פינוי סככה ממקרקעין התובע הגיש תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מהמקרקעין הידועים כחלקות 69, 113, בגוש 3959 שברחוב שלום עליכם 13 בלוד (להלן: "המקרקעין"). הרקע והעובדות שאינן שנויות במחלוקת: הנתבעים הנם בני זוג. עד לנישואיו בשנת 1990, נתבע מס' 1 התגורר עם אמו, הגב' חסב מוסלח, שהחזיקה במקרקעין כדיירת מוגנת. ביום 25 לאוגוסט 1998 נחתם בין התובע לאמו של נתבע מס' 1 הסכם לפינוי המקרקעין תמורת דמי פינוי. (להלן: "ההסכם"). התובע ואמו של הנתבע פעלו על-פי ההסכם. עובר לחתימת ההסכם הניחו הנתבעים על המקרקעין קרוואן בגודל 21.60 מ"ר והשתמשו בו ללא הסכמת התובע. בחודש נובמבר 97 התובע הגיש כנגד הנתבעים, בת.א 4476/99 של בית משפט השלום ברמלה, תביעה לפינוי ולסילוק יד מהמקרקעין. הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין המחייבת את הנתבעים לסלק את הקרוואן שהציבו על המקרקעין. הנתבעים סילקו את הקרוואן ולא פינו את המקרקעין. לנתבעים אין הסכם או מסמך המקנה להם זכות להחזיק במקרקעין. טענות התובע: המקרקעין נשוא התובענה הנם מקרקעי ישראל כמובנם בחוק יסוד מקרקעי ישראל התש"ך-1960. אמו של נתבע מס' 1 התגוררה במקרקעין כדיירת מוגנת והזכויות בנכס הן במבנים והן במקרקעין היו שלה. זכויות הנתבעים במקרקעין נובעות מזכויות האם. האם פינתה המקרקעין מרצון ועל-פי ההסכם וכך גם כל מי שבא מכוחה חייב לפנותם. לטענת התובע, הנתבעים בנו על המקרקעין, במקום הקרוואן שסולק, תוספת למבנה הקיים, סככה גבוהה סגורה מכל צדדיה בבלוקים ובפח איסכורית ומקורה בגג אזבסט. לסככה שתי דלתות משני כיוונים ובתוכה מבנה מקירות גבס שאינו מקורה ובו שירותים ומקלחת. הנתבעים נדרשו ע"י התובע להסיר את המבנה שבנו ולסלק ידם מהמקרקעין ולא נענו. טענות הנתבעים: פסק הדין שניתן בת.א. 4476/99 שלא כלל פינוי וסילוק יד יצר מעשה בית דין הגורר דחיית התובענה על הסף. התובע לא הוכיח בעלותו במקרקעין. הנתבעים לא הקימו על המקרקעין מבנה כלשהו והמבנה הקיים מוצב על המקרקעין מאז ומתמיד. נתבע מס' 1 מתגורר במקרקעין, מחזיק ומשתמש בגינה צמודה +עצים מאז שנת 1962. אמו ואחיו של נתבע מס' 1 הגיעו להסכם עם התובע והתפנו מדירותיהם תמורת דמי פינוי הולמים. התובע (באמצעות לור"ם) הציע גם לנתבע מס' 1 דמי פינוי בסכום השווה ל-90,000 דולר והחתים את הנתבעים על הסכם פינוי אך מסיבות שאינן ברורות נעשה להם עוול והפיצוי הכספי לא אושר. לנתבעים אין קורת גג אחרת והם מוכנים להתפנות תמורת תשלום דמי פינוי או דיור חילופי הולם. דיון: הבעלות במקרקעין נשוא התובענה: העד יואב ששון מטעם התובעת כתב בתצהירו כי המקרקעין נשוא התובענה הינם מקרקעי ישראל כמובנם בחוק יסוד מקרקעי ישראל התש"ך- 1960. העד לא צרף לתצהירו מסמכים המאמתים את הטענה וכשנשאל על סמך מה כתב זאת בתצהיר השיב שעל סמך עיון בספר הנכסים. סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 קובע כי מי שזכאי להחזיק במקרקעין, ולא רק