חובת ביטוח לאומי ליידע על זכות לקצבה

רקע ותיאור ההליך עד כאן: 1. מדובר בתביעה בעילה נזיקית כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: ' מל"ל ') , המסבה יהבה על להפרת חובתו של המל"ל ליידע התובעת בדבר זכותה להגיש תביעה לקצבת זקנה, החל מהגיעה לגיל פרישה (כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] - להלן "החוק"). גיל הפרישה הרלבנטי לתובעת היה גיל 60, אליו הגיעה בתאריך 11.3.03. מאז היתה זכאית לקצבת זקנה. אלא שחצי שנה קודם לכן (לערך) החלה לקבל קצבת שארים. לטענתה (שכפי שיבואר, מקובלת עלי) גרסה בשגגה שאין היא זכאית לשתי קצבאות במקביל היינו שארים וזקנה גם יחד. ראה עמ' 7 לישיבת ההוכחות. בעדותה (בעמ' 8) ציינה כי הניחה שקצבת השארים תתוחלף בקצבת זקנה, אך העיקר הוא הבנתה השגויה שאין זכאות לשתי קצבאות בו זמנית. לא זה היה המצב: לו היתה מוגשת התביעה לתשלום קצבת זקנה למל"ל במועד, היתה התובעת זוכה לקצבת שארים וגם קצבת זקנה, בניכוי סכום מסוים; שכן מחצית מקצבת השארים שהשתלמה לה - היתה מנוכה במקרה שכזה (ראה סע' 261 לחוק). כלומר אין הפסד "מלא" בגובה מלוא קצבת הזקנה שלא השתלמה אלא הפסד חלקי. לא ארחיב בענין שיעור הגמלה שאבד, לנוכח ההסכמה הדיונית שתפורט בענין גובה הנזק, קרי, שעור ההפסד. מכל מקום, בשל אותה טעות ביחס לזכאותה, הגישה התובעת התביעה לקצבת זקנה בסופו של יום רק ב 16.4.07. לנוכח סע' 296 לחוק אין למל"ל שיקול דעת לאשר התביעה למעלה מ 12 חודש רטרואקטיבית מיום הגשתה. לפיכך אישר התביעה רק מ 1.4.06. לתובעת לא היתה בהקשר זה, להבדיל מביקורת על ההסדר שנקבע בסע' 296 לחוק, שכן ראויה או לא, מדובר בהוראת חוק מחייבת. אלא שהתביעה כאמור גרסה שיש למלל חובת יידוע של המבוטח בדבר זכותו להגיש קצבת זקנה, עובר לגיל הפרישה. חובה אותה הפר במקרה זה, ולו קוימה, היתה התביעה מוגשת במועד ולא היה נגרם הפסד בשל המשטר הקבוע בסע' 296 לחוק. 2. זכות להגיש תביעה לחוד, ובדיקת הזכאות ושיעורה לחוד. בדיקת הזכאות לקצבאות וההענקות השונות שבחוק ושיעורן נעשית ע"י המל"ל עת מגיש המבוטח תביעה - על גבי טופס ייעודי מתאים, בצירוף הנתונים שעליו להמציא (או שדורש המל"ל שימציא כדי להמשיך הטיפול בתביעה). על פי רוב לא ידון המל"ל בתביעה לגמלה או הענקה שלא הוגשה: עיין בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998 . תנאי הזכאות שונים ותלויים בסוג הקצבה או ההענקה הסוציאלית בהן מדובר - במקרה זה כאמור קצבת זקנה. יש להוסיף שהניסיון מלמד שחוק הביטוח הלאומי (על תקנותיו) אף משתנה לא אחת מבחינת היקף הזכאות לקצבאות והענקות שונות בעין או בכסף, ואף מבחינת תנאי הזכאות. עם זאת, ביחס לכלל שמל"ל לא יבדוק ולא יטפל בתביעה שלא הוגשה - מן הראוי להזכיר בקצרה אף נוסח תק' 5 לתקנות שאזכרתי כעת: " (א) על אף האמור בתקנה 1 רשאי המוסד לשלם גמלה מסוג מסוים בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע, אף אם לא הוגשה לו תביעה. (ב) המוסד רשאי לעשות שימוש במאגר מידע לצורך הוכחת זכות לגמלה, לצורך אימות פרטים ומסמכים המוגשים למוסד לענין תשלום גמלה, וכן לצורך שיפוי מעביד ששילם גמלה. (ג) בתקנה זו, "מאגר מידע" - כהגדרתו בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ואשר נמצא ברשות המוסד. " הביטוי "רשאי" בתק 5(א) האמורה התפרש ע"י ביה"ד הארצי לעבודה כמקנה למל"ל שיקול דעת במובן החזק. כלומר "רשאי" משמע "לא חייב". נקבע שהמל"ל חייב להפעיל שיקול דעת אם להפעיל את הסמכות לשלם גמלה גם בלא שהוגשה תביעה, כאשר מצויים בידיו מלוא הנתונים. אך אין כאן חובה שזכות מקבילה בצידה של המבוטח שכך יעשה, היינו שהמל"ל יקבל החלטה חיובית לשלם הגמלה אף שלא הוגשה לו תביעה: עב"ל 551/09 המל"ל נ' יחזקאל דניאל (מאגר נבו). 3. ה כאמור אינה שהמל"ל לא יישם כהלכה את הוראות חוק הביטוח הלאומי משעה שאישר התביעה לקצבת זקנה רק מ 1.4.06 במקום ממרץ 2003: אלא שהפר חובה שבדין ליידע התובעת בדבר זכותה להגשת תביעה לקצבת זקנה עובר למועד בו הגיעה לגיל פרישה (כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ובסע' 245(2) לאותו חוק). וכי הפרת החובה גרמה לתובעת נזק בשיעור ההפסד בגובה קצבת הזקנה (בניכוי מחצית מקצבת השארים). כך - לתקופה שממרץ 2003 ועד מרץ 2006. לו יודעה התובעת בדבר זכותה להגיש קצבת זקנה - לא היתה סיבה שלא תעשה כן ואז היתה זכאותה נבדקת על ידי המל"ל, ולא היה נגרם לה כל הפסד. 4. היו אפוא שתי שאלות בהן יש להכריע (שאלה שלישית בדבר כימות הנזק מתייתרת כאמור, לאור ההסכמה הדיונית): א. שאלה משפטית: האם יש בכלל למוסד לביטוח לאומי חובה ליידע מבוטחים בדבר זכותם להגיש תביעה לקצבת זקנה עובר לגיל