רשלנות מקצועית של עורך דין - אי בקשת צו עיקול א. מבוא: האם עקב אי-בקשת וקבלת צו עיקול על מיטלטלין גרם עו"ד שהפר חובתו המקצועית לעשות כן, לאבדן זכויות אישה בדירה במסגרת סכסוך גירושין, ובכך גרם לה נזק כספי של מעל מליון ₪? שאלה קשה זו של קשר סיבתי בין אירוע קטן בהיקפו ובחשיבותו לבין נזק גדול, שאלה של הממלכה שאבדה עקב נפילת פרסת סוס, היא המתעוררת בפני במשפט זה. כפי שאפרט בהמשך פסק הדין, לאבדן זכויות התובעת (אם אמנם היו לה זכויות אלה והדבר בספק) סיבות שכולן מונחות לפתחה שלה. הוצאת המיטלטלין מהדירה לא גרמה לכל אבדן זכויות. הייתה לתובעת חזקה יחד עם בעלה בדירה הרשומה על שם גיסה, אחי בעלה, מכוח רשות, חזקה שהופסקה על ידי פירוק מתקני הדירה באופן חד צדדי על ידי הבעל או מי מטעמו. ביטול החזקה והפסקתה ללא הודעה מוקדמת, ושלא בהסכמה יכולה לעורר עילות תביעה להשבת החזקה או לפיצויים בשל דרך הביטול, ללא הודעה מוקדמת. כל אלה עילות נגד הבעלים או נגד בעלה של התובעת, אך אינן עילות נגד עורך הדין הנתבע. והחשוב מכל - התובעת לא איבדה דבר מזכויותיה במהלך זה שנעשה נגדה. לאחר ביטול הרשות והפינוי שנעשה אמנם בצורה חד צדדית וכואבת כמתואר על ידי התובעת, דאג בעלה, לפי חובתו, למדור לתובעת ולילדים בדירה שכורה ברח' ישורון 15 הוד השרון, שהועמדה לרשות הנתבעת באותו יום (ע' 5 לפרוטוקול מיום 27/10/02 שורות 19-28 ). הפרת המובטח על ידי עורך הדין הנתבע ואי הוצאת הצו לא גרמה לתובעת כל נזק, לא במישרין ולא בעקיפין. פעולות עורך הדין היו רקע למקרה אולם בשום פנים לא היו סיבה לתוצאה הנטענת, אבדן הדירה או אפשרות לקבלת פיצוי בגינה. כפי שנאמר בפסיקה האנגלית באופן המתאים למקרה הנוכחי: "The argument in the old fable in which the loss of a kingdom is traced back to an originating and ultimate cause in the loss of a single nail from a horse's shoe does not commend itself to me as adaptable to this case" NORISS V MOSS [1954] 1 W.L.R 346, 351. ב. עובדות המקרה: במסגרת סכסוך גירושין בין התובעת ובעלה, התבקש הנתבע להטיל עיקול על מטלטלי התובעת כדי למנוע תפיסתם על ידי הבעל. הנתבע לא עשה זאת, ואף הודה בדבר בפני בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין. כתוצאה מכך הורשע בעבירת משמעת. ההרשעה העולה ממסמכי בית הדין שצורפו לתיק שבפני הכוללות הודאת בעל דין בהתנהגות בלתי מקצועית בעת טיפולו בתובעת. ניתן איפוא לקבוע את העובדות הבאות העולות מהרשעתו של הנתבע 1 בתיק בד"מ (ת"א) 124/97 שהתקבל לאחר שהוגשה בקשה מיוחדת לצירוף מסמכים אלו. החלק שהתקבל הוא החלק הכולל את הודאת הנאשם שם והנתבע שבפני. ביום 21/1/98 הנאשם הודה בעובדות ובאשמה כמפורט בכתב הקובלנה המתוקן והורשע במילים הבאות: "הנאשם הואשם בכך שלא פעל כראוי עת ייצג את המתלוננת הגברת איילת הולנדר בתביעת מזונות שהגיש בשמה. לידי המתלוננת הגיע מכתב עפי"ו עולה חשד ממשי שבעלה יוציא מבית המגורים בו מתגוררת המתלוננת עם ילדיה את תכולת הבית. המתלוננת פנתה לנאשם הסמיכה אותו לבקש צו מניעה האוסר על הוצאת התכולה ולעקל את המטלטלין. הנאשם החתים את המתלוננת על תצהיר מתאים והבטיח לבקש את העיקול. לאחר ימים התקשרה המתלוננת לנאשם וזה הודיע לה כי אין לה מה לדאוג. אף בהמשך הרגיע הנאשם את המתלוננת. ביום 5/11/96 באה המתלוננת לביתה עם ילדיה ומצאה את הבית