מרפאת קופת חולים כללית - ארנונה

פסק דין 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי מכבי שירותי בריאות (להלן: "התובעת" או "קופת חולים") כנגד עיריית רמלה (להלן: "הנתבעת" או "עיריית רמלה"). התביעה הינה להשבת, ביטול ומחיקת יתרות חוב בגין תשלומי ארנונה אשר נגבו על ידי הנתבעת ביתר ושלא כדין, וזאת משום, שהתובעת, כמוסד בריאות, פטורה לטענתה מתשלום ארנונה כללית. 2. העובדות הצריכות לענין התובעת הינה אגודה עותומנית, רשומה על פי חוק, והפועלת מכֹח חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן: "חוק בריאות ממלכתי"). הנתבעת הינה עירייה כהגדרתה בפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"). התובעת מחזיקה בתחום שיפוטה של עיריית רמלה, בנכס, ברחוב ויצמן 1/11, המשמש כמרפאה (להלן: "הנכס"). התובעת נשאה במשך שנים בחיובי המיסים שהוטלו עליה על ידי הנתבעת, בין היתר בתשלומי ארנונה. ביום 8/9/03 הגישה התובעת את התובענה דנן לביטול החיוב, מחיקת יתרות חוב, והשבת תשלומים ששולמו בגין ארנונה ו/או ארנונה מוסווית ו/או תשלום עבור "אגרת פינוי אשפה" ו/או "אגרת שירותים כלליים", מהטעם שהוטל על התובעת שלא כדין, ובחוסר סמכות, ומשכך הינם בלתי חוקיים ובטלים מעיקרם. 3. טענות הצדדים 3.1 לטענת התובעת, חיובי המס שניגבו ממנה בין השנים 1999-1995 הינם במהותם חיובי ארנונה, מהם היא פטורה בהתאם לסעיף 5 (ז) לפקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין"), לפיכך חובה על הנתבעת להשיב לה את הסכומים ששולמו, בסך של 254,264.87 ₪. 3.2 מנגד טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התובענה על הסף מפאת התיישנותה. לגופו של ענין טוענת הנתבעת, כי יש לסלק את התביעה על הסף עקב שיהוי כבד בהגשתה, ולחילופין, אין המדובר בחיובי ארנונה כי אם באגרת פינוי אשפה, ממנה אין התובעת פטורה. לחילופי חילופין טוענת הנתבעת, כי גם אם ייקבע שמדובר בחיובי ארנונה, אין התובעת זכאית לפטור מהם, ועל כן אין להיעתר לתביעת ההשבה. 4. התיישנות הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה שכן יש לחשב את מירוץ הזמן ממועד ביצוע התשלום השנוי במחלוקת, והיות והתובעת כללה בכתב התביעה סכומים ששולמו למעלה משבע שנים לפני הגשת התובענה, התיישנה התביעה בגין אותם סכומים. התובעת מתנגדת לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. 4.1 דיון דיני ההתיישנות יוצרים איזון עדין בין אינטרס המזיק מחד, ואינטרס הניזוק מאידך, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. ההגינות כלפי המזיק מחייבת לקבוע מועד שבו לא יהיה זה חשוף עוד לסכנת תביעה, ולא ייאלץ לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. ההגינות כלפי הניזוק מחייבת לתת לניזוק שהות מספקת להכין תביעתו כראוי, ולתבוע את נזקיו. האינטרס הציבורי מחייב כי זמנו היקר של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות אקטואליות של ההווה, ולא לבעיות שלציבור אין בהן ענין או שאבד עליהם הכלח (ראה ע"א 165/43 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד ל"ח (4) 554, 558). לצורך האיזון בין האינטרסים השונים, מצא המחוקק לנכון לקבוע תקופות התיישנות שונות לעילות השונות, והדבר בא לידי ביטוי הן בחוק התיישנות, התשי"ח - 1958, (להלן: "חוק ההתיישנות") והן בחוקים ספציפיים כגון חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). תקופת ההתיישנות הרלוונטיות לענייננו נקובה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע: "9. הודאה בקיום זכות - הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון ההתיישנות". בעניננו, התשלומים אשר השבתם נדרשת, בוצעו בין השנים 1999-1995 (נספח ג' לכתב התביעה), ומשהוגש כתב התביעה ביום 8/9/03, נראה לכאורה כי יש לדחות את התובענה בהתייחס לתשלומים אשר בוצעו לפני 8/9/96, אלא מאי? מבדיקת חומר הראיות עולה כי הנתבעת שלחה לתובעת בשנים 1998 וכן ב- 1999 חיוב