הפרישה ואם כן כיצד ובאיזה היקף? יצוין כי הוכח שהמל"ל נוהג בפועל ליידע המבוטחים בדבר זכותם להגיש תביעה לקצבת זקנה עובר לשני מועדים: גיל פרישה כהגדרתו בחוק, בו הזכאות לקצבת זקנה מותנית גם בנתוני הכנסה; ומאוחר יותר בחלוף כמה שנים בהגיע המבוטח לגיל בו הזכאות לקצבת זקנה כבר אינה תלויה בנתוני הכנסה (המצהירה מטעם המל"ל התייחסה לגיל האחרון בביטוי "הגיל המוחלט"). היידוע נעשה על דרך משלוח שני מכתבי ייזום תביעה בצירוף טופס התביעה. פעם לפני גיל הפרישה ופעם לפני הגיל ה"מוחלט". אולם טענת המל"ל היתה שמדובר רק בפעולה לשיפור השירות למבוטחים. ולא בחובה שבדין, שהפרתה עשוי שתזכה מבוטח (שניזוק בכיסו כתולדת ההפרה) בדמי נזק בשיעור ההפסד הכספי בגובה הגמלאות ה"אבודות" . ב. שאלה עובדתית: בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, היינו שיש חובה שבדין (להבדיל מפעולה רצויה גרידא), ליידע זכאים פוטנציאלים על זכותם להגיש תביעה לקצבת זקנה , האם אכן הופרה בפועל אותה חובה? המל"ל טוען שאף בהינתן שיש חובה, לא הפר אותה שכן שלח לתובעת כמנהגו מכתב ייזום תביעת זקנה בינואר 2003, חודשיים לפני הגיעה לגיל פרישה. 5. התביעה הוגשה בתחילה לבית הדין האזורי לעבודה, ואולם המל"ל העלה שם טענת חוסר סמכות עניינית היות ועילת התביעה נזיקית. ה התקבלה והתביעה הועברה לבית משפט זה (כך שאף לו היתה הסמכות נתונה במקור לביה"ד לעבודה, רכש בית משפט זה סמכות שמכוח העברה לפי סע' 79 לחוק בתי המשפט). בינתיים גם אושר בביה"ד הארצי לעבודה שאין למערכת בתי הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעות בעילה נזיקית כנגד המל"ל, מקום שהסמכות לא עוגנה ספציפית בחוק (עיין: עב"ל 617/09 המוסד לביטוח לאומי נ' מימון יהודה, [פורסם בנבו] פס"ד מיום 29.7.10). 6. בישיבת 13.1.09 קבלו הצדדים המלצתי להקדים בירור השאלה המשפטית לשאלה העובדתית, שכן אם אין מוטלת על המל"ל חובת יידוע בדין , ממילא אין חשיבות לשאלה העובדתית בדבר הפרתה. ההסכמה נוסחה לפרוטוקול בזו הלשון: " מקבלים המלצת ביהמ"ש שקודם תידון השאלה המשפטית האם יש למל"ל חובת משלוח הודעות לגבי המועד הקובע ממנו ניתן לקבל קצבת זקנה וכך ליידע ציבור המבוטחים. היה ואין למל"ל חובה כזו, תדחה התביעה. היה ויש למל"ל חובה - כי אז נעבור לדון בשלב השני, העובדתי, האם נשלחו ההודעות במועדן וכימותה הכספי של התביעה. " 7. המשמעות היא למעשה פיצול הדיון, וב 19.10.09 נתתי כאמור החלטה בשאלה המשפטית, שזו תמציתה: א. הכלל הרחב, הנכון גם לקצבת זקנה, הנו שאת הזכות יש לתבוע. ככלל, המל"ל אינו מקיים הליך בדיקת הזכאות ואינו משלם באין תביעה של המבוטח (הכוונה לתביעה למל"ל, לא תביעה משפטית), שאז כאמור בודק המל"ל הזכאות והיקפה ובמקרה הצורך, לשם בדיקת הזכאות ידרוש מן המבוטח להמציא נתון זה או אחר. אלא שאכן יש למל"ל חובה שבדין (להבדיל מפראקטיקה רצויה גרידא) ליידע ציבור המבוטחים אודות זכויותיהם הסוציאליות ודרכי מימושן. אופן היידוע והיקפו משתנה בהתאם לזכות בה מדובר ונתונים נוספים, ולא נכון לקבוע כלל גורף בדבר אופן והיקף היידוע לגבי מכלול הזכויות (ראה להלן). ביחס לזכות להגיש תביעה לקצבת זקנה, קבעתי כי חובת היידוע של המל"ל הנה ליידע ציבור המבוטחים בדבר זכותם לתבוע הקצבה עובר למועד הרלבנטי שממנו עשוי המבוטח להיות זכאי לקצבת זקנה (ולו בשעור חלקי). מועד זה חל כיום לראשונה כאמור בהגיע המבוטח לגיל פרישה (כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי, ועיין גם בתוספות לחוק הביטוח הלאומי בטבלאות ללוח א'1 ו ד'. הכוונה הנה שההודעה הראשונה תשלח כמה חודשים עובר לגיל המוקדם ביותר ממנו עשויה לקום זכאות המבוטח לקצבת זקנה חלקית או מלאה - כיום גיל הפרישה כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי. המל"ל כאמור המחיש שכך הוא נוהג בפועל. אם כי לטענת המל"ל נשלחים שני מכתבי ייזום (ידוע) ותו לא - אחד כחודשיים לפני גיל הפרישה, שהנו כאמור הגיל המוקדם ממנו עשוי אדם להיות זכאי לקצבת זקנה (כתלות במבחני הכנסה ותקופת אכשרה או פטור ממנה), והשני כחודשיים לפני הגיל המוחלט שאינו תלוי בנתוני הכנסה (במקרה של התובעת טוען המל"ל שנשלח מכתב ראשון חודשיים לפני הגיעה לגיל הפרישה - גיל 60; וחודשיים לפני הגיעה לגיל 65 - שהיה בעבר הגיל המוחלט. ראה סע' 5 לתצהיר גב' ברגר) . ב. קבעתי כי מקור אותה חובת יידוע המוטלת על המל"ל הוא במשפט המנהלי. החובה נגזרת ממעמדו של המל"ל בתורת הרשות המנהלית והסוכן החברתי הראשון במעלה במדינה עליו הוטל בדין התפקיד של ביצוע תשלומים סוציאליים והענקות מסוגים שונים, על פי קריטריוני זכאות שבחוק (ובמקרים מסוימים מכוח הסכמים בהם מתקשר המל"ל). הטלת