נתבע פורמלי רקע 1. לפני תביעה לסילוק יד של הנתבעים 2-1 מהדירה ששכרו מהנתבע הפורמלי הרשומה ע"ש התובעת והנתבע הפורמלי ולתשלום מחצית משכר הדירה לתובעת בגין תקופת השכירות, מהטעם שכבעלת מחצית הדירה היא זכאית למחצית דמי השכירות. לפני ישיבת הקד"מ הודיע ב"כ הנתבעים כי הנתבעים 2-1 סילקו ידם מהדירה, ולפיכך אין צורך להורות על סילוק ידם ממנה.   טענות התובעת 2. התובעת והנתבע הפורמלי (להלן: "הבעל") נישאו ברוסיה בנישואין אזרחיים כדת משה וישראל בתאריך 2.2.84. בני הזוג וילדתם עלו ארצה בקיץ 85 וביניהם מתנהלים הליכים בביהמ"ש לענייני משפחה ובביה"ד הרבני.   3. בבעלות בני הזוג 3 דירות: דירה אחת ברח' שערי צדק, בה הם מתגוררים דירה שנייה בגילה ודירה שלישית בקטמון (להלן: "דירת קטמון"), ביחס ל-3 הדירות מתנהלים דיונים בביה"ד הרבני, באשר לפירוק השיתוף.   4. הבעל השכיר לנתבעים 2-1 את דירת קטמון שבבעלותם המשותפת של בני הזוג, מבלי ליתן לתובעת מחצית משכר הדירה, חרף העובדה שהדירה רשומה גם ע"ש התובעת, הטוענת לבעלות משותפת. משסירב הבעל להעביר לתובעת מחצית מדמי השכירות, הגישה האשה תביעה זו כנגד שוכרי הדירה - הדיירים, וכנגד בעלה (הנתבע הפורמלי).   5. לטענת האשה, היא פנתה מיוזמתה ישירות ובמסירה אישית לנתבע ובהמשך בשרשרת התכתבויות לשוכרים, ולאחר מכן, הן בתחילת חודש 6/01 והן בסופו, פנתה לנתבע 2 ודרשה בכתב מחצית מדמי השכירות, ובתאריך 5.7.01 פנתה פעם נוספת באמצעות ב"כ וביקשה להעביר אליה את דמי השכירות החודשיים. לפני תביעתה לביהמ"ש פנתה התובעת לשוכרים גם בתאריך 21.8.01 בדרישה למחצית דמי השכירות ובידיה אישורי מסירה מיום 24.7.01 על כך (נספח ב' לכתב התביעה).   6. לטענת התובעת, אף אם לא ידעו השוכרים על קיומו של סכסוך בין בני הזוג, הרי שלפחות מאז חודש 6/01 או 7/01 נודע להם על בעלות התובעת בדירת השוכרים ועל זכאותה למחצית דמי השכירות.   טענות הנתבעים 7. לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה והסמכות לדון בתביעה זו נתונה לביה"ד הרבני או לביהמ"ש לענייני משפחה. לביה"ד הרבני, משום שהבעל הגיש לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית, ולחילופין לגירושין, ובה כרך כדין גם את ענייני הרכוש שלו ושל התובעת, ואף ביקש פס"ד הצהרתי כי הדירה, חרף היותה רשומה גם בשמה של התובעת, שייכת לו לבדו. כמו כן, התובעת הגישה לבית משפט לעניני משפחה בירושלים תביעה לחלוקת רכוש (בתיק מס' 21870/00), בה נכללת הדירה נשוא תיק זה, והנתבע טען כי הסמכות לדון בענייני הרכוש נתונה לבית הדין הרבני ולא לביהמ"ש לענייני משפחה, וביום 8.3.01 קבע ביהמ"ש לענייני משפחה כי הסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג נתונה לביה"ד רבני והורה על העברת הדיון לביה"ד הרבני (ההחלטה צורפה כנספח נת/2 לכתב ההגנה ונספח ז' לכתב התשובה). לפיכך, על בית המשפט לסלק על הסף את התביעה או לחילופין להעבירה לביה"ד הרבני בירושלים.   8. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים, כי התביעה טורדנית, קנטרנית והיא מוגשת בחוסר תום לב, תוך ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים, מהנימוקים הבאים: א. אין לתובעת זיקה לדמי שכירות הנגבים במלואם ע"י הבעל, שכן הדירות הן בבעלותו הבלעדית והמלאה. ב. הרישום כשלעצמו אינו קובע זכויות ולתובעת אין כל זיקה לפירותיהן של הדירות ובמשך כל השנים הופקד הבעל על ניהול הנכסים, לרבות גביית דמי השכירות מהדירות וההוצאות, על רקע ההבנה שבין בני הזוג, כי הדירות אינן שייכות לתובעת והם רכוש הבעל בלבד.   ג. העובדה כי בהסכם השכירות הופיע שמה של האשה, נעשתה אך מטעמי פורמליות בלבד (בהיותה רשומה כבעלים), ואין ברישום זה משום הכרה בזכויות התובעת בדירה.   ד. חיוב הבעל בסכום מזונות גבוה יותר, בהתאם לרמת הכנסותיו, אינו מצדיק כי מצד שני תחלוק עמו התובעת בדמי השכירות, כפי שהיא עותרת בתביעה זו.   9. הנתבעים מאשרים כי התובעת פנתה לדיירים, אך כופרים בזכותה לפנותם, שכן התובעת הסכימה להשכיר את הדירה לנתבע 2 ותביעה זו אך משמשת כאמצעי נוסף ע"מ לנגח את הבעל .   10. בנסיבות אלה, התובעת מנועה מלהגיש נגדו תביעה לסילוק יד, ודין התביעה להידחות על הסף.   כתב התשובה 11. בכתב התשובה ובתגובתה טוענת התובעת כי אין לקבל את טענת הנתבעים כי בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתביעה ויש להעבירה לביה"ד הרבני, מאחר וסמכות ביה"ד הרבני מוגבלת על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953 (להלן: "חשבד"ר") לעניינים נישואין וגירושין ונושאים אחרים שנמנו בו, ותביעה זו אינה נמנית עליהם.   12. כמו"כ סעיף 9 לחשבד"ר מקנה לביה"ד הרבני מעמד של בורר כלפי כולי עלמא, אך ורק אם כל הצדדים הנוגעים בסכסוך הביעו הסכמתם לכך והתובעת אינה מסכימה לכך, וכל זאת בהבדל מסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה, הרשאי על פי סעיף 6 (ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995, לצרף לתובענה מי שלצורך בירורה נדרש שיהא לה צד.   13. עוד טוענת התובעת, כי על פי הרישום במנהל מקרקעי ישראל, שצורף כנספח א' לכתב התביעה, הדירה רשומה על שם בני הזוג שווה בשווה והרישום מעיד על זכויותיה בדירה, כאשר מאידך הנתבע לא הראה כל טיעון הסותר את הרישום האמור. נהפוך הוא, בהחלטת ביהמ"ש לענייני משפחה מיום 8.3.01 (תמ"ש 2187/00), שצירפו הנתבעים לכתב הגנתם, צויין כי "מודה הבעל כי הדירות הנ"ל רשומות על שם שני בני הזוג ומעולם לא רצה לשנות את רישומן". כמו כן, הדירות נרכשו על ידי בני הזוג כ- 10 שנים לאחר עלייתם ארצה (באמצע שנות ה- 90'), והבעל לא הכחיש כי המקורות הכספיים לרכישתן היו חסכונותיהם המשותפים של בני הזוג ומשכנתא, והחל מ- 1991 שולמה משכנתא מחשבון הבנק של האשה, שאליו העביר הבעל סכומים מזעריים יחסית לתשלומי האשה.   סמכות עניינית 14. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתבי הטענות ובטיעוניהם בישיבת הקד"מ מיום 7.5.02, סבורני כי לעניין הסמכות הדין הוא עם התובעת, וכי לבימ"ש זה הסמכות העניינית לדון בתביעה.   אציין כי על אף החלטתי מיום 7.3.02, בה היה על כל אחד מהצדדים להתייצב לישיבת הקד"מ אף אחד מהם לא התייצב לדיון, ובנסיבות אלה ביקשה התובעת לקבל פס"ד בהעדרם לפי תקנות 147(ב) ו-157(2) לתקנות סד"א, לאור סמכותו העניינית של ביהמ"ש לדון בתביעה.   