זכות השימוע של עובד עירייה     1. א. בכתב התביעה עתר התובע למתן צו מניעה וצו "עשה" כנגד "ראש העיר טירה" ו- "עיריית טירה" (כך בכותרת כתב התביעה) לביטול פיטוריו של התובע וזאת משום שנעשו שלא כדין, ללא עריכת שימוע תקין והוגן ותוך התעלמות מזכויותיו של התובע, כעובד העירייה, להליכים הקבועים בחוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות לעניין זכות השימוע .   ב. התובע טען כי מחודש 05/95 הוא עבד כממונה על ענייני הדת בעירייה, ובחודש 07/99 הוא פוטר מעבודתו. בעקבות פניותיו של התובע לבית הדין לעבודה הוסכם על ביטול מכתב הפיטורים והוא הוחזר לעבודתו.   לגרסת התובע, מאחר שהוא הגיש עתירה כנגד מינוי מנכ"ל וסגן ראש עיר לעיריה בדרך לא תקינה, התנכלו לו הנתבעים וביום 13/10/99 שלחו לתובע מכתב המעביר אותו מעבודתו כממונה על ענייני הדת - למפקח במזבלה. בעקבות עתירות שהגיש התובע לבית הדין לעבודה בגין העברתו מתפקידו כאמור לעיל, ומאחר שלטענתו נפתחה מחדש מחלקת הדת בעירייה, יש להורות על החזרתו לתפקידו הקודם וביטול פיטוריו שנעשו שלא כדין באמתלה של הפרת משמעת מצידו.    2. הנתבעים, בכתב הגנתם, ביקשו לדחות התביעה.   נטען כי אין כל יריבות בין התובע לנתבע 1 שלא היה מעבידו, ובשל כך אין לו כל עילת תביעה כנגד נתבע מס' 1. נטען עוד כי פיטורי התובע נעשו משיקולים ענייניים, אגב צמצום בכוח האדם וסגירת מחלקת הדת. הנתבעת טענה כי אכן השתדלה למצוא לתובע תעסוקה אחרת, שלא במחלקת הדת שבוטלה, אך הוא לא שיתף עמה פעולה, הכשיל כל דיון ענייני בישיבות שנקבעו לו לשימוע בנושא הפיטורים, עתר חדשות-לבקרים למתן צווי מניעה וסעדים זמניים על-ידי בית הדין ובפועל התחמק מכל תפקיד שבו הוצב לעבוד, המציא אישורי מחלה מפוקפקים בדבר פציעתו בתאונת דרכים וסירב לעבוד באתר הרמפה שבו הוצב ע"י הנתבע מס' 1 .     3. לאחר שעיינו בכל החומר ובסיכומי הטענות של הצדדים, לרבות הדיונים , הטיעונים וההחלטות שניתנו בסעדים הזמניים שנתבקשו, הננו פוסקים כדלקמן: -   א. בהתאם לרשימת פלוגתאות ומוסכמות שנערכה ע"י בית הדין ביום 01/04/2001, הוסכם כי התובע עבד כפקיד מחלקת הדת אצל הנתבעת, ופוטר על ידה. כמו כן נקבעו הפלוגתאות הבאות : (1) מה היתה העילה האמיתית לפיטורי התובע? (2) האם הליך פיטוריו של התובע היה תקין ? (3) האם נקטה הנתבעת בכל הצעדים וההליכים הקבועים בדין ו/או בהסכמים ו/או בחוקת העבודה ו/או בפקודת העיריות - החלים על מערכת היחסים עובד-מעביד שבין הצדדים? (4) האם יש לתובע עילת תביעה כנגד נתבע מס' 1?   ב. התביעה כנגד נתבע 1 - נדחית. לא זו בלבד שהתובע לא נקב בשם הנתבע אלא בתואר "ראש העיר טירה" בלבד, הרי שגם לגופו של עניין לא נטען ובודאי שלא הוכח כי במועד כלשהו התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין ראש העירייה ועל כן, כאמור, התביעה נגדו נדחית.   