1. פסק הדין ניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, מכח הסכמת הצדדים. בתביעה זו עותר התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בגין נזקי הגוף שאונו לו בגין מעשה תקיפה שתקף הנתבע את התובע ביום 14.4.97 וגרם לו, בין השאר, לשבר באפו. 2. התובע והנתבע עבדו שניהם במספנות חיפה. לטענת הנתבע, בבוקר הארוע הגיע התובע לפתח המחסן בו עבד הנתבע והטיל שם את מימיו קבל עם ועדה. הנתבע פנה לאחראי במקום והלין בפניו על התובע, והלה גער בתובע על מעשהו הנלוז. בצהרי אותו יום, חזר התובע למחסן, ועוד בהיותו ברכב החל לצעוק ולקלל את הנתבע, ולאיים עליו כי יהרוג אותו וכי ידאג לפיטוריו. התובע יצא מן הרכב והחל להתקדם באופן מאיים לעבר הנתבע. הנתבע נסוג והתובע המשיך להתקדם לעברו כשהוא כועס, צועק ומפחיד, ואזי פנה אליו הנתבע ונגח בעוצמה בפניו של התובע. הנתבע אינו מכחיש כי תקף את התובע, אך לטענתו הדבר היה פרי התגוננות עצמית, לאחר מעשה קינטור מתמשך מצד התובע, שהחל בבוקר הארוע בכך שהטיל את מימיו לפניו ואחר כך בחזרתו למחסן, בצעקות שצעק עליו ובאיומים שאיים תוך שהוא מתקרב לעבר גופו של הנתבע. התובע שותק באשר לנסיבות המריבה שפרצה בין הצדדים. התובע לא הגיש כתב תשובה, ולא שלל את טענותיו של הנתבע באשר להשתשלות העניינים כפי שפורטה לעיל גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו. ובהעדר כל גירסה מצידו, הנני מקבלת את גירסתו של הנתבע כגירסה האמיתית והנכונה להתרחשות שקדמה למעשה התקיפה עצמו. 4. הנתבע הועמד לדין באשמת תקיפה וגרימת חבלה של ממש. הנתבע הודה, טען לקינטור ודינו נגזר ללא הרשעה. בנסיבות אלו, אין פסק הדין הפלילי מהווה ראיה במשפט האזרחי, באשר אין הוא בבחינת "פסק דין פלילי מרשיע" על פי סעיף 42 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971. 5. אין לי ספק כי מעשיו המוקדמים של התובע בבוקר התקרית, והתגרותו בנתבע בצהרי היום, עובר לתקיפה, תרמו תרומה משמעותית ביותר לפרוץ העימות בין הצדדים במהלכו תקף הנתבע את התובע. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבע יכול היה לנקוט בדרכים רבות בעת פרוץ העימות המילולי ביניהם: פשוט להתרחק וללכת, לפנות לממונים, לפנות למשטרה וכיוצא בזה. לטעמי, הצעותיו של התובע, הינן "חוכמה שלאחר מעשה", שהרי גם הוא, כמו הנתבע, יכול היה לנתק מגע, לפנות לממונים או סתם ללכת מן המקום. אלא שתגובת הנתבע למעשי התובע היתה חריפה, חסרת פרופורציה להתגרות. התנהגות התובע, נלוזה ככל שתהא, לא הצדיקה מעשי אלימות חמור כל כך כלפיו. 6. במסגרת פסיקה על דרך הפשרה, הנני סבורה כי יש לחלק את האחריות בין הצדדים כך שמחצית מן הנזק יהיה על הנתבע ומחצית על התובע. 7. כאמור, בנגיחתו בפניו של התובע, גרם לו הנתבע לשבר בבסיס האף, לדימום ולשטפי דם סביב העינים. התובע הועבר לבית חולים "רמב"ם" שם טופל, עבר טיפול כירורגי בשל קרע באזור גשר האף, ולאחר 4 ימים עבר רפוזיציה של עצמות האף בגין סטית העצמות השבורות. התובע נעדר מעבודתו כחודש ימים, ומאז סובל מכאבי ראש, קשיי נשימה דרך האף, נזלת, אבדן חוש הריח, רגישות באזור הצלקת וסטיה של האף המהווה פגם אסטתי. התובע הצטייד בחוות דעת רפואית של ד"ר שוחט, מומחה בתחום א.