פסק-דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לסילוק ידה של הנתבעת מחלקה 5 בגוש 8936, בקרקע הידועה כ"משבצת שפיים" [להלן: "החלקה"או "הנכס"]. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובע הינו חוכר הקרקע הידועה כ"משבצת שפיים" הכוללת את החלקה. ב. הנתבעת שהינה חברה העוסקת בתחום עבודות צנרת מים, ביוב, ניקוז, משאבות וחפירה, נכנסה לחלקה בשנת 1988 ומחזיקה בה מאז. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובע: א. הנתבעת נכנסה לחלקה ברשות מוגבלת ומסוייגת מטעם התובע, התובע איפשר לנתבעת להחנות בחלקה, כבת רשות ארעית, שני רכבים וכן להשתמש כבת רשות ארעית במבנה ישן שבחלקה, לצורכי משרד. הנתבעת ניצלה את ההיתר המוגבל שניתן לה, כדי לפלוש לחלקה ולהקים בה, ללא רשות התובע מפעל לייצור טבעות ומכסי בטון לביוב, המשתרע על שטח גדול ביותר. כמו כן הקימה הנתבעת מבני קבע והחנתה במקום כלי רכב רבים ללא רשות. ב. לאחר פניות בע"פ, הודיע התובע לנתבעת בכתב ביום 27.01.98, כי עליה לפנות את החלקה מכל אדם וחפץ. הנתבעת התחייבה לסלק ידה מהחלקה עד 31.08.97 ולא עשתה כן. לאחר מכן ניתנה לה ארכה עד 31.12.97, אך עד היום לא סילקה ידה מהחלקה וממשיכה לנהל בה את עסקה. טיעוני הנתבעת [כפי שעולים מתצהיר הנספח לבקשת רשות להתגונן]: א. ב- 1998 החלה הנתבעת לבצע בקיבוץ שפיים עבודות ביוב שונות, בעקבות פניות מר ישראל זיו [להלן: "זיו"], ששימש אז כרכז בניין בקיבוץ. קיבוץ שפיים הפעיל באותה תקופה ועד היום פארק מים הכולל מתקני מים רבים הדורשים עבודות אחזקה שוטפות. ב. אנשי הקיבוץ הציעו לנתבעת להתמקם בשטח הקיבוץ ולהתקשר עם הקיבוץ בהסכם למתן שירותי אחזקה וטיפול בכל מערכות הביוב והצנרת של המשק. אנשי התובע הם אלה שהקצו לנתבעת שטח אליו העבירה את פעולותיה, על פי בקשתם. ג. בין הצדדים נקשר הסכם, בו הזמין התובע שרותי שאיבה, ניקוי ואחזקה של כל מערכות הביוב בקיבוץ, לרבות פארק המים. ההסכם הוארך מעת לעת. על פי ההסכם, התחייבה בין השאר הנתבעת להענות לקריאה טלפונית שתתקבל במשרדה תוך 3 עד 12 שעות. בפועל, נהנה התובע מהיתרון הגדול שבשהיית הנתבעת במקום, בסמיכות למתקני הקיבוץ. ד. על פי ההסכם, הנתבעת התחייבה לספק את השירותים לקיבוץ בכל ימות השנה, כולל שבתות וחגים וללא תוספת מחיר. כמו כן, נקבע כי ההסכם כולל את כל הקיבוץ, כולל מבנים חדשים שיקומו בתקופת ההסכם. אכן נוספו מתקנים ומבנים רבים, לרבות מרכז מסחרי חדש וכל זה הוכלל במסגרת הסכם השירותים הנ"ל, התמורה החודשית שנקבעה בהסכם היתה 2,700 ₪ לחודש, כולל מע"מ, ללא זכות להצמדה שוטפת. ה. התמורה על פי ההסכם לא היתה תמורה ריאלית, ביחוד כאשר כאמור התרבו העבודות. לאורך השנים לא גדלה התמורה על אף העבודות הנוספות. התמורה הסמלית ששולמה לנתבעת נקבעה רק לאור האינטרס המשותף של הצדדים בשהיייתה במקום. ו. תקופת זמן קצרה לאחר שהתמקמה בחלקה, התרחבה פעילות הנתבעת ונוספו לה מבנים וציוד. כל זה נעשה בגלוי, לאור היום, על דעתו ובהסכמתו של התובע. ז. לאחר כמה שנים התובע פנה לנתבעת בבקשה להעתיק את אזור פעילות הנתבעת לאזור סמוך. הנתבעת הסכימה להעתיק מקומה לאזור אחר ובנתה בתחומו מפעל שלם למוצרי בטון, כמו כן גידרה את המפעל והקימה במקום מבני משרדים, חניון וסככה מקורה לחניית כלי רכב. הכל נעשה בתאום מלא עם התובע. עלות הקמת המפעל והמשרדים