החובה עולה בקנה אחד אף עם התכליות העומדות מאחורי נוסחו העדכני של סע' 296 לחוק הביטוח הלאומי, כנזכר בסע' 23 להחלטתי . ג. אופן היידוע הנו בפעולה סבירה, המונחת ממילא ככזו בעוולת הרשלנות, שהיא עילת התביעה. לא כל פעולה, ולא "רדיפה" אחר המבוטחים. בהקשרה של קצבת זקנה נדרש המל"ל לשלוח מכתב ייזום תביעה, אחת לשנה (כל עוד לא הוגשה תביעה כמובן), החל מכמה חודשים עובר למועד האמור בפסקה א'. על המכתב להישלח לכתובתו המעודכנת של המבוטח, מבלי צורך לקיים הליכי דרישה וחקירה ביחס למבוטח שהעתיק כתובת ואינו מעדכן בשינוי או שאינו מגיב. ד. על המכתב ליידע בשפה ברורה אודות הזכות להגיש תביעה לקצבת זקנה , ועל המשמעות האפשרית של שיהוי (לאור סע' 296 לחוק). יצוין שמן הנוסח של מכתבי הייזום העדכניים (נכון לשנת 2010) שצורפו לתצהירי המל"ל לאחר מתן החלטתי עולה כי הן בנוסח מכתב הייזום שנשלח עובר לגיל פרישה, והן בנוסח מכתב הייזום שנשלח עובר לגיל המוחלט מצויה אכן כיום פסקה מובלטת שנוסחה אף מוקף כיום במסגרת בזו הלשון: "לידיעתך, הקצבה משולמת רק בעבור 12 חודשים למפרע מאוחר מחודש הגשת התביעה". ה. במידה והופרה החובה ונגרם כתולדה מכך נזק לזכאי לקצבת זקנה - ישא המל"ל באותו נזק כפי שעור הקצבאות שנגרע מן הזכאי. ו. הודגש כאמור כי ההחלטה מתייחסת לדרך בו יש ליידע הזכאי הפוטנציאלי בדבר זכותו לתבוע ביחס לקצבת זקנה בלבד. שכן לכל קצבה או זכות סוציאלית יש תכלית נפרדת, תנאי זכאות שונים, ודרכי ומועדי מימוש ספציפיים שנקבעו בחוק בתקנות ובהסכמים שעל מימושם אמון המל"ל. השאלה באילו דרכים ומועדים יש ליידע ציבור הזכאים אודות זכות ודרכי מימושה תלויה בתכליות ודרכי מימוש אלה , היקף הזכאים, עלויות היידוע, עד כמה "אינטואיטיביים" התנאים הנדרשים לשם מימוש הזכות הסוציאלית, טיב הנזק והיקפו שעשוי להיגרם מאי היידוע, עד כמה סביר שניתן לסמוך על דרכי יידוע אחרות הן ביחס לזכות והן ביחס לאופן ומועד מימושה, ועוד. לדידי לא נכון לקבוע כלל גורף בדבר דרכי היידוע ומועדם. אופן היידוע והיקפו צריך להיבחן ביחס לכל זכות או הענקה סוציאלית לגופה. 8. עילת תביעה נזיקית כנגד המל"ל בשל הפרת חובת היידוע - תיסמך מטבעם של דברים על עוולת הרשלנות, בגין סטיה מסטנדרט זהירות סביר בקיום חובה שבדין כלפי המבוטח: אותה חובת היידוע הסביר של המבוטח בדבר הזכות ודרכי מימושה. כך נעשה אף בכתב התביעה שפני. בהתאם, יש להוכיח גם נזק וקשר סבתי להפרת החובה. מכאן נובע הגיונית שמקום שיכול המל"ל מצידו להוכיח כי המבוטח ידע בפועל על זכותו לתבוע קצבת זקנה והתעלם ממנה, יכול ותביעה תדחה ביחס לאותה תקופה בה יכול היה המבוטח להגיש התביעה ולא עשה כן מתוך הזנחה או מכל טעם אחר, חרף מודעותו בפועל לזכות לתבוע. במקרה שכזה הסיבה לאי הגשת תביעה אינה משנה. די להוכיח כי המבוטח ידע בפועל על הזכות ואופן מימושה בקונטקסט התוכני של חובת היידוע שהופרה. אם ידע - ממילא לא נגרם נזק מהפרת חובת היידוע החל מן המועד בו ידע, ולא מתקיימת דרישת הסיבתיות העובדתית שבעוולת הרשלנות. אולם אחרת, בהיעדר הוכחה, חזקה שבהגיון הנה כי מבוטחים אינם בגדר "פילנתרופים " המוותרים על זכות כספית בלא טעם, או מזניחים חובתם לתבוע מתוך תקוה לזכות בפיצוי נזיקי בתביעה שתתברר מהלך פרק זמן לא ידוע, שתוצאותיה לא ודאיות, ובסופה יכול המבוטח לזכות רק במה שהיה זוכה בו ממילא לו פעל במועד למימוש זכותו. בנוסף, אם לא הוכיח המל"ל שעמד בחובת היידוע, איני סבור, לכל הפחות בהקשרה של קצבת הזקנה ואופן היידוע שנקבע בהחלטתי (שלטעמי הנו ברף נמוך - משלוח מכתב אחת לשנה) - כי יש להוסיף ולדוש בסוגיית ההתרשלות שבעוולת הרשלנות. בידי המל"ל הנתונים של גיל ומין ותאריך בו מגיע המבוטח לגיל פרישה, וצריך שיהיו בידיו הכלים במערכת הממוכנת שלו לשלוח מכתב סטנדרטי לכתובתו המעודכנת של המבוטח אחת לתקופה - כפי קביעתי אחת לשנה וכל עוד לא הוגשה תביעה על ידי זכאי פוטנציאלי. לא רק צריך אלא יש בפועל. עובדה היא שהמל"ל נוהג כך בפועל (אם כי המינון עומד כאמור על שני מכתבי יזום בלבד, אחד לפני גיל פרישה, והשני לפני הגיל המוחלט). ברור שמדובר במכתב "המוקפץ" אוטומאטית או שמא על דרך התרעה או אזכור אוטומאטי לפקיד המטפל , עובר למועד הרלבנטי שממנו עשויה לראשונה לקום זכאותו של המבוטח לקצבת זקנה, על פי כללי הזכאות הנוהגים אותה עת בחוק. כך שאם לא נשלח מכתב - הפרת החובה עולה כדי התרשלות. קביעה זו עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד "פנימיות" של עוולת ההתרשלות; ככל שקל יותר לקיים החובה - וכאן נדרש בסה"כ לשלוח מכתב אחת לשנה כאשר האמצעים לכך מצויים ממילא בידי המל"ל - קשה יותר לטעון שהפרת החובה לא עלתה כדי סטיה