א. מהות העתירה זו עתירה בה מתבקש בית המשפט להורות למשיבה להעניק לעותרת מס. 2 רשיון לסחר בחלפים לרכב. ב. עובדות רלבנטיות העותר מס.1 עוסק מזה שנים באמצעות חברה הנמצאת בבעלותו – העותרת מס. 1 בסחר בחלקי. חילוף. לעותרת היה רשיון עד ליום 31.12.2001 מכח צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה וסחר בהם) התשמ"ג – 1983 (להלן: "צו הפיקוח על מוצרי תעבורה"). רשיון זה לא חודש. הטעם לאי חידוש רשיון העותרת מס. 2 נעוץ בכך שהיא אינה מחזיקה במבנה שגודלו 50 מ"ר לפחות. לטענת העותרים, החזקת המבנה מיותרת לאור אופי הפעילות שלהם. העותר מס. 1 מפעיל את העותרת מס. 2 מחדר שבביתו וממכוניתו, בעזרת מחשב נייד, פקס וטלפון סלולארי. הפעילות מתבצעת כך שהעותרים מקבלים הודעה על צורך בחלפים, מזמינים אותם ומעבירים ישירות למוסכים, מבלי שהחלפים מאוחסנים לפני העברתם אצל העותרים. הצו קובע חובת רישוי לצורך עיסוק בסחר במוצרי תעבורה ; בסעיף 5 לו נאמר כי, המשיב יתן רשיון לכך למי שלרשותו, בין השאר: "מקום ומבנה מתאימים לאחסונם ולשיווקם של מוצרי תעבורה". ההוראה המחייבת החזקת מבנה בגודל של 50 מ"ר לשם קבלת רשיון עפ"י החוק נקבעה בנוהל שהוציא גף סחר ויבוא במשרד התחבורה, לצורך אכיפתו של צו הפיקוח על מוצרי תעבורה. לגירסת העותרים הם אינם מחזיקים מלאי, אין להם צורך במבנה לאחסונו, וגם כשהיה להם מבנה, הוא נותר ללא שימוש. לכן, לעמדתם,למרות שאין הם מחזיקים במבנה שגודלו 50 מ"ר יש לחדש לאלתר את הרשיון העותרת מס. 2 לעסוק בסחר בחלפים. הסיבות המרכזיות הבאות הן הטעמים של העותרים לבקשה זו: ההוראה בצו הפיקוח נקבעה בחוסר סמכות, שכן אינה עומדת בדרישות החוק; ההוראה פוגעת בחופש העיסוק יש לעותר מס. 1חדר בן 14 מ"ר בתוך ביתו, שלו כניסה נפרדת והוא עונה על דרישות החוק ; יש לבדוק את דרישת המבנה ושטחו לגופו של ענין, ובמקרה של העותרים לאור נסיבות עבודתם, - אין כל טעם לדרישת המבנה לא מבחינתם, לא מבחינת הלקוחות ולא מבחינת הפיקוח. מכאן העתירה. יש לציין כי לאחר הדיון המקדמי שהתקיים בבית המשפט, ציינה המשיבה כי אין היא עומדת על גודל מבנה של 50 מ"ר; נציגיה ביקרו במקום, ראו את החדר שבבית העותר, שהינו חדר נפרד מדירת המגורים, בגודל של כ – 14 מ"ר ומשמש רק למטרת העסק, והגיעו למסקנה שחדר זה אינו עונה על דרישות החוק. הטעמים לכך היו, כי המדובר בחדר הנמצא בבית פרטי, וכי אם אין העותר בביתו, לא ניתן לעשות שם ביקורות; הם גרסו כי גם לאור שיטת העבודה של העותר, במידה ומוסך מחזיר לו חלפים בשעות הצהרים למשל, או אחה"צ הוא צריך מבנה כדי לאחסנם להמשך פעילות, והדבר לא ניתן בחדר זה; המשיבה ציינה בנוסף כי הרשיון לא חודש מאז שנת 2001; וכי עמדתה נמסרה לעותרים במאי 2002. מכאן שקיים שיהוי בהגשת העתירה, מה גם שהעותרים ממשיכים בחוסר תום לב , להפעיל את עסקם ללא רשיון ולשווק מוצרי תעבורה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים - האם קיים שיהוי בהגשת העתירה. - האם החדר שנמצא בבית העותר מס. 1 עונה על דרישות החוק - האם החלטת המשיבה פוגעת בחופש העיסוק ואינה רלבנטית לעיסוק העותרת מס. 2. ד. הקיים שיהוי בהגשת העתירה? 