הסתכמה במליוני שקלים, כאשר עבודות הבנייה נעשו בגלוי ובהסכמת התובע. ח. התובע סיפק לנתבעת לאורך כל התקופה חשמל, ישירות למפעל ולמשרדים, על מנת לאפשר פעילות הנתבעת במקום. ט. התובע גילה דעתו במפורש לאורך תקופה ארוכה, כי הנתבעת תחזיק במקום ללא כל הגבלת זמן. אך ורק על יסוד ההסכם ומצגי התובע, שינתה הנתבעת מצבה והשקיעה בהקמה והרחבת המפעל. י. בשנת 1997, אנשי המזכירות החדשים של התובע פנו לראשונה למר חליפה, מנהל הנתבעת, בנושא פינוי החלקה. מר חליפה מעולם לא הסכים לפנות את החלקה. הוא הדגיש כי תנאי מוקדם לכל הסדר בקשר להעברת המפעל הינו העמדת קרקע חילופית ומימון כל העלויות הכרוכות בהעברת המפעל. יא. הנתבעת מחזיקה בחלקה מכח הסכם, שבגינו קיבל התובע תמורה משמעותית לאורך השנים. על פי ההסכם זכאית הנתבעת להחזיק בשטח ללא הגבלת זמן. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1 מר ישראל זיו, נחקר על תצהירו ת/1. עת/2 מר מאיר דור, נחקר על תצהירו ת/2. עת3/ מר שמעון גוטספרוכט, נחקר על תצהירו ת/3. עת/4 מר זיו פולצ'ק, נחקר על התצהירו ת/4. כמו כן הוגשו: רישום העד - סומן ת/1 א'. הסכם , סומן ת/5. 15 תמונות, סומנו ת/6. מצגת, סומנה ת/7. מטעם הנתבעת: עה/1 מר ציון פחימה, נחקר על תצהירו נ/2. עה/2 מר יצחק לוי, נחקר על חוו"ד נ/3. עה/3 מר אפרים גונשרוביץ, נחקר על תצהירו נ/4. כמו כן הוגשו: תצהיר גילוי מסמכים, סומן נ/1. בתום הבאת הראיות, הגישו ב"כ הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי למסקנה זו: 6. זכויות במקרקעין: התובע הינו החוכר של החלקה נשוא התביעה, [כפי שעולה מנספח א' לכתב התביעה], לפיכך זכאי היה לתבוע את סילוק הנתבעת מהחלקה, שכן סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". 7. הסגת גבול: תביעה זו לסילוק ידו של הנתבע מהחלקה, הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין". סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע כי: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין. ". כלומר, סעיף זה מעביר אל הנתבעת את נטל השכנוע, להוכיח את טענות ההגנה המקנות לה זכות להחזיק ולהשתמש בחלקה נשוא הדיון. בענייננו, טענה הנתבעת, כי היא ברת רשות בחלקה, לפיכך הנטל עליה להוכיח זאת. נטל ההוכחה נשאר עליה עד הסוף. אם "בסופו של יום", לאחר שהובאו כל הראיות, לא ישתכנע בית המשפט, לפחות על פי מאזן ההסתברות, כי נכונה גירסת הנתבעת, כי אז יש לקבוע, כי החזקתה בחלקה הינה ללא כל זכות חוקית, ועל כן דין סילוק היד להתקבל. לעומת זאת, אם עמדה הנתבעת בנטל האמור, כי אז יהא עלי לבחון, האם הרשות שניתנה לה, ניתנת לביטול חד צדדי, ואם כן, באילו תנאים. 8. זכויות הנתבעת במקרקעין: בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להגן, טענה הנתבעת כי היא מחזיקה בחלקה מכח הסכם השירותים, שנחתם בין הצדדים, ברם מעיון בהסכם- העבודה מאפריל 1994 [נספח א' לנ/2], לא מצאתי שהוענקו לנתבעת זכויות כלשהן בחלקה וכן אין זכר לרשות שניתנה לנתבעת, ולפיכך אין זה המקרה של רשות חוזית. לחילופין, טוענת הנתבעת כי הינה ברת רשות שניתנה לה בתמורה וכי רשות זו בלתי הדירה. מאידך, לטענת התובע, גם אם נתן לנתבעת רשות כלשהי, הרי היא היתה מוגבלת ומסוייגת ובאה לסיומה עם סיום הסכם העבודה בין הצדדים. כמו כן בכל מקרה, אם בכלל, מדובר ברשיון חינם שהינו לזמן קצוב ובעצם הגשת התביעה בוטל הרשיון. בדיון זה, כאשר סלע המחלוקת הוא מעמד הנתבעת בחלקה, יהיה עלי לבחון: א. האם ניתנה רשות לנתבעת להחזיק בחלקה במפורש או מכללא, כלומר האם בכלל מעמדה הוא של בר-רשות. ב. האם מדובר ברשות חינם או שניתנה בתמורה. ג. האם הרשות שניתנה ניתנת לביטול ובאיזה אופן. 9. בר רשות: מבוא: בנסיבות המקרה, כאמור, לא קיימת רשות חוזית, אך יש לבחון האם ניתנה לנתבעת רשות מפורשת או שנוצרה רשות מכוחו של השתק. פרופ' נ. זלצמן, במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב [1995], עמ' 24, עומדת על האפשרויות ליצירת רשיון: "רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס, אפשר שהיא תהיה מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים ...ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או שימוש שעושה אחר בנכס...". [הדגשות שלי א.ג.]. לעניין היווצרות רשיון מכללא, הובהר בפסיקה: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רשיון מכללא [Implied License], שלא היה קיים מלכתחילה". [ע"א 32/77 אליאסף טבלוצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד ל"א[3], 214 , הדגשות שלי א.ג.]. ההסכמה שבשתיקה, המונחת בבסיסה של הרשות מכללא, נלמדת מהנסיבות הבאות: "... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין, בנסביות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס". [נ. זלצמן, לעיל, עמ' 57]. סיכומו של דבר: יכול שתינתן רשות מפורשת וכן בנסיבות מסויימות ובחלוף זמן, תוך שתיקת הבעלים על אף פי שידע על התפיסה, יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייחשב כבר רשות. 10. האם הנתבעת הינה ברת רשות: במקרה דנן, טוענת הנתבעת כאמור, כי הינה ברת רשות בחלקה מכח הרשאה מפורשת מפיו של מר ישראל זיו, אשר כיהן כרכז בניין אצל התובע. התובע טוען כנגד, שגם אם ניתנה הרשאה זו היתה הרשאה מוגבלת ומעבר לכך אין באמירה על ידי מר זיו כדי לחייב את מוסדות הקיבוץ. לחלופין, טוענת הנתבעת כי פעולות הנתבעת בהרחבת המפעל ובנייתו בשטח החלקה נעשו בהסכמה ובידיעת התובע, כך שהרשיון ניתן מכללא בהתנהגות התובע. לאחר עיון בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי הנתבעת הינה ברת רשות בחלקה, מכח הסכמה מכללא של התובע, בשל כך התייתר הדיון בשאלת סמכותו של מר זיו במתן הרשות לנתבעת. (למעלה מן הצורך, אדון להלן בשאלה זו בקצרה). להלן נימוקי למסקנה זו: א. אין מחלוקת כי התובע נכנס לחלקה מכח רשות שניתנה לו בשנת 1988, כך כתב מנהל הנתבעת, מר פחימה בתצהירו: "בסביבות חודש ספטמבר 1988 פנה אלי מר ישראל זיו, אשר שימש אז כרכז בניין בקיבוץ שפיים, וביקש להזמין אצלי עבודות ביוב שונות בתחום הקיבוץ... לאחר שנוצר הקשר הראשון עם אנשי הקיבוץ... היו אלה אנשי הקיבוץ שהציעו לנתבעת להתמקם בשטח הקיבוץ". [סעיפים 7,10 לתצהיר נ/2 - הדגשות שלי א.ג.]. וכך כתב התובע בכתב התביעה: "הנתבעת נכנסה לחלקה ברשות מוגבלת ומסוייגת של התובעת... נענתה לבקשת הנתבעת לאפשר לה להחנות בחלקה, כבת רשות ארעית שני רכבים וכן להשתמש , כבת רשות ארעית במבנה ישן אשר בחלקה לצורכי משרד". [סעיף 2 לכתב התביעה]. ב. לאחר כמה שנים בישיבתה בחלקה. התרחבה פעילות הנתבעת והוקם מפעל לייצור מוצרי בטון, לאחר עוד זמן הועתק המפעל לאזור סמוך והורחב בצורה משמעותית. השאלה שבמחלוקת היא האם הפעילות הנ"ל נעשתה בהסכמת התובע אם לאו. לאחר עיון בעדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי גם פעילות זאת נעשתה ברשות, הנלמדת משתיקתו של התובע, וביתר פירוט: עדויות הנתבעת: לטענת הנתבעת, הרחבת הפעילות נעשתה בגלוי, על דעתו והסכמתו של התובע. כאשר מי שנתן רשות במפורש היה מר זיו ששימוש כרכז הבניה. כך כתב מנהל הנתבעת בתצהירו: "בשלב הראשון הציבה הנתבעת בשטח שילדת אוטובוס, ששימשה אותה כמשרד, כאשר הרשות להצבת השילדה, כמו גם בחירת המיקום שבו היא תוצב, נעשו על ידי מר ישראל זיו ששימש כרכז הבניה במשק... לאחר תקופת זמן קצרה, התרחבה הפעילות של הנתבעת, נוספו לה מבנים וציוד, כאשר הרחבת הפעילות נעשית לאור היום ובגלוי ... בשנת 1992, כתוצאה מהתרחבות פעילות הנתבעת היה נדרש לה שטח נוסף. לאור זאת, ובתיאום מלא עם מר ישראל זיו, הקימה הנתבעת בסמוך למקום שבו הוצבה שילדת האוטובוס מפעל למוצרי בטון. ... סמוך לשנת 1994, פנו אנשי התובע אלי בבקשה להעתיק את אזור הפעילות של הנתבעת לאזור סמוך... לאחר הדברים האלה הצביעו אנשי התובע בפני הח"מ על אזור סמוך... כאזור שבו יכולה הנתבעת להתמקם ללא הגבלת זמן. אם ורק על יסוד הדברים הללו, הסכימה הנתבעת להעתיק את מיקומה לאזור החדש, התמקמה בו ובנתה בתחומו מפעל שלם למוצרי בטון, כמו כן גידרה הנתבעת את המפעל והקימה במקום מבני משרדים, חניון וסככה מקורה לחניית כלי רכב....". [עמ' 2,4 לתצהיר נ/2 , הדגשות שלי א.ג]. וכך העיד: "עניין הקרקע היה הסכם עליו נקבע מהיום הראשון שהגעתי לקיבוץ. הסכם בעל פה... ש. מה מתוך המבנים שאתה מחזיק בהם כיום, אתה בנית? ת. בניתי את בית המשרדים שהוא יושב על הלול, את הלול קיבלנו רשות להרוס. ש. ממי קיבלת אישור להרוס את הלול? ת. מישראל זיו. בניתי גם את מפעל הבטון מאחור...". [פרוטוקול עמ' 54]. "אני קיבלתי רשות בקרקע... אני קיבלתי את הקרקע בהסכמה לכל ימות חיי. ש. את הזכות הזו מתי קיבלת? ת. בשנת 88, אם אני לא טועה. ש. היה לך שלדה של אוטובוס? ת. נכון. ב - 88 היה לי שילדה של אוטובוס... לא היה עדיין מפעל. ש. סגרת עם ישראל זיו שאתה מקבל את שטח כרכושך? ת. נכון". [פרוטוקול עמ' 58 - הדגשות שלי א.ג.]. 2. מר אפרים גונשרוביץ, מי ששימש כאינסטלטור שכיר אצל התובע, העיד כי שמע את מר זיו אומר למנהל הנתבעת, כי ישאר במקום עד סוף ימיו [עמ' 70 לפרוטוקול]. עדויות התובע: מסקנתי משמיעת עדויות התובע היא, כי מעבר לכך שהנתבעת התישבה בחלקה ברשות מפורשת שניתנה למנהל הנתבעת על ידי מר זיו, גם הרחבת פעילות העסק ובניית המפעל לאחר העתקתו נעשו ברשות הנלמדת משתיקתו של התובע, שכן נציגי התובע לא מחו על פעילות הנתבעת במשך השנים, על אף שהנתבעת הקימה באופן גלוי לעין בשטח התובע מפעל גדול, שהיה גלוי לעין, ולא רק זו אלא שהעתקת המפעל למקום חדש נעשתה בהסכמתם. אמנם היו שהעידו כי פנו לנתבעת בבקשה שתפנה את החלקה, אך זה נעשה רק בשנת 96, כאשר הוכח לי שהרחבת העסק נעשתה קודם. העובדה שרק בשנת 96 גילה התובע את דעתו לאי הסכמתו לפעילות הנתבעת בשטחו, מתחזקת לאור עדות מר דור, כי בשנה זו התחלפו בעלי התפקידים בקיבוץ והם שביקשו להוציא את מבנה הנתבעת משטח הקיבוץ. מכאן, עולה, כי לפני כן לא גילה התובע בפני הנתבעת את התנגדותו לפעילות ולמבנה שהוקם. כך העידו עדי התביעה: עדות מר זיו: מר זיו ששימש רכז בניין בקיבוץ עד שנת 1994, העיד כי ראה את תהליך הקמת המפעל בשטח התובע [פרוטוקול עמ' 13 שורה 16]. היה מודע להעתקתו של המפעל ולהרחבה המשמעותית שלו [פרוטוקול עמ' 17 שורות 3-6], כיום הוא העיד מדובר במפעל גדול [פרוטוקול עמ' 13 שורות 2-11]. באשר להרשאה שניתנה על ידו למר פחימה, העיד כי מתן האישור למר פחימה להציב באופן זמני שלדה של אוטובס בתחומי הקיבוץ ניתן בע"פ אחרי שקיבל אישור ממרכז המשק, מר שמעון גוטספרוכט. הרשות שניתנה ממזכירות הקיבוץ, ניתנה גם היא בע"פ. "...הרשות שעליה אתה מדבר אתה נתת למר פחימה? ת. כן. רק אחרי שקיבלתי אישור ממרכז המשק ומזכירות הקיבוץ. ש. מי היה מרכז אז? ת. שמעון גוטספרוכט. ש. אתה את הרשות שאתה מדבר עליה בסעיף זה נתת בעל פה? ת. כן. בשלב הזה. ... ש. בדומה לכך האישור שלפי עדותך אתה קיבלת מהמזכירות ניתן לך גם הוא בעל פה? ת. אמת. ש. אין גם שום פרוטוקול פנימי או מסמך פנימי שמסדיר את הרשות הזאת בכתב? ת. אמת". [פרוטוקול עמ' 14 שורות 3-15, הדגשות שלי א.ג]. וכן העיד: "...אני הסכמתי שמר פחימה יעמיד שילדת אוטובוס ויותר מאוחר שילדת סדנה סמוך לה לצורך העבודה . וכל זה למטרת שירות פתיחת סתימות ביוב בקיבוץ שפיים... רשות זאת היתה רשות זמנית, כך אני מבין זאת וזאת עמדתי ...". [פרוטוקול עמ' 16 שורות 11 - 6]. כמו כן העיד מר זיו שלא הועלתה התנגדות להמשך שהייתו של מר פחימה בחלקה על ידו, בפניו: "ש. לא התנגדת בצורה של שום מעשה גלוי של מחאה, להמשך השהייה של מר פחימה? ת. הבעתי את דעתי במוסדות המשק. ש. בפני מר פחימה לא הבעת דעתך? ת. לא." [פרוטוקול עמ' 15 שורות 19-16- הדגשות שלי א.ג.]. עדות מר דור: מר דור שימש כרכז שירותים בקיבוץ, הוא שחתם עם מר פחימה, מנהל הנתבעת על הסכם שירותים משנת 94. בעדותו, סיפר מר דור כי רק בשנת 96 כשהתחלפו בעלי התפקידים בקיבוץ, רכז המשק החדש ביקש להוציא את הנתבעת מהקיבוץ [פרוטוקול עמ' 24 שורות 14-15]. כמו כן העיד כי לא נשלח לנתבעת כל מסמך בכתב הדורש את פינוייה. [פרוטוקול עמ' 24 שורות 20-18]. לגבי הסכם השירותים שנחתם בשנת 1994, לא היה למר דור הסבר מדוע אם התובע רצה בפינוי הנתבעת מהחלקה - לא ביטל הסכם זה גם לאחר שנעשתה הבנייה הנרחבת בחלקה נשוא הדיון. "ש. בשנת 96 כשמר פחימה העתיק או הרחיב את המפעל לאחר חדש ההסכם הזה לא בוטל? ת זה הסכם לקביעת שרותים. לא מצאתי לנכון לבטל אותו. במקביל אמרתי שפנינו לציון לעבור למקום אחר...". [פרוטוקול עמ' 26 שורות 17-18]. כמו כן העיד מר דור כי המפעל ממוקם במקום נראה לעין: "ש. בתור רכז שירותים וחבר משק ותיק , המיקום של המפעל הזה במקום הנוכחי בדרך הכניסה למשק רואים אותו? ת. כן...". [פרוטוקול עמ' 28 שורות 8-6]. עדות מר גוטספרוכט: עד זה שכיהן כרכז משק בקיבוץ עד שנת 1996, העיד גם הוא, שפעילות הנתבעת התרחבה, ופנייה אל מנהל הנתבעת בענין פינויה מהחלקה, היתה רק בשנת 1996 בע"פ [עמ' 34 לפרוטוקול שורות 8-9, 20-21]. כמו כן, העיד מר גוטספרוכט כי הקיבוץ הוציא מכתב למר פחימה ובו דרישה חד משמעית לעזוב את המשק [פרוטוקול מס' 32 שורות 23-24, עמ' 33 שורה 22]. למרות שציין כי אין בעיה להביא את ההחלטה שקדמה למכתב הנ"ל, לא הובא כל מסמך המעיד על החלטה זו. לגבי ההרשאה שניתנה על ידי מר זיו, העיד כי כאשר מדובר במתן רשות זמנית, אין צורך במסמך בכתב ומספיקה הסכמה בע"פ. "... ישראל זיו פנה אלי ושאל להסכמתי למהלך הזה כפי שמופיע היום ואמרתי שבנושא השילדה ואוטובוס אנו לא מתכתבים ובלבד שהדבר הוא זמני ואין זה מחייב אותנו באופן מוחלט. מבחינתי מר זיו היה צריך להעביר את זה למר פחימה. ש. הכל בעל פה? ת. מבחינתי הכל בעל פה. לי לא ידוע על שום נייר בשלב הזה. לא דרשתי ממר זיו לייצר מסמך כלשהו ביני לבין מר פחימה" [פרוטוקול עמ' 33 שורות 11-6, הדגשות שלי א.ג]. כמו כן אישר מר גוטספרוכט שהגישה למפעל הנתבעת היא דרך המשק [פרוטוקול עמ' 36 שורות 20-21], ושהקיבוץ סיפק חשמל לנתבעת לאורך כל השנים [פרוטוקול עמ' 35 שורות 5-8]. עדות מר פולצ'ק: עד זה שמשמש כמרכז המשק משנת 1996, כתב בתצהירו, שכשנכנס לתפקיד סיפר לו קודמו, כי מר פחימה מנהל בקיבוץ מפעל שלם. כמו כן העיד בעדותו כי ביקש בעל פה ממר פחימה [סעיף ו', ב' לתצהיר ת/4] לפנות את החלקה ולהפסיק את בניית המפעל החדש רק לאחר שנת 1996 [פרוטוקול עמ' 40 שורות 19-21] ומר פולצ'ק הוסיף כי זאת בהסכמת מר פחימה כי יפנה את המקום. במהלך חקירת העד, הצהיר ב"כ התובע כי: "העתקת המפעל בוצעה בידיעתנו ובהסכמתינו". [פרוטוקול עמ' 42 שורות 19-21, הדגשות שלי א.ג.]. מדברים אלה ניתן להסיק רשות מכללא שניתנה לנתבעת. שהרי, התובע ידע על הקמת מפעל על ידי הנתבעת והרחבת הפעילות, עוד לפני ההעברה למקום חדש ולא רק זאת אלא, שההעתקה היתה בהסכמת התובע. הגירסה שמציב התובע, לפיה העתקת המפעל היתה בתנאי שתפנה הנתבעת את המקום, אינה הגיונית, שכן אם ביקשו בפינוי הנתבעת, כיצד הסכימו שתעתיק את המפעל למקום חדש, דבר שגם כרוך בהשקעת כספים רבים. לסיכום: הוכח לי כי הרחבת פעילות הנתבעת בשטח התובע, העתקת הפעילות ובניית המפעל החדש נעשו בידיעת התובע ובהסכמתו שבשתיקה. הפניות אל הנתבעת בבקשה לפנותה נעשו רק במהלך שנת 1996, כאשר עד אז כבר הורחבה פעילותה ונבנו מבנים בשטח החלקה ללא מחאת התובע. לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי הנתבעת הינה ברת רשות בחלקה נשוא הדיון. 11. ההרשאה שניתנה עלידי מר זיו: למען הסר ספק, אדון בעניין מתן הרשאה ע"י מר זיו. הוכח לי, כי הנתבעת התישבה בחלקה לראשונה, מכח הרשאה מפורשת שניתנה לה על ידי מר ישראל זיו, שכיהן כרכז בניין אצל התובע. לטענת התובע, גם אם נאמרו דברים בנוגע לרשיון זמני כאשר הגיעה הנתבעת לחלקה על ידי מר זיו, הרי שאין בכך כדי לחייב את מוסדות הקיבוץ. כאשר בוחנים האם הפעולה שנעשתה על ידי נציג התאגיד ובכלל זה אגודה שיתופית, [במקרה דנן - התובע] מחייבת את התאגיד, יש לעשות את ההבחנה הבאה: "... כל פעולה, שנעשתה על ידי מנהלי התאגיד מתוך חריגה מהקביעות המפורשות של מסמכי היסוד, לא תחייב את החברה. מאידך גיסא, עניינים, שמסמכי היסוד משאירים להחלטות פנימיות של התאגיד, שאין חובה שבדין להעמידן לעניין הציבור, הם בגדר פעולות ש"בניהול פנימי" של התאגיד, שמותר לו למתקשר עם התאגיד להניח, כי נעשו כהלכה בגדר ההרשאה ועל פי האישור המתאים ...". [ע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד ל"ה[4], 45, בעמ' 54]. בענייננו, העיד כאמור מר גוטספרוכט, מי שהיה רכז משק, כי כאשר מדובר במתן רשות זמנית, לא היה צורך במסמך בכתב, אלא היה מספיק אשור בע"פ שניתן על ידו למר זיו, למתן הרשות. לפיכך, יש להסיק שמתן הרשות להצבת שילדת אוטובוס וקיום פעילות הנתבעת בשטח הקיבוץ, היה בבחינת עניין שב"ניהול פנימי" ויש בו כדי לחייב את הקיבוץ. לסיכום: מכל האמור לעיל יוצא, שהנתבעת התיישבה בחלקה נשוא הדיון בתחילה, מכח הרשאה מפורשת על ידי חבר הקיבוץ, שחייבה את הקיבוץ התובע, המשך החזקתה בחלקה ובניית המבנים נעשו גם הם ברשות, רשות מכללא, הנלמדת משתיקת התובע. 12. רשות חינם או רשות בתמורה: א. אין חולק כי הנתבעת לא שילמה דמי חכירה למינהל. כך העיד מנהל הנתבעת: "ש. אתה משלם דמי חכירה למינהל? ת. אני לא משלם לאף אחד. שילמתי בדרכים אחרות". [פרוטוקול עמ' 56 שורה 1]. ב. לטענת הנתבעת, שילמה עבור זכויותיה בחלקה בדרך של מתן שירותים נרחבים שנתנה לתובע בלי שגבתה התמורה. ברם, טענה זו לא הוכחה. לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי מעמד הנתבעת הוא של ברת רשות חינם. מעבר לכך,יש לציין, כי לעניין מתן פיצוי בגין השקעות שנעשו בחלקה, אין נפקות להבחנה בין רשות חינם לרשות בתמורה. [ה"פ [חיפה] 231/00 אילן פרי נ' מ"י למשרד התחבורה]. 13. ביטול הרשות: א. אמת נכון הוא כי רשות חינם ניתנת לביטול בכל עת, ולא עוד אלא שבתי המשפט אף הכירו כי די בהגשת תביעת פינוי, הממלאת אחר הצורך במתן הודעה מראש לבר הרשות, על סיום הרשות, שהרי רשות זו המוענקת חינם, יכולה להסתיים בכל עת אשר יחפוץ התובע נותן הרשות. [לעניין זה ראה ע"א 346/62 רכטר ואח' נ' מנהל מס עזבון ירושלים, פ"ד י"ז, 701, 708 וכן ע"א 32/77 פ"ד ל"א[3], 210, 244]. אלא, שיש לבחון כל מקרה לגופו של עניין, על פי נסיבותיו בבחינת רשות רשות ונסיבותיה ותנאיה שלה. כך נפסק: "אמת נכון הדבר כי המנוח לא קיבל תמורה עבור רשות זו, אבל אין בעובדה הזאת כלשעצמה, כדי להצדיק ביטולה, ככל שיעלה על רוחו. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה , תלויים בנסיבותיה המיוחדות שלה". [צ'יניק נ' הורוביץ, פ"ד מ[1], 233, 325]. בית המשפט רשאי משיקולי צדק, למנוע את ביטול הרשות או להתנות את הביטול בפיצוי הנתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס. [ראה : ע"א 515/76 לוי נ' נוימן, פ"ד ל"א[2], 127, 134]. ב. ער אני לעובדה שרשות חינם יכול שתהפך לרשות בלתי הדירה, כפי שטוענת הנתבעת שכך הוא במקרה דנן, אך אפשרות זו היא חריג ולדעתי אין המקרה דנן נכנס לגדרו של חריג זה, וזאת מהטעמים הבאים: 1. לא הוכח לי כי הנתבעת שילמה תמורה עבור החלקה. 2. לא ניתנה לנתבעת רשות בלתי מוגבלת בזמן. ישיבתה בחלקה היה לצורך מתן שירותים לתובע, לפיכך, משתמו יחסי העבודה בין הצדדים והתובע ביקש להפסיק את הקשר עם הנתבעת והנתבעת חדלה להעניק שירותי ביוב לתובע, אין מקום שהנתבעת תמשיך להחזיק בחלקה. מה גם שהתובע גילה דעתו משנת 1996, שברצונו להפסיק את ישיבת הנתבעת בחלקה. 3. אף שקבעתי שהנתבעת הפכה לברת רשות בחלקה, הרי שמעמד זה לא יכול לשמש תעודת חסינות כנגד תביעה לפינוייה או סילוק ידה מהחלקה, חרף השימוש הממושך והנרחב בה. תביעה שיש לראות בה כאמור, הפסקת הרשות מצד התובע. 4. לעניין ההשקעות שביצעה הנתבעת בחלקה, הרי שזה המקרה שבו ראוי להתנות את ביטול הרשיון בפיצוי עבור השקעות אלה, כפי שיפורט בהמשך. לסיכום: הגעתי למסקנה כי במקרה דנן מעמד הנתבעת בחלקה הוא של ברת רשות, רשות שהיא הדירה ולכן ניתן לבטלה. משביטל התובע את הרשות בהגשת תביעה זו [ואף לפני כן עם גילוי דעתו בע"פ לאחר שנת 96] התבטלה הרשות ודין תביעת סילוק היד כנגד הנתבעת, להתקבל. 14. פיצוי הנתבעת בגין פינויה ועקב הפסקת השירות: הלכה פסוקה היא, לפיה פינוי בעקבות ביטול הרשות יכול שיהא מותנה בתנאים שונים. בנסיבות המקרה דנן, בו העיד מנהל הנתבעת כי השקיע במשך שנים בחלקה, בבניית מבנים כולל מפעל שלם, הרי שלא יעלה על הדעת כי לאחר השקעות מרובות אלה, תפונה החלקה ללא פיצוי הנתבעת. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי יש הצדקה לחייב את התובע בתשלום פיצוי לנתבעת בגין ההשקעות שהשקיעה בחלקה, מבלי שהושמעה כלפיה כל מחאה שהיא, תוך ידיעתו והסכמתו של התובע. לעניין זה כתבה פרופ' זלצמן במאמרה: "הלכה פסוקה היא כי בעל רשות המשביח את המקרקעין על ידי הוספת בניה, וזאת תוך ידיעתו הסכמתו של הבעלים, הרי שעם ביטול הרשות על הבעלים לפצותו בסך ההשקעות שהשקיע בהשבחת המקרקעין". [ע"א 515/76 לוי נ' נוימן פ"ד ל"א[2], 127]. "... הצדק מחייב במקרה שכזה כי בר הרשות יפוצה בגובה הערך הנוכחי של השקעותיו, מבלי שיש להפחית מהפיצוי סכום כלשהו בגין השימוש שעשה בדירה במשך השנים [ע"א 463/79 פ"ד ל"ו[4], 403]. ... שתיקת הבעלים וחוסר כל מחאה מצידם יצרה ציפיה אצל המשיב להמשך קיומה של הרשות גם בעתיד, בהסתמך על צפיה זו השקיע המשיב השקעות בנכס ולכן ראוי להתנות את ביטול הרשות בתשלום פיצוי כאמור. [פרופ' זלצמן, שם, עמ' 56-57]. לגופו של עניין: הנתבעת העריכה את שווי השקעותיה בחלקה ב - 360,000 ₪ לפחות, על פי חוו"ד של השמאי מר יצחק לוי שהוגשה מטעמה [נ/3], התובע לא הגיש חוות דעת מטעמו. לאחר עיון בראיות ובחוו"ד שהוגשה, הגעתי למסקנה כי אין בידי לסמוך על הערכת חוו'ד הנתבעת, וזאת מהטעמים הבאים: א. מנהל הנתבעת העיד כי חלק מהמבנים בנה וחלק רק שיפץ, ברם בחוו"ד לא נעשתה הבחנה איזה חלק נבנה ואיזה חלק שופץ, כפי שהעיד המומחה מר לוי יצחק: "ש. אם אומר לך שהנתבע מר פחימה העיד בעמודים 47-48 לפרוטוקול, ... כי לפחות לגבי חלק מהאלמנטים המרכזיים של הבנייה, הוא לא בנה אלא עשה לכל היותר שיפוצים... האם אתה יכול לומר מה היתה ההשפעה של פחימה באלמנטים שאליהם מתייחסת חוות דעתך? ת. לא, מאחר וזה לא מפורט מה הוא השקיע. הערכתי את סך כל המחוברים, ועלות הפינוי של המחוברים. בלי להכנס לאבחנה מי נשא באיזה חלק של העלויות". [פרוטוקול עמ' 62 שורות 1-7- הדגשות שלי א.ג.]. ב. הנתבעת לא הציגה קבלות באשר להשקעות שנעשו בחלקה וחוות דעת שהוגשה מטעם הנתבעת לא נסמכה על קבלות כנ"ל. לאור זאת, ולאור מכלול הנתונים שיש ברשותי; תוך התחשבות במהימנותם, ולאחר שבחנתי את חוות הדעת נראה לי שיש להעמיד את גובה הפיצוי עבור השקעות הנתבעת בחלקה בנסיבות העניין בסך של -.200,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון להיום. 15. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעת לסלק ידה מחלקה 5 בגוש 8936 בקרקע הידועה כ"משבצת שפיים", ולהחזירה לתובע, בכפוף לכך שהתובע ישלם לנתבעת סך של -. 200,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. התשלום יבוצע עם הפינוי והחזרת החזקה. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 01.05.2002, על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן. ג. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של -.20,000 ₪, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. תביעת פינויפינוי