בדירה, הן לתקופת שלוש השנים שקדמה לפטירת המנוחה לאור סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי המתנה את זכות הדייר הממשיך למגורים עם הזכאי בשלוש השנים שקדמו לפטירתו והן לצורך שאלת זכותו לאור החוזה, שכן גם בהנחה והחוזה מקנה זכות כאמור, על הנתבע להוכיח כי גר בדירה באופן קבע. במסגרת ההליך הביא כל צד עדים מטעמו על מנת להוכיח את הטעון העובדתי בשאלת מגוריו של הנתבע בדירה, הן בתקופה של שלוש שנים שקדמו לפטירת המנוחה והן לאחר מכן, ועד להגשת התביעה. 9. לצורך קביעת המגורים, בחנתי את ההלכה הפסוקה בפרשנותה למונח "מגורים" המופיע הן בחוק הדיור הציבורי והן בחוזה. אפנה בהקשר זה לדברי בית המשפט בע"א (ת"א) 2054/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ואחניש סוליקה, שדן בפרשנות להוראה לה נדרש אני. בית המשפט קובע כי הפרשנות הראויה הינה שגם אם לא נדרשת "נוכחות פיזית רצופה ומתמשכת לאורך כל התקופה הקובעת ...יש לפרש את התיבה "התגורר עם הזכאי בדירה" פירוש דווקני וליתן לקרוב משפחה של זכאי זכויות אם השתמש בפועל בדירה בקביעות, אף אם לא ברציפות והוא זקוק לה בעת פטירת הזכאית כמקום מגוריו" (ההדגשה במקור - א.א.). כן ראה עע"ם 7582/03 מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ' לידיה רבוח , ועמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ. 10. מגורי הנתבע בדירה 10.1 ממכלול הראיות שהונחו לפני, מסקנתי הינה שאין הנתבע עומד בתנאי של מגורים בדירה, הן בתקופה שלפני פטירת המנוחה והן לאחריה ולמעשה הגנתו היא הגנת בדים. מעדיף אני חד משמעית את העדויות שהובאו לפיהן הנתבע לא התגורר בדירה בעת הרלוונטית, כל גרסתו היא עורבא פרח ונועדה רק לקבל זכות דיור בדירה לה אינו זכאי, ואפרט: 10.2 נקבע בזאת כממצא עובדתי כי הנתבע התגורר באופן קבע בדירת חברתו הגב' ריטה דבי (להלן "החברה") בדירתה בכפר סבא, מאז חודש ספטמבר שנת 1997 ועד שנפרדו בחודש נובמבר 2002, ובהמשך מתגורר הנתבע עם רעייתו בדירת חמתו בבת ים. לפני בית המשפט הונחו תצהירים ונשמעו עדויות בדבר המגורים האמורים. התחשבתי בעיקר בעדויות של עדים בלתי תלויים במי מהצדדים, תוך שנתתי דעתי לכך שהחברה נפרדה ממנו ויש להיזהר בעדותה מחמת אפשרות של נקמנות נוכח יחסי האיבה השוררים ביניהם. גם בהתעלם מדברי החברה, קיימות די והותר ראיות לפניי על מנת להסיק את המסקנה לפיה הנתבע אכן התגורר אצל החברה, ואין היא בודה את הדברים כדי להזיק לו בתביעה, מתוך נקמה על רקע אישי. 10.3 אפתח בתצהיריה של החברה מיום 22.5.01 ומיום 4.6.03 (ת/1/א' וב'). בתצהיר הראשון נאמר כי הנתבע והחברה לומדים יחד משפטים במכללה ברמת גן ומבלים שעות רבות ביחד לרבות בשעות הלילה. בתצהיר המאוחר מפרטת החברה כי הנתבע עבר לגור בביתה כבר בחודש ספטמבר 1997, הם למדו יחד, כאשר הדבר היה בידיעת בני המשפחה, החברים, והשכנים. זאת ועוד גם במקום העבודה והלימודים ידעו שהם גרים יחד למרות שכתובתו הרשמית של הנתבע נשארה בדירה. הנתבע גר אצל החברה עד לפרידה בחודש נובמבר 2002. איני מקבל