סגנית הנשיא אלישבע ברק המערער נפגע בתאונה ביום 25.7.1991. אין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה. השאלה היא אם הוא זכאי לדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו לדמי פגיעה מאחר ולא נמצא שהוא היה רשום כעובד עצמאי ולא נתקיימו בו תנאי סעיף 33(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ה'תשמ"ד-1984 (הוא סעיף 77(א) לנוסח דהיום, היינו, לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ה'תשנ"ה-1995), הקובע כי תנאי לגמלה לעובד עצמאי הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם. העובדות וטענות המערער דרגת אי הכושר האחרונה שנקבעה למערער בענף נכות כללית היא 100% לצמיתות. בנוסף מקבל המערער קצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 100% מחודש אוקטובר 1992. עולה מטענות המערער כי עובר לתאונה הוא עסק במקצועו כקבלן בניין ונרשם כעצמאי אצל שלטונות מע"מ, מס ההכנסה והמוסד לביטוח לאומי. זאת עשה באמצעות מנהל החשבונות שלו, מר איתן מטלון. המערער אף חתם על הטפסים הדרושים. מעדויות מר מטלון, מנהל החשבונות, בעדותו הראשית בתצהיר ובחקירתו הנגדית עולה, כי המערער היה שכיר בחברה שבבעלותו. אז היה מבוטח כשכיר. חברה זו הפסיקה את פעילותה באפריל, 1991. לאחר זאת החל המערער לעבוד כנהג מונית עצמאי. אותה עת רשם מר מטלון את המערער כעוסק מורשה. מר מטלון העיד כי שלח טופס פתיחת תיק כעצמאי עבור המערער למוסד לבטוח לאומי בסמוך לפתיחת תיקו של המערער במשרדי מע"מ. פתיחת התיק במע"מ היתה בחודש אפריל 1991 ואילו הטפסים למוסד לביטוח לאומי נשלחו כחודש לאחר מכן. על פי עדותו הוא מורגל במילוי טפסים אלו. הוא שולחם בדרך כלל בדואר רגיל ואין תקלות. לאחר התאונה התברר לו שלא נפתח תיק במוסד לביטוח לאומי ועל כן שלח לדבריו טפסים נוספים. אלו התקבלו בסניף המוסד לביטוח לאומי ביום 17.11.1991. מר מטלון שלח טפסים נוספים. בית הדין האזורי בתל אביב בפסק דינו הראשון בעניינו של המערער (השופט ר' כהן בתב"ע נג/268-0) לא נתן אמון בדברי מר מטלון באשר לדבריו היתה סתירה בדברי מר מטלון אשר כתב בתצהיר שהמערער קבלן בנין שעה שאז החל לעבוד כנהג מונית. לאחר קביעה זו הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לקבל דמי פגיעה מטעמי צדק. בקשתו נדחתה על ידי המוסד ב 17.2.94, ועל החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין האזורי בתל אביב. השופט ר' כהן כדן יחיד (נד/ 927-0) בפסק דינו השני בעניינו של המערער בחן את משמעות המילה 'נבצר' שבתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) ה'תשנ"ה - 1975, וקבע כי - כעולה מפסק הדין בתיק נג/ 268-0 התובע היה רשום, בעבר, כעצמאי במוסד לביטוח הלאומי... כלומר הנה לנו ידיעתו על הצורך להרשם. ועוד. גם אם מדובר היה באי-ידיעה, הרי שמפסיקת בית הדין הארצי עולה שהשלכת האשם לפתחו של מר מטלון - אין בה משום אי ידיעה (ראה העובדות בדב"ע מח/ 102-0 הנ"ל, גם שם נטען על ידי התובעת