ריק לאחר שבעלה הוציא ממנו את כל התכולה. בפועל מתברר כי הנאשם כלל לא הגיש כל בקשה לבית המשפט ולא היה כל בסיס לטענתו שאין לה מה לדאוג ומילות ההרגעה שאמר לה לא היו אמת. הנאשם הודה בכל העובדות הנ"ל ואנו מרשיעים אותו על פי הודאתו בעבירות על סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986 וסעיפים 54, 61 (1) ו - 61 (2) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א - 1961 וכן עבירות על סעיפים 53 ו- 61 לחוק הנ"ל וכן בעבירות על סעיף 61 (3) לחוק הנ"ל". כל הסעיפים הרבים הללו מבטאים וחוזרים על הכלל המחייב עורך דין לחובת נאמנות ומסירות ללקוח, כעולה מכלל 2 לכללי האתיקה ומסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין. סעיף 61 לחוק הלשכה קובע כי הפרת סעיפים מסוימים של חוק הלשכה וסעיף 54 בכללם תחשב עבירת משמעת והוא הדין בהפרת כללי האתיקה שקבעה הלשכה וכלל 2 הנ"ל העוסק בחובת הנאמנות בכללם. אולם ההרשעה עדיין אינה קובעת אם גרמה חוסר הנאמנות לנזק ממשי ללקוחה ומה היה היקפו. בכך עוסקת תביעת הפיצויים האזרחית שבפני. טענות הנתבע, בפני, כי לא נדרש להטיל עיקול, כי החתים את הלקוחה מראש כמקובל למקרה שהדבר יהיה דרוש, ועוד טענות לפיהן המידע על חשש מהוצאת המטלטלין נודע רק לאחר מכן במכתב ששלח חמה של התובעת לבנו, אשר הגיע לידי הנתבעת, כל אלה טענות שאין צורך להתעכב עליהן ואינן נכונות בעליל. אין בכוחן לסתור הודאתו המפורשת של הנתבע בפני בית דין משמעתי ואין בהן הגיון רב. יתכן שמראש החתים את הלקוחה על תצהיר לעיקול מטלטלין כאמצעי שגרתי, אולם בהמשך התעורר בכך צורך והוא התבקש לעשות זאת. הסברו המקצועי כי החליט שהדבר אינו נחוץ (סעיף 3 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע בשורה שניה: "לא התעורר כלל צורך להגיש בקשה..."), נדחה על ידי, שכן לא שיתף בכך את הלקוחה ולא היה רשאי - על דעת עצמו - להימנע מלבצע פעולה מקצועית שנדרש לבצע על ידי הלקוחה, ואף הודיע לה כי אמנם בכוונתו לעשות עבורה. אי הביצוע לאחר הודעה זו, היא ההתנהגות הבלתי מקצועית וחוסר נאמנות. אני קובע כי הנתבע נדרש אמנם להטיל עיקול על המטלטלין והוא לא עשה כן ללא הצדקה. על פעולה בלתי מקצועית זו שהפרה את אמון הלקוחה נידון ונענש על ידי הגוף המוסמך לכך, בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. מכאן, מתחילה פרשת התביעה במקרה הנוכחי. הבעל או מי מטעמו דאגו לפירוק הבית באופן שאינו מאפשר מגורים. הבית רוקן מתכולתו וכן: נעקרו הדלתות והחלונות פורקו אסלות ברזים וכיורים פורקו צינורות המים החמים נותק החשמל לבית, והוצאו ונלקחו פקקי החשמל נותק הגז לבית פורק ממקומו המזגן כמפורט בתצהיר התובעת שלא נסתר. עקב כך לא ניתן היה להמשיך לגור בדירה והתובעת איבדה בדרך זו את החזקה בדירה. ביסוד המשפט עובדת בסיס והיא כי הדירה נשוא המשפט לא הייתה שייכת לתובעת או לבעלה. ואלו דברי התובעת בסעיף 21 לתצהירה: "אני מציינת כי הבית נבנה כאשר אני ובעלי נשאנו בשנת 1987 וגרנו בו יחד 8 שנים. אמנם הקרקע עליו (!) נבנה הבית הינה רשומה בבעלות ליאור הולנדר, גיסי דאז, ברם כל כספי הבניה והפיכת הבית מיחידה קטנה אחת ל-4 יחידות מגורים אשר מאכלסות 4 משפחות נעשתה בכסף רב מכספים שאני ובעלי השקענו בנכס במהלך תקופת הנישואין שלנו. יצויין כי הכל נעשה ברשות הבעלים הרשום ותוך הבנה כי אני ובעלי בעלי הזכויות ואך