ג. מאחר שב"כ הצדדים הסכימו שהראיות, העדויות והתצהירים שהוגשו בהליכי הבקשה לסעד הזמני, ישמשו ביחד עם סיכומי הטענות שבכתב, כחלק בלתי נפרד מהחומר שעליו יתבסס פסק הדין בתובענה העיקרית, והיות ולא הובאו ראיות נוספות על כל אלה, מכאן שהמצב המשפטי שהיה נכון למועד מתן ההחלטה בבקשה לסעד הזמני (03/12/2000) נכון גם למועד מתן פסק-הדין דהכא.   ד. ההליכים המשפטיים שבין הצדדים החלו מיד עם פיטוריו של התובע מעבודתו בחודש 07/99 עת שימש כפקיד הממונה על ענייני דת בעיריה. את הפיטורים דאז נימקה הנתבעת בכך שמחלקת הדת בעירייה נסגרה בשל חוסר תקציב ומשיקולים של צמצום בכוח האדם המועסק על-ידה. מאחר שעל-פי הסכמת שני הצדדים בוטלו הפיטורים האמורים, אך בפועל לא היתה עוד משרה לתובע כפקיד-דת, העבירה אותו הנתבעת לעבודות אחרות, בטענה שמדובר בהעסקה לתקופה זמנית של 4 חודשים, באתר המזבלה העירונית שכונה על ידי הנתבעת "הרמפה".   ה. בתיק בש"א 202014/99 עתר התובע כנגד העברתו לעבודה ברמפה, ועתירתו נדחתה בהחלטה שניתנה ע"י כב' השופטת א. לקסר ביום 10/11/1999. מכאן ואילך השתלשלות העניינים הובילה עד לתביעה דהכא: התובע היה אמור להתחיל בעבודתו ברמפה ביום 11/11/99 (לאחר מתן ההחלטה הנ"ל ע"י בית הדין) אולם לטענתו הוא נפצע באותו היום בתאונת דרכים, ונבצר ממנו לעבוד עד חודש 03/2000 (ראה תצהירו של התובע מיום 26/03/2000). בתום תקופת אי-כושרו של התובע לעבוד עקב הפציעה כאמור, בחודש 03/2000, הוא ביקש לדעת את סידור עבודתו, וכעבור ימים מספר הוא קיבל זימון ליום 21/03/2000 לעריכת שימוע בגין פיטורים עקב עבירות שלטענת הנתבעת הוא עבר. (ראה נספח יז' לתצהירו של התובע, מכתב הנתבעת מיום 14/03/2000). פרוטוקול מאותה ישיבה נכתב ע"י אנשי הנתבעת ; ראה נספח יח' לתצהיר התובע (ישיבה מיום 21/03/00). עפ"י הפרוטוקול הנ"ל קבע היועץ המשפטי של הנתבעת, וליד חאסקיה, כי: "בשל העובדה שלא התייצב (התובע א.ע.) לעבודתו שם (ברמפה א.ע.) יש לראות בהתנהגותו כמי שהתפטר מעבודתו". בשלב זה עזבו התובע ובא-כוחו את ישיבת השימוע הנ"ל.   ו. כאמור לעיל, ניתנה ביום 03/12/2000 ע"י בית דין זה החלטה בבש"א 2356/00 ובה נקבע כי החלטת הנתבעת לפטר את התובע מעבודתו אצלה או לראותו כמתפטר מעבודתו - בטלה ועל הנתבעת להחזירו לעבודה.   ז. באשר לפלוגתא הראשונה, מה היתה העילה האמיתית לפיטורי התובע, אנו קובעים כי גרסת הנתבעת היתה מלכתחילה כי הפיטורים באו בשל כך שהתובע לא התייצב לעבודה באתר הרמפה כפי שהורה לו בית הדין בהחלטתו מיום 10/11/99; כי התובע תירץ את היעדרותו מהעבודה בפציעה שנגרמה לו בתאונת דרכים - ולגרסת הנתבעת היתה זו טענה שקרית של התובע ; כי התובע מחתים כרטיס נוכחות אך נעלם מן העבודה. טיעונים אלו פורטו על ידי הנתבעת במכתבה אל התובע מיום 14/03/2000 (נספח יז' הנ"ל).     להלן נוסח המכתב: לכבוד: תאריך: 14/03/00מר עבד אלרחמן קשוע א.נ.,הנדון: שימוע לפני פיטורים1. למרות ההוראות שקיבלת להתייצב לעבודה באתר הרמפה, ולמרות החלטת בית הדין בנושא, לא הגעת לעבודה ולו ליום אחד, כאשר לטענתך נפגעת בתאונת דרכים ביום שבו היית צריך להתייצב לעבודה באתר זה. 2. בתקופה בה טענת כי אינך כשיר לעבודה, נצפית כשאתה בריא לחלוטין, ללא כל הפרעה שהיא, וכשאתה עובד במקומות אחרים. 