א.ג, אשר העריך את נכויותיו כדלקמן: 5% עבור אבדן חוש הריח. 10% עבור נזלת ואזומוטורית. 10% עבור צלקת מכאיבה ומכוערת ושינוי במבנה האף. 8. ד"ר הימלפרב, אשר בדק את התובע מטעם הנתבע, מצא כי לתובע נגרם שינוי בצורת האף החיצוני, אך העריך את הנכות בגינה בשיעור 5% בלבד. ד"ר הימלפרב לא מצא כי התובע סובל מחסימה משמעותית של האויר באף, לכל היותר מחסימה קלה ביותר שאינה מזכה באחוזי נכות על פי התקנות. באשר לטענה בדבר אבדן חוש הריח, טענה זו סובייקטיבית, ולא התקבלה על ידי ד"ר הימלפרב. המוסד לביטוח לאומי הכיר בארוע כב"תאונת עבודה" וקבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 14.5%, מתוכם 10% בגין שינוי חיצוני במבנה האף ו – 5% בגין אבדן חוש ריח. גם המוסד לביטוח לאומי מצא כי אין מקום להעניק נכות בגין הפרעה לנשימה. 10. בנוסף לחוות הדעת, הוגשו לתיק בית המשפט תמונות של התובע, בסמוך לאחר התקיפה ותמונה עדכנית. בתמונה העדכנית ניתן לראות כתם כחלחל ליד גשר האף. השינוי במבנה האף עליו מצביעים המומחים אינו משמעותי, כמעט ואינו מורגש. 11. עובר לתאונה, בחודש פברואר 97', קבל התובע מינוי של מפקח הרכבת פנים של מיכלים ומבקר איכות במספנות ישראל. בעקבות מעשה התקיפה, נאלץ התובע לטענתו להפסיק עבודתו בפרוייקט ונגרמו לו הפסדי שכר ניכרים בשל הפסד שעות נוספות ופרמיות. 12. התובע מבקש להסתמך על ממוצע שכרו בששת החודשים שקדמו למעשה התקיפה, שעמד על סך של 6,859 ₪ לטענתו, כבסיס להשוואה לשכר שהשתכר כשנה לאחר התקיפה, ואשר לגירסתו מצביע על הפסד של קרוב ל- 20,000 ₪ לשנה, ומאז התקיפה ועד היום כ- 100,000 ₪. בנוסף, עותר התובע לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד עד הגיעו לגיל 65 בסך 66,000 ₪. הנתבע סבור כי התובע לא הראה הפסדי השתכרות. התובע חזר לעבודתו הקודמת ולא חלה כל הפחתה בשכרו. לכל היותר, מציע הנתבע לפצותו בסכום גלובלי של 5,000 ₪. 14. נתוני השכר שהציג ב"כ התובע בטבלה שצרף לטיעוניו אינם עולים בקנה אחד עם הנתונים המופיעים בתלושי השכר. כך, למשל, בחודש אוקטובר 96' מציין ב"כ התובע כי שכרו ברוטו של התובע עמד על 7,588 ₪, שעה שבתלוש השכר הנטו עומד על 8,307 (!) ₪. וזו רק דוגמא אחת, ואין צורך להוסיף עוד. ב"כ התובע נמנע בחישובים שהציג לקחת בחשבון את כל מרכיבי השכר, לרבות: שעות גלובליות, פרמיות והפרשי פרמיות, והצגה כזו של הנתונים מעוות את התמונה המתקבלת. לית מאן דפליג, כי התובע קבל שכרו מן המעביד בתקופת אי הכושר בת כחודש ימים. לאחר חזרתו לעבודה, טוען התובע כי צמצם את שעות עבודתו ואת השעות הנוספות. מתלושי השכר עולה, כי בכל תלושי השכר (למעט 10/97) עבד התובע שעות נוספות, בגינן קבל תגמול של 125%, 150% ו – 175%. בדיקה מדוקדקת יותר של כמות השעות הנוספות מגלה חוסר אחידות בולט לגבי מספר השעות הנוספות שבצע התובע בכל חודש. כך לפני