15. באשר לטענת חוסר הסמכות העניינית, הרי שהתביעה היא בין האשה, הרשומה כבעלת זכויות של מחצית הדירה, לסילוק ידי הדיירים מהדירה ולתשלום מחצית דמי השכירות לידיה כשבעלה הינו נתבע פורמלי בלבד.   התביעה בין בעלת הדירה לשוכריה היא בין צדדים שאינם בני משפחה, וככזו היא בסמכות בימ"ש השלום. אמנם הבעל גם הוא בעלים של מחצית הדירה, ואולם הוא נתבע פורמלי ואין האשה תובעת כאן חלק כלשהו מחלקו של הבעל, אלא את חלקה שלה מהשוכרים, כבעלת מחצית הזכויות בדירה בהיותה רשומה כבעליה, כשהבעל הינו נתבע פורמלי בלבד, וגם הוא הבעלים של מחציתה השניה של הדירה אותה השכיר לדיירים. האשה איננה חולקת על זכותו של הבעל לקבל את מחצית דמי השכירות לפיכך אין היא תובעת זאת מהבעל וכל תביעתה היא לקבלת מחצית דמי השכירות המגיעים לה מהדיירים - שוכרי הדירה ולהורות להם לסלק ידם ממנה.   לפיכך, כבר מטעמים אלו לבימ"ש השלום סמכות לדון בתביעה כספית זו.   16. זאת ועוד. לפי סעיף 1 לחשבד"ר, "ענייני הנישואין והגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה ותושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". סעיף 9 לחשבד"ר מאפשר כי בענייני המעמד האישי של יהודים, כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1947-1922, שבהם אין לבית הדין הרבני שיפוט ייחודי לפי חשבד"ר, יהא לבית הדין הרבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לכך.   מכאן שנדרשת הסכמתם של כל הצדדים גם יחד לשיפוט בית הדין הרבני בתביעה שלפני, וזו לא ניתנה לפחות ע"י האישה. כמו כן, תביעה זו לדמי שכירות מהדיירים השוכרים אינה תביעה בענייני המעמד האישי, שכן אין בין הדיירים לבין התובעת כל עניין הקשור בנושאי המעמד האישי.   17. באשר להסכמת הנתבעים - ב"כ הנתבעים אמנם הביע בישיבת הקד"מ מיום 7.5.02 הסכמה מטעם הנתבעים, כי התביעה תידון בביה"ד הרבני, אולם הגם שלא פטרתי אותו מייצוג הדיירים, הנתבעים 2-1 כבקשתו, הרי שלאור טענתו כי הם ניתקו עמו כל קשר, ובקשתו להשתחרר מהייצוג, סבורני כי אין בהסכמה זו כדי למלא אחר התנאי הקבוע בסעיף 9 לחשבד"ר, ראשית משום שהתובעת לא הסכימה כי תביעתה זו תידון בביה"ד הרבני והעדר הסכמה מצידה אינו מאפשר כלל העברת התביעה לביה"ד הרבני, כמו כן סבורני כי הסכמת ב"כ הנתבעים דנן, שניתנה בעלמא, ללא קבלת אישור מפורש מהנתבעים לכך (שהרי לא היה לו כל קשר עמם), לאו הסכמה היא, כאשר מדובר בסמכות עניינית, ובכל מקום היא אינה מספקת. העדר הסכמה מצד התובעת כי התביעה תידון בבי"ד רבני, מונעת כל אפשרות כי תביעה זו תידון בבית הדין הרבני.   18. בנוסף, אינני סבורה כי במקרה שלפני יש להורות על העברת התביעה לביהמ"ש לענייני משפחה. אין כל הצדקה לכפות על התובעת את הערכאה בה תוגש תביעתה, כשעילת התביעה היא כנגד הדיירים שוכרי הדירה, ואין בינם לבין ביהמ"ש לענייני משפחה מאומה. אין הצדקה כי התביעה כנגדם תוגש לביהמ"ש לענייני משפחה, רק משום שהדירה שייכת לבעלים משותפים שהם בני זוג, גם אם בני הזוג מסוכסכים ביניהם, שכן התביעה לבימ"ש זה הוגשה ב- 30.9.01 נגד השוכרים ששילמו עדיין דמי שכירות, כאשר לפי סעיף 4 (2) להסכם השכירות, היה עליהם החל מ- 15.8.01 לשלם את יתרת דמי השכירות בסך 2,000$ ב- 5 תשלומים