3. בימים אלה, אתה מגיע לעירייה, מחתים כרטיס נוכחות, ומיד נעלם מן העבודה, לעיסוקיך הפרטיים ולעבודה במקומות אחרים. 4. אתה נדרש בזאת להגיע לישיבת שימוע בנוגע לפיטוריך, אשר תתקיים בתאריך 21/03/2000 בשעה 10: בבוקר באולם הישיבות במבנה העירייה. בכבוד רב, קאסם וסים מנכ"ל העירייה.  העתק: למוזמנים לישיבה: כמאל סולטאן, פיסל מנסור , מועין בשארה , איאד מנסור , וליד חאסקיה , אדיב מנסור ומרואן נאסר   לא סגירת מחלקת הדת בעירייה שימשה בסיס לפיטורים במועד זה ומכאן שטענת הנתבעת בדבר צמצום בכוח האדם המועסק על ידה ובהוצאותיה, כתירוץ לפיטורים, אינן רלוונטיות בשלב זה. מחלקת הדת נסגרה בשנת 1999 וכבר בבית הדין בפני השופט ר. כהן בתיק עב 200750/99 ביום 21/07/99 הסכימו שני הצדדים כי מכתב הפיטורים מיום 13/07/99 - יבוטל. לאחר מכן שוב ניסתה הנתבעת לפטר את התובע, ומכתב הפיטורים מיום 13/10/99 בוטל בהסכמת שני הצדדים במסגרת פסק דין שניתן על ידי כב' השופטת מ. לויט בתיק 913252/99. בדיון בפני כב' השופטת ח. שגיא ביום 28/10/99 בתיק בש"א 201847/99 הצהירה ב"כ הנתבעת כי : "... יש פה פתרון למנוע את פיטורי המבקש... שמדובר בהעברה זמנית עד למציאת פתרון לבעיה כולה". לאחר מכן, כאמור לעיל, הועבר התובע לעבודה באתר הרמפה. מכאן שפיטורי התובע הרלוונטים לתביעה שבפנינו לא היו בעת שעבד כפקיד דת אלא בעת שהיה מוצב לעבודות באתר הרמפה, והנימוקים לפיטוריו לא נגעו כלל לנושא מחלקת הדת ותיקצוב כוח האדם למחלקה זו, אלא להפרות משמעת מצד התובע, כאמור במכתב העירייה מיום 14/03/2000. אשר על כן, טענות הנתבעת לעניין העילה האמיתית לפיטורי התובע- נדחות, ואין לראות כל "שיקולים ענייניים" בפיטורים אלה, כפי שנטען ע"י ב"כ הנתבעת בסעיף 9 לסיכומיו. גם טענותיו של ב"כ הנתבעת בדבר ניסיון לניוד התובע לתפקיד אחר ואי מציאת תפקיד הולם - נדחות: הנתבעת לא טענה כי זו העילה לפיטורים כאשר הזמינה את התובע ובא-כוחו לשימוע שהתקיים ביום 21/03/2000 ולפיכך אינה יכולה לבסס את עילת הפיטורים על טענות אלה שכלל לא נדונו בשימוע האמור.   ח. הפלוגתא השניה שנקבעה ע"י בית הדין היתה : האם הליך הפיטורים היה תקין?   לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיון שהתקיים בעת ישיבת השימוע, בתצהירי הצדדים ובסיכומיהם, אנו קובעים כי ההליך היה פסול ופגום מראשיתו ועד סופו:   אם רצתה הנתבעת לטעון כי התובע התפטר מעבודתו, לא היה עליה לזמנו ל"שימוע לפני פיטורים" כעולה מכותרת מכתב הזימון ששלחה אליו. מכאן שטענת ההתפטרות, שהועלתה לראשונה ובלא כל ביסוס על-ידי היועץ המשפטי של הנתבעת מר וליד חאסקיה במועד ישיבת השימוע - נדחית ואין לה כל בסיס. לא למותר לציין שגם בכתב ההגנה לא טענה הנתבעת כי התובע התפטר או שיש לראותו כמתפטר, אלא טענה כי: "התובע פוטר בהליך שימוע תקין, ומשיקולים ענייניים, ואין לתת לו את סעדיו". (ראה סעיף 7 בכתב ההגנה). אך נראה כי הנתבעת רצתה לבסס את הפיטורים בעילה