1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופטת זוכוביצקי) בתיק ת 14237/04, מיום 15.6.04, לפיו הורשע המערער בעבירה של נהיגה ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש על ידי שוטר שהוא בוחן תנועה, בניגוד לתקנה 308(ד) לתקנות התעבורה. בגין כך השית בית משפט קמא על המערער עונש של קנס בסך 750 ₪, פסילה למשך 3 חודשים ופסילה על תנאי של 3 חודשים ל- 3 שנים. הערעור מופנה לענין ההרשעה. 2. לאחר מתן גזר הדין, הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין ובקשתו נדחתה. הוא טוען "נחרצות" שלא קיבל כל הזמנה להופיע לדיון, ובשל כך נבצר ממנו להתייצב ולטעון לחפותו. מתברר שבאותו מועד נרשמו למערער שני דוחות תנועה אשר נקבעו לדיון בבית המשפט באותו מועד, ה- 15.6.04. הוא הגיע לבית המשפט ביום האמור, הורשע ודינו נגזר, וככל הנראה חשב שבכך סיים את עניין הדוחות. אי התייצבותו לדיון בפני כב' השופטת זוכוביצקי נבע מכך שסבר שמילא את חובתו והתייצב לדיון האמור. בכך, לטענתו, לא היה לו יומו בבית המשפט. לגופו של עניין, המערער טוען לחפותו, וכי סיכויו לצאת זכאי הם "וודאיים". הוא לא ידע שהוצא צו של איסור שימוש לרכב בו נהג. הודעה כזו לא הגיעה לידיו, ומכוון שעבירה כזו איננה מסוג העבירות של אחריות קפידה, יש בידיו להוכיח את חפותו. בא כוח המשיבה טען שהמערער קיבל את הדו"ח והוא חתום עליו. בכך, היה למערער יומו בבית המשפט. אם בית המשפט ייענה לכל טענה של אי התייצבות, שהיא טענה חוזרת ונשנית בערעורים פליליים, לאף אחד לא יהיה יומו. רוצה לומר, שבית המשפט לתעבורה שבלאו הכי הוא עמוס, יהיה עוד יותר עמוס. באשר לטענה הנוגעת לטיב האחריות שבעבירה, טען ב"כ המשיבה, שהמדובר הוא באחריות קפידה. לאור זאת, אין כל משמעות אם המערער ידע על האיסור ואם לאו. 3. באשר להעדר הזמנה, אף שהרושם הוא שהמערער נתפס לכלל טעות, והוא הופיע באולם אחד ונעדר מהשני בחשבו שבכך תם בירור עניינו, אין לומר כי לא היה לו יומו בבית המשפט. היה עליו להיווכח שיש בידיו שני דוחו"ת ולא אחד ולברר מהותו של כל דו"ח ולפעול בהתאם. אי לכך, דין הטענה להידחות. 4. אף שניתן להסתפק בכך ולדחות את הערעור, אתייחס למעלה מן הצורך לטענה השנייה של טיב העבירה - האם היא מסוג העבירות של אחריות קפידה או לא. 5. השאלה היא: האם תקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה מטילה אחריות קפידה אם לאו? עבירה זו לא נקבע לגביה בדין כי איננה טעונה מחשבה פלילית או רשלנות. תקנה 308 (ד) לקנות התעבורה תשכ"א, 1961, קובעת כי: "לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, אלא לשם נסיעה לתיקונו או למילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת". שאלה יותר רחבה מהשאלה דלעיל אשר זכתה בהתייחסות בית המשפט העליון והיא: האם לאחר תיקון מס' 39 רשאי בית המשפט לסווג עבירות, שלא נקבעו בחקיקה, כעבירות של אחריות קפידה? נסקור להלן את עיקרי הדברים. 6. סעיף 19 לחוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: החוק), אשר נחקק במסגרת תיקון 39 לחוק קובע: "אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה סעיף 22 לחוק, אשר נחקק אף הוא במסגרת תיקון 39, הסדיר מחדש את נושא עבירות אחריות הקפידה בקובעו: "(א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה" (ב) לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה". השילוב בין שני הסעיפים לעיל מלמד, כי על-מנת שעבירה תחשב לעבירת אחריות קפידה, צריך שיקבע בה באופן מפורש כי הרשעה