את טענת בא כוח הנתבע כי תצהירה המאוחר של החברה נעשה על רקע נקם בנתבע אשר זנח אותה לטובת מי שלימים הפכה לרעייתו. עדות החברה נתמכה בעדויות של עדים נוספים וכן בתמונות בדבר הקשר ביניהם (מוצגים ת/7) ומבלי להתעלם מההליכים שבין שני אלה, סבורני שאין בהם כדי לקעקע את המסקנה שהנתבע התגורר עם החברה. החברה סיפרה בעדותה כי הנתבע התגורר באופן קבע בביתה במהלך כל השנים, וביקש ממנה לחתום על תצהיר (ת/1/א') על מנת שזכויותיו לא יפגעו. היא אף סיפרה שהנתבע החזיק תיבת דואר בכפר סבא שמפתחה הוצג. 10.4 כאמור עדותה של החברה נתמכה בעדויות נוספות, של עדים בלתי תלויים, חלקם שכנים וחלקם חברים ללימודים, שאף לא נתנו תצהירי עדות ראשית. דבריהם היו ברורים, חד משמעיים, לא נסתרו, לא ניתן כל מניע מדוע שלא להאמין להם, ואני מקבל את דבריהם ומאמצם: אחת העדות הינה הגב' לינה סקלאר, שהתגוררה בדירה בקומה מתחת לדירת החברה. העדה סיפרה כי היתה רואה את הנתבע באופן קבע בדירה. אציין חלק מעדותה מיום 11.9.04 בעמודים 2-3 לפרוטוקול: "..הוא גר שם קרוב ל- 3 שנים...הוא היה ישן שם. ..הנתבע גר עם ריטה...התרשמתי כי הם גרים ביחד... ראיתי שהנתבע ישן שם...מבחינתי היה ברור שהם בני זוג..." עדה נוספת הינה הגב' קיסוס אלגריה שהעידה בעמוד 9 שורה 1 ואילך לפרוטוקול מיום 22.9.04 כי : " הנתבע היה בן זוג של ריטה. אם אני נמצאת בבית ואני רואה גבר שישן אותה באותה מיטה, מתקלח,ישן ואוכל אז המסקנה שהם זוג." העדה אף אישרה שהנתבע התגורר בדירת החברה בשנים 98 ועד שנת 2002. עדה שלישית הינה הגב' שלם שאף היא סיפרה שהנתבע "גר אצל ריטה" (עמוד 10 שורה 30). העדה אוששה את דברי החברה בדבר נסיבות חתימת התצהיר הקודם, ת/1א'. העדה אישרה באופן חד משמעי ואני מאמין לה כי התצהיר ניתן על מנת למנוע את פינוי הנתבע מדירת עמידר לנוכח ניסיון העבר שלה בתביעות עם עמידר (עמוד 11 שורה 15). העדה הרחיבה ופירטה את מגוריו של הנתבע בביתה של החברה בכל התקופה האמורה. למותר לציין כי העדות האמורות היו שכנות של בני הזוג והן סיפרו ממקור ראשון על ההתרשמות של מקום מגוריו של הנתבע בדירת החברה. נדבך נוסף למסקנתי מצוי בעדות מר נתן, חבר של הנתבע מתקופת הלימודים ואין לחשוד בו כי הוא צד לסכסוך שבין החברה לבין הנתבע. העד אישר שביקר את הנתבע רק בדירת החברה או במקום העבודה של הנתבע אך מעולם לא בדירה ברעננה נשוא התביעה. גם עדות זו מחזקת במסקנה כי הנתבע התגורר בדירת החברה ומכל מקום לא בדירה. 10.5 בנוסף לעדויות האמורות, העידו גם רכזות שטח של עמידר, הגב' צדוק ובן אור, שערכו ביקורים בדירה. שתי העדות אישרו שרק המנוחה התגוררה בדירה כפי שהמנוחה עצמה סיפרה וכפי שהדבר גם מופיע ברישומיהם השונים. יש להניח שהמנוחה לא היתה מזיקה לבנה הנתבע ומוסרת מידע שאינו נכון. אפנה לדברי הגב' צדוק אשר העידה בפרוט על פגישותיה עם המנוחה וביקוריה בדירה. העדה סיפרה בין היתר על ביקור שערכה בדירה בשנת 97 ופגשה את המנוחה ואת האחות. לדברי העדה, סיפרה לה המנוחה שרק חנה והיא התגוררו בדירה וכי את הנתבע פגשה לראשונה בדירה רק לאחר פטירת המנוחה, בפברואר 2000. 