התאונה וכך גם לאחריה. התנודתיות כל כך גדולה, שאין להסבירה ביכולותו של התובע לעבוד, אלא בצרכי העבודה והמעביד. כך למשל, בעוד שבחודשים 10/96 עד 12/96 בצע התובע בממוצע כ 123.7 שעות נוספות לחודש, הרי שבחודשים 1/97 – 3/97 קיימת מגמה בולטת של הפחתה בשעות הנוספות, כדי ממוצע של 55.5 שעות נוספות לחודש בלבד. אותה מגמה של חוסר אחידות קיימת גם בחודשים שלאחר התקיפה, כאשר כמות השעות הנוספות הנמוכה ביותר היתה 27.5 ש"נ בחודש 9/97 והכמות הגדולה ביותר היתה בחודש 7/97 ועמדה על 109.9 שעות. הממוצע בתקופה זו עמד על 69.23 שעות נוספות לחודש, ולפיכך, לכאורה אין ממש בטענת התובע כי לאחר התקיפה בצע שעות נוספות בכמות מופחתת בהרבה מזו שבצע בסמוך לפני התאונה. זאת ועוד, התנודתיות הבולטת בכמות השעות הנוספות שעבד התובע לפני התקיפה ואחריה, יש בה כדי להצביע על כך שלא יכולתו של התובע היא שקבעה את כמות השעות הנוספות, אלא צרכי העבודה והמעביד הם שהכתיבו את כמות שעות העבודה הנוספת שעבד התובע. לפיכך, גם אם קיימת הפחתה כלשהי בממוצע השעות הנוספות, הרי רק חלק הימנה, אם בכלל, יש לזקוף לחובת הפגיעה. באשר להפסד ההשתכרות לעתיד, נכותו של התובע הינה בעיקרה אסטתית בלבד וכמעט ואיננה תפקודית. מאז התקיפה חלפו למעלה מ- 5 שנים, התובע חזר לעבודתו הקודמת, עובד בצורה סדירה, ואת הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות, אם בכלל, יש להעריך על בסיס גלובלי. הארוע הוכר כתאונת עבודה, ועל כן אינני רואה מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, באשר הוצאות ריפויו אם היו ויהיו כאלו, מכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי. באשר לעזרת צד ג', מהות הנכות הינה כזו שכמעט ואין לה השלכה בפן זה. הרכיב האחרון הינו של כאב וסבל. כאן צריכה לבוא לידי ביטוי הגישה, כי אין מדובר במעשי רשלנות, אלא במעשה זדוני של הנתבע, שנעשה מתוך כוונה להרע ולפגוע. הנתבע גרם לחבלה של ממש בפניו ובאפו של התובע, הצריך אותו לעבור פעולה כירורגית כפולה, הותיר אותו עם נכות, ועם פגם אסטתי שילווה אותו כל חייו. לא בכדי לא ציינתי עד כה סכומים שיש לפסוק לתובע באבות הנזק שפורטו לעיל, שכן מעל כולם מרחפת העובדה, שהתובע קבל מן המל"ל לפחות 98,000 ₪ (כגירסת ב"כ התובע) ולכל היותר 138,408 ₪ (כגרסת ב"כ הנתבע) אותם יש לנכות מן הפיצוי שיפסק. חובת הניכוי של תגמולי המל"ל מביאתני למסקנה, כי נזקיו של התובע נבלעים בתגמולי המל"ל, במיוחד לאור ייחוס 50% מן האחריות לנזק לתובע. אלא שפסיקה כזו משמעותה תהיה מתן פרס לתוקף ולמעוול. לפיכך, במסגרת הסמכויות שנתנו בידי הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, ולאור הנימוקים שפורטו לעיל, ובהתחשב בייחוס 50% אחריות לנזק לתובע, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע כפיצוי בגין מעשה התקיפה, סך של 10,000 ₪. על סכום זה יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט בלבד ושכר טרחת עו"ד בשיעור 17.5% בצרוף מע"מ. משפט פליליאלימותקינטורתקיפהתביעה אזרחית