החלטה 1. זוהי בקשה בהסכמה למתן פסק דין המעניק תוקף להסכמה אליה הגיעו המבקש והמשיב, לפיה בקשת רשות ערעור אותה הגיש המבקש תתקבל ותידון כערעור וכי הערעור יתקבל. בקשת רשות הערעור נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט סלים ג'ובראן) מיום 27.12.01, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחדרה, מיום 3.1.00, המורה על ביטול החלטת "מיצוי הליכים" לפי סעיף 17(א)(2) לחוק הערבות, תשכ"ז1967- (המקביל לסעיף 27(א)(2) דהיום) שניתנה על ידו ביום 15.1.97. 2. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, בתמצית, הן כדלקמן: המשיב ערב לחובו של החייב (להלן: "החייב העיקרי") כלפי המבקש. ביום 15.1.97, בהתאם לסעיף 17(א)(2) לחוק הערבות, התשכ"ז1967- (המקביל לסעיף 27(א)(2) דהיום), אישר ראש ההוצאה לפועל בחדרה, כי המבקש נקט בכל ההליך הוצאה לפועל סביר וכי אין מניעה להגשת תביעה נגד הערבים. בעקבות החלטה זאת הגיש המבקש תביעה כנגד המשיב בבית משפט השלום בנתניה, וזכה בה. כנגד המשיב נפתחו הליכי הוצאה לפועל לאכיפת פסק הדין שניתן נגדו. ביום 8.12.98 הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה בקשה להשהות את הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדו. בקשה זאת נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל בחדרה ביום 29.12.98. ביום 3.1.00, לאחר בקשה נוספת של המשיב, החליט ראש ההוצאה לפועל לבטל את החלטתו בענין "מיצוי ההליכים" מיום 15.1.97, בנמקו זאת בכך שההכרזה על מיצוי הליכים מיום 3.1.00 נעשתה בלא שניתן למשיב לומר דברו בענין, ובכך שהתברר כי למעשה טרם מוצו הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב העיקרי. על החלטה אחרונה זאת של ראש ההוצאה לפועל ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בעיקר מן הטעם שהוא קיבל את הקביעה העובדתית לפיה טרם מוצו הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב העיקרי, וכי לראש ההוצאה לפועל היתה סמכות בדין לבטל את החלטתו מכוח תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם1979- (להלן: "תקנות ההוצאה לפועל"). 3. עיקר טענותיו של המבקש בבקשת רשות הערעור שהגיש לבית משפט זה הוא, כי לראש ההוצאה לפועל לא היתה סמכות לבטל את החלטתו מיום 15.1.97, שכן תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל אינה מקנה לו סמכות כאמור. אליבא דמבקש, הדרך היחידה בה ראש ההוצאה לפועל יכול לשנות את החלטתו היא מכוח תקנה 27(א) לתקנות ההוצאה לפועל, והתנאים לשינוי החלטה לפי תקנה זאת לא התקיימו במקרה דנן. זאת ועוד, טוען המבקש, כי גם לגופו של ענין הקביעה העובדתית שההליכים נגד החייב העיקרי לא מוצו לא היתה נכונה. בתגובה לבקשת רשות הערעור, שלח המשיב מכתב לבית המשפט, בו הוא מציין כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להמשיך ולשכור עורך דין לצורך ייצוגו וכי הוא אינו מבין "דבר וחצי דבר בעריכת דין", ועל כן כל שהוא יכול לעשות זה לצרף את סיכומי עורך דינו מהדיון בבית המשפט המחוזי. כשבועיים לאחר מכן הוגשה על ידי הצדדים בקשה בהסכמה למתן פסק דין המעניק תוקף להסכם אליו הגיעו, כאמור, המבקש והמשיב, לפיו בקשת רשות הערעור אותה הגיש המבקש תתקבל ותידון כערעור וכן ערעור זה יתקבל על ידי בית המשפט. המשיב חתום על בקשה זו בעצמו, ולא באמצעות עורך-דין. 4. דין הבקשה להדחות, בין השאר, משום שלא שוכנעתי כי הדין היה עם המבקש בטענותיו בבקשת רשות הערעור. הצדדים מבקשים מבית המשפט ליתן פסק דין המבטל פסק דין של בית המשפט המחוזי ומעניק תוקף להסדר שתוכנו נוגד את הדין הקיים, וזאת מכוח הסכמתם בלבד. אלא שהבקשה לקבל את הערעור כוללת בחובה גם בקשה למתן חוות דעת מטעם בית המשפט באשר לנכונותו (או יותר נכון אי נכונותו) של פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה. בכך לא שוכנעתי כאמור. בשולי הדברים, יאמר כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי והחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 3.1.00, כשלעצמם, אינם שוללים לכאורה מהמבקש את האפשרות להיפרע מהמשיב, אם אכן כך הוסכם בין הצדדים שהרי אין הם מתיימרים לבטל את פסק הדין שניתן נגד המשיב בבית משפט השלום. 5. לענין בקשת רשות הערעור כשלעצמה, הלכה היא, כי ככלל בשלב כזה לא תינתן רשות ערעור, אלא אם דרושה הכרעתו של בית המשפט בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 129). השאלה העובדתית האם מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי המסויים במקרה דנן, אינה מסוג השאלות הנזכרות לעיל. בית המשפט המחוזי קבע את ממצאיו בשאלה זאת, ואין אני מוצא עילה להתערב בקביעתו זאת. כמו כן, לא מתעוררת שאלה הלכתית מיוחדת בדבר סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לבטל או לתקן את החלטתו מיום 15.1.97 בנסיבות המקרה, שכן נראה כי אין ממש בטענות המבקש, לפיהן לא היתה לראש ההוצאה לפועל סמכות לעשות כן. לאור העובדה שלא ניתנה למשיב הזדמנות לטעון לפני מתן ההחלטה מיום 15.1.97, נתונה היתה לראש ההוצאה לפועל סמכות לתקנה או לבטלה, אם מכוח תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל, ואם מכוח תקנה 27(א) לתקנות ההוצאה לפועל. בהקשר זה, יצוין כי לא ניתן לראות בבקשת המשיב, מיום 8.12.98, להשהות את הליכי ההוצאה לפועל, הזדמנות לטעון כאמור, שכן החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 29.12.98, בעקבות בקשה זאת, אינה עוסקת בטענות המשיב לגופן, אלא דוחה את בקשתו בנימוק שלא ניתן לבטל את ההחלטה מיום 15.1.97. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות הענין, כל צד ישא בהוצאותיו. מיצוי הליכיםערבים (ערבות)