10.6 העיד גם חוקר פרטי מר תומר כץ אשר סיפר שהיה בדירה בשנת 2003, ולדבריו המקום נראה עזוב ומוזנח לחלוטין כאשר לא היתה גישה לדירה עקב צמחיה עבותה עם סבך. הוא ראה בדירה הסמוכה את האחות, שציין את שמה. העד חזר על עדותו בחקירה הנגדית ואישר חד משמעית את תצהירו ובמיוחד את נושא הצמחייה הסבוכה שמנעה גישה לדירה. מדובר במקרה יוצא דופן כך שהעניין היה חקוק היטב בזיכרונו של העד, שחזר על כך מספר פעמים (עמוד 52 שורה 9, עמוד 51 שורה 1). 10.7 אחיו של הנתבע, מר מנשה דרווין שהעיד מטעמו, טען בתחילה כי הנתבע מתגורר בדירה, והוא נפגש עמו שם. בהמשך התברר כי אין ממש בעדות זו שעה שהעד הודה כי הנתבע רק ישן מדי פעם בדירה ולמעשה הוא מתגורר עם אשתו בדירת חמותו בבת ים: "הוא גר אצל חמותו בבת ים כי אין כרגע להם איפה להתגורר. אין להם ברירה, הבית במצב רעוע" (עמוד 34 שורה 24). למותר לציין כי אין כל ביטוי לדברי העד בתצהיר עדות ראשית של הנתבע. 10.8 הנתבע עשה עלי רושם בלתי מהימן במספר לא מועט של עניינים. עדותו, סותרת עדויות אחרות ומסמכים לרוב, נוגדת את שורת ההגיון והשכל הישר ואין בידי לקבלה. מפאת כבודו של הנתבע לא ראיתי לפרט את מלוא העניינים, אך על מנת שהנייר לא יהיה חסר אציין: הנתבע טען בלהט כי הוא מעולם לא גר עם רעייתו יונית המתגוררת בבת ים (עמוד 35 שורה 24): "ש. מעולם לא גרתי עם יונית ביחד" ת. אחרי החתונה? ת. גם לא גרנו ביחד. היא בת יחידה, היא גרה עם אמה". דבריו התבררו כחסרי שחר. לא זו בלבד שהם סותרים את דברי האח, שצוינו לעיל, אלא גם את דברי הנתבע, בהמשך החקירה, לאחר שהעד הודה שהמכונית שלו חונה בתדירות רבה בסמוך לדירת חמותו בבת ים ואישר כי: "בליתי שם סופי שבוע" (עמוד 38 שורה 33). זאת ועוד, היעלה על הדעת שהנתבע לא התגורר ולא מתגורר עם רעייתו, והיכן הרעיה שתאשר אמירות אלה שהן בלתי מתקבלות על הדעת? הטענה המועלית בדיעבד בסיכומי בא כוח הנתבע כי מחמת מצב הדירה, מצדיקה את מגורי הנתבע בסופי שבוע בדירת חמותו, היא לא יותר מאשר חוכמה בדיעבד, לאחר שקודם העיד שלא לן שם. הנתבע טען כי אמו אמרה שהיא גרה לבד בדירה ולא סיפרה שגם הוא מתגורר בה וזאת לדבריו על מנת שלא לפגוע בהנחות שהיא מקבלת. איני מוכן לקבל את הדברים האמורים שיש בהם ליחס למנוחה הצגת מצב לא אמיתי כלפי הרשויות. אין קל יותר מאשר להטיח באדם שנפטר אמירות לפיהן הוא בצע מעשים בלתי כשרים מבלי שניתן יהיה להזים את המיוחס לו, במיוחד שאין לאמירות הללו כל גיבוי בראיות נוספות והן סותרות מסמכים בכתב. דבריו אלה אף אינם מתיישבים עם עדותו לפיה אמו לא סמכה על עמידר (עמוד 37 שורה 22) ועם עצם קיומם של הליכים רבים בין המנוחה לבין עמידר והחשדנות שככל הנראה היתה למנוחה. הנתבע יזם מתן תצהיר של החברה שאינו נכון (ת/1/א'), שנועד להסתיר מעמידר את המקום בו התגורר, על מנת שלא יחשב כמי שלא גר בדירה. לנתבע לא היה הסבר משכנע מדוע החברה נתנה את התצהיר האמור, שניתן עוד בעת שהללו היו בני זוג, כך שלא היה כל מניע בידה שלא לסייע