הבעלים, רשאי לדרוש את מסירתם לידיו ממי שמחזיק בהם שלא כדין. הנתבע צרף לתצהיר עדותו הראשית את נוסח ההסכם בו העבירה אמו של נתבע מס' 1 את זכויותיה במקרקעין לתובע. לפיכך אפילו לא הוכיח התובע את בעלותו במקרקעין, משהומצא מסמך שעל-פיו הועברו לו זכויותיה של האם במקרקעין, מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין התובע רשאי לתבוע את פינויים של הנתבעים. העלאת טענה ע"י הנתבעים הכופרת בבעלות התובע במקרקעין, משמיטה את הבסיס מטענות ההגנה שבסעיף 18 לכתב ההגנה כי אמו ואחיו של נתבע מס' 1 התפנו מהמקרקעין לאחר שקבלו מהתובע תשלום הולם ושהתובע הבטיח לשלם גם להם דמי פינוי. על אלו יש להוסיף כי כתב התביעה בת.א. 4467/97, פרוטוקול הדיון ופסק הדין המחייב את הנתבעים לסלק את הקרוואן שהציבו במקרקעין תומך אף הוא במסקנה כי לפחות זכויות החזקה במקרקעין הנן של התובע. הטענה כי פסק הדין בת.א 4476/97 מהווה מעשה בית דין: לעניין מעשה בית דין קיימים שני כללים עיקריים: השתק עילה והשתק פלוגתא. המבחן המכריע לקביעת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה ולא זהות הסעד: האם התובע היה יכול וחייב לרכז את כל טענותיו בתובענה אחת (ראה א. וינוגרד תקנות סדרי הדין חלק א' בעמ' 261-262). אף כי בשתי התובענות התובע עתר לפינוי ולסילוק יד מהמקרקעין, בתביעה הראשונה התביעה היתה לפינוי וסילוק יד מהמקרקעין עקב הנחת הקרוואן ואילו כאן העתירה היא לפינוי ולסילוק יד עקב הטענה שהנתבעים הקימו תוספת למבנה. בתביעה הראשונה הנתבעים נדרשו לפנות את הקרוואן והמקרקעין ולהחזירם לתובע כשהם פנויים וריקים מכל אדם וחפץ. בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין חוייבו הנתבעים לסלק את הקרוואן. פסק הדין לא חייב אותם לפנות את המקרקעין. פסק דין כזה אינו משתיק את התובע מלהגיש תביעה נוספת ולעתור לפינוי הנתבעים מהמקרקעין אם לאחר פסק הדין הראשון נולדה עילת פינוי חדשה אותה התובע לא היה יכול לכרוך בתביעתו הראשונה. לפיכך אני מגיעה למסקנה כי פסק הדין בת.א. 4476/97 אינו יוצר מעשה בית דין שיש בו להביא לדחיית התובענה נשוא תיק זה. מועד הקמת הסככה: לטענת התובע, הנתבעים סילקו את הקרוואן, בנו במקומו סככה כתוספת למבנה קיים, ולא נענו לדרישת התובע להסירה. הנתבעים הכחישו כי בנו תוספת למבנה קיים וטענו כי המבנה היה קיים מאז ומתמיד. העד מטעם התובע העיד כי לאחר שאמו של נתבע מס' 1 פינתה את המבנה ונציגי התובע הגיעו למקרקעין להרוס את המבנה שפונה, התגלתה במקרקעין הסככה המקורה שלא היתה עליהם קודם לכן. העד מטעם התובע כתב בתצהירו שחלק מרצפת הסככה עשויה בטון וחלקה מרוצפת ועל רצפה זו עמד הקרוואן שפונה. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעים העד מטעם התובע השיב כי חלק הסככה, קיר בחלקה הצפוני ומספר ברזלים מהבית היו קיימים תקופה ארוכה, אולם הסככה לא הייתה מקורה. נתבע מס' 1 בתצהירו הכחיש שבנה תוספת למבנה קיים וטען שהמבנה היה קיים כעשרים שנה והקרוואן היה מונח בו עד לסילוקו. בסעיף 10 לתצהירו הוא כתב שהסכים לסילוק הקרוואן כיוון שמימלא הקרוואן היה צפוף, לאחר שנולד בנו הוא חזר למבנה המקורי שהקרוואן לפני סילוקו נמצא בתוכו. נתבע מס' 1 לא התייחס לטענה כי בסככה נבנו קירות מגבס והותקנו בה שירותים ומקלחת. נתבע מס' 1 צרף לתצהיר עדותו הראשית מכתב לתובע מיום 7.9.97 בו נאמר כי הנתבע מחזיק מגרש עליו בנה צריף קרוואן ומתגורר בו מזה שנים ובשנת 93 נולד לו בצריף זה בן. אמו של נתבע מס' 1 כתבה בתצהירה כי המבנה נשוא התובענה קיים מזה 20 שנה ובנה מתגורר בו עשרות שנים. מהמכתב מיום 12.11.98 שצורף כנספח לתצהיר עדותו של נתבע מס' 1 ואשר מתכנו נראה כי נכתב כדי למנוע את הריסת המבנה בו התגוררה האם בשל קיר משותף לו ולמבנה בו מתגוררים הנתבעים, למדים כי הנתבעים לא מתגוררים במבנה בו התגוררה בעבר אמו של נתבע מס' 1. יש לציין כי אמו של נתבע מס' 1 כתבה בתצהירה כי נתבע 1 התגורר עמה עד לנישואיו, משנישא התגורר עם אשתו בקרוואן ולאחר סילוק הקרוואן חזר להתגורר במבנה. היא לא כתבה בתצהירה כי בנה מתגורר בסככה. העד פאוזי עבד אלהדי כתב בתצהיר שהגיש מטעם הנתבעים כי המבנה נשוא כתב התביעה קיים הרבה שנים ושהנתבע התגורר עם אימו עד לנישואיו אחר כך בקרוואן ולאחר סילוקו חזר להתגורר במבנה נשוא כתב התביעה. רק בבית המשפט הוא טען כי הנתבע גר בסככה אשר קיימת שנים רבות. עד הנתבעים שלום אזולאי כתב בתצהיר כי הנתבע התגורר בכתובת זו עשרות שנים. כשנשאל ע"י התובע אם באמור בתצהיר מתכוון למבנה בו גרה אמו של נתבע מס' 1 אמר "שגם מעבר לזה", הכל היה של האם. מתוך הראיות שהוצגו אני מגיעה למסקנה כי על המקרקעין היו מוצבים המבנה אותו פינתה האם והסככה שהתובע טוען שהוקמה ע"י הנתבעים לאחר סילוק הקרוואן. לאור עדות האם כי בנה התגורר עמה עד לנישואיו המסקנה היא כי אין אמת בטענה כי הנתבעים התגוררו בסככה עשרות שנים. מכאן שהנתבע, לפחות מאז נישואיו, אינו מתגורר במבנה עשרות שנים כפי שטען בתצהיר. לאור העדויות כי עד לסילוק הקרוואן הנתבעים התגוררו בו, הטענה שהקרוואן היה מוצב בתוך הסככה אינה הגיונית במיוחד כאשר לא הובאה כל ראיה התומכת בגרסת נתבע מס' 1 שהקרוואן היה מוצב בתוך הסככה. בסעיף 9 לתצהירו של יואב ששון הוא תאר את התוספת למבנה שהנתבעים בנו לאחר סילוק הקרוואן. לא ראיתי סיבה שלא לקבל עדות זו. את הטענות של הנתבעים לסעד מן הצדק המבוססות על פסיקה אליה הפנו אני דוחה, שכן הנתבעים אינם עונים על ההגדרה של דייר על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972. משהנתבעים לא הוכיחו כל זכות שבדין להחזיק במקרקעין אני מורה על פינויים מהמקרקעין והשבתם לידי התובע כשהם פנויים מחפץ ואדם. ניתנת לנתבעים ארכה לביצוע פסק הדין למשך 18 חדשים מיום מתן פסק הדין. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשעור של 2000 ש"ח בתוספת מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןסככהפינוי מקרקעיןפינוי