תביעה לתשלום יתרת הפרשות לקופת גמל 1. בפנינו תביעה להפרשי שכר, גמול שעות נוספות, יתרת הפרשות לקופת גמל ולביטוח מנהלים, שחרור הכספים בקרן ההשתלמות 'משתלם קרנות נאמנות', פיצויי פיטורין ופיצויי הלנה. 2. בכתב ההגנה נטען: הנתבעת שלמה לתובע את כל התשלומים המגיעים לו עפ"י הסכם השכר שנחתם בין הצדדים ואף מעבר לכך. התובע אינו זכאי לגמול שעות נוספות שכן מכוח תפקידו, מעמדו ואופי עבודתו, לא חל על התובע חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן-חוק שעות עבודה ומנוחה). התובע התפטר מעבודתו ולפיכך הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורין. 3. מטעם התביעה העידו התובע בעצמו ואיריס זנזורי, מנהלת חשבונות מוסמכת וחשבת שכר במקצועה. (להלן:"זנזורי "). מטעם הנתבעת העידו שלמה בנישתי, מנהל הנתבעת (להלן:"בנישתי") ומירי שור, מנהלת החשבונות של הנתבעת (להלן:"שור "). 4. הרקע העובדתי: א. הנתבעת הינה חברה העוסקת ביצור מוצרים מפיברגלס. ב. התובע הועסק אצל הנתבעת, בתפקיד מודליסט, החל מיום 1.4.1992 ועד ליום 21.6.1996, מועד התפטרותו. ג. ביום 10/7/94, נחתם בין הצדדים הסכם שכר (נספח א לתצהיר התובע) (להלן-"ההסכם"). ד. התובע חתם על מכתב התפטרות מיום 21.6.1996 הנושא את התאריך 23.6.1996. (נספה ה' לתצהירו של התובע). ה. הנתבעת לא שיחררה לתובע את קרן ההשתלמות - 'משתלם'. 5. בבסיס המחלוקת בענייננו, עומדת השאלה האם קיימה הנתבעת את ההתחייבות אשר נטלה על עצמה בהסכם מיום 10/7/94. כמו כן, הצדדים חלוקים באשר לזכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, עת התפטר מעבודתו ובאשר לזכאות התובע לשחרור הכספים בקרן "משתלם". לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיונים ובחומר הראיות בתיק ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתינו: 6. באשר לתביעה להפרשי שכר - לגרסת התובע, הוא זכאי להפרשי שכר בגין עבודתו בשירות הנתבעת, שעה שהנתבעת לא עמדה בהתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכם השכר מיום 10/7/94, כך ששכרו של התובע בפועל היה נמוך מזה שסוכם עליו בהסכם. לגרסת הנתבעת, היא עמדה בכל התחייבויותיה עפ"י ההסכם ואף שילמה לתובע סכומים מעבר למתחייב על ידה. על מנת לבחון את השאלה האם שולם לתובע שכרו כמתחייב בהסכם השכר מיום 10/7/94, יש לעמוד תחילה על תנאי השכר, כפי שנקבעו בהסכם הנ"ל. בהסכם השכר, אשר נחתם בין הצדדים ביום 10/7/94, נרשם כדלקמן: " ... מתאריך 1/7/94 המשכורת שלי תהיה 7,000 ש"ח נטו. כאשר הסכום מורכב מהנטו + ההפרשות לביטוח מנהלים + קרן השתלמות דהיינו אם סה"כ ההפרשות יהיו 1,000 ש"ח הנטו יהיה עוד 6,000 ש"ח. המשכורת אינה כוללת שעות נוספות מעבר ל-9 שעות עבודה המתחייבות מיום עבודה רגיל + 1 שעה נוספת רגילה. כל שעה מעבר ל-9 שעות תשולם נקי לפי 30 ש"ח והמיסים ישולמו ע"י המעביד". נראה, אפוא, כי לשון ההסכם הינה ברורה ופשוטה ולפיה התחייבה הנתבעת לשלם לתובע שכר נטו בסך של 7,000 ש"ח, כאשר הסכום הנ"ל כולל הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. ואולם, לגרסת התובע, טעתה הנתבעת בחישוב שכר הנטו, שעה שלצורך החישוב, הביאה בחשבון את התשלומים שעניינם: חלקו של המעביד בהפרשות לביטוח מנהלים, תשלום בגין 'רכב', הפרשות לביטוח ב'שלווה' וחלקו של העובד בהפרשות לקופות הגמל, ובכך הקטינה, לטענתו, את שכר הנטו לו היה זכאי על פי ההסכם. המחלוקת, בין הצדדים, אם כן, נסבה על השאלה מהם התשלומים אותם יש לקחת