מסטנדרט זהירות סביר. להסרת ספק: לא הייתי נכון לראות בנוהגו של המל"ל לשלוח מכתבי יזום כמקים כשלעצמו את חובתו לעשות כן. הלך מחשבה מעין זה עשוי ליצור אצל רשויות "תמריץ שלילי" ואפקט מצנן לשיפור השירות לאזרח, בבחינת חשש מקפיצה מ"ראוי" ל "חייב". אך העובדה שהמל"ל שולח מכתבי יזום תביעה בפועל רלבנטית לפחות במובן הצנוע שהמל"ל לא יוכל להישמע ב שמימוש החובה באופן שנקבע כרוכה בהקצאת משאבים לא סבירה, שעלותה בצידה ותבוא על חשבון תקציבים שבסופו של יום הנם תקציבי העברה חברתיים. הוא גם לא טען כך. השאלה אם נגרם נזק על דרך אובדן חלקי או מלא בקצבת הזקנה - הנה שאלה נפרדת. וביחס לקשר הסבתי - אם הופרה חובת היידוע ונגרם גם נזק על דרך אובדן גמלה, הרי ששאלת הסיבתיות העובדתית המתבטאת במבחן הגורם שאין בלתן תיענה על פי רוב בחיוב; כך כאמור כענין שבהגיון, אם לא מוצג נתון סותר; שכן חזקה שבהגיון שלו היה המבוטח מודע לזכותו ולנפקות השיהוי בהגשת התביעה - לא היה משתהה ומתעלם ביודעין מאינטרס כספי שלו עצמו. תיענה בחיוב כמעט מאליה גם שאלת הסיבתיות המשפטית (הנבחנת לרוב במבחן הצפיות משעה שבעוולת הרשלנות עסקינן): שכן חובת היידוע נועדה בדיוק לתכלית זו של מניעת נזק לזכאי לזכות סוציאלית שאינו מודע לקיומה או לדרכי מימושה. יש יכולת צפיות טכנית שהפרת החובה עשויה לגרום נזק לזכאי הפוטנציאלי לקצבה, ומה שניתן לצפות טכנית גם נדרש לרוב לצפות נורמטיבית. דיון 8. לאור התוצאה בשאלה המשפטית נותר להכריע בשאלה העובדתית: גיל הפרישה ממנו היתה התובעת זכאית לקצבת זקנה הנו כאמור ממרץ 2003. האם אכן קוימה החובה והמל"ל שלח לכתובתה הידועה של התובעת (כטענתו) מכתב ייזום תביעה לקצבת זקנה בינואר 2003? בענין זה נשמעו ראיות והוגשו סיכומים. 9. למותר לציין כי הנטל להמחיש קיום חובת הידוע , אימתי וכיצד, הנו על המל"ל - משעה שטוען המבוטח כי לא קוימה החובה. הרי הנתונים בעניין מצויים ויכולים להימצא רק בידי המל"ל. ודיני הראיות מטילים נטל הבאת הראיות על הצד שבידיו ובשליטתו הנתונים הרלבנטיים התומכים בעמדתו. ממילא לא יכולה התובעת להוכיח יסוד שלילי שאינו בידיעתה ("לא נשלח לי מכתב"). יכולה היא רק להעיד על אי קבלתו, כפי שעשתה. 10. המל"ל הגיש תצהיר של גב' אסתר ברגר, פקידת התביעות בסניף הקריות שטיפלה בפועל בתביעותיה של התובעת לקצבת שארים ואח"כ קצבת זקנה. בתצהיר פורט כי התביעה לקצבת שארים אושרה מאוקטובר 2002. אותה קצבה הוגשה על הטופס היעודי (הוגש עותק) חודש קודם לכן, ובה ציינה התובעת שכתובתה הנה רח' הנוטר 73 קרית חיים. 11. המל"ל טוען כי שלח את מכתב יזום התביעה בינואר 2003 בדיוק לאותה כתובת: הנוטר 73 קרית חיים. התובעת, ועדותה מהימנה עלי, טוענת כי לא קבלה את המכתב. אך השאלה הנה ראשית האם נשלח לאותה כתובת, והאם ספקה התובעת למל"ל או משרד הפנים את הכתובת הנכונה או שמא לא עדכנה בדבר שינוי כתובת ביחס לזו המופיעה במשרד הפנים: שכן על טופס התביעה לקצבת זקנה שהגישה בסופו של דבר כאמור באפריל 2007, ציינה שכתובתה הנה רח' שטרית 23 קרית חיים. התובעת נחקרה על כך כאשר ב"כ המל"ל שאלה אותה האם עברה כתובת לרח' שטרית 23 קרית חיים. מסתבר שהתובעת לא עברה כתובת, שכן מעדותה עלה שזה אותו בית בדיוק. מדובר בבית פינתי בין רחובות הנוטר לשטרית. ודברי הדואר מגיעים אפוא לדירתה , כפי נסיונה, בין אם מצוין בכתובת הנוטר 73 ובין אם מצוין שטרית 23. 12. הכיצד ידעה אפוא התובעת להגיש תביעה לקצבת זקנה באפריל 2007?: נרשמה הצהרתו של בא כוחה כי התובעת מודה שקיבלה מכתב ייזום התביעה ששלח המל"ל במרץ 2007 (חודשיים לפני שהגיעה התובעת לגיל המוחלט מבחינת זכאות לקצבת זקנה). זאת מבלי להודות בכך שקבלה את מכתב היזום מינואר 2003, שהוא המכתב שעל המל"ל להוכיח משלוחו. 13. לענין הקשר הסבתי יצוין כי כאשר קיבלה התובעת את מכתב יזום התביעה ששלח המל"ל - במרץ 2007, הבינה (בין במישרין ובין לאחר חקירה בנושא - אין לדבר חשיבות) כי ביכולתה להגיש תביעה לקצבת זקנה חרף העובדה שהיא זוכה לקצבת שארים. ואז פעלה בהתאם והגישה את התביעה. שאלת הסיבתיות נענית אפוא בחיוב, במידת הוכחה שמעל מאזן ההסתברויות. ומקובלת עלי עדותה של התובעת, בחקירתה הנגדית (כאשר הוצגה לה התזה לפיה אף לו היתה מקבלת מכתב היזום בינואר 2003 לא היתה עושה דבר, שכן הניחה שאין היא זכאית לקצבת זקנה ושארים גם יחד) כי לו היתה מקבלת מכתב ייזום התביעה בינואר 2003 היה הדבר אומר דרשני מבחינתה, ואז היתה דורשת בפשר הדבר ומבררת זכותה להגשת התביעה. גרסה זו למצער מסתברת יותר, לאו דוקא משום שכך ענתה התובעת משנשאלה שאלה היפותטית המתייחסת למבחן האלמלא. אלא משום שכך נהגה בפועל, חרף הנחתה הראשונית השגויה, כאשר קבלה לבסוף את מכתב היזום ממרץ 2007. וגם משום שזו כאמור האפשרות ההגיונית, באין ראיה לסתור, שאכן לא הוצגה. למקרים מעין אלו בדיוק נועדה חובת הידוע. מעבר לצורך אציין גם כי טעותה של התובעת שגרסה שאינה זכאית לשתי הגמלאות במצטבר הנה אינטואיטיבית למדי; שכן בכפוף להוראות ספציפיות שבחוק, הכלל הרחב בחוק הנו מניעת כפל גמלאות (ראה סע' 320(ג) לחוק). 