י. כהן, שופט: 1. ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים [תגמולים ושיקום][נוסח משולב], תשי"ט - 1959 (כב' השופט י' וגנר וה"ה ד"ר שני וד"ר זילברמן), מתאריך 31.7.02 בתיק ע"נ 279/98. 2. המשיבה, ילידת 1978, גויסה לשירות חובה בצה"ל בתאריך 31.12.96, בפרופיל 97, ושרתה כפקידת לשכה בבסיס של חיל המודיעין. בתביעה שהגישה המשיבה לקצין התגמולים, להכרת זכותה לפי חוק הנכים, טענה המשיבה, כי עקב תנאי שירותה, התפתחו אצלה זיהומים בדרכי השתן, ואלה גררו את הצורך לכרות את כלייתה השמאלית. אין מחלוקת בין הצדדים, וליתר דיוק - בין המומחים מטעם הצדדים, שמשיבה סבלה ממום מולד, והוא, חסימה דו-צדדית של המעבר אגן - שופכן. 3. קצין התגמולים, בהחלטתו מתאריך 30.6.98, דחה את תביעת המשיבה להכרת זכות לפי חוק הנכים, ועל כך הגישה המשיבה ערעור לפני ועדת הערר קמא. בפסק דינה קבעה ועדת הערר, כי תנאי שירותה של המשיבה החמירו את מחלתה, וזקפה לחובת השירות הצבאי שליש משיעור הנכות שנגרמה למשיבה עקב כריתת הכליה. 4. בהודעת הערעור שהגישה המערערת טוענת המערערת, כי שגתה ועדת הערר במסקנתה. לטענת המערערת, בשל הפגם המולד ממנו סבלה המשיבה, כלייתה השמאלית איבדה את תפקודה שנים רבות טרם גיוסה לצה"ל, ועל כן תנאי השירות לא גרמו למצבה ואף לא החמירו אותו. לטענת המערערת, מצבה של המשיבה הוא תוצאה טבעית מהפגם המולד שבגופה, ומשקיבלה ועדת הערר את עמדת המומחים מטעם המערערת בעניין זה, כי אז היה מתבקש שתדחה את הערר. כמו כן חולק ב"כ המערערת על מסקנותיה העובדתיות של ועדת הערר, ולטענתו, לא היה איחור באבחון מצבה של המשיבה, המשיבה לא סבלה מזיהומים בדרכי השתן, ואף אם סבלה, לא זיהומים אלה גררו את הצורך בכריתת הכליה, ובכל מקרה, תנאי שירותה של המשיבה לא מנעו את יציאתה לבדיקות ולמעקבים. לטענת ב"כ המערערת, הניתוח לכריתת הכליה השמאלית היה נדרש בשלב זה או אחר בחייה של המשיבה, ללא כל קשר לתנאי שירותה הצבאי של המשיבה, וזאת על רקע העובדה שכליה זאת איבדה את תפקודה כבר זמן רב לפני שהמשיבה גויסה לצה"ל. 5. ב"כ המשיבה גורס כי אין להתערב במסקנותיה של הועדה קמא, ובמיוחד אין להתערב בקביעותיה העובדתיות. כמו כן בפתח עיקרי הטיעון שהגיש, טען ב"כ המשיבה, כי יש לדחות הערעור על הסף, משום שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו. 6. תחילה אתייחס לטענה בנוגע להגשת הערעור באיחור. פסק הדין של ועדת הערר ניתן בתאריך 31.7.02, ונשלח לב"כ הצדדים במהלך פגרת הקיץ של בתי המשפט. על כן, המועדים להגשת הערעור מתחילים מרוצם בתאריך 1.9.02. לכאורה היה על המערער להגיש הערעור עד ליום 15.10.02 (45 ימים מיום 1.9.02), ואולם, במהלך תקופה זאת קיימות תקופות שאין למנות אותן, ואלה הן: (א) פגרת חג סוכות תשס"ג, שבאותה שנה חלה מיום 20.9.02 ועד 27.9.02; (ב) עיצומים שהתקיימו בבתי המשפט בין התאריכים 14.10.02 ועד 13.11.02. על כן, המסקנה המתבקשת היא, שהערעור הוגש במועד, ודין טענת ב"כ המשיבה בעניין זה להידחות. ומכאן לגופו של עניין. 7. להוכחת הקשר הסיבתי הניחה המשיבה על שולחנה של ועדת הערר שתי חוות דעת שנערכו על ידי פרופ' שמעון מרטיק. חוות הדעת הראשונה נערכה בתאריך 26.7.98, וחוות הדעת השניה אינה נושאת תאריך, אך היא הוגשה לועדת הערר בתאריך 18.10.00, בתגובה לחוות דעתו של ד"ר אברבנל, המומחה מטעם המערערת. כעולה מחוות הדעת שערך פרופ' מרטיק, המשיבה החלה לסבול מאירועים חוזרים של זיהומים בדרכי השתן יותר מחצי שנה לפני שנשלחה לברור אורולוגי, ו"קרוב לודאי", שעיכוב זה גרם לנזק לכליה, אותו ניתן היה למנוע. לדעת פרופ' מרטיק, הזיהומים מהם סבלה המשיבה הם שגרמו להרס מוחלט של הכליה, ובמיוחד "האירוע של הזיהום הקריטי של פיאלונפריטיס ב- 10.97". לדעת פרופ' מרטיק, כליה חסומה יכולה לשמור על תפקוד כלייתי סביר, אך כאשר מתלווה לחסימה זיהום, כי אז "ההידרדרות בתפקוד הכלייתי, עד לאיבוד מוחלט של התפקוד, עלולה להיות מהירה מאוד". 