לו באותה עת. עדותו בעמוד 3 שורות 3-7, מאוששת את מסקנתי לפיה הנתבע ניסה להונות את עמידר, בכך שיינתן תצהיר של צד שלישי שיסווה את האמת בדבר מקום מגוריו. הוצגו לפני מסמכים שהוגשו לבתי המשפט במסגרת ההליכים הקודמים שבין עמידר לבין המנוחה, שצויינו בתחילת פסק הדין. עולה ממסמכים אלה, כי הנתבע לא הסס להציג עצמו בפני בית המשפט כבן דודה של המנוחה ולא כבנה. כך למשל התייצב בבית המשפט לפני כב' השופט אמיר בת.ק. 15163/96 בתביעת המנוחה נגד עמידר בקשר לליקויים בדירה, בדיון ביום 1.4.98 והודיע כי המנוחה חולה ולא יכלה להגיע לבית המשפט והוא ביקש לייצג אותה וכדבריו (בעמוד 8 שורה 14) : "הגב' דרוויש שלא באה לכאן היום כי היא חולה סיעודית שרותקה למיטתה. אני בן דודה...אני לא יודע את הדברים מידיעתי האישית..." (ההדגשה אינה במקור - א.א.) לא זו בלבד שהנתבע לא אמר אמת אלא שדבריו לפיהם אין לו מידע על אישי על הליקויים בדירה, שומטים את הקרקע תחת ההגנה, שכן המסקנה המתחייבת היא שאינו מתגורר בדירה. יצויין כי היו מקרים נוספים בהם הציג עצמו הנתבע בפני בית המשפט כקרוב של המנוחה ולא כבנה. כך למשל בדיון שהתקיים ביום 25/11/96 במסגרת ערעור שהוגש על ידי הנתבע בשם המנוחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 890/95) שוב מופיע הנתבע בפני הרכב השופטים ומציג עצמו כקרוב של המנוחה, המערערת, ולא כבנה ואף מגיש יפוי כוח בשמה. הסברו של בא כוח הנתבע בסיכומיו שאינו מוצא פגם באופן שבו הציג עצמו הנתבע בבית המשפט, נראית תמוהה בעיני. אין חולק כי "בן" נכלל בהגדרה של בן משפחה אך האם לא היה מקום לציין לפני בית המשפט את היחס המדוייק בן הנתבע לבין המנוחה, שעה שהוא טוען בשמה בבית המשפט. כאמור לא ראיתי צורך להרחיב בעניין אמינות הנתבע לרבות באשר להליכי הכשרתו כעורך דין ופועלו, לפי שסבורני כי די באמור כדי להוות ההנמקה הדרושה לכך שבית המשפט החליט שלא לקבל את דבריו, ואין צורך להעצים את חוסר המהימנות של הנתבע. 11. אי העדת עדים והימנעות מהבאת ראיות מטעם הנתבע: הנתבע נמנע מהעדת עדים שמצופה היה שיעידו מטעמו כמו גם המצאת מסמכים שיתמכו בגרסתו כמפורט להלן: אשתו וחמותו של הנתבע יכלו לסייע בתמיכה לדבריו לפיהם הוא מתגורר בדירה ואילו ביקוריו בדירת החמות הם ספורדים. דא עקא, הנתבע לא מצא לנכון להעיד מי מהן, לא כל שכן נוכח עדות אחיו כמפורט לעיל. אין בידי לקבל את הסבר בא כוח בסיכומים בדבר הריונה של האשה, שכן ניתן היה לקבל ממנה תצהיר זה מכבר, בשלבים המוקדמים של ההליך ובטרם הריונה, ולגבי עדות החמות- מדוע לא ניתנה? עוד היה מצופה כי הנתבע יעיד מטעמו את אחותו הגרה בדירה הסמוכה שתאשר שהוא התגורר בדירה כל העת. זאת ועוד, ישנם אחים נוספים שיכלו לתמוך בעדות הנתבע שגר בדירה עם האם קודם לפטירתה וגם לאחר מכן, אך כל אלה לא הובאו ומבלי שניתן כל טעם לכך. היה מקום שגם השכנים המתגוררים בסמוך לדירה יעידו מטעם הנתבע על מנת לסתור את עדויות התובעת ולתמוך בגרסתו. אלה יכלו למשל לאשר את גרסתו כי התגורר בדירה בעתות הרלוונטיות. למותר לציין