14. אם כן: קבעתי שהתובעת קבלה לראשונה מכתב יזום תביעה מהמל"ל רק במרץ או אפריל 2007. המל"ל טוען ששלח לה מכתב כזה כבר בינואר 2007, עת הגיעה לגיל פרישה. השאלה העובדתית הנצרכת להכרעה הנה האם הוכיח זאת המל"ל, שכן הנטל עליו בענין זה. תשובתי הנה בשלילה. כאמור , התובעת לא עברה כתובת ומכתב שהיה נשלח אליה הן לכתובתה ברח' הנוטר 73 והן לרח' שטרית 23 היה אמור להגיע, שכן מדובר באותו בית. כמובן שאם מדובר באובדן של מכתב בדואר, לא אמור המל"ל לשאת בתוצאת המחדל שכן אם שלח המכתב לכתובת הנכונה, קוימה חובתו ואז לא מתקיים יסוד ההתרשלות שבעוולת הרשלנות. אלא שלעתים אובדים מכתבים, וגם לשם כך לשיטתי כוללת החובה (בשונה משיטת המל"ל המסתפק בשני מכתבי יזום בפער של שנים ביניהם) גם "מינון סביר" של משלוח מכתב אחת לשנה כל עוד לא הגיש הזכאי הפוטנציאלי תביעה. אם עומד המל"ל בחובה וממחיש ששלח מכתב אחת לשנה לכתובת המעודכנת - פטור הוא מעולה של תביעה נזיקית לתקופת הזכאות האבודה שמאותה שנה ועד לזו הבאה אחריה. שאז עליו לשלוח המכתב הבא. להלן אבהיר קביעתי שהמל"ל לא הוכיח ששלח לתובעת מכתב יזום התביעה בינואר 2003. 15. א. לא צורף העתק של אותו מכתב יזום תביעה מינואר 2003. ב. המצהירה מטעם המל"ל, גב' לבנה עזרא טוענת כי הסבה לכך הנה שמכתבי היזום לא נשמרו בשעתו במערכת. נשמרו רק פרטים אישיים של הנמען, וכן חודש ושנת הפקת מכתב הייזום. לפיכך לא יכול המל"ל לאתר כיום מכתב הייזום הספציפי שלטענתו שלח. כיום כבר משכיל המל"ל לשמור במערכת עותק ממכתבי הייזום עצמם כולל תאריך משלוח מדויק . אך זאת רק מדצמבר 2007. צורפו כאמור דוגמאות של מכתבי יזום לקצבת זקנה שנוהג המל"ל כאמור לשלוח פעמיים: חודשיים עובר לגיל הפרישה, וחודשיים עובר להגיע המבוטח לגיל המוחלט. ג. אף לו נשמר אצל המל"ל עותק ממכתב ייזום התביעה שלטענתו שלח לתובעת בינואר 2003 - הרי שעותק של מכתב אין פירושו שהוכח שהמכתב נשלח לכתובת המבוטח, ומתי. בתצהיר הגב' עזרא מפורט כי המכתבים נשלחים לכתובת המעודכנת האחרונה הרשומה במשרד הפנים. אכן כפי שציינתי, אם נשלחים מכתבים לכתובת לא נכונה כי מבוטח לא מעדכן בשינוי כתובתו - אין לו אלא להלין על עצמו. אלא שכאן לא שונתה הכתובת. ומה שנדרש המל"ל להמחיש אינו רק עצם הפקת המכתב (ענין אחרון זה חשוב לענין תוכנו של המכתב, היינו האם כולל הוא המידע הנדרש מבחינת חובת היידוע. כאן צורפו דוגמאות מקלסר דוגמאות של נוסח מכתבי יזום שהיו נהוגים בתקופה הרלבנטית, כאשר המכתבים עצמם לא נשמרו כאמור, אך אני נכון להניח לטובת המל"ל שדי בכך שכן ברור שמדובר בנוסח אחיד שהיה נהוג אותה תקופה). המל"ל נדרש גם להוכיח משלוחו בפועל לכתובת המעודכנת האחרונה. לשם כך בא הדין לקראת המל"ל ולא רק לקראתו, אלא לקראת גופים מוסדיים גדולים באמצעות המוסד הראייתי של רשומה מוסדית. אלא שאותו מוסד ראייתי המקל מבחינה זו שהוא מאפשר "פלטפורמה" נוחה להגשת ראיות, אינו יכול לתחלף חסר תוכני שבתוכן התעודה המוסדית, ואינו מכשיר מעקף גורף של כללי פסלות כגון עדות סברה ושמיעה. בפרט משעה שמדובר בפלטי מחשב, על המוסדות החפצים להסתמך עליהם לשים לבם לנקודה זו, שלא אחת דומה שנשמטת מהם. ראשית יש להמחיש שהמסמך ככזה מקיים שלושת תנאי הקבילות הנדרשים מרשומה מוסדית. לאחר מכן יש לבחון התוכן כדי לראות איזה משקל יש לייחס לו, גם בשים לב לכללי פסלות כאמור (שיישומם צריך שייעשה בשים לב להתאמה הנדרשת מכך שברשומה מוסדית עסקינן). בכל מקרה, יש לזכור שגם אם ברשומה מוסדית לכל דבר עסקינן, וגם אם אין כלל בעיה של כללי פסלות, הרי קבילות אינה זהה למשקל, ומן הראוי שהמוסד בו מדובר ידאג לשדות מלוי מתאימים בתוכנה בה מדובר. או לחלופין שהתוכנה עצמה תאפשר הקלדה ברמת פירוט מספקת בזמן אמת. הכל כדי שהמסמך הנטען להיות רשומה מוסדית יוכל לתן מענה תוכני ממרחק של זמן לנקודות שאמורה הרשומה להמחיש. אחרת אין בה טעם. 16. א. לו הוכח, בין באמצעות רשומה מוסדית בין באמצעות תצהיר של בעל ידיעה אישית (ולא מי שמעיד מנהלים כלליים ובדיקת נתוני עבר במחשב שלא הוא הזין ואינם עולים כדי רשומה מוסדית), כי מכתב יזום תביעות בנוסח מתאים נשלח בפועל לכתובתה הנכונה של התובעת - דיינו. אלא שכדי לעשות זאת לא ניתן להסתפק בהדפסת צלום מסך מחשב (כפי שעשה המל"ל) המלמד כביכול על הפקת