בחשבון לצורך חישוב שכר הנטו לו זכאי התובע. להלן נבחן באשר לכל תשלום בנפרד, האם עלה בידי התובע להוכיח כי תשלום זה או אחר נלקח בחשבון ע"י הנתבעת בחישוב שכר הנטו, כאשר תשובה חיובית לשאלה זו תביא אותנו לבחינת השאלה האם היה מקום להביא בחשבון, לצורך חישוב שכר הנטו, את התשלומים הנ"ל. באשר לתשלום בגין חלקו של המעביד בהפרשות לביטוח מנהלים - לגרסת הנתבעת, בחישוב שכר הנטו של התובע, מעולם לא נוכה תשלום בגין הפרשות חלקו של המעביד לביטוח מנהלים. בנסיבות העניין, גרסת התובע לפיה חלקו של המעביד בקרן הפיצויים חושב בסכום הנטו לא נתמכת בראייה כלשהי ועל כן אין מקום לקבלה. דווקא גרסת הנתבעת, לפיה תשלום בגין הפרשות חלקו של המעביד לביטוח מנהלים כלל לא נלקח בחשבון בעת חישוב שכר הנטו לו זכאי התובע, נתמכת ברישום בתלושי השכר של התובע שהוצגו בתיק, שם אין כל איזכור לניכוי הפרשות בגין חלקו של המעביד לביטוח מנהלים. אשר על כן, משלא הוכח בפנינו כי תשלום בגין הפרשות חלקו של המעביד לביטוח מנהלים נוכה משכר הנטו של התובע, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם היה מקום לניכוי התשלום הנ"ל. באשר לתשלום בגין הפרשות לביטוח "שלווה" - לגרסת הנתבעת, גם תשלום בגין רכיב זה מעולם לא הובא בחשבון בחישוב שכר הנטו של התובע. גם לעניין תשלום זה, גרסת הנתבעת נתמכת ברישום בתלושי השכר שהוצגו בתיק, מהם עולה שמעולם לא הופרשו כספים משכר הנטו של התובע לבטוח ב"שלווה". לפיכך, משלא עלה בידי התובע להוכיח ניכוי התשלום הנ"ל משכר הנטו לו היה זכאי, הרי שאין עוד צורך לדון בשאלה האם יש לנכות תשלום כאמור משכר הנטו של התובע. באשר לתשלום בגין 'רכב' - אין חולק בענייננו כי תשלום בגין רכב נלקח בחשבון לצורך חישוב שכר הנטו של התובע. לגרסת התובע, בהתאם להסכם השכר שנחתם בין הצדדים, אין מקום להביא בחשבון, בחישוב שכר הנטו, את הרכיב שעניינו 'רכב'. לגרסת הנתבעת, התשלומים והסכומים ששולמו לתובע בגין רכב, היו קבועים, ללא קשר להוצאות רכב בפועל שהיו לתובע, ולפיכך, לטענתה, יש לראות בתשלומים אלה חלק משכרו של התובע ויש להביאם בחשבון בחישוב שכר הנטו לו זכאי התובע. השאלה, אם כן, הנשאלת כאן הינה האם הייתה רשאית הנתבעת לראות בתשלום בגין 'רכב' כחלק משכר הנטו של התובע, עליו סוכם בין הצדדים, קרי, האם ניתן לראות בשכרו של התובע 'שכר כולל' אשר כולל בתוכו גם את רכיב השכר שעניינו 'רכב'. סבורים אנו כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. כעולה מחומר הראיות בתיק, הצדדים סיכמו על 'שכר נטו' בסך של 7,000 ש"ח ללא שצויין דבר לעניין תשלום בגין 'רכב'. פרשנות נכונה ללשון ההסכם בענייננו תהא כזו אשר לפיה יהיה זכאי התובע לשכר של 7,000 ש"ח נטו ולא מעבר לכך, כאשר סכום זה כולל תשלומים שונים, לרבות תשלום בגין 'רכב'. אף התנהגות התובע, עובר לחתימת ההסכם, מחזקת את המסקנה אליה הגענו בדבר הכללת תשלום הרכב בשכר היסוד של התובע. התובע טרח לציין בהסכם, באופן מפורש, כי השכר נטו שסוכם עליו אינו כולל תשלום בגין שעות נוספות ואולם לא ציין הוראה דומה לגבי התשלום שעניינו רכב ויש להניח ש'שכח' לעשות כן, משום שסבר כי התשלום בגין רכב הינו חלק משכר הנטו הכולל עליו סוכם בין הצדדים. יש לזכור כי התשלום בגין 'רכב' היה ידוע לתובע במעמד חתימת ההסכם, שהרי רכיב זה צוין בתלושי השכר שקיבל התובע במהלך תקופת עבודתו עובר לחתימת ההסכם. לפיכך, לאור האמור, אנו קובעים כי השכר בסך 7,000 ש"ח נטו, כפי שנקבע בהסכם, כולל גם את התשלום