שווים, שניתנו בהמחאות דחויות שטרם נפרעו (לאחר שבמעמד החתימה על ההסכם הם שילמו 400$), כך שבמועד הגשת התביעה דמי השכירות עמדו לפרעון והם נפרעו ושולמו במשך יתרת הזמן לבעל, ללא שהשוכרים עצרו את מחצית התשלום כשהיה בידם לעשות זאת ולהעבירו לתובעת, או להמתין להכרעת ביהמ"ש.   19. אציין כי בעניין זה, טען ב"כ הנתבעים לראשונה רק בישיבת הקד"מ, כי כל דמי השכירות כבר שולמו לבעל, טענה שלא נטענה כלל בכתב ההגנה, ומכל מקום היה ניתן למנוע את ביצוע התשלום כל עוד תלויה ועומדת בעניין זו תביעה זו בביהמ"ש, או לחילופין להפקיד את התשלומים שנותרו בקופת ביהמ"ש עד להכרעת ביהמ"ש.   20. בנסיבות אלה, ביצוע תשלומי דמי השכירות במלואם לידי הבעל, לאחר הגשת התביעה ותוך כדי ההליך בביהמ"ש, הינה בבחינה ביצוע תשלום שלא הוכרע למי לשלמו ואני רואה בנתבע 2 צינור של העברת דמי השכירות משוכרים לידי מאן דהוא אחר. ואולם עובדה זו אינה מצדיקה כי בשל ביצוע התשלום לנתבע 2 התביעה תידון בביהמ"ש לענייני משפחה, שכן התובעת, על פי הרישום, הינה בעלת מחצית הזכויות בדירה, והיא זכאית לתבוע את השוכרים.   21. יתרה מכך, גם על פי הסכם השכירות, התובעת ובעלה הינם הבעלים המשותפים של הדירה, ושניהם בבחינת "המשכיר", כך הם כונו בהסכם השכירות בשמותיהם ות.ז. שלהם מתנוססים בבהירות בתחילת החוזה, מעל לשם "המשכיר", ולעניין זה אין הבדל בין הבעל לאישה, שכן צויין בהסכם כלהלן: "הסכם שכירות בלתי מוגנת   שנערך ונחתם בירושלים בתאריך 8.7.01 בין: 1. בילא X, ת.ז. X 2. מיכאל X, ת.ז. X   שניהם ביחד וכ"א מהם לחוד שיקראו להלן ולשם הקיצור "המשכיר" לבין: רומן X, ת.ז. X   שייקרא להלן לשם הקיצור "השוכר"     הואיל: והמשכיר הוא בעלים של דירה בת 2 חדרים, מטבח ושירותים, הנמצאת ברח' יצחק שדה 16/15, ירושלים, (להלן - "המושכר").   והואיל: והמשכיר מעוניין להשכיר לשוכר את המושכר בתנאים המפורטים בהסכם זה."   ללמדך ש"המשכיר" הם הבעל והאשה גם יחד.   22. בנסיבות אלה, אינני מוצאת כל ממש בטענת הבעל כי יש להתעלם מרישום האשה כבעלים וכמשכירה בהסכם השכירות, לצורך זכויותיה בנכס וזכאותה למחצית דמי השכירות, שכן גם רישום זה מעיד, על פניו, בנוסף לרישום במינהל מקרקעי ישראל, כי לאשה מחצית הזכויות בנכס וכי היא זכאית למחצית דמי השכירות.   23. טענת הבעל כי רישום האשה כבעלת מחצית הזכויות בדירה איננו קובע או מעיד כי לתובעת זכויות, וכי על רקע ההבנה שבין בני הזוג, הדירה איננה שייכת לתובעת ולכן אין היא זכאית למחצית דמי השכירות בעטיה, שנויה במחלוקת בין הצדדים, שכן כאמור בסעיף 12 לפסק דיני, האשה טוענת כי הדירה נרכשה כ- 10 לאחר שעלו בני הזוג לארץ ואף מומנה מחסכונות משותפים של בני הזוג, כשרוב המשכנתא מומנה מכספי האשה.   אין בדעתי להכריע בשלב זה במחלוקת זו, אולם אני דוחה את טענת הבעל כי אין הרישום קובע זכויות, שהרי כאשר מדובר בעסקה במקרקעין, הרישום הינו אקט קונסטיטוטיבי והוא מעיד על הזכויות בנכס, ובמקרה שלפני הוא מעיד על הזכויות לכאורה בנכס, גם של הבעל וגם של האישה כבעלים משותפים.   לפי סעיף 7 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, עסקה במקרקעין טעונה רישום בכתב ונגמרת ברישום.   