מכתב ייזום תביעה לתובעת בינואר 2007. יש לצרף מלבד נוסחו, גם אסמכתא למשלוחו בדואר לכתובת הנכונה, במועד פלוני, ואז יכול ואף סביר שהיתה חלה לטובת המל"ל אף החזקה הקבועה בסע' 57ג לפקודת הראיות. למעשה המל"ל אף אינו זקוק לסע' 57ג הנ"ל שעניינו בחזקת המצאה, שכן כדי לשלול יסוד ההתרשלות שבעוולת הרשלנות די כאמור שיצא כדי חובת הוכחת משלוח מכתב ייזום בנוסח מתאים, במועד המתאים, למבוטח הנכון ולכתובת המעודכנת האחרונה במשרד הפנים. ב. והנה, כאשר מדובר בגוף מוסדי גדול כמו המל"ל המשגר כמות ניכרת של מכתבים לציבור הזכאים או הזכאים הפוטנציאליים מדי יום, הרי שקשה לצפות ברגיל שיוכל המל"ל להתחקות ולאתר פקיד פלוני שיזכור שהפיק או שלח בדואר מכתב ספציפי בתאריך ספציפי ויוכל להעיד על כך. אין תמה אפוא , שכך לא נעשה אף הפעם. תצהיר הגב' עזרא קביל ביחס לנהלי המל"ל הנהוגים במועד זה או אחר, אך אין בו כדי לשפוך אור בשאלה העובדתית של משלוח מכתב היזום לתובעת עצמה בינואר 2003. הוא נסמך על בדיקת העדה במערכת הממוחשבת, ממנה הסיקה מאותו מסך שתדפיסו צורף (ראה להלן) שנשלח מכתב כזה. ג. אולם לשם כך בדיוק נועדה הרי אסמכתת משלוח מכתב בדואר רשום בצירוף המוסד הראייתי של רשומה מוסדית. אישור משלוח בדואר רשום לכתובת המעודכנת האחרונה במועד המשלוח, שייסרק וישמר במאגרי המל"ל יחד עם מכתב הייזום עצמו, די בו כדי להמחיש לכאורה שמכתב הייזום נשלח לכתובת ולנמען המצוינים באישור המשלוח בדואר רשום, במועד שהוטבע על האישור. אסמכתה שכזו ביחס למבוטח הספציפי ניתן להגיש כרשומה מוסדית, אם מוכיחים תנאי הקבילות של הרשומה המוסדית הקבועים בסע' 36 לפקודת הראיות. לחלופין, ניתן להסתמך על מסמך כרשומה מוסדית אם הוא נחזה ככזה ולא באה התנגדות במועד. אלא שכאן דוקא כן באה התנגדות במועד - ראה פרוטוקול ישיבת 16.12.09: בתחילה ביקש המל"ל להוכיח משלוח מכתב יזום התביעה מינואר 2003 באמצעות תעודת עובד ציבור של גב' אסתר ברגר , בהסתמך על אותו תדפיס מסך. כמובן שעצם העובדה שנתון מסוים נזכר בתעודת עובד ציבור אינו מרומם אותו מעל למעמד הראייתי שהיה קנוי לו אלמלא כן (כך גם ביחס לרשומה המוסדית). תעודת עובד ציבור הנה קבילה כראיה לאמיתות התוכן בכפוף לזכות החקירה הנגדית, אך תלוי מהו אותו תוכן. ואכן תעודת עובד הציבור של גב' ברגר אינה קבילה להוכחת תוכנה במה שקשור לשיגור המכתב לתובעת. כפי שהומחש בחקירה, לגב' ברגר לא יכולה להיות ידיעה בלתי אמצעית בשאלה מי שלח את מכתב היזום ואימתי נשלח והיכן. ואותו תדפיס מסך שצורף לתעודת עובד הציבור שלה אינו בבחינת רשומה מוסדית קבילה (ראה להלן). ב"כ התובעת התנגד (ובדין, לפחות במה שקשור להוכחת משלוח מכתב היזום) לקבילות אותה תעודת עובד צבור, לצורך הוכחת כל ענין למעט גובה הנזק (כימות הגמלה ה"אבודה"). למען הזהירות ביקש אפוא המל"ל להגיש תצהירים במקום תעודת עובד ציבור ונעתרתי לבקשתו. אלא שתצהירי גב' ברגר וגב' עזרא ביחס למשלוח מכתב היזום בינואר 2003 כעולה אף מחקירתן, אינם אלא עדויות שמיעה, ואף סברה. הן מניחות בהסתמך על אותו תדפיס מסך שנשלח מכתב כזה. יש אפשרות שנשלח מכתב כזה. אך לא הן ששלחו אותו ואין ראיה שמי מהן היתה חתומה עליו, שהרי עותק המכתב לא נשמר בידי המל"ל. ואפשרות אינה הוכחה. ד. יצוין, כי אף מבלעדי צילום אישור משלוח דבר דואר רשום בצירוף למכתב הייזום, או צירוף האישור המקורי, יכול שהמל"ל יוכל להסתפק ברשומה מוסדית מפורטת דיה המכילה פרטי העובד שהפיק המכתב והעובד ששיגרו בדואר בציון שמם ותפקידם (כדי לא לרוקן מתוכן זכות הצד שכנגד לחקירה של הגורמים המתאימים, הנתונה בסע' 36(ד) לפקודת הראיות), וציון פעולת הפקת המכתב , התאריך בו נשלח, הכתובת והנמען אליהם נשלח , ובצירוף עותק המכתב עצמו. לא בדיעבד אלא כאמור בבחינת נתוני רשומה המוזנת בזמן אמת במערכת הממוכנת של המל"ל, ותוכל לשמש את המל"ל בעתיד כרשומה מוסדית. אך גם דרישה ראייתית שהמל"ל יעשה שימוש בדואר רשום ויסרוק אישורי המשלוח אינה דרישה מכבידה מדי בעידן המחשב והסורק. ה. כאמור מה שצירף המל"ל כדי לנסות ולהמחיש משלוח מכתב היזום לתובעת בינואר 2003 אינו אלא צילום מסך מחשב הנושא כיתוב "מצב ייזום למבוטח פוטנציאלי", ת.