בה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. ואולם, תיקון 39 אינו מבטל את האחריות בגין עבירות שחוקקו טרם כניסת התיקון לתוקף ושנקבע בדין, לרבות בהלכה הפסוקה, שהן אינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית. בענייננו, לשונה של תקנה 308(ד) אינה קובעת כי מדובר בעבירה ש"אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות", כאמור בסעיף 22(א) הנ"ל. כן, לא נטען כי מדובר בעבירה לגביה נקבע בדין, לרבות בהלכה הפסוקה, שהעבירה לפי תקנה זו, שנחקקה עובר לחקיקתם של סעיפים 19 ו-22 הנ"ל היא עבירת אחריות קפידה. השאלה האם יש בעובדה זו כדי למנוע מלקבוע עתה כי עניין לנו בעבירת אחריות קפידה. שאלה זו נידונה במעט פסיקה וטרם הוכרעה. ברע"פ 26/97 לקס ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נד, 488, התייחס בית המשפט העליון לשאלה. גישתו של כב' השופט קדמי (בדעת מיעוט) היא, שלאחר חקיקת תיקון 39, בית המשפט אינו רשאי עוד לקבוע כי עבירה שלא נקבעה ככזו בחקיקה או בפסיקה, שקדמה לתיקון 39, היא מסוג אחריות קפידה (עמ' 683). לעומתו, קבעה כב' השופטת ביניש (דעת הרוב) באותו פסק דין, כי: " .. הגעתי למסקנה, כי על אף המאפיינים המצביעים לכאורה על היות העבירות עבירות אחריות קפידה, אין לסווגן ככאלה. הטעם לדבר נעוץ בכך שעבירות אלה טרם סווגו בעבר. המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39 מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על פי הדין, לרבות הפסיקה. במצוות המחוקק ולפי סעיף 19 לחוק העונשין, בהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית, אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות" (עמ' 695). אף אם השוני איננו גדול במיוחד, נותר הבדל בעל משמעות המתבטא בכך שקיימת אפשרות מצומצמת למדי לסווג עבירה כעבירה של אחריות קפידה גם לאחר תיקון 39. לעומתם, הביע כב' הנשיא ברק הסתייגות מן הפירוש הנ"ל ברע"פ 1875/98. לדידו, ספק אם יש להבחין בין הלכה פסוקה שקדמה לתיקון לבין הלכה פסוקה המאוחרת לתיקון. הוא ציין שם: "בעניין זה נקבע בפרשת לקס, כי כיום לא ניתן עוד לסווג כעבירות של אחריות קפידה,עבירות שלא סווגו כך לפני חקיקתו של סעיף 22 לחוק העונשין שהוחק על ידי חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד - 1994). נקבע על ידי השופט קדמי כי הוראת סעיף 22 לחוק העונשין - לפיה האחריות בשל עבירות שנחקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בהלכה הפסוקה כי הן אינו טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות ממשיכה להיות אחריות קפידה - מתייחסת להלכה פסוקה שקדמה לכניסתו של חוק העונשין ולא להלכה פסוקה שנקבעה לאחריה. כשלעצמי, ספק בעיני אם פירוש זה נכון הוא. לכאורה, אין להבחין בין "הלכה פסוקה" לפני תיקון 39 או לאחריו. אך ניתן להשאיר עניין זה בצריך עיון ..." (רע"פ 1875/98, 1890 אורן בנגב מתכות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נח, 593 בעמ' 535-536; ההדגשה במקור). 7. עולה מהמקובץ, כי גם לאחר חקיקתו של תיקון 39, בית המשפט ינהג בצמצום רב בסיווג עבירה כעבירה של אחריות קפידה. הדבר יישקל בתחומים שיש בהם צורך ל"עודד את האדם לגלות רמת זהירות גבוהה, כך שיעמוד בציוויים המבטיחים את שלום הציבור בתחומי הפעילות השוטפים ביותר ולעתים אף החיוניים ביותר, מבחינת היקפם ומשקלם החברתיים" (ש"ז פילר בספרו יסודות בדיני העונשין (ירושלים, תשמ"ד) (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר), בעמ' 797, כפי שצוטטו מפסק דין לקס בעמ' 694). 