1. עובדות רלבנטיות בתאריך 3.2.2002 כתב ב"כ העותרים למר חיים בללי (נספח ב/1 לעתירה) ראש תחום ייצור סחר ויבוא, באגף לרכש ושירותי תחזוקה שבמשרד התחבורה, שם התלונן על שנמסר לעותרים שרשיון הסחר שלהם יבוטל משום שאינם מחזיקים במבנה בגודל של 50 מר. ב"כ העותרים דרש לדעת מהו המקור החוקי לכך וביקש שהרשיון לא יבוטל. בתשובה כתב מר בללי (ב/2 שם) כי מהמכתב הסתבר לו שהחברה כבר 5 שנים אינה מקיימת את הדרישות הבסיסיות למתן רשיון סחר, ואף הפרה את תנאי הרשיון. למרות זאת ניתנה לה אפשרות עד 13.3.2002 להעמיד לרשות העסק מקום ומבנה מתאימים לצורך חידוש הרשיון, שאם לא כן יועבר התיק למח' תביעות. מכתב זה הניב מכתב תשובה ב – 17.2.2003 (ב/3) שם חוזר ב"כ העותרים על טיעוניו במכתב הראשון, בטענה שהם לא נענו. ב – 5.3.2003 (ב/4) נכתב מכתב נוסף. ב – 18.2.2003 (ב/5) הפנה מר בללי את ב"כ העותרים למקור החוקי, וציין כי במידה והם יציגו מבנה שעומד לרשותם בגודל שאינו 50 מ"ר ייבחן גודל השטח לפי הענין. (עפ"י חותמת דואר נתקבל הגיע מכתב זה למשרד ב"כ העותרים רק ב – 17.3.2002). ב- 13.3.2002, נכתב שוב מכתב למר בללי, על כך שאינו משיב. ב-17.3.2002 מציין ב"כ העותרים כי קיבל את מכתב מר בללי מ – 18.2.2003, רק היום (17.3) וכי אין במכתב התיחסות לנושאים שביקש, וכן ציין כי לא ברור מהי ההצדקה לחיובו של מרשו בהחזקת מבנה כלשהו. תוך כדי כך הוא מדגיש כי העסק מתנהל ללא מבנה כלל, מבלי שהדבר יפגע ב"אמינות המקצועית ובשביעות רצונם של לקוחותיו". עוה"ד הגב' זוכוביצקי-אורי, ממשרד התחבורה, כתבה למר שכטר בתאריך 20.3.2002 כי המשרד שוקד על שינוי בחקיקה, ברם בינתיים צווי הפיקוח הינם בתוקף. (ב/8). ב- 16.4.2002 מפנה ב"כ העותרים מכתב לנ"ל ומסביר מדוע מרשו לא זקוק למבנה לאור מהות עסקו שהינו מכירה מקוונת עפ"י הזמנות. בתאריך 23.5.2002 (נספח ב/10) הגב' זוכוביצקי-אורי מפנה את ב"כ העותרים למכתבו של מר בללי, ומציינת כי הוא משקף את מדיניות המשרד. הדבר בא לידי ביטוי גם במכתבה של הגב' מיכל-בן חמו עוזרת מנכ"ל משרד התחבורה מתאריך 27.5.2002 (ב/11) הנ"ל ציינה כי המשרד אינו מכיר בינתיים בקיומו של סחר מקוון בחלקי חילוף וכל עוד לא שונתה המדיניות, הרי שחלה חובה על העותרים שיהיה להם מבנה. באותו מכתב מציינת שוב הנ"ל, והדבר לא הוכחש, כי העותרים מנהלים את עסקם ללא מבנה כבר כ – 5 שנים. בתאריך 16.10.2002 הוגש כתב אישום כנגד העותרים בגין אי קיום חובת רישיון. העתירה לבית משפט זה הוגשה כשנה לאחר מכן בתאריך 7.10.2003, וכנגדה טענה המשיבה