שעניינו 'רכב'. ראוי לציין, כי הפסיקה מכירה בתשלום 'שכר כולל', ואף נפסק כבר כי "... מותר להסכים עם עובד המתקבל לעבודה על "שכר כולל", הכולל בתוכו הוצאות נסיעה ...". (ר' דב"ע שן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום, פד"ע כג' 45). אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבעת הייתה רשאית לכלול את התשלום בגין 'רכב' בחישוב שכר הנטו לו זכאי התובע. באשר לתשלום חלקו של העובד בהפרשות לקופות גמל - אין חולק בענייננו כי תשלום זה נילקח בחשבון בחישוב שכר הנטו לו זכאי התובע. ואולם, לגרסת התובע, לא היה מקום לצרף לסך של 7,000 ש"ח נטו שסוכם עליו בין הצדדים גם את חלקו של העובד בהפרשות לקופות הגמל, שכן בחישוב כאמור הקטינה הנתבעת את יתרת הנטו לתשלום לידי התובע. אין לקבל טענה זו. בהסכם השכר הסכימו הצדדים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הפרשות העובד לקופות הגמל ישולמו מתוך הסכום של 7,000 ש"ח. מעבר לזאת, יש לציין כי אין שום הבדל מהותי מבחינת השכר נטו, אם נותנים לעובד סכום כסף והוא משלם את חלקו בקרנות או אם המעביד משלם חלק זה על חשבון העובד ומשלם לו את היתרה, כפי שהיה בענייננו. אשר על כן, אנו קובעים, כי הנתבעת הייתה רשאית לנכות ההפרשות הנ"ל מסכום הנטו שסוכם בין הצדדים, וזאת בהתאם לאמור בהסכם השכר מיום 10/7/94. לסיכום, משלא הוכח בפנינו כי בחישוב שכר הנטו של התובע, נוכה תשלום בגין הפרשות חלקו של המעביד לביטוח מנהלים ו/או בגין הפרשות לביטוח "שלווה ולאור קביעתנו לעיל כי הנתבעת הייתה רשאית לכלול את התשלום בגין 'רכב' בשכר הנטו עליו סוכם וכן כי הנתבעת הייתה רשאית לנכות את חלקו של העובד בהפרשות לקופות גמל משכר הנטו, הרי שנשמט הבסיס לתביעת התובע להפרשי שכר ודין התביעה בגין רכיב זה להידחות. 7. באשר לתביעה לגמול שעות נוספות: לעניין רכיב זה של התביעה עולות שתי שאלות. האחת, עניינה בשאלה בדבר גובה התשלום לו זכאי התובע בגין שעת עבודה נוספת והשנייה, עניינה בשאלה האם הנתבעת שילמה לתובע את מלוא התמורה המגיעה לו בגין עבודה בשעות נוספות. נבחן, תחילה, מהו גובה התשלום שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין שעת עבודה נוספת. אין חולק בענייננו כי בהסכם השכר מיום 10/7/94 נקבעה זכאותו של התובע לתשלום גמול שעות נוספות באופן כזה שמעבר לשעת העבודה התשיעית יקבל התובע סך של 30 ש"ח נטו בגין כל שעת עבודה נוספת. לגרסת התובע, אין לראות בתעריף הקבוע בהסכם השכר תעריף מחייב וזאת מן הטעם שתעריף שעות עבודה בשעות נוספות צריך להיות עפ"י הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, שהינו חוק קוגנטי הבא להבטיח לעובדים מינימום של תנאי עבודה. לטענתו, הגמול בגין שעות נוספות, כפי שנקבע בהסכם השכר, הינו נמוך מהגמול שמשתלם לו בעבור שעת עבודה רגילה וזאת בניגוד להוראות החוק הקובעות כי תעריף שעת עבודה בשעות נוספות אסור שיהא נמוך מתעריף שעת עבודה רגילה. אין לקבל טענה זו. כעולה מחומר הראיות בתיק, וכפי שקבענו בפסק הדין דלעיל, שכרו של התובע שולם לו במתכונת של 'שכר כולל', ולא במתכונת של שכר לפי שעה. לפיכך, אין מקום בענייננו לגזור את שכרו של התובע בגין שעת עבודה רגילה מחישובי השכר הכולל שערכה הנתבעת ולפיכך אין לראות בהוראה בהסכם השכר, לעניין הגמול בגין שעות עבודה נוספות, הוראה העומדת בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה. אשר על כן, עת המדובר בענייננו בתשלום 'שכר כולל', אנו קובעים כי לא הייתה כל מניעה שהצדדים יסכימו בינהם על גמול שעות נוספות בסך של 30 ש"ח נטו לשעה. כעת, משקבענו כי התשלום לו זכאי התובע בגין שעת עבודה נוספת הינו בסך של 30 ש"ח נטו, לא נותר לנו אלא לבחון האם קיבל התובע את מלוא התמורה לה היה זכאי בגין עבודתו בשעות נוספות. לגרסת התובע, בהתאם להסכם השכר, שכרו בגין שעות עבודה רגילות הינו עבור יום עבודה רגיל בין 9 שעות, כאשר כל תשלום ששולם בגין שעות נוספות אין להכלילו בגדר שכר הנטו עליו הוסם בהסכם השכר. אין לקבל טענה זו. בהסכם השכר נקבע באופן מפורש כי "... המשכורת אינה כוללת שעות נוספות מעבר ל-9 שעות עבודה המתחייבות מיום עבודה רגיל + 1 שעה נוספת רגילה. כל שעה מעבר ל-9 שעות תשולם נקי לפי 30 ש"ח והמיסים ישולמו ע"י המעביד" (הדגשה שלי ו.ס.). בהסכם, אם כן, נאמר בפירוש כי בכל יום עבודה יעבוד התובע שעה נוספת רגילה אשר תילקח בחשבון בחישוב המשכורת נטו, דבר המלמד כי הצדדים התכוונו שהתובע יעבוד שעה נוספת כל יום אשר תילקח בחשבון בחישוב השכר נטו, כפי שאכן צויין מדי חודש בסעיף 08 לתלושי השכר. לפיכך, הנתבעת שילמה לתובע את כל שהגיע לו בגין שעות נוספות ודין רכיב זה של התביעה להידחות. 8. באשר לזכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורין: אין חולק בענייננו כי התובע התפטר מעבודתו בשירות הנתבעת. לגרסת התובע, כעולה מתצהירו, הסיבה להתפטרותו נעוצה בכך שהנתבעת לא קיימה עימו את הסכם השכר שנחתם בין הצדדים, ולפיכך, לטענתו, יש לראות בנסיבות התפטרותו נסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורין, וזאת בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963 (להלן:"חוק פיצויי פיטורין"). עם זאת, גרסת התובע, כפי שהובאה בתצהירו, נסתרה בחקירתו הנגדית בבית הדין שם מסר התובע: "התפטרתי מכיוון שקיבלתי הצעה ממעצב אוטובוסים לעבודה חדשה ... (ר' עמ' 1 לפרוטוקול). גם בהמשך חקירתו הנגדית, לשאלת ב"כ הנתבעת, האם עזב כי קיבל תנאים יותר טובים אצל המעצב שהוא עובד כעת, השיב התובע: "כן". (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). לאור עדות זו, ממנה עולה כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת בשל הצעת עבודה בתנאים טובים יותר ולאור קביעתנו בפסק הדין דלעיל כי הנתבעת פעלה בהתאם להתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכם השכר, הרי שאין עוד מקום לקבל גרסת התובע לעניין התפטרות בשל הרעה מוחשית בתנאי ואנו קובעים כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, עת התפטר מעבודתו, בנסיבות שאינן מזכות אותו בתשלום פיצויים כאמור. 9. באשר לתביעה להשבת הכספים שנצטברו בקרן השתלמות "משתלם": התובע עותר להשבת הסכומים השייכים לו והמצויים בקרן ההשתלמות 'משתלם'. בנישתי הסביר בעדותו בבית הדין "לא שחררתי עד היום את קרן ההשתלמות כי אני מחזיק אותה כנגד תביעה שתבעתי את התובע". (ר' בעמ' 15 לפרוטוקול). בנסיבות העניין, עת מדובר בסכומים השייכים לתובע, אין לקבל את הסבר בנישתי לאי שחרור הכספים ואנו קובעים כי התובע זכאי לקבל את כל הסכומים שנצברו בקרן ההשתלמות הנ"ל. 10. אשר על כן, אנו מורים לנתבעת לשחרר לידי התובע את כספי קרן ההשתלמות שנצטברו בקרן "משתלם" כמפורט בסעיף 9 לעיל וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. יתר תביעותיו של התובע - נדחות. 11. לאור תוצאות פסק הדין, יישא התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. נ.צ. משה שמר ורדה סמט - שופטתקופות גמל