8. אל מול חוות הדעת שערך פרופ' מרטיק, הגישה המערערת לועדה קמא את חוות הדעת שערכו ד"ר יוסף אברבנאל וד"ר יחזקאל שוטלנד. ד"ר שוטלנד גורס בחוות דעתו, כי לא היה איחור באבחון מצבה של התובעת, שכן הפגם המולד ממנו סבלה התגלה רק כחודשיים לפני הניתוח שעברה, וקודם לכן לא היו סימנים אופיניים לקיום המום המולד, כמו כאבים במותניים, דימומים או יתר לחץ דם. ד"ר אברבנאל מפרט בחוות דעתו, כי בחודש מרץ 1997 עברה המשיבה ברור גניקולוגי, ושם לא הייתה כל הוכחה לדלקת בדרכי השתן. רק בתאריך 20.11.97 בעקבות בדיקה שנעשתה למשיבה, התברר כי היא סובלת מחסימת המעבר אגן - שופכן, ועוד התברר כי הכליה תורמת רק 9% מסך התפקוד הכלייתי. הניתוח לכריתת הכליה נערך בתאריך 14.1.98, ולדעת ד"ר אברבנאל, "מדובר בתהליך כרוני מולד ואין כל חשיבות רפואית מעשית אם אנו ממתינים מס' שבועות או אפילו מס' חודשים עד לניקוז הכליה." 9. בהתייחסה לתנאי שירותה של המשיבה, קבעה ועדת הערר כדברים הבאים: "בתצהירה לגבי תנאי השירות, מע/2, מתארת התובעת מצב שבו נאלצה להשאר שעות רבות במסגרת עבודתה ללא שחרור וכן הקשיים שהיו לה לצאת לבדיקות רפואיות עקב מצבה. תצהירה זה לא נסתר על ידי עדות אחרת מטעם המשיב." למטה מדברים אלה קבעה ועדת הערר, כי היא מעדיפה את חוות הדעת של ד"ר שוטלנד וד"ר אברבנאל על פני חוות דעתו של פרופ' מרטיק, אך הוסיפה: "עם זאת, יש לקבל כי אילו בוצע מעקב צמוד יותר ותכוף יותר בעניינה של המערערת ניתן היה למנוע את החמרת מצבה שהביא בסופו של דבר לכריתת הכליה השמאלית בשלמותה. הערכה של סיכויי ההצלחה שבהצלת הכליה היא הערכה שבקביעת החמרת מצבה." 10. כאמור, לטענת המערער, המשיבה הייתה צפויה לעבור ניתוח לכריתת הכליה בכל מקרה, וזאת בשל המום המולד ממנו סבלה. ואולם, הלכה היא, כי לא זה המבחן הנכון, והמבחן הנכון הוא, האם תנאי השירות הצבאי גרמו להופעת הפגימה ממנה סובל הנכה במועד בו הופיעה, גם אם היה קיים סיכוי שהייתה מופיעה בעתיד ללא קשר לשירות הצבאי. לעניין זה נפסק בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מ"ה(5) 203, בעמ' 214: "העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם היתה לחייל נטיה רדומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו, אפילו אם קיימת מן הבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה היתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות, כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו." ובע"א 4073/99 אורית אביאן נ' מדינת ישראל (פורסם ב"דינים ועוד ...") נקבע: "כבר נפסק כי עצם העובדה שמחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי הייתה יכולה להתפרץ או התלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי בינה לבין השירות (ראה למשל רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים)." ואם לא די באלה, כי אז בע"א 460/73 קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כ"(1) 288, שם נקבע: "ואולם אם השירות הצבאי הוא שגרם בפועל לכך, שהנטיה החולנית נהפכת לנכות ממש כמוגדר בסעיף 1 לחוק, די בכך כדי להעמיד את הקשר הסיבתי שבין המחלה ובין השירות, אף אם החייל לא היה לוקה באותה נכות אלמלא נטייתו התורשתית, או הקונסטיטוציונלית האחרת." 11. מהחומר הרפואי עלה, שעד לשירותה הצבאי לא התלוננה המשיבה על זיהומים בדרכי השתן, ואלה החלו רק בתקופת שירותה הצבאי, ועוד מתברר, מהממצא העובדתי שקבעה ועדת הערר, כי למשיבה היו קשיים לצאת לבדיקות ולמעקב רפואי עקב תנאי שירותה. בממצאים העובדתיים שקבעה הועדה קמא אין לדעתי מקום להתערב, ובסופו של דבר נראה, שתנאי שירותה של המשיבה, תרמו לכך, שהצורך לכרות את הכליה השמאלית התעורר דווקא בתוך תקופת שירותה הצבאי. הועדה קמא הביאה בחשבון את הגורמים השונים עליהם הצביעו המומחים, והגם שבעקרון העדיפה את המומחים מטעם המערער, סברה כי יש ליתן משקל גם לתרומה שתרמו תנאי השירות הצבאי, לכך שהצורך לנתח את המשיבה התעורר דווקא בתוך תקופת השירות. מסקנת הועדה קמא, כי תנאי השירות החמירו את מצבה של המשיבה, וכי שיעור התרומה שיש לזקוף לחובת השירות הוא שליש משיעור נכותה, היא מסקנה סבירה בנסיבות העניין, ולדעתי בהחלטת הועדה קמא לא נפלה טעות. 12. על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור, ולחייב המערער לשלם למשיבה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. י' כהן, שופט השופט מ' נאמן: אני מסכים. מ' נאמן, שופט סגן הנשיא, י' יעקבי - שווילי [אב"ד]: לאחר היסוס רב מצטרף אני לעמדת חבריי. י' יעקבי- שווילי, סגן נשיא[אב"ד] הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט כהן. צבאתביעות רשלנות רפואיתמחלות מערכת השתןרשלנות רפואית (באבחון)שירות צבאי