ובענייננו המדובר הוא בסעיף 125 לחוק המקרקעין, הקובע:   "כוח ההוכחה של רישום 125. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו... (ב) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא מוסדרים יהווה ראיה לתוכנו."   מכאן שהרישום במנהל מקרקעי ישראל, על פי נספח ו' לכתב התשובה, מהווה ראיה לכאורה לכך שבני הזוג הינם בעלים משותפים בדירה, כשלכל אחד מהם מחצית מהזכויות. גם חוזה השכירות לנתבעים 2-1 מעיד על כך.   24. לפיכך, כל עוד לא נסתר הרישום האמור והסכם השכירות אף הוא מעיד על כך, הרי קיימות בפני ביהמ"ש ראיות לכאורה המעידות כי לאשה מחצית מזכויות הבעלות בדירה, ומכאן שהיא גם זכאית למחצית דמי השכירות מהשכרתה לנתבעים 2-1, שאינם בני משפחה ואין להם מאומה עם הסכסוך שבין בני הזוג.   25. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לבימ"ש השלום סמכות לדון בתביעה.   26. הנתבעים כולם מיוצגים ע"י ב"כ עו"ד פלדמן, אשר הגיש את כתב ההגנה מטעמם. אמנם לאחר שהתיק נקבע לקד"מ בהחלטתי מיום 7.3.02, רק ביום 11.4.02 ביקש עו"ד פלדמן לשחררו מייצוג הדיירים - הנתבעים 2-1, לאחר שאלה ניתקו את הקשר עמו. מאחר והנתבעים היו מיוצגים, ולא היתה כל סיבה כי בהליך מעין זה ינתקו לפתע את הקשר עם בא כוחם, בטרם תינתן הכרעה בתיק, דחיתי את בקשתו להשתחרר מן הייצוג.   27. אף אחד מהנתבעים, לרבות הנתבע 3, לא התייצב לישיבת הקד"מ מיום 7.5.02 חרף החלטת ביהמ"ש שהורתה לצדדים להתייצב. התובעת בלבד התייצבה לדיון (כמובן גם ב"כ הצדדים).   בנסיבות אלה, מאחר והנתבעים לא מילאו אחר החלטת ביהמ"ש, עשו דין לעצמם בכך שלא התייצבו לישיבת הקד"מ והנתבעים 2-1 אף ניתקו כל קשר עם בא כוחם, למרות שנגדם תלוי ועומד הליך בביהמ"ש, נראה על פניו כי הם נקטו בצעד של התחמקות, טרם שניתנה הכרעה לגופו של עניין בתיק.     לפיכך ראיתי לנכון להיעתר לבקשת ב"כ התובעת בישיבת הקד"מ ובנסיבות המקרה ליתן כנגדם פס"ד בהעדרם, לפי תקנה 147 (ב) ותקנה 157 (2) לתקנות סד"א. 28. לפי הסכם השכירות שהוגש לבסוף לביהמ"ש (לאחר שקודם לכן, למרות בקשת ביהמ"ש, הוגש הסכם שכירות חסר פרטים ויכולת לבחינה כלשהי, חרף ההחלטה מיום 7.3.02 בה הורה ביהמ"ש על גילוי מסמכים), עולה כי דמי השכירות בגין 6 חודשי שכירות הסתכמו לסך 2,400$. לפיכך, סך סכום דמי השכירות מסתכם לסך של 9,800.76 ₪ ומחציתם לסך של 4,900 ₪ שער הדולר הממוצע לתקופה זו הוא בסך 4.08365 ₪..   29. מאחר ומחצית דמי השכירות, שעל פי הסכם השכירות התובעת היתה זכאית למחציתם, שולמו בינתיים לבעל, לאור הצהרת בא כוחו בישיבת הקד"מ, למרות דרישות התובעת מהנתבעים לקבלם, דרישות שהנתבעים אף הודו בהם בסעיף 8 (א) לכתב הגנתם, הרי שהחזקת דמי השכירות אצל הנתבע 3 אינה כדין ועליו להעביר לאשה את מחצית דמי השכירות.   30. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 4,900 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 30.4.01, ועד מועד התשלום המלא בפועל.   לאור הצהרת ב"כ הנתבע 3, כי הסכום שולם לנתבע 3, ישלם הנתבע 3 את הסכום האמור לתובעת.   הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, בתוספת מע"מ.  משיב פורמלי / צד פורמלינתבע פורמלי