כי יש חשיבות מרובה לעדים מסוג זה היכולים לספר ממקור ראשון לבית המשפט על מגורים של שכן. אי העדת שכנים, עומדת בעוכרי הנתבע ומקעקעת גרסתו. זאת ועוד, הנתבע לא המציא ראיות שסביר היה שיגיש על מגורים בדירה, כגון חשבונות חשמל ומים. הסברו כי החיבור למים הוא דרך דירת אחותו אינו אלא בגדר אמירה בלתי מבוססת, שלא נתמכה בכל ראיה שהיא. ראיתי כי לסיכומי הנתבע צורפו קבלות לעניין החשמל, אך זאת לדירה אחרת ברחוב דגניה 66 ולא 64. על גבי החשבון נרשם הסבר בכתב יד לטעות כביכול בכתובת. מכל מקום אין אישור של חברת החשמל לטעות האמורה. למותר לציין כי יש לזקוף את המחדל באי הבאת עדויות וראיות על הצד שאמור היה לעשות כן וכקבוע הדבר בהלכה הפסוקה וראה בהקשר זה אפנה לע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד." הנתבע לא השכיל להתמודד עם שפע העדויות שהביאה עמידר מהן עולה כי התגורר בבית החברה וכל עמדתו ביחס לאותן עדויות הסתכמה באומרו כי "כולם שיקרו" (עמוד 37 שורה 17). 12. לא התעלמתי מסתירה מסויימת במסמכים השונים באשר למגוריו של הנתבע בדירה. בנספח ט' לתצהיר הנתבע שהינו מכתב של מר זיגדון מטעם עמידר בו נאמר כי גרים עם המנוחה שלושה ילדים בגירים, היינו כאילו גם הנתבע גר שם, ובנוסף דוחות הועדות שצורפו כנספחים י"ד לתצהיר הנתבע מהם עולה לטענתו כי הוא גר שם. דא עקא אין באמור כדי לקעקע את עמדת עמידר. איני רואה ליחס חשיבות מרובה למכתב מר זיגדון, שככל הנראה שגה ברישום. מר זיגדון הבהיר חד משמעית בעדותו כי הנתבע לא התגורר בדירה, תוך שהוסיף ראיות שהיו לעמידר בעת הרלוונטית לכך שהנתבע לא התגורר בדירה, כך שלא ניתן להעלות על הדעת שהתכוון לכתוב שהנתבע התגורר בדירה ועל אותן ראיות אתייחס בהמשך פסק הדין. לגבי דוחות הועדה, יבואר כי המדובר בדוחות של משרד הבנוי והשיכון שאינם של עמידר ושאינם חתומים על ידי מי מנציגיה. בדוח (יד 2) נאמר שעמידר הוציאה חקירה נוספת לפיה הנתבע גר בדירה משנת 1972 למעט תקופת לימודיו בחו"ל. איני רואה מקום להסתמך על האמור בדוחות אלה ביחס לחקירה המצוינת בהם שנעשתה על ידי עמידר. ראשית, אנשי עמידר העידו חד משמעית כי הנתבע לא התגורר בדירה. שנית, הדוחות אינם חתומים על ידי נציגי עמידר אלא על ידי עובדי משרד הבינוי והשיכון שערכו את הדוחות ושמם מתנוסס עליו. בנסיבות אלה היה על הנתבע להעיד את עורכי הדו"ח אשר יבהירו את הסתירה. שלישית והעיקר, בשני הדוחות כאחד נרשם מפורשות כי הנתבע לא התגורר בדירה שלוש שנים עם אימו לפני פטירתה, על פי ביקורי המעגל של עמידר ולכן בקשתו נדחתה. היינו יש קביעה חד משמעית בכל אחד מהדוחות בדבר אי מגורי הנתבע בדירה בעת הרלוונטית. בחנתי גם את טענת בא כוח הנתבע באשר לישיבה בעמידר מיום 25.1.00 בה נאמר שהמשפחה תוכל לקנות את הדירה, כאשר לדבריו משפחה כוללת גם את הנתבע, אך אין אני רואה מקום לקבל את טעמיו. מר ברטל מטעם עמידר שנכח בישיבה הבהיר את הדברים במפורש בעדותו לפני, באופן שלא היה באמור כדי לפטור מעמידה ביתר התנאים ובכללם המגורים בתקופה הרלוונטית. גם אם חלה טעות