ז. של התובעת וכתובתה, בתוספת ציון החודש של ינואר 2003 (מופיע כמספור רצוף שנה ואז חודש היינו "200301"). צלום מסך כזה אינו עולה כשלעצמו כדי רשומה מוסדית. כדי לחסוך במל"ל ארוך בענין קבילות ומשקל הרשומה המוסדית אפנה לסע' 3 עד 7 לפסק דיני מיום 18.8.08 עירית נשר נ' מוסך תל חנן (אופל) בע"מ (מאגר נבו). בתמצית, על המבקש להסתמך על רשומה מוסדית להמחיש כי המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של האירוע נשוא הרשומה בסמוך להתרחשותו, ושדרך איסוף הנתונים ועריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתותה. בנוסף כאשר מדובר בפלט יש להוכיח שדרך הפקת הרשומה תעיד על אמינותה וכי המוסד נוקט באופן סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ושיבוש עבודת המחשב (סע' 36 לפקודת הראיות). ותנאי זה יש להוכיח ע"י מומחה לדבר. יכול הוא לצרף נוסח כללי שישמש בתיקים רבים ולא אד הוק לכל רשומה מוסדית, וגם זו אינה דרישה מכבידה מדי למוסד החפץ להסתמך על רשומות מוסדיות, ומכל מקום נובע הוא מהוראות הדין. כך לגבי הקבילות, וביחס למשקל שיש לייחס לרשומה מוסדית - כפי שפרטתי באותו פסק דין - מדובר בפלטפורמה נוחה שתקל על הגשת ראיות אך המשקל יכול וינוע מאפס ועד לקבלת תוכן התעודה בלא סייג, והוא תלוי הקשר. תלוי כאמור מה מידת הפירוט של הרשומה המוסדית בהקשר העובדות הרלוונטיות שמבקשים להוכיח באמצעותה. אם כן, אפילו לו היה צילום אותו מסך מחשב בגדר רשומה מוסדית קבילה (והוא לא שכן המל"ל לא הוכיח שלושת התנאים שיכשירו מסמך כרשומה מוסדית) - לא היה בו כדי ליתן מענה תוכני לסוגית שיגור מכתב ייזום בנוסח מתאים לכתובתה של התובעת. שכן לא מפורט בו מי הפיק ומי שלח המכתב, ומתי. ועדותן בתצהיר של הגב' ברגר, כמו זו של הגב' עזרא אינה אלא עדות שמיעה ביחס לשאלה זו של שיגור מכתב ייזום ובאיזה נוסח לכתובתה של התובעת בינואר 2003. גם הגב' ברגר אינה זו השולחת אישית את המכתבים ומכל מקום, לא אותר כאמור מכתב הייזום, כך שאין לדעת האם היא זו שהיתה חתומה עליו, ואם בכלל נחתם ונשלח ולהיכן. גם אם אניח לטובת המל"ל שאם אכן הופק בזמנו מכתב יזום תביעה , הרי שהופק בנוסח הדוגמא שצורפה כנספח ג'1 לתצהיר גב' עזרא (נוסח זה היה נהוג במועד הרלבנטי לצורך ייזום תביעת זקנה, כעולה מתצהיר העדה), הרי שלא לא הוכחה בפועל הפקת אותו מכתב ובוודאי שלא משלוחו בכלל, ולכתובת המעודכנת בפרט. 17. דין התביעה להתקבל אפוא על פי נטלי ההוכחה בהם נושא כל צד. 18. המל"ל ביקש בסיכומיו שאשוב ואעיין בהחלטתי, בהיותה החלטת ביניים. ראשית, לא שוכנעתי שטעיתי לגופו של ענין ולפיכך איני נעתר לבקשה, שנית אין מדובר בהחלטת ביניים רגילה אלא כאמור בפיצול דיוני, וגם אם אין הדבר מונע קטגורית עיון מחדש הרי שהמל"ל תמך יתדותיו לא בטיעונים חדשים אלא בפסיקה של ביה"ד הארצי לעבודה שברובה עמדה נגד עיני ונזכרה בהחלטתי. אכן ניתנו מאז החלטות נוספות של ביה"ד הארצי אליהן הפנה המל"ל בסיכומיו לפיהן לא ניתן להקנות למבוטח זכויות סוציאליות שאינן מנויות בחוק מכוח אי יידועו. אולם פסיקה זו מחייבת ונוגעת לשאלה האם ניתן להקנות זכויות במישרין מכוח חוק הביטוח הלאומי בשל הפרת חובת היידוע. אלו הרי הזכויות הנתבעות בבתי הדין האזוריים לעבודה, והחלטות לגביהן הנן מושא לערעור בבית הדין הארצי לעבודה. לשאלה זו כאמור ניתנה תשובה שלילית ואף התובעת כאמור אינה חולקת על כך שהמל"ל פעל כדין כאשר יישם המשטר המתחייב מסע' 296 לחוק. ה היא כאמור לעיל שקמה עילת תביעה בנזיקין, בעוולת הרשלנות, בשל הפרת חובת היידוע, ולא שמדובר בעילה ישירה שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי שאמורה להידון בביה"ד לעבודה. בענין מימון יהודה אליו הפניתי בסע' 5 לפסק דין זה, נקבע כי - " סמכותו העניינית של בית הדין, גם לפי הנקבע בפסק הדין בעניין פשס, אינה כוללת אפשרות של היזקקות בית הדין לתביעות מבוטחים כנגד המוסד מכוח עילות תביעה שהן עצמאיות וחיצוניות לגמרי לזכאות מכוח חוק הביטוח הלאומי " (סע' 19 לפסק דינה של השופטת רוזנפלד). אכן לא ניתן לפסוק לזכאי גמלה את גמלתו האבודה מכוח דיני הביטחון הסוציאלי משעה שלא הגיש תביעתו במועד לפי' סע' 296 לחוק. כלומר: הפרת חובת היידוע אינה מהווה עילה לתשלום הגמלה מכוח חוק הביטוח הלאומי. אך להבדיל, הכרה בעילת התביעה הנזיקית מקיימת כאמור התכליות העומדות מאחורי סע' 296 לחוק שכן מתמרצת היא יידוע הזכאים הפוטנציאלים על ההפסד הכרוך באי הגשת התביעה במועד, וכך גורמת למעגל זכאים רחב יותר לא להשהות הגשת תביעתם. ובשונה מעמדת המל"ל אין היא מרוקנת מתוכן את סע' 296 או עוקפת אותו, שכן אם עומד המל"ל בסבירות בחובת היידוע - קמה לו הגנה טובה ממפני תביעת הנזיקין. וכדי לעמוד בה, לפחות בהקשרה של קצבת הזקנה - אין הוא נזקק למאמצים או משאבים יוצאי דופן מעבר לפרקטיקה הנהוגה מלפניו כיום ממילא. זאת ועוד: לעמדתי יש לפרש כאמור הפסיקות אליהן הפנה המל"ל כקובעות שהפרת חובת היידוע לא תקנה עילה במישרין מכוח חוק הביטוח הלאומי. אך לכל היותר , ואף אם אלך לשיטת המל"ל המבקש ליישם הגישה המצמצמת גם על תביעה בנזיקין שעילתה מחוץ לחוק הביטוח הלאומי, ניתן יהא לומר למירב כי קיימות