8. לאחר תיקון 39, ולאור האמור בסעיף 22 לחוק , ניתן לומר כי ככל שהדבר נוגע לעבירות שנחקקו לאחר תיקון 39, אין עוד צורך לאתר סימני היכר המאפיינים עבירות של אחריות קפידה, ומקום בו מדובר בעבירות אחריות קפידה, הדבר יוגדר באופן מפורש. ואולם, בכל הנוגע לעבירות שנחקקו עובר לתיקון, יש לפנות לסימני ההיכר המאפיינים את עבירות אחריות קפידה. בפסק דין לקס נקבע בהקשר זה: "בין המאפיינים המובהקים של עבירות אחריות קפידה ניתן למנות את תכליתה של החקיקה שבמסגרתה נקבעו העבירות ואת התחומים שהיא נועדה להסדיר. מאפיין אחר הוא אופן הוכחת ההרשעה בעבירות אלה, שכן בעבירות האחריות הקפידה תצא התביעה ידי חובת ההוכחה הנדרשת להרשעה אם תוכיח את היסוד העובדתי שבעבירות. לפיכך, בעבירות האחריות הקפידה מועבר הנטל לשכמו של הנאשם להוכיח כי יש לו הגנה הפוטרת אותו מאחריות. בנוסף לכך, בהגדרת עבירות אלה אין מוזכר היסוד הנפשי, ובדרך כלל העונשים הקבועים בהן קלים יחסית" (שם, עמ' 692). 9. על מנת לסווג את תקנה 308(ד), יש לעשות שימוש במבחנים דלעיל. בבסיס התחיקה התעבורתית מונח הצורך להסדיר את כללי ההתנהגות בכביש תוך סיכון בטיחותי מינימאלי, להסדיר אכיפה יעילה ולהעלות את רמת הזהירות בעת השימוש ברכב. ריבוי האיסורים בתחום והסכנה הנלווית להפרתם מחייבים שימוש נרחב בעבירות אחריות קפידה בתחום התעבורה. משכך, רבות מעבירות התעבורה הוכרו בפסיקה כעבירות אחריות קפידה (ר"ע 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1)519). אני בדעה שהעבירה המוסדרת בתקנה 308(ד) היא עבירת אחריות קפידה. תכליתה של התקנה היא להבטיח כי כלי רכב שנמצאו מסוכנים ושניתנה בעניינם הודעת אי שימוש לא יימצאו על הכביש. ההנחה היא, כי יש ברכבים אלה כדי לסכן את הנוהג בהם, את היושבים בהם וכן את חייהם של נהגים אחרים הנוהגים בסביבתו של אותו רכב. לפיכך, אין לאפשר לאדם שנמצא נוהג ברכב שהוצאה בעניינו הודעה כאמור לחמוק מענישה בגלל שלא בדק קיומו של רישיון רכב תקף, וכפועל יוצא מכך, לא ידע כי ניתנה הודעת אי שימוש. מבחינה זו, ניתן לומר כי תכלית תקנה 308(ד) עולה בקנה אחד עם תכלית הוראות חוק אחרות בתחום התעבורה, אשר הוסדרו באמצעות אחריות קפידה. 10. בע"פ (י-ם) 7629/03 אוחנה נ' מדינת ישראל, נדונה פרשה דומה בעובדותיה למקרה דנן, המערער שם נהג ברכב אשר נמסרה לגביו הודעת אי שימוש. ההודעה לא נמסרה למערער, אלא לאדם אחר, אשר לא טרח ליידע את המערער. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אפעל גבאי) במקרה זה פעל לפי הכלל המנחה, שלאחר תיקון 39, "יש לנהוג באמת מידה פרשנית זהירה ומצמצמת". לאחר ניתוח הסוגיה הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מדובר כאן באחריות קפידה. הנימוקים לכך הם שאם מדובר באחריות קפידה, הרי מדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, היות שהנהג מחויב לנהל חקירה ודרישה אודות מצבו של הרכב ואם נמסרה לגביו הודעת אי שימוש. בנוסף, העונש החמור המוטל בצידה של עבירה זו הנו חמור - שלילה בפועל לתקופה מינימאלית של שלושה חודשים, לעומת העבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, שהנה עבירת קנס בלבד בנסיבות מסוימות. במקרה האמור, קבע בית המשפט כי על המאשימה להוכיח, כי הנוהג ידע שנמסרה לגבי הרכב הודעת אי שימוש, או שעצם את עיניו לגבי קיומה של הודעה כזו. 11. אין חולק כי חקירה ודרישה כאמור היא בבחינת הטלת נטל כבד על האזרח ואולם, יש לזכור, כי הודעת אי השימוש אינה מנותקת משאלת קיומו של רישיון רכב תקף והיא נכרכת בו. בהתאם להוראת תקנה 