בשל עניינים טכניים לא הועבר הרישום על שמנו. הבית למעשה היה בבעלותנו המלאה וחזקתנו המלאה שלי ושל בעלי. כך איבדתי את חזקתי בבית והמגרש". לאור דברים אלו מתבררות העובדות: הבית רשום על שם הגיס, מר ליאור הולנדר. התובעת ואף בעלה לא נרשמו כבעלי זכויות בבית. לתובעת טענות לזכויות במקום, מכוח חזקה בת 8 שנים, ומכוח השקעת כספים משותפים. את טענותיה בחרה שלא להביא בפני כל פורום ולכן אלה לא התבררו. כל עוד לא עמדו לבירור משפטי אין התובעת רשאית להסתמך עליהן. בפני, במשפטה נגד עו"ד איטח, לא הביאה התובעת כל הוכחה ממשית כי השקיעה כספים במקום, מה היה היקף ההשקעה ומה המסקנה בדבר זכויותיה בבית. ספק אם ניתן היה בדרך עקיפה כזו לעורר שאלה לא פשוטה זו ואם סעיף 76 לחוק בתי המשפט היה מתיר לדון במשפט רשלנות זה בעקיפין בשאלות הקנייניות המסובכות הללו. סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 קובע: 76. "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". איני צריך להכריע בדבר היות שהתובעת לא פרשה ראיות וטענות בנושא זה ופרט לאמונתה שלה העולה מהתצהיר שצוטט, אין בפני ראיות וטענות לפיהן ניתן לקבוע כי לתובעת הייתה זכות להחזיק דווקא בבית זה. הייתה לה רשות שימוש מטעם הגיס - שבוטלה. כדי להכריע בדבר באופן אגבי, נדרש טיעון רחב ומלא לרבות שמיעת בעל הקרקע ובעלה של התובעת, היה צורך להציג קבלות על ההוצאות שהוצאו במקום ועוד ועוד. אפילו העובדה הבסיסית ביותר בנושא זה והיא כמה כסף לטענת התובעת השקיעו היא ובעלה במקום - לא הוצגה בפני. לכן אני דוחה את טענת התובעת כאילו מכוח העיקרון הכללי, שלעיתים יכול אדם להוכיח זכות בקרקע, כאשר זכותו אינה רשומה, ניתן לגזור ללא ראיות וללא טיעון של ממש שהייתה לתובעת זכות באותה קרקע. לפי הראיות שבפני לתובעת לא הייתה כל זכות בקרקע, למעט זכות חזקה ברשות בקרקע של אחר, רשות אשר בוטלה ללא התראה מוקדמת. ג. מחדלי התובעת ואי דרישת זכויותיה: התובעת לא הוכיחה כי השקיעה כספים בבית ומה היה סכומם. התובעת לא הוכיחה את זכותה בבית. היה עליה לעשות זאת בבית המשפט המוסמך לכך העוסק בדיני משפחה, אולם שם התובעת ויתרה על כל טענותיה תמורת 60,000 דולר עקב (לטענתה) לחץ של בית הדין הרבני (ע' 8 לפרוטוקול מיום 27/10/02 שורות 4-5 ושורות 12-16). אם הבית היה שייך לתובעת, מדוע ויתרה עליו? על כך השיבה: "לא תבעתי את הדירה. לא יודעת למה, כבר הייתי מחוץ לדירה, כבר הוציאו לי את הדברים, אין לי מושג למה לא. עורך הדין טיפל בתיק" (ע' 8 מיום 27/10/02 שורות 15-16). לכך יש להוסיף שפרט לכל הטענות שעמדו לרשות התובעת, עמדה לרשותה גם התחייבות בכתב נ/ 1 שכללה התחייבות של צבי הולנדר (אבי הבעל) לרכוש דירה תוך שנתיים שתרשם על שם הילדים. מדוע לא תבעה התובעת מימוש התחייבות זו? לטענת עו"ד פונט בסיכומיה מדובר בהסכם ממון שלא נרשם ולכן בלתי מחייב. אני דוחה טענה זו שאינה נכונה. בחוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג - 1973 נאמר: הסכם ממון 1. הסכם בין בני-זוג המסדיר יחסי-ממון שביניהם (להלן - הסכם- ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב. 2. (א) הסכם-ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן - בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן - בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור. ההסכם הכלול בנ/ 1 אינו