פסק דין 1. ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (כב' הרשמת כוכבה לוי) מיום 12.1.05, לפיה נדחתה בקשת המערער בטענת "פרעתי". 2. ראשיתו של ההליך, בבקשה לביצוע שטר שהגיש המשיב (להלן: "הבנק") כנגד המערער. המערער הגיש התנגדות לביצוע השטר, וניתנה לו רשות להתגונן. התובענה התבררה במאוחד עם שלוש תביעות נוספות שהגיש הבנק כנגד המערער. 3. ביום 28.7.94, ניתן פסק דין בתיק המאוחד על ידי כב' השופטת מיכל רובינשטיין. בעמוד 12 לפסק הדין, בחלק האופרטיבי של פסק הדין, קבעה כב' השופטת רובינשטיין כי: "הנתבעים (המערער ונתבעים נוספים, ר. ר.) ישלמו לתובע (הבנק, ר. ר.) את סכום התביעה בצירוף ריבית כמפורט בעתירות לתביעתם, וכן תשלומו המלא של השטר בצירוף ריבית חוקית". הבנק הגיש פסיקתא לחתימתה של כב' ראש ההוצל"פ. הפסיקתא נוסחה כך: "לאחר דיון בתובענה הוחלט לדחות ההתנגדות שהוגשה בתיק הוצל"פ 01-04076-89-2. הליכי הוצל"פ בתיק ההוצל"פ 01-04076-89-2 יימשכו". הפסיקתא נחתמה על ידי כב' השופטת רובינשטיין. טענות המערער 4. המערער טוען כי לאחר שהפסיקתא נחתמה על ידי כב' השופטת רובינשטיין, היא הוגשה לביצוע לראש ההוצל"פ, והמבקש חוייב שלא כדין לשלם את הקרן בצירוף ריבית בנקאית חריגה. בענייננו, כך נטען, לאחר שניתנה למערער רשות להתגונן נגד השטר, הפכה הבקשה לביצוע שטר לתביעה אזרחית רגילה, המתנהלת ככל תביעה אחרת, עד לסיומה במתן פסק דין. המערער טוען כי הפסיקתא אינה "חי הנושא את עצמו", אלא היא סמוכה להחלטה או לפסק הדין שניתנו, והיא נערכת על פיהם. לא ניתן לשנות את פסק הדין באמצעות הפסיקתא. לכן, ככל שיש סתירה בין הוראות פסק הדין לבין הפסיקתא, הוראות פסק הדין הן הגוברות. 5. לטענת המערער, פסק הדין קבע כי עלי לשלם על סכום השטר "ריבית חוקית", היינו ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"). זאת בניגוד לריבית הבנקאית, בה חוייב המערער בפסק הדין ככל שהוא התייחס לתביעות האחרות נגדו. לכן, משהמערער שילם את קרן השטר, בתוספת ריבית על פי חוק פסיקת ריבית, יש לקבוע כי המבקש פרע את פסק הדין. ב"כ המערער טוען משום כך, כי החלטתה של ראש ההוצל"פ היא שגויה, שכן ראש ההוצל"פ פירשה את האמור בפסק הדין, וקבעה כי "ריבית חוקית" שנפסקה לחובתו, היא הריבית המוסכמת על פי שטר החוב. טענות הבנק 6. ב"כ הבנק סומך את ידיו על החלטתה של ראש ההוצל"פ. הוא טוען כי משמעותה של טענת המערער היא כי כב' השופטת רובינשטיין קבעה בפסק הדין קביעה המנוגדת לנוסח המוסכם של השטר, מנוגדת לגדרי המחלוקת שעמדה לדיון, לדין, להלכה, ולפסיקתא שנחתמה על ידיה לאחר מכן. ב"כ הבנק מפנה בהקשר זה לנוסח השטר, בו נקבע שיעור הריבית על איחור בתשלום. הוא טוען כי המערער לא השיג על שיעור ריבית זה בפני בית משפט השלום או המחוזי, כך שכל הקשור בשיעור הריבית כלל לא היה במחלוקת. השופטת רובינשטיין אף קבעה מפורשות כי התנגדותו של המערער לביצוע שטר נדחית. מכאן, שכב' השופטת רובינשטיין לא ביקשה לסטות מנוסח השטר, והפסיקתא שנחתמה על ידיה משקפת זאת. 7. עוד טען ב"כ הבנק, כי בבקשה בטענת "פרעתי" הנטל מוטל תמיד על טוען הטענה, והמערער דנן לא הרים את הנטל. נטען עוד, כי המערער הגיש את בקשתו בשיהוי רב, במצב בו הוא מושתק ומנוע מלהעלות את הטענה, ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות. הריבית נשוא פסק הדין איננה הריבית על פי חוק פסיקת ריבית, אלא הריבית החוקית כפי שנקבעה בשטר - כך יש לפרש את פסק הדין, ובמקרה של ספק, הפסיקתא יכולה לשמש להבהרת האמור בפסק הדין, כאשר השופט שנתן את פסק הדין הוא שחתם על הפסיקתא. דיון 8. אני סבורה כי יש לקבל את הערעור. ראש ההוצל"פ אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט, והוא אינו מוסמך לבחון את החלטותיו, אלא רק ליישם אותן, כלשונן. ראש ההוצל"פ צריך לבחון מה כתוב בפסק הדין - ולא מה צריך היה להיות כתוב בו. לכן, השאלה אותה היה על ראש ההוצל"פ לשאול את עצמה איננה מה ראוי ונכון היה שכב' השופטת רובינשטיין תפסוק במסגרת פסק הדין, לאחר שדחתה את התנגדותו של המערער לביצוע השטר. 9. אני סבורה כי עיון בפסק הדין, מביא למסקנה כי כב' השופטת רובינשטיין קבעה כי על הסכום הפסוק בתביעה השטרית, תתווסף ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית, ולא בהתאם לריבית המוסכמת בשטר בין הבנק לבין המערער. אף שקביעה זו לא נומקה, היא עולה בבירור מהאמור בפסק הדין, ובעיקר מההשוואה בין הריבית שנקבעה על התביעה השטרית, עליה צויין כי היא תהיה "ריבית חוקית", לבין הריבית שנקבעה ביתר התביעות נשוא התיק המאוחד שנקבעה להיות "כמפורט בעתירות" בתביעות של הבנק. 10. אם בוחנים את פסק הדין כשהוא לעצמו - וכך אני סבורה כי על ראש ההוצל"פ לנהוג - המסקנה היא כי בית המשפט הבחין בין הריבית ביחס לתביעות האזרחיות הנוספות שהתנהלו בין בעלי הדין כחלק מהתביעה המאוחדת, לבין הריבית בתביעה השטרית, ולכן התייחס לכל אחת מהן בנפרד, תוך שימוש במינוח שונה. בניגוד לטענת הבנק, פסה"ד לא הפנה לריבית המוסכמת על פי השטר, אלא לריבית החוקית. הריבית לגבי השטר נקבעה, כאמור, להיות "ריבית חוקית" שהיא ריבית על פי חוק פסיקת ריבית (ולא - ריבית בנקאית חריגה), בעוד הריבית על התביעות האחרות היא "ריבית בנקאית". 11. השאלה האם עיון במסמכים אחרים צריך לשנות מסקנה זו? עיון בשטר עצמו, בטענות שהועלו בהתנגדות, או בטענות אחרות שהמערער טען (או נמנע מלטעון) - איננו רלוונטי לצורך אכיפת פסק הדין. כל הנימוקים האלה היו עשויים להיות רלוונטיים, אילו היה הבנק מחליט להגיש ערעור על שיעור הריבית שנקבע בפסק הדין, ומעלה את הטענות הללו במסגרת הערעור. אולם, משלא הוגש ערעור על ידי הבנק, הקביעות בפסק הדין עומדות כמות שהן, ועל ראש ההוצל"פ לאכוף וליישם אותן, אף אם מדובר בקביעות שגויות, להערכתו. 12. האם יש בפסיקתא כדי לשנות את המסקנה שלעיל? גם התשובה לשאלה זו היא שלילית. הפסיקתא אינה אלא תמצות החלק האופרטיבי של פסק-הדין. בית המשפט אינו יכול, כמובן, באמצעות הפסיקתא, לשנות את פסק הדין, או לתקן את האמור בו (ר' בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות, חלק שני, עמ' 146). ככל שקיימת סתירה בין האמור בפסיקתא לבין האמור בפסק הדין - האמור בפסק הדין גובר. (ר' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' שמינית, עמ' 309, והפסיקה המובאת שם). 13. לכן, ומכל הטעמים הללו, אני מקבלת את הערעור. התיק מוחזר לכב' ראש ההוצל"פ, כדי לבדוק את טענת "פרעתי" של המערער, לאור האמור לעיל. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 3,000 ₪ + מע"מ. טענת פרעתיערעור