גישות שונות בפסיקת ביה"ד הארצי בשאלה האם אכן מוטלת חובת יידוע על המל"ל והיקפה. שהרי בהחלטתי נזכרו החלטות של ביה"ד הארצי לעבודה שניתנו בעבר בעב"ל 1381/01 אולחובוק נ' המוסד לביטוח לאומי וכן בעב"ל 1365/04 אסתר ארוש נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו], ומהן עולה שיש למל"ל בפירוש חובת יידוע על זכויות ודרכי מימושן, ולא מדובר רק בנוהג רצוי. . אלא שהמל"ל עצמו הרי טוען ואף הפנה להחלטת ביה"ד הארצי לפיה הסמכות לדון בתביעות נזיקיות כאלה כנגד המל"ל מסורה לערכאות האזרחיות ולא למערכת בתי הדין לעבודה. השאלה האמיתית אפוא אינה אלא זו: יש או אין חובת יידוע, ואם כן באיזה אופן. המל"ל חולק על הטלת החובה, אך ככל שמוצדקת קביעתי שיש אכן למל"ל חובת יידוע מכוח המשפט המנהלי שהיקפה ואופיה משתנה בהתאם לזכות הסוציאלית בה מדובר - הרי שקשה להלום עמדת המל"ל שהפרתה בהתרשלות אינה מזכה הניזוק בסעד , משעה שמתקיימים יסודותיה המצטברים של עוולת הרשלנות. אם תתקבל תזה שכזו הרי זוכה כאן המל"ל למעין חסינות דה - פאקטו שאינה מוקנית אף למדינה בתביעות נזיקין (סע' 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)). 19. בענין גובה הנזק: התובעת קבלה כאמור חישובו של המל"ל בתעודת עובד הציבור מטעמו כי שעור הגמלאות האבוד לתקופת התביעה (3/03 - 3/06) עומד על 25289 ₪ (קצבת זקנה לכל התקופה בניכוי מחצית מקצבת השארים שהיתה משתלמת לאותה תקופה). לסך זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן התעודה (31.12.08). ראה הצהרת בא כוחה בישיבה מיום 16.12.09. אלא שלאחר מכן חלה התפתחות נוספת והמל"ל שלם לתובעת ביום 12.9.10 סך של 8902 ₪. אותו סכום נוסף שולם לה לאור בדיקה שערך המל"ל לאורה הגיע למסקנה שניתן להכיר בזכאות לקצבת זקנה החל מחודש 1/05 במקום 4/06. ועמד על דחיית התביעה לקצבת הזקנה לתקופה שמ 3/03 עד 12/04. ההסבר לכך ניתן בסע' 12-15 לתצהיר גב' עזרא. אין צורך שאדוש בדבר שכן אין חולק , ואף התובעת מודה (ובדין), שסכום התביעה צריך להיות מופחת באותו סך נוסך שהשתלם. אלא שלאותו סך שהשתלם יש להוסיף גם חוב דמי בריאות בסך 2367 ₪ שקיזז המל"ל, כפי זכותו על פי דין, מן הסכום הנוסף שבו היה אמור לזכות את חשבון התובעת ב 12.9.10: ראה הודעת המל"ל נ/3. כלומר הסך הנוסף של 8902 הנו סך שהועבר לאחר אותו קיזוז. לפיכך הסכום שיש להפחית מן התביעה עומד למעשה על 11269 ₪ כאשר סכום ההפחתה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.9.10. לעומת זאת איני מקבל טיעון המל"ל שההפרש המתקבל צריך שישא הפרשי הצמדה בלבד בשל הוראת סע' 297א לחוק הביטוח הלאומי. כזה היה המצב לו דובר על עילת תביעה מכוח דיני הביטחון הסוציאלי היינו מכוח חוק הביטוח הלאומי במישרין. אך כאמור עילת התביעה דכאן שאובה מן המשפט הנזיקי, ולא מחוק הביטוח הלאומי. אין מדובר ב"גמלה המשולמת לפי חוק זה" כנזכר בסע' 297א(ג); אלא בשעור החסר המצטבר בגמלה שנגרם בשל התרשלות של המל"ל, ונתבע מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. לו הכיר המל"ל בזכאות לקצבת הזקנה מכוח חוק הביטוח הלאומי, למן המועד של 3/03, והיה רק משלם הגמלה באיחור של כמה חודשים - היה אכן רשאי להיבנות מסע' 297א לענין שיטת השערוך. אך הרי לא כך אירע, והגענו עד הלום. העילה הנזיקית, מקום שהוכחה, הנה עצמאית, עומדת על רגליה - היא, ואמורה להעמיד התובעת במצב בו היתה עומדת אלמלא נפל המחדל מצד המל"ל שעל דרך הפרת חובת היידוע. אלמלא נפל המחדל לא היתה התביעה מוגשת בשיהוי וחזקה שכל הגמלה במלואה היתה משתלמת במועדה מדי חודש בחודשו לתקופה שהחל מ 3/03 ועומדת לרשות התובעת. לסכום חוב זה שבעבר יש להוסיף אפוא הפרשי הצמדה וריבית על פי הדין הכללי, היינו חוק פסיקת ריבית והצמדה. 19. סך של 25289 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.08 עומד על 28200 ₪. מכאן יש להפחית סך של 11622 ₪ שהנו הסכום של 11269 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.9.10. היתרה: 16578 ₪ . 20. סוף דבר: אני מחייב המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת הסך של 16578 ₪. ביחס להוצאות המשפט: אמנם שני הצדדים התייחסו למקרה כאל מקרה עקרוני ואולם אין עסקינן בתובענה ייצוגית למרות האנאלוגיה שניסה ב"כ התובעת למתוח. עם זאת אני מקבל העמדה לפיה אין להתייחס כאן לסכום שנפסק לבדו אלא גם לעבודה הרבה שהושקעה . המל"ל ישא בשכ"ט עו"ד של התובעת בשיעור 12,000 ₪ (אין התייחסות לרכיב המע"מ לאור התיקון לתק' 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). כמו כן ישיב לתובעת האגרה ששלמה. הסכום המצטבר שנפסק ישולם בתוך 30 יום.ביטוח לאומיחובת ביטוחפוליסה