הסכם ממון מפני שלא נערך בין בני זוג. בעניין זה הפנתה ב"כ התובעת בסיכומיה (ע' 7 סעיף 15 לפס"ד מונק (ע"א 4/80 מונק נגד מונק, פ"ד לו (3) 421, בסעיף 11 ) שם נאמר: "בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל ואשה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר, ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם". אולם, ההסכם נ/ 1 לא נערך בין בעל ואישה אלא בין אישה ואבי בעלה ואין זה כלל הסכם ממון. לפיכך, ויתור התובעת על ההתחייבות המפורשת לקבלת הדירה מלמדת על העדר עילת תביעה נגד עורך הדין. אם התובעת ללא הסבר ממשי בחרה לוותר על דרישתה מהחייבים בכך לכאורה, בין מכוח דיני הקניין (הגיס) בין מכוח דיני המעמד האישי (הבעל) ובין מכוח דיני החוזים (אבי הבעל) , מדוע תיוותר על כנה תביעתה נגד עורך דינה שלא הכשיל במאומה את תביעותיה החוקיות? הטענה שהתובעת אינה יודעת למה לא תבעה, אינה משכנעת אותי. הסבר אפשרי המתקבל על הדעת לויתור על נכס כה יקר המגיע לתובעת על פי הדין, לטענתה, הוא שהתייעצה עם עורכי דין אשר הסבירו לה את חוסר הסיכוי ולכן נמנעה מלתבוע. עם זאת, אינני קובע כעובדה כי זו הייתה סיבת הויתור. יתכנו סיבות נוספות כגון העדר ראיות, ייעוץ לקוי של עורכי דין ועוד. יהיה הדבר אשר יהיה, ויתור זה מצד התובעת על זכויות התביעה נגד החייבים העיקריים האפשריים (הגיס, הבעל ואביו של הבעל) פירושו ניתוק הקשר הסיבתי כלפי כל מעשה או מחדל של הנתבע. התובעת אינה רשאית לדרוש מעורך הדין שטיפל בענייניה, למסור לה את אשר היא עצמה ויתרה עליו. הדבר נובע ממספר מקורות. ראשית הנטל להקטין את הנזק. שנית העדר קשר סיבתי. שלישית העדר הוכחה כי נגרם לתובעת נזק, בהעדר הוכחה כי הייתה לה זכות שכביכול איבדה. אילו הייתה התובעת דורשת בבתי המשפט את המגיע לה הייתה זוכה ומקבלת את זכויותיה. טענתה כי לא היה לה כסף אינה טענה בעידן שבו יש סיוע משפטי אזרחי מטעם המדינה לזכאים לכך, פטור מאגרות, וגישה בלתי מופרעת לבתי המשפט כזכות חוקתית. רק אם וכאשר היה נקבע כי תביעתה נגד בעלה או גיסה נכשלו באשמת עורך הדין ואי הוצאת צו העיקול ניתן היה להגיש התביעה הנוכחית. אפשרות כזו לא הייתה מתעוררת לעולם, מפני שלא ניתן לראות כיצד ומדוע הייתה נכשלת התביעה להשבת חזקה או לקבלת פיצוי עבור זכויותיה בבית ככל שהיו, עקב הפינוי. במילים אחרות: אם התביעה הייתה נכשלת מכל סיבה, היה מתברר שעו"ד אינו אשם בכישלון. כדי להצליח בתביעה זו על התובעת להראות כי הפינוי מהדירה והעדר צו עיקול מיטלטלין הם שהביאו לכישלון התביעה, ודבר זה לא היה עולה בידיה לעשות, מפני שאין קשר בין הפינוי ובין השאלה אם לתובעת זכות לדירה. זכות זו אינה מותנית לפי כל דין בהמשך רציף של החזקה ולא עלתה טענה כזו מטעם התובעת. בהקשר זה מעלה התובעת טענה נוספת והיא שאילו לא הייתה מפונה (וצו העיקול היה מונע פינוי) היו נאלצים לתת לה דירה כדי לפנותה. טיעון זה בסגנון "מה היה קורה אילו" אינו משכנע ממספר סיבות. ראשית, גם אם נניח שצו העיקול היה מונע את הפינוי, אין לדעת כיצד היו מתפתחים הדברים. הגיס היה מגיש תביעת פינוי והיה זוכה בה בנקל היות שהבית על שמו וכאשר היה מתברר כי הבעל דאג למדור הולם בדירה שכורה גדולה ומתאימה, ששכר הדירה שלה משולם על ידי הבעל, באותה סביבה. הפינוי היה נמשך עוד מספר חודשים או אולי אף שנים ומתבצע בצורה אנושית יותר. עדיין כדי