שמנהל החשבונות הוא שהטעה אותה) ונפסק שאי ידיעה, טעות, שיכחה וכיו"צ אינם בגדר 'נבצר'. לפיכך, יש לקבוע שהתובע לא השכיל להוכיח כי 'נבצר' ממנו להרשם במועד - ומשום כך לא הוכיח את התנאי העיקרי הדרוש לצורך בחינת זכאותו להענקה מטעמי צדק. סוף דבר: משהלכה היא שלדיבור 'נבצר' בתקנה 3 לתקנות אין לתת פירוש מרחיב ולאור העובדות שפורטו לעיל קבענו שאין לראות את התובע כמי ש'נבצר' ממנו למלא אחר המוטל עליו כדי להרשם - הרי דין התביעה להידחות כאשר לא הוכח קיומם של התנאים להענקה מטעמי צדק, תנאים שאין בילתם לצורך הקניית הזכאות.   המסגרת הנורמטיבית והחלתה על המקרה שבפנינו בחינת הזכות לזכאות מן הצדק צריכה להיעשות לפי נסיבות כל מקרה. על כן ערעורו של המערער נסוב הן על נסיבות אלו, כפי שתוארו בפסק הדין הראשון בעניינו (תב"ע נג/ 268-0) והן על פסק הדין השני (נד/ 927-0), בו נסוב הדיון בשאלת פרשנות סעיף 198א' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) ה'תשכ"ח - 1968 (סעיף 387 לחוק מתשנ"ה) ובתקנותיו (תקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) ה'תשנ"ה - 1975). זו לשונו של סעיף 387 שכותרתו היא מתן הענקה והוא מצוי בפרק יז: הענקות: : המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגימלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בכלל אחת מאלה: ... (3) אי מילוי חובת רישום לפי סעיף 33..."   תקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), ה'תשל"ה-1975 מתייחס לנפגעי עבודה שלא נרשמו כנדרש בסעיף 77 הנוכחי. סימן ב' לתקנות מכונה: הצידוק למתן הענקה.   "בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק [סעיף 77 דהיום - א.ב.] או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה: ............... (10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה   הסתירות בדברי מר מטלון לא נראים לי, בבוחני את העדויות, כנימוק להטלת ספק בעצם דבריו באשר למשלוח הטפסים, ועל כל פנים באשר לכך שהמערער פנה אליו על מנת שיעשה הכל למען רישומו כעצמאי בעל הרשויות הרלוונטיות. סעיף 77(א) לנוסח דהיום הקובע את חובת הביטוח בגין פגיעות בעבודה נמצא בפרק ה' שכותרתו: ביטוח נפגעי עבודה, בסימן א': מבוטחים ותנאים לביטוח. כותרת הסעיף היא חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה, וזו לשונו: 77(א) לגבי עובד עצמאי, תנאי לגמלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם.   יש לבחון כל מקרה לגופו. פקיד התביעות ממלא תפקיד מעין שיפוטי ועליו להפעיל שיקול דעת. אין הוא רשאי לפעול בצורה טכנית שאם לא תאמר כן, ניתן היה להפעיל מחשב תחתיו. אסור לו לפקיד התביעות שלא להפעיל את שיקול דעתו (ראה לעניין זה את שכתבתי בעב"ל 132/99 גבריאל ונונו - שירות התעסוקה, המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם). נראה לי שבמקרה הנוכחי די לנו בסעיף האמור על מנת לזכות את המערער. המערער היה ערב התאונה בתקופת מעבר. הוא היה שכיר ומבוטח