כי היא הוגשה בשיהוי המצדיק את דחיתה. לענין זה השיבו העותרים(עמ. 14 לתגובה) כי שלילת הרשיון היא אקט בלתי חוקי ובטל, וכי שלילת הרשיון נעשתה בחוסר סמכות תוך פגיעה שאינה לתכלית ראויה ושאינה מידתית בזכויות היסוד של העותרים. "לאור בטלותה של שלילת הרשיון, הרי שאין כל פסול בהמשך הפעלתה של העותרת 2 על ידי העותר 1 למרות השלילה, מה גם שהפסקת הפעלת העסק, מקור פרנסתו היחיד של העותר 1 היתה גורמת לו, לקשיים כלכליים חמורים והדבר היה אף בבחינת אל-חזור גם אם הרשיון היה מוחזר לעותרים". כן מצביע ב"כ העותרים, כי העותרים לא התעלמו מעובדת שלילת רשיונה של העותרת 2 וניסו כל העת להבהיר את עמדתם למשיבה ולבקש כי תחזור בה מההחלטה שלא לחדש את הרשיון, תוך שהציגו בפני המשיבה בגלוי את עמדתם כנגד חוקיות דרישת המבנה, זאת בניגוד לטענת המשיבה, אף טרם הגשת כתב אישום נגדם בענין זה. לעמדתם מאחר וסברו כי בית המשפט הדן בעניינם הפלילי הוא הסמכות לדון בטענותיהם המינהליות כנגד שלילת הרישיון, לפיכך אין לטעון כנגדם כי השתהו בהגשת העתירה, מה גם ששיהוי זה לא גרם נזק לאיש ואיש לא הסתמך עליו. הפניה לבית המשפט המינהלי נעשתה לאור הערת בית משפט השלום, שעליהם לפנות לכאן, ולמטרה זו הוא השהה את המשך הדיונים בתיק הפלילי. ולכן לעמדתם: "קבלת טענה של שיהוי במקרה זה תיצור מצב בלתי נסבל בו הערכאה המינהלית מסרבת לדון בטענותיהם המינהליות של העותרים בשל שיהוי והערכאה הפלילית מסרבת לדון בטענותיהם כי לדעתה זהו תפקידה של הערכאה המינהלית, כשהמשמעות היא שלילת מטה לחמו של העותר 1." 2. ד י ו ן שמונה חודשים לקח, עד שהמשיבה הבינה כי העותרים אינם משתכנעים מהמצב שהוסבר להם, וכי במכתביהם הם חוזרים כל פעם מחדש על אותן טענות, אולי בתקווה שמאן דהוא ישתכנע מהם, עם חלוף הזמן. רק לאחר שמונה חודשים של התכתבויות הוגש כתב האישום כנגד העותרים. כשנה ושמונה חודשים לקח לעותרים להבין, שאם הם לא מצליחים לשכנע את המשיבה, הדרך שפתוחה בפניהם היא לפנות לבית המשפט המוסמך כדי שהוא יכריע בסוגיה. איני סבורה שיש לבוא לקראת העותרים במקרה הנוכחי. המדובר בעותרים שעושים דין לעצמם, ואינם מבינים את טעותם. הם אלה שפועלים ללא רשיון במשך חמש שנים ביודעם שהרשויות עומדות על הצורך ברשיון שמותנה בתנאים הקבועים בחוק ובהנחיות. הם אלה שמחליטים שהחוק אינו לתכלית ראויה ופוגע בחופש העיסוק. הם אלה שמחליטים שהחוק הינו בלתי חוקי ולכן בטל. הם אלה שיחליטו איך הם צריכים להפעיל את עסקם. הם אלה שמחליטים שנימוקי משרד התחבורה אינם רלבנטיים. במדינה מתוקנת יש כללים, הנחיות והוראות. הפרט העניק סמכויות לריבון לקבוע איך להפעיל את המדינה, ואת עיסוקי הפרט; האם עיסוקיו מורשים או נעדרי רשיון,האם עיסוקיו מוגבלים במקום ובזמן וכיו"ב. הכח שניתן לריבון נלקח מהפרט, ולכן, הפרט בעצמו, לא יכול לקבוע שחוק בלתי חוקי ולהתנהל