של תרמית מצד התובע, כשהיא דוחה טענתו בדבר היעדרות מהעבודה עקב פציעה בתאונת דרכים, ומוסיפה וטוענת כי התובע מחתים כרטיס נוכחות ואינו עובד בפועל. מדובר בטענות קשות וחמורות ביותר שעניינן לא רק הפרת משמעת אלא אף קורט של חשד למעשי עבירה פליליים. בנסיבות אלו, כשאפילו בסיכומיו מצא לנכון ב"כ הנתבעת לנקוט נגד התובע לשון קשה כגון: "התובע מרמה את העירייה מחוץ לכתלי בית הדין ומעיד שקר בבית הדין עצמו" (ראה סעיף 22 לסיכומים), לא זו בלבד שלא היה מקום לעריכת ה"שימוע" האמור, כמביא לפיטורים, אלא חובה היתה על הנתבעת לנקוט בהליכים המתחייבים מפקודת העיריות דהיינו פניה לבית הדין למשמעת. לעניין זה יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק דב"ע לז/93-3 מדינת ישראל נ' יואל חנוכי (פד"ע ט' 14): "... המסקנה היחידה היא שהשר אישר את פיטוריו של העובד בשל עבירות המשמעת אשר עבר, והמחוקק קבע כי לא יפוטר עובד מסיבות אלה אלא על פי פסק דין של בית הדין למשמעת". סעיף 171 א. לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע: "171.א. עובד העירייה שאינו מהעובדים המנויים בסעיף 171 : -   (1) יפטרו ראש העירייה על פי החלטת בית דין למשמעת לפי חוק המשמעת;   (2) רשאי ראש העירייה לפטרו באישור המועצה או ועדה שהמועצה מינתה לכך - אם הפיטורים היו שלא מחמת עבירות משמעת כמשמעותה בחוק המשמעת".       בדב"ע מז/ 3-82 עיריית ת"א-יפו נ' ישראל אברביה (פד"ע י"ט 291,297) נאמר: "המטרה העיקרית של סעיף 171 א' לפקודת העיריות הינה להבטיח הן דרך יעילה לפיטורי עובדי העירייה והן הגנה לעובדי העירייה נגד פיטורים שרירותיים על ידי איש אחד, אפילו הוא ראש העיר. לדעת המחוקק דיון לפני בית הדין למשמעת, או מתן זכות למועמד לפיטורים להשמיע את טענותיו לפני מועצת העיר, מקטינים את האפשרות שעובד העירייה יפוטר מסיבה שאיננה עניינית או צודקת. החובה לשמור על הגינות, על צדק ועל סדרי מינהל תקינים, הינה חלק מן החובה לבצע עבודה בתום לב (ראה מאמרו של חברי הנשיא גולדברג (7), "תום לב במשפט העבודה", ספר בר-ניב, בעמ' 145)... ".   ט. כאמור, הסיבה המוצהרת על ידי הנתבעת לפיטורי התובע לא היתה הסיבה הנכונה כעולה מן הראיות העובדתיות בתיק שלפנינו, ובשל כך נשלל גם תום הלב המתחייב מיחסי עובד-מעביד על כל שלביהם, מעת קבלת העובד לעבודה ועד לניתוק הקשר בהליך של פיטורים. ראה דב"ע מ"ב /1173 מדינת ישראל נ' ד"ר יואל שקד (פד"ע י"ד 169) המובאה הבאה: "ומה הדין אם מתברר שהסיבה המוצהרת לפיטוריו של עובד לא היתה הסיבה הנכונה? לפיטורים יכולים להיות מניעים שונים וסיבות שונות: צמצומים בכוח האדם, אי התאמה לתפקיד, עבירות משמעת. הדרך שבה מתבצעים פיטורים נקבעת בד"כ על ידי המניע לפיטורים, ובעיקר הדברים אמורים בפיטורים של עובדי-המדינה ועובדי "סטטוטוריות" אחרות. לא הרי פיטורים בגלל אי-התאמה כמו פיטורים בגלל צמצומים, ולא הרי שני אלה כהרי הפיטורים בגלל עבירה משמעתית, שהופקעו מהתחום המנהלי והועברו לתחום השיפוטי. התוצאה המשפטית היא בכל