והפך לעצמאי. הוא הורה, כפי שנוהג כל אדם סביר, למנהל החשבונות שלו לשלוח את הטפסים לכל רשויות המס. נראה לי על כן שניתן לאמר במקרה הנוכחי שהוא עשה את המוטל עליו כדי להירשם, כפי שאדם סביר בתקופת המעבר בין שתי משרות היה נוהג. הוא גם היה מבוטח כעצמאי בטרם הפך לשכיר. על כן נראה לי שדי בכך על מנת לזכותו בגמלה. מעבר לכך, אילו סבר פקיד התביעות שלא די בכך הוא צריך היה לשקול הענקה מטעמי צדק.   מהנימוקים הללו כולם נראה לי שגם על פי לשון החוק וגם על פי כללי הענקה מחמת צדק היה על פקיד התביעות במקרה הנוכחי שלא לדחות את תביעתו של המערער לדמי פגיעה. השופט יגאל פליטמן   1. על פי סעיף 77 לחוק - תנאי לתשלום גימלת נפגעי עבודה לעובד עצמאי הינו - "שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם".   תכלית אותה הוראה מחייבת הרישום הינה - חיובו של המבוטח, העובד העצמאי, בתשלום דמי הביטוח. חוק הביטוח הלאומי הוא החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו; תכליתו - "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה… לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק" (דב"ע נז/150-0 מוזס - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לב עמ' 102, 117-116). לקיום אותה התכלית הוטלה חובת הרישום על המבוטח העצמאי. על מנת שהיא אפשר לחייבו כאמור, בתשלום דמי ביטוח וזאת ללא קשר לשאלה האם הוא יהנה מגימלה כלשהי על פי החוק. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מן הביטוח האישי, ולפיו - "דמי הביטוח משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גימלה מדור לדור" (דב"ע בנ/22-0 המוסד לביטוח לאומי - גליק פד"ע כב 161, 167).   2. משקיום תכליתו הסוציאלית של החוק, תלוי ברישומו של המערער במוסד כעצמאי ובתשלום דמי ביטוח בגין זאת, ומשהמערער לא נרשם במוסד כעובד עצמאי ולא עשה את המוטל עליו כדי להרשם כנדרש בסעיף 77 לחוק וממילא לכן לא שילם דמי ביטוח - אזי בכך הוא פגע "בנזקקים לגימלת נפגעי עבודה בכך שלא שילם דמי ביטוח לנפגעי עבודה, בנזקקים לביטוח נכות כללית בכך שלא שילם דמי ביטוח נכות, בזקנים ובשאירים בכך שלא שילם דמי ביטוח זיקנה ושאירים, באמהות ובילדים, בכך שלא שילם דמי ביטוח אמהות וילדים" (דב"ע נז/150-0 הנ"ל). הוכחה, כי כאלה הם הדברים מוצגת אל מול עינינו בימים אלה, משבעטיו של החסר בדמי ביטוח לאבטלה כתוצאה מריבוי המובטלים מבקש משרד האוצר להקשיח את תנאי קבלת דמי האבטלה ולצמצם את מעגל הזכאים לאותה הגימלה.   משאלה הם הדברים, אין המערער יכול לבוא בדיעבד ולטעון ולומר לאחר קרות המקרה המזכה בגימלה: "אני אמנם את חובתי החוקית שבלעדיה אין קיום לחוק - לא מלאתי, אבל את הגימלה תשלמו לי בכל זאת, כי כיום אני נכון לשלם את דמי הביטוח שהיה עלי לשלם משכבר."   3. בנסיבות המקרה שלפנינו, הוחלט בתביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שארעה לו ביום 25.7.91, כי אותה תביעה ראויה להידחות משהוא לא מלא אחר חובת הרישום על-פי סעיף 77 לחוק. על טעמו של אותו סעיף הרחבנו הדיבור לעיל.   