לפי "הראש שלו"; הוא אינו יכול לקבוע שהנחיה אינה מידתית ולהפעיל "סידור" שנראה לו מתאים לעיסוקיו. לא ייתכן שאדם החי בחברה מתוקנת, שלה כללים ונורמות יסוד, יחליט שפעולה של השלטון אינה ראויה, אינה תקינה אינה חוקית ופוגעת בחוקי יסוד, על דעת עצמו, יתקין לעצמו את הכללים הראויים לעמדתו להיות כללים ראויים לניהול עסק,ויעשה כן במשך חמש שנים. הדרך הנאותה היא לפנות לבית המשפט על-מנת שזה יבדוק את מעשי הרשות המינהלית לאור אמות מידה שנקבעו לבדיקה מעין זו שהחשובות בהן לעניננו הן: סבירות, ומידתיות. ייתכן, שבית המשפט היה מגיע למסקנה, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, שאכן הגיע הזמן לשנות את ההנחיות, אולי כפי שגם משרד התחבורה הגיע למסקנה זו ועמל בדרך זו להתגבר על חידושי הטכניקה; ייתכן שבית המשפט היה מגיע למסקנה, שעבודת משרד התחבורה איטית, ואינה עומדת במירוץ הטכנולוגיה; ייתכנו עוד הרבה אפשרויות, אותן מנעו העותרים מעצמם בהתנהגותם. לא יעלה על הדעת, שהעותרים יעשו ככל העולה על רוחם, ללא כל אסמכתא חוקית, ורק כשהוגש נגדם כתב אישום, יפנו לבית המשפט המינהלי לעזרה. דא עקא, שעזרה מוענקת ע"י בית המשפט המינהלי, לעותרים נקיי כפיים, שאינם הולכים בדורסנות בדרכם בהתעלם מהוראות הדין, ומהסברי המשיבה. עיון בהתכתבויות החוזרות ונשנות והעלאת אותם נימוקים וטיעונים מכל מי שהגיב למכתבי ב"כ העותרים, מעיד על כך, שהם לא רצו להשתכנע, ונקודת המוצא וההמשך שלהם היתה שאם הם לא משכנעים, הם ילכו משוכנעים בדרכם. על זה כבר אמר אחד העם : לא זה הדרך. הפסיקה קובעת כי משמעות השיהוי היא שהוא גרם לנזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל. אבל כבר נקבע בבג"צ 453/84 איתורית נ' שר התקשרות (פ"ד לח(4) 617, 621) כי: "בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי". הפעלת העסק ללא רשיון במשך כ - 5 שנים, בידיעה שהדבר אסור, וההתכתבויות עם המשיבה על מוסדותיה השונים שהיתה משלב מסויים חסרת תכלית, ונראה לי כי כל ענינה היה משיכת זמן, - מעיבים על האינטרס הכלכלי של הפרט, ומביאים למסקנה כי מקרה זה עלול לשמש דוגמא רעה לאזרחים אחרים שיסיקו ממנו את המסקנה שהם יכולים לפעול בניגוד לעמדת הרשויות, בניגוד לדין ועפ"י הבנתם ורצונם הם, וכי בהגיע הנושא לבית המשפט זה יתן להם סעד. דבר זה עלול לעודד אנדרלמוסיה ברישוי עסקים, ולכן יש להעדיף ולהגן במקרה זה על האינטרסים של הרשות השלטונית, שהם בעצם האינטרסים של האזרח האחר, שכן שומר על החוק ושל החברה בכללותה. אשר על כן אני דוחה כבר בשלב זה את העתירה. במאמר מוסגר אציין, כי ראוי ורצוי שהמשיבה אכן תתארגן גם לשיטות מסחר מודרניות, ותתאים את חוקי הרישוי הישנים יחסית אליהם. ויפה שעה אחת קודם. העותרים ישלמו למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. אי קיום חובת רישיוןרכב