הנהג המורשע טען כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה חפותו או מתעוררים ספקות כבדים באשר לאשמתו - לטענתו לא התרשל, וכי התאונה הייתה בלתי נמנעת: להלן פסק דין בערעור בטענה כי תאונת הדרכים הייתה בלתי נמנעת: פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט טננבוים) בתיק ת.ד. 2275/04 אשר ניתן ביום 11.10.04. המערער הורשע בביצוע עבירה של נהיגה ברשלנות, עקיפה בדרך לא פנויה, גרימת נזק ועקיפה כשהראות לקויה או שדה הראיה מוגבל. בגין העבירות האמורות, השית בית משפט קמא על המערער את העונשים הבאים: פסילה מלנהוג לתקופה של 18 חודשים בניכוי שני חודשי פסילה מנהלית אותה ריצה, פסילה על תנאי של 3 חודשים ל-3 שנים, קנס כספי בסך של 4,000 ש"ח או 4 חדשי מאסר תמורתם ו-2000 ש"ח הוצאות עפ"י סעיף 79 לחוק העונשין. 2. העובדות הנחוצות לנו, כפי שפורטו בכתב האישום, הן אלה: המערער נסע ביום 6.11.03, סמוך לשעה 07:00, מכיוון יריחו לירושלים. בקטע הכביש בסמוך לנבי מוסא, נהג המערער ברשלנות כאשר בעקומה חדה יצא לעקיפה בדרך לא פנויה, כאשר הרכב שנסע לפניו יצא לעקיפה והוא בעקבותיו. הרכב שלפניו הצליח להשלים את העקיפה ואילו הוא התנגש במכונית סובארו נהוגה בידי המתלוננת, אשר נסעה בנתיב הנגדי לכיוון נסיעת המערער. מעוצמת ההתנגשות, רכבה של המתלוננת נזרק לסלעים בצד הדרך והתהפך על גגו. 3. באת כוח המערער טענה, שמן הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא עולה חפותו של המערער או מתעוררים ספקות כבדים באשר לאשמתו. לדידה, המערער לא התרשל, וכי התאונה הייתה בלתי נמנעת. לחילופין, טענה בא כוחו המערער, כי שומה על בית המשפט קמא לזכותו מאחריותו לתאונה ולהרשיעו אך בעקיפה כששדה הראייה מוגבל, או בעקיפת רכב עוקף. לטענתה, מדובר למעשה בשתי תאונות: אחת בין הרכב העוקף הראשון, אשר גרם למתלוננת לאבד את שליטתה ברכב ולזגזג, הגם שלא היה כל מגע ביניהם, והשנייה בה פגעה המתלוננת ברכבו של המערער במהלך אובדן שליטתה ברכב. כמו כן, בית המשפט לא התייחס לסתירות בגרסת העדים, וחרף זאת נתן אמון מלא בהם ללא הנמקה הנדרשת. לחילופי חילופין נטען, כי העונש שהושת על המערער הינו עונש חורג מן המקובל בחומרתו. 4. בא כוח המשיבה טען, כי אל לו לבית המשפט לערעורים להידרש לבחינת העובדות כפי שנקבעו בערכאה קמא מחדש. ערכאת הערעור מתייחסת לטענות המשפטיות שהערעור מעלה. בהתייחסו לגרסת המערער, בנוגע ליציאתו לעקיפה אינה הגיונית. דיון. 5. לעניין הרשעת המערער, ולאחר בחינת טענות המערער, לא מצאתי נימוק מדוע להתערב בקביעות העובדתיות של פסק הדין. הלכה היא, שערכאת הערעור איננה ממהרת להתערב בממצאים העובדתיים. באשר למהימנות העדים, בית משפט קמא בחן את גרסת הצדדים, וכן עדותם של עדים ניטראליים, על כל המשתמע מכך, כולל הסתירות או הטענות נגדם, אותן ציינה באת כוח המערער. העדפת גרסת המתלוננת נראית בעיני מנומקת היטב, והיא נתמכת על ידי עדותם של עדים ניטראליים, ואין בפניי נימוק המצדיק להתערב בו. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה המערער יצא לעקיפה בטרם שהרכב שנסע לפניו הצליח להשלים את העקיפה, מבוססת על בירור עובדתי ממצה. אם אכן נתגלו סתירות מסוימות בדבר עדי התביעה, אלה נבחנו על ידי בית משפט קמא ונדחו. יתרה מכך, בית משפט קמא דחה את גרסת המערער כגרסה לא הגיונית ולא נתמכת בראיות חיצוניות מספיקות. מכל מקום, כל עוד נקבע כממצא עובדתי שהתאונה נגרמה בנתיב הנגדי, היינו בנתיב נסיעתה של המתלוננת, האחריות לתאונה נמצאת בפתחו של המערער. באשר לערעור על העונש שהושת על המערער, לא התרשמתי כי היה מקום לחייב את המערער בהוצאות משפט עפ"י סעיף 79 לחוק העונשין. יודגש, כי שימוש בצעד "קיצוני" כזה נעשה במקרים חריגים, כאשר הנאשם ניצל לרעה את הליכי המשפט וכן "נראה בעליל כי הנאשם גרם הוצאות 'מיותרות' על ידי אורח ניהול המשפט" (י. קדמי על סדר הדין בפלילים, הוצאת דיונון, 2003, חלק שלישי עמ' 3-1292 וכן הערות השוליים הנזכרות שם; ראה גם ע"פ 638 ,591/79 - יהודה אסיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 253 ,עמ' 264). לא התעלמתי מכך שהמערער העלה טענות לא הגיוניות, אך להערכתי, המרחק עד להטלת הוצאות עונשיות הינו רחוק. באשר ליתר העונשים, אין חולק כי העבירות אותן ביצע המערער הן חמורות, ורק בדרך נס התוצאה היתה ללא אבידות בנפש. אל הן עבירות שיש בהן סיכון מוגבר לציבור, ולכן מוצדק להטיל על העבריין עונש הולם. במקרה דנן, התחשב בית משפט קמא בעברו התעבורתי של המערער במידה ראויה. לאור האמור, הערעור נדחה הן לעניין ההרשעה והן לענין העונש, למעט ביטול ההוצאות העונשיות, כאמור. המערער יפקיד את רישיונו עד ליום 23.1.05. הקנס ישולם בתנאים אותם קבע בית משפט קמא, התשלום הראשון ישולם ביום 1.2.05. ערעורתאונת דרכים