לקבל דירה בבעלותה הייתה התובעת צריכה לתבוע את זכויותיה ממש כפי שנדרשה לעשות לאחר הפינוי. מחדלו של עו"ד הנתבע פגע איפוא לפי טענת התובעת, באפשרותה לגרום ל"סחבת" עד לפינוי בדרך החוקית הרגילה ובדרך זו להפעיל "לחץ" על בעל הדירה להעניק לה זכויות. כך ממש נאמר אכן בסעיף 24 לכתב התביעה לקראת סיומו : "עם ביצוע הפינוי בכוח איבדה התובעת את קלף המיקוח שלה בהליכי הגירושין...". ד. ניתוח המשמעות המשפטית של מחדל הנתבע: הטענה היא אפוא כי מחדל עורך הדין הנתבע הביא לאבדן "קלף מיקוח". ביטוי זה פירושו אבדן עמדה הנוחה לנתבעת שאינה בהכרח עמדה חוקית, או עמדה ראויה. פירושה עמדה של חזקה בדירה שאינה שייכת לנתבעת ושאין בכוחה או ברצונה להוכיח את זכותה להמשיך ולהחזיק בדירה זו. זו אינה עילת תביעה חוקית ראויה נגד עורך הדין. לאדם הגר ברשות אין זכות משפטית להתחמק מפינוי אחרי ביטול רשות, לשם הפעלת לחץ לא הוגן, לקבלת זכויות שאינן שלו. שנית, צו עיקול מטלטלין לא עסק כלל בחיבור מים, חשמל וגז ואת אלה יכול היה בעל הדירה לנתק גם אם היה מוצא צו העיקול. לכן, טענת התובעת לא שיכנעה אותי. לא ניתן לומר כי היעדרות צו העיקול שלא התבקש (על מטלטלין) סייעה להכשלת החזקה בדירה. צו עיקול המטלטלין לא נגע כלל לחשמל, למים, לאסלות, לגז, לכיורים ולכל האלמנטים שפורקו מהדירה והכשילו את החזקה. הכשלה זו ניתנה לתיקון מידי על ידי פנייה של התובעת למשטרה ולבתי המשפט. מכל מקום היא לא הביאה לכל אבדן זכויות בדירה. התביעה היא לפיצוי על אבדן זכויות בדירה (סעיף 23 לתביעה). רשלנות של עו"ד מבוססת על הפרת חובת הזהירות כלפי הלקוח אשר גורמת נזק ללקוח. נדרש כתנאי לתביעה, כדבר המובן מאליו, כי הפרת החובה תוכח כסיבה שגרמה ללקוחה את הנזק. וכך נאמר בפסיקת כב' בימ"ש העליון בנושא זה בע"א 37/86 לוי נגד שרמן, פ"ד מד (4) 446 בסעיף 22: "רשלנות מקצועית של עורך דין המקימה לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך. יסודות אלה הם (כפי שנקבע עוד בהמ' 106/54 ויינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח 1317, 1329): קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר.נ הפרת חובה זו.ב נזק לתובע כתוצאה מההפרה (הדגשה שלי - ע' א')." במקרה הנוכחי הפרת חובת הזהירות לא גרמה ללקוחה כל נזק. הנזק נגרם לה עקב מחדליה שלה לטפל בענייניה ולתבוע מהחייבים לה את המגיע לה (אם וככל שהגיע ועל כך איני מביע דעה מחוסר ראיות וטיעון בנושא זה). אפשרותה לתבוע את זכויותיה בדירה לא נפגעה כלל עקב אי הוצאת צו העיקול. התובעת לא הוכיחה כי אי הוצאת צו העיקול פגע בזכויותיה ולא שיכנעה כי הייתה לה זכות להמשיך ולהחזיק במושכר למרות דרישת הפינוי. ככל שהייתה לה זכות להמשיך ולהחזיק בדירה לא פגעה אי הוצאת צו העיקול כלל באפשרותה להמשיך ולגור בדירה ולדרוש מבעליה לתקן את מתקניה במישרין או באמצעות צו שיפוטי. מכאן שמחדל עורך הדין לא גרם במקרה זה לנזק. יש להדגיש כי החפצים שלא עוקלו על ידי עורך הדין, לא נגנבו או אבדו אלא הועמדו לרשות התובעת עוד באותו יום בכתובת אחרת. לכן אני דוחה תביעה זו. ה. סוף דבר: התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים יחד ולחוד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ בערכם להיום. המזכירות תשלח העתק פס"ד זה בדואר לצדדים ד"ר עדי אזר, שופט רשלנות מקצועיתרשלנותצוויםעורך דיןעיקול