בתרשומת הישיבה, אין לראות בכך משום הודאה בדבר זכויות הנתבע לקבל את הדירה. צויין ברישת התרשומת כי הנושא הינו בעניינה של המנוחה וכי היא זו שמחזיקה בדירה ואינה משלמת את דמי השכירות. לכל היותר, המונח "משפחה" המצויין בהחלטה הוא בלתי מוצלח, אך מהתרשומת האמורה לא עולה כי עמידר הסכימה לוותר על יתר התנאים. יתרה מזאת, מדוע לא הביא הנתבע את יתר העדים שנכחו בישיבה על מנת לתמוך בגירסתו כי זו היתה ההסכמה? בשולי הדברים, אין בכוחן של המסמכים האמורים לקעקע את העובדות כהוויתן, היינו שהוכח במידה הדרושה בהליך האזרחי שהנתבע לא התגורר בדירה בעת הרלוונטית וכי החזקה הנטענת בדירה נעשתה אך ורק מתוך ניסיון להשיג את ההטבה לדיור לו הנתבע לא זכאי. 13.דמי שימוש לאור התוצאה אליה הגעתי, זכאית עמידר לדמי שימוש עבור התקופה בה החזיק הנתבע בדירה ולא שולמו דמי שימוש, ודין התביעה הנגדית להידחות. לבית המשפט הוגשה שמאות מטעם עמידר של השמאי מר נתן בן חיים מיום 24.2.04, לפיה דמי השכירות הראויים הם בסך 1,600 ₪ לחודש. מטעם הנתבע הוגשה שמאות של מר יוסי קפאח מיום 9.3.04 בדבר עלויות השיפוץ וכן אומדן דמי השכירות בסך של 1,350 ₪ לחודש. בדיון ביום 5.4.05 הוסכם כי השמאויות תוגשנה בהסכמה, מבלי חקירות השמאים, כאשר בית המשפט יחליט באמור בהן לפי שקול דעתו. לאחר שעיינתי בשתי חוות הדעת, ומאחר וההבדלים בין שני השמאים באשר לגובה דמי השכירות הינם סבירים, החלטתי לקבוע את גובה דמי השימוש לפי הממוצע בין השניים, היינו 1,475 ₪ לחודש. עמידר זכאית לקבל מהנתבע דמי שימוש בסך האמור לכל חודש מאז פטירת המנוחה ביום 5.2.00 , שכן עד אז, חיוב דמי השכירות חל עליה, וזאת עד ליום 18.4.02 מועד הגשת התביעה. לצורכי נוחות, הסכומים האמורים יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מאמצע התקופה, היינו המדד שפורסם ביום 15.4.01. מהסכום המגיע יש להפחית את הסך 10,000 ₪ ששילם הנתבע לעמידר ביום 28.3.00 לפי אישור מיום 16.3.00 (נספח ט' לתצהיר הנתבע), כאשר סכום זה נושא רבית והפרשי הצמדה מיום תשלומו. התוצאה המתקבלת תשא רבית והפרשי הצמדה כדין עד ליום הפירעון בפועל ובלבד שלא תעלה על סכום התביעה כשהוא נושא רבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 14. סוף דבר 14.1 אני מחייב את הנתבע לפנות ולסלק את ידו מהדירה ברחוב דגניה 64 ברעננה ולהחזירה לידי עמידר כשהיא נקייה ופנויה מכל אדם וחפץ. 14.2 מועד הפינוי יהיה לא יאוחר מיום 1.5.06. 14.3 אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש באופן ובשיעור הקבוע בסעיף 13 לפסק הדין. 14.4 הנתבע יישא בהוצאות התובעת שהן: אגרת בית המשפט, שכר העדים, שכר החוקר הפרטי מר כץ. כל ההוצאות יישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. 14.5 הנתבע יישא בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יישא רבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. פינוי דייר מוגןפינוי מושכרפינוי מדירת עמידרמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיששכירותפינוי