החלטה המבקש (להלן גם, "המערער") הגיש ערעור בתיק ע"פ 3312/08 (להלן "הערעור"), על פסק דינו של ביהמ"ש לתעבורה בחדרה (להלן "בימ"ש קמא"), ואשר ניתן ביום 11.3.08 וכן ההחלטה שניתנה ביום 2.1.08 ע"י כב' השופטת ר. פוקס. המערער הורשע בבימ"ש קמא לאחר שמיעת ראיות בעבירה של נהיגה מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות בניגוד לתקנה 83ב (א) לתקנות התעבורה ונגזר עליו עונש קנס של 350 ₪, (להלן "פסק הדין"). על פסק הדין הנ"ל הגיש ערעור אשר נקבע לשמיעה ביום 23.6.08 שאותו המערער ביקש לדחות בהתאם לבקשתו בתיק בש 2587/08, לכן נדחתה הישיבה ליום 30.6.08. למועד זה הוא לא התייצב. אי לכך ועל יסוד בקשת המשיבה החלטתי לדחות את הערעור בשל אי התייצבותו וזאת מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח חדש], התשמ"ב-1982. המבקש עותר בבקשתו דנן (ב"ש 3033/08) לבטל את פסק הדין וזאת מכמה טעמים: האחד, הזימון נתקבל אצלו מספר ימים לפני הדיון. לטענתו, ביום 25/6/08 הוא קיבל הודעה טלפונית על המועד שנקבע ליום 30.6.08 וביום 27/6/08 קיבל זימון בכתב והיות ולא היה ספק בידו להכין את עצמו לדיון הוא הגיש ביום 1.7.08 (כעולה מהחותמת של ביהמ"ש על הבקשה המקורית שבכתב ידו בב"ש 2934/08), בקשה לדחיית מועד הדיון השני (30.6.08) והוסיף וטען כי הוא "לא מבין מדוע הוא צריך לקבל זימון בפרק זמן כה קצר התראה של מספר ימים" - ראה בש 2934/08. כאמור למרות שזומן כדין הוא בחר שלא להתייצב ואף לא נתן דעתו לכך שבקשתו הוגשה יום לאחר מתן פסק הדין. על הבקשה דנן חולש סעיף 208א לחסד"פ ואשר קובע: "208א. (א) נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על פי בקשת המערער, כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין." לאחר שעיינתי בבקשה וכן בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות שכן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל. ראשית, שוכנעתי שלא קיימת כל סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש. המערער מאשר שידע על מועד הדיון בעוד מועד, (הן טלפונית ביום 25/6/08 והן בכתב ביום 27/6/08), ואף על פי כן הוא לא התייצב. גם אם נלך לשיטתו של המערער ונקבל את טענתו שהוא הגיש את הבקשה לדחיית הדיון יום לפני מועד הדיון הקבוע, קרי, ביום 29.6.08, היה עליו לברר מה עלה בגורל בקשתו. על אף שלא ניתנה החלטה בבקשה דנן שהובאה בפני אחרי מתן פסק הדין, הוא עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיון. עוד יצוין שבבקשתו לא מצאתי כל נימוק שמצדיק את דחיית הדיון. שנית, טענתו של המערער שחוזרת ועולה ושלפיה "לא היה לו זמן" להתכונן לדיון, היות ונודע לו על המועד מספר ימים לפני הדיון, דינה להידחות הן לאור העובדה שהמבקש ידע על מועד הדיון מספר ימים לפני המועד הקבוע, פרק זמן זה סביר לחלוטין שאין בו כדי לפגוע בהגנתו, מה גם קביעת מועדים קרובים לשמיעת הערעור הינה תופעה רצויה ואף מתבקשת, לטעמי והן לאור העובדה שבעבר נעתרתי לבקשת המערער הראשונה ודחיתי את הדיון שהיה קבוע ליום 2/6/08, מכאן שהיה על המערער לצפות ולהניח שהמועד החדש שיקבע יהיה סמוך לו וקרוב אליו ובכל אופן היה עליו להיות מוכן לערעור לא רק במועד שמיעתו אלא אף עם הגשתו. שלישית, לא שוכנעתי שייגרם עיוות דין למבקש, שכן עיון בהודעת הערעור מראה שהמערער מכוון את עיקר טענותיו נגד קביעת ממצאים המבוססת על התרשמות בימ"ש קמא וקביעת מהימנות ובכגון דא, בימ"ש של ערעור מתערב במשורה ורק במקרים חריגים, עוד יש לומר כי פסק דינו של בימ"ש קמא הנו בעיקר מבוסס על תשתית עובדתית שלא היתה נתונה במחלוקת ולפיה החגורה היתה מונחת על כתפו של המערער, אם כי האבזם לא היה מחובר לנקודת העיגון. המחלוקת הייתה משפטית בלבד. מכאן שברי שהמערער עבר את העבירה, שכן אין מספיק במשיכת החגורה והנחתה באופן סתמי מעל גופו, כי הוא נדרש לעגנה ולחברה במקום המיועד לכך, אי לכך סיכויי הערעור הנם קלושים ונמוכים מאוד, לאור זאת דחיית הבקשה דנן אינה יוצרת חשש לגרימת עיוות דין. מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את הבקשה. אי התייצבות לדיוןערעור