לאחר שאותה תביעה נדחתה, תחילה על-ידי המוסד ביום 12.2.94, היא נדחתה לאחר מכן גם על-פי פסק דינו של בית הדין האזורי (תיק נג/268-0 מיום 22.8.93). באותו פסק דין נאמר, כי גירסת המערער לפיה - מנהל החשבונות שלו, איתן מטלון, עשה המוטל עליו כדי לרשמו כעצמאי ראויה להידחות מכל וכל. ובלשונו הברורה של פסק הדין: "ראוי לומר שמר מטלון הרבה להשיב באופן כללי, ניכר עליו שאינו זוכר פרטים לאשורם ומנסה בדיעבד לתקנם - התרשמתי שאין לסמוך על עדותו אשר אינה מהימנה". ובהמשך לדברים נאמר - "העדות הנ"ל והמשכה מעידים כמאה עדים שאין ליתן כל אמון בעדות מר מטלון, ובעוד זו לי פעם ראשונה - שמהסס אני אם לא זה המקרה שבו יש לקבוע שהעד לא העיד אמת". בסיפא של פסק הדין נכתב - "לא זו בלבד שאם נתעלם מעדות מר מטלון - אין כל הוכחה מצד התובע שעשה כל הנדרש כדי להירשם כעצמאי - אלא שהוכח פוזיטיבית, כי התעסקותו של התובע היא כנהג מונית מאפריל 1991 ולא קבלן המבצע עבודות בניה!!! - כאמור בתביעה או בתצהירו של התובע".   לאור זאת נדחתה התביעה.   על אותו פסק דין לא הוגש ערעור והוא היה לפסק דין חלוט.   4. משזוהי התשתית העובדתית שבהסתמך עליה נדחתה התביעה - אין בית דין זה כערכאת ערעור שאינה שומעת עדויות, ובהליך ערעורי על פסק דין לגבי תביעה שעילתה אינה נוגעת לזכאות לדמי פגיעה על פי חוק, ולמעלה מ-8 שנים לאחר שנשמעו העדויות בבית הדין האזורי וניתן לאורן פסק דין חלוט כפי שצוטט - יכול לבוא ולומר את אשר נאמר על ידי חברתי, סגנית הנשיא א' ברק, כי "הסתירות בדברי מר מטלון לא נראות לי בבוחני את העדויות", וכי "נראה לי על כן שניתן לאמר במקרה הנוכחי שהוא (המערער) עשה את המוטל עליו כדי להרשם כפי שאדם סביר בתקופת המעבר בין שתי משרות היה נוהג". אמירה זו חורגת אפילו מרשימת העובדות המוסכמות אליהן הגיעו הצדדים בתביעה שעילתה הענקה מטעמי צדק, ושלפיהן, לא היתה כל מחלוקת, כי המערער "לא עשה את המוטל עליו כדי להרשם" כדרישת סעיף 77 לחוק, כפי שנפסק בפסק דינו החלוט של בית הדין האזורי. המחלוקת בין הצדדים במקרה שלפנינו נסבה אך ורק על שאלת זכאות המערער לגימלה על פי הוראות הדין בדבר הענקה מטעמי צדק, לאחר שתביעתו בעילה זו - נדחתה על ידי המוסד תחילה ובית הדין האזורי לאחריו.   5. כאמור, התביעה מושא הערעור שבפנינו הינה תביעתו של המערער "להעניק לו דמי פגיעה מטעמי צדק". בית הדין האזורי בפסק דינו, דחה את תביעתו של המערער בעילה זו מהטעם, "שהתובע לא השכיל להוכיח, כי נבצר ממנו להרשם במועד - ומשום כך לא הוכיח את התנאי העיקרי הדרוש לצורך בחינת זכאותו להענקה מטעמי צדק".   6. פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר לענין זה מטעמיו.   על פי תקנה 3 לתקנות הענקות מטעמי צדק, מתן הענקה על פי אחת הנסיבות המנויות בתקנה מותנה בקיום התנאי המקדמי, לפיו - "נבצר מהמבוטח למלא אחר חובת הרישום לפי סעיף 33 (סעיף 77 לחוק בנוסחו כיום - י.פ.) לחוק, או לשלם דמי ביטוח". תכלית אותה הוראה הינה, ליתן גימלה לאותו מבוטח שאמנם לא נרשם כעובד עצמאי ולא עשה את המוטל עליו כדי להרשם ככזה על פי סעיף 77 לחוק, אולם זאת מאחר שנבצר ממנו למלא אחר חובת הרישום כאמור. במקרה שכזה, חרף הוראת הדין, יהא אותו מבוטח זכאי למענק ששיעורו כשיעור דמי הפגיעה שהיה מקבל אילו נרשם כדין, וזאת על פי הוראת תקנה 8 לתקנות. לענין אותה "הנבצרות" מלהרשם, נפסק, כי משמעותה שנסיבה אוביקטיבית להבדיל מאי ידיעה, טעות או שכחה מנעו מהמבוטח לקיים את חובת הרישום. (דב"ע מח/150-0 פלבינסקי - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' עמ' 32, 34).   בנסיבות המקרה שלפנינו נקבע בפסק הדין האזורי, כי המערער ש"היה רשום בעבר כעצמאי במוסד לביטוח לאומי" ידע מראש על חובת הרישום, ואפילו הוא לא היה מודע לכך אין הוא יכול להשליך את האשמה על אי רישומו לפיתחו של מר מטלון, שעה שסיבות אי רישום תלויות בו עצמו. (דב"ע נה/184-0 בדרה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)); אין מקום להתערבותנו בקביעות אלה ועל פיהן בדין נדחתה התביעה.   7. באמור לא סגי שכן הזכאות למתן הענקה על פי התקנות סויגה בשני סייגים נוספים:   א. על פי תקנה 21 - "הענקה תינתן אם הוגשה בקשה להענקה תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה לגימלה או מהיום שבו דחה המוסד את התביעה לגימלה".   ב. בעניינינו - עילת התביעה קמה למערער ביום קרות התאונה, דהיינו ב-25.7.91, תביעתו לתשלום דמי פגיעה נדחתה במכתב רשום מיום 12.2.92, ואילו תביעתו למוסד להענקה מטעמי צדק הוגשה רק ב-14.9.93 (רשימת העובדות המוסכמות אליהן הגיעו הצדדים בבית הדין האזורי).   משאלה הן העובדות, ראויה בקשת ההענקה להידחות בשל האיחור של למעלה מחצי שנה בהגשתה.   ג. על פי תקנה 22 לענין תשלום למפרע - "לא תשולם הענקה מעבר לתקופה העולה על שניים עשר חודשים מהאחד בחודש שבו הוגשה הבקשה להענקה". על-פי תקנה 8 - שעור הענקה לדמי פגיעה למבקש הענקה הינו - כדמי הפגיעה שהיו משתלמים לו אילו היה זכאי לפי פרק ג' לחוק. אילו היה המערער זכאי לדמי פגיעה על פי חוק - תקופת זכאותו היתה מוגבלת על פי סעיף 93 לחוק, עד ל- 182 יום לאחר קרות התאונה.   משהתאונה ארעה ביום 25.7.91, תקופת זכאות המערער לדמי פגיעה אילו הוא היה זכאי להם על-פי חוק, היתה מסתיימת ביום 22.1.92. משעל פי תקנה 22, מוגבלת הזכאות למפרע של המערער להענקה כדמי פגיעה ליום 15.9.92 ואילך, בגין הבקשה שהגיש ב-14.9.93 ומשהזכאות לדמי פגיעה לו היה המערער זכאי על פי דין לתשלומם הסתיימה ביום 22.1.92 - אין המערער זכאי להענקה כדמי פגיעה גם על פי תקנה 22 לתקנות.   8.                 לאור האמור ראוי הערעור לדעתי להידחות ללא צו להוצאות.   השופט עמירם רבינוביץ   אני מצטרף לדעתו של השופט יגאל פליטמן.   נציג ציבור ע' ירקוני   אני מצטרף לדעתו של השופט יגאל פליטמן.   סוף דבר הערעור נדחה כאמור בפסק דינו של השופט יגאל פליטמן. אין צו להוצאות.   הענקה מטעמי צדקדמי פגיעה