308(א), עם מתן ההודעה על אי שימוש, ניטל רישיון הרכב (למעט מקרים מסוימים שאינם מתקיימים בענייננו). לכן אין המדובר בדרישה לקיים חקירה נוספת, נפרדת מזו הנדרשת לצורך עמידה בתנאי סעיף 2 לפקודה. למעשה, הנטל המוטל על נהג לבדוק האם לרכב בו הוא נוהג רישיון רכב תקף כולל גם את הדרישה לבדוק שלא הוצאה בעניינו הודעת אי שימוש. משערך אדם את הבירור הנדרש ממנו לפי סעיף 2 לפקודה ווידא כי לרכב בו הוא נוהג רישיון רכב תקף, הרי שהוא ממילא וידא גם כי לא הוצאה לרכב הודעת אי שימוש (שהרי אם יש הודעת אי שימוש, אין רישיון רכב תקף). הפועל היוצא הוא, שמשלא בדק אם לרכב בו הוא נוהג יש רישיון רכב תקף, הוא יורשע גם בעבירה לפי תקנה 308(ד) לתקנות, הגם שלא ידע כי ניתנה הודעת אי שימוש. גם העובדה שבתקנה לא נקבע במפורש היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה ושהעונש שנקבע לאותה עבירה אינו חמור יחסית מובילה אל המסקנה כי עניין לנו בעבירת אחריות קפידה. 12. בצדה של תקנה 308(ד) קיים סעיף 67 לפקודת התעבורה שכותרתו "נהיגה בזמן הפסילה או בניגוד לתנאים". סעיף זה קובע: "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתוקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רישיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברישיונו כל עוד הם בתוקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברישיון רכב וכל עוד הפסילה בתוקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני העונשים כאחד" (ההדגשות לא במקור). 13. מה בין סעיף 67 לפקודה ותקנה 308(ד)? אם סעיף 67 דורש יסוד של ידיעה, הייתכן שתקנה 308(ד) דורשת גם כן יסוד ידיעה? יישום המבחנים אשר נקבעו בפסיקה, וכן השוואת הנוסח של הסעיף והתקנה האמורים מוביל למסקנה כי יש לסווג תקנה 308(ד) כעבירה של אחריות קפידה. סעיף 67 דורש יסוד הידיעה, הדבר הוזכר פעמיים, בעת שבנוסח התקנה לא נדרש יסוד כזה. בנוסף לכך, בסעיף ננקטו מונחים ספציפיים של: "מי שנוהג", "מי שנהג", "מי שהודע לו", "מי שהרשה לאחר לנהוג", בעוד נוסח התקנה נוקט בלשון כללית: "לא ישתמש", "אדם", כאשר הכוונה היא שכל אדם לא ישתמש ברכב שנמסרה עליו הודעת איסור שימוש. יתרה מכך, תקנה 308(ד) באה להסדיר מצב בו הבעלים של הרכב מרשה לאדם אחר לנהוג ברכב שנמסרה לגביו הודעת איסור שימוש. משעשה כך, יימצא הבעלים עובר על סעיף 67, ואילו האדם האחר, שלא ידע על ההודעה יימצא עובר על תקנה 308(ד) שאינה דורשת ידיעה. שניהם ביצעו עבירה, הראשון שידע על קיום צו האיסור, והשני שלא טרח לבדוק את תקינות רישיונות הרכב בטרם נהג ברכב. אם נניח שהתקנה דורשת יסוד נפשי של מודעות, הרי לפנינו מצב של כפילות, מאחר וסעיף 67 מסדיר סיטואציה זו, ויוצא המחוקק כמי שהשחית את מילותיו לריק, דבר שהינו מנוגד לכללי הפרשנות הראויה. נימוק נוסף התומך בפרשנות זו הוא, שהתקנה נמצאת בסימן א' לפרק השלישי שעניינו: מצב הרכב והפיקוח על תקינותו". עובדה זו מלמדת כי מדובר בתכלית חשובה המצדיקה ייחוס אחריות קפידה (ראה ת"ת (נצרת) 13012/03, משטרת נצרת, תביעות מרחב עמקים נ' צרפתי אברהם, תק -של 2004(2), 3333, עמ' 3337). לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. המערער יפקיד את רישיונו עד יום 11.11.04. היה והמערער לא שילם את הקנס, הקנס ישולם בשלושה תשלומים שווים ורצופים כאשר התשלום הראשון יהיה ביום 15.11.04, ובכל ה- 15 לכל חודש לאחריו. ניתן היום יח' בחשון, תשס"ה (2 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. עוני חבש, שופט משפט פליליחוק העונשין