המקרים אותה תוצאה- סיום יחסי עובד-מעביד אולם העובדה שאפשר להשיג אותה תוצאה משפטית בדרך מסויימת אינה אומרת שישיגוה אף אם ילכו בדרך אחרת (...) אשר יקבע לגביו הוא מה הייתה למעשה הסיבה לפיטורים. יחסי עובד-מעביד, ממהותם, מחייבים מידה רבה של ביצוע "בתום לב" ו-"נאמנות". גמר חוזה העבודה - פיטורים מסיבה מוצהרת שמתברר כי כלל לא היה לה יסוד ושימשה מסווה לסיבה אחרת שלא ראו לנכון לגלות, אינו מתיישב עם "תום לב" המתחייב מחוק החוזים, ובמיוחד מיחסי עובד-מעביד". י. כאמור לעיל, היה על הנתבעת להגיש כנגד התובע קובלנה לבית הדין למשמעת אם סברה כי יש בידיה ראיות לביסוס האשמותיו בעבירות משמעת, ורק עפ"י תוצאות הדיון המשמעתי היתה יכולה להמשיך בנקיטת הליכים לפיטוריו כאשר הרשעתו בדיון המשמעתי תשמש בסיס לאותם הליכים. משלא עשתה כן, ובחרה לפטרו בכל זאת, הננו קובעים שפיטורים אלה בטלים ומבוטלים. בשל מחדליה האמורים של הנתבעת, גם הליך השימוע שנקטה - פסול ופגום מעיקרו ועפ"י העולה מן הפרוטוקול שנרשם במהלכו, אין להלין על כך שהתובע ובא-כוחו הודיעו כי אינם מוכנים להמשיך ולהשתתף בו. לא רק פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובחובת ההגינות ותום הלב יש במעשיה של הנתבעת, אלא גם פגיעה בזכויותיו של התובע כי ענייניו יידונו ויוכרעו על-פי דין, כמפורש לעיל.   יא. לאור האמור לעיל הננו מקבלים התביעה כנגד הנתבעת, מורים על בטלות הודעת הפיטורים שמסרה לתובע ולמניעת כל ספק אנו גם קובעים כי התובע לא התפטר (לא במעשה ולא במחדל) מעבודתו אצל הנתבעת.   יב. לעניין הבקשה לפי פקודת בזיון בית הדין למתן צו אכיפה כנגד הנתבעים בגין צווים שניתנו בהליכי הביניים, הרי שההחלטה היחידה שהיא רלבנטית, הן מבחינת סדר הזמנים והאירועים והן מבחינת תוקף ההחלטה שניתן לבקש את אכיפתה - היא זו שניתנה בתיק עב 3674/00 ביום 03/12/2000. צו לפי פקודת בזיון בית הדין הוא צו הצופה פני עתיד. כך נפסק בדב"ע נא/25-48 מרקוביץ נ' צים פד"ע זג 94, שבו הובאו ציטוטי ההלכה הנ"ל מדב"ע שן/110-9 האיגוד הארצי של קציני הים נ' מדינת ישראל פד"ע כא' 385 וכן בע"פ 6/50 לויט נ' אנגל פד"י ד' 459, שבו נקבע כי הצו הניתן לפי פקודת בזיון בית המשפט לא בא להעניש על אי ביצועו של צו שניתן קודם לכן. בענייננו הצו נשוא הבקשה ניתן, כאמור, ביום 03/12/2000 אולם בדיון שהתקיים בפנינו הוכח כי כבר בחודש 02/2001 החל המבקש ללמוד בירדן, כשהוא נעדר מרבית ימות השבוע מהארץ. ראה עדותו בעמ' 3 שורה 16 לפרוטוקול. כמו כן הוכח שהתובע לא בא לעבודה אצל המשיבה, כשהוא מסביר זאת בעדותו כך: "כולם השפילו אותי ולא היה לי מה לעשות שם" (עמ' 4 שורה 10 לפרוטוקול). אשר על כן, אנו קובעים כי המבקש לא הוכיח שנתקיימו במשיבה התנאים לפיהם יש ליתן כנגדה הצו המבוקש ע"פ הפקודה האמורה ולפיכך הבקשה נדחית בלא צו להוצאות.   יג. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.                 נ.צ. - מר אחיעזרא   נ.צ. - מר ביצור   אהובה עציון , שופטת  עובדי עירייהשימועעירייה