בגין מיסים על פי קוד 515 (א'-2, א'-3) (למרות שהתובעת טוענת כי חיוב מסוג זה נשלח כבר בשנת 1996, אולם לא המציאה ראיות לכך), ומעיון בהודעה בדבר שיעורי ארנונה משנה זו (ב'-3) עולה כי משמעות קוד זה הינה: "תשלום אגרת שירותים כלליים (במקום ארנונה) (קוד 515) - כל מחזיק הפטור מתשלום ארנונה כללית על פי פקודת מיסי עירייה ומיסי ממשלה (פיטורין) 1958, יחוייב באגרת שירותים כלליים במקום ארנונה...". קרי, עם משלוח הדרישה, הכירה למעשה הנתבעת בתובעת כגוף בעל פטור מתשלום ארנונה על פי פקודת הפיטורין, לשון אחר: הודתה בזכותה של התובעת להיות גוף הפטור מתשלומי ארנונה, ונראה כי אופן משלוח הדרישה לא היה אלא ניסיון פסול לעקוף את הפטור החוקי שניתן לתובעת, וזאת בדרך לא דרך. עוד עולה, כי בשנים 2000 וכן 2003 חויבה התובעת בהתאם לתקנות החלות על גופים פטורים, ובשנים 2001-2000 בוטלו חיובי הארנונה שהוטלו על התובעת, וזאת ביוזמת הנתבעת, ואי אפשר לראות את התנהגותה של הנתבעת אלא כהודאה בזכותה של התובעת לפטור מתשלום ארנונה. אומנם הנתבעת הכחישה באופן גורף את הכרתה בזכותה של התובעת לקבל פטור, אולם לא היה בפיה הסבר מניח את הדעת מדוע שלחה לתובעת חשבונות הנשלחים לבעלי פטור. לעניות דעתי, משלוח החשבון לתובעת תוך הכרה בזכותה לפטור (קוד 515) מהווה "הודאה" מצד הנתבעת בקיום זכותה של התובעת, והיות ו"הודאה" זו נעשתה לראשונה ביום 30/1/98, הרי שלא חלפו שבע שנים ממועד זה ועד הגשת התובענה, ומשכך, התובענה לא התיישנה. משקבעתי כי טענת ההתיישנות דינה להידחות, לא מצאתי לנכון להידרש לטענות האחרות שהועלו על ידי התובעת כנימוק לדחיית העתירה מחמת התיישנות. 5. שיהוי הנתבעת טוענת כי התובענה הוגשה בשיהוי ניכר העומד על כשבע שנים, ממועד התשלום הראשון, בגינו דורשת התובעת השבה, קרי 1995, ועד מועד הגשת התובענה ביום 8/9/03. התובעת דוחה כמובן את טענות הנתבעת מהנימוקים שפורטו על ידה. לאחר שקראתי את טענות הצדדים, ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת השיהוי, ואבאר: בע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב, דינים עליון ל"ב 517, מסבירה כב' השופטת דורנר את מהות טענת השיהוי ואת התנאים לקבלתה: "14... יסודו של השיהוי הוא בתורת ההשתק מכוח מצג, המהווה כיום פן של תורת תום הלב המעוגנת בסעיפים 12 ו- 39 יחד עם סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (ראה רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז 94 (5). ההשתק נועד למנוע תוצאות המתחייבות לכאורה על ידי הדין. ממילא נתפס בגידרו גם סעד הפיצויים. השתק מכוח מצג מונע מצד להתכחש למצג שהציג בפני צד אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך מצבו לרעה... 15. לעיתים הימנעותו של התובע מלתבוע את זכויותיו במשך פרק זמן ניכר עולה כדי מצג כלפי הנתבע כי אין בדעתו של התובע לעמוד על זכויותיו. אם הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה מצבו לרעה, תידחה התביעה עקב שיהוי. במקרה כזה, הגשת התביעה תהווה שימוש בזכות שלא בתום לב, ועל כן יהיה מקום לדחותה". שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. הפסיקה קבעה כי אין די רק בחלוף הזמן על מנת לקבוע כי התובע השתהה בהגשת תביעתו, ועם השנים עוצבו שני שיקולים עיקריים, אשר נשקלים על ידי בית המשפט בבואו לקבוע האם מדובר בשיהוי אם לאו (ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נ"א (5) 625, 635): א. האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות או על הזנחה או על יאוש של התובעים? ב. האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי, כגון שקופחה האפשרות להוכיח את טענותיו כנגד התביעה? היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מ"ה (3) 749, 756-755). הנטל להוכחת התנאים הנדרשים לשיהוי מוטל על הטוען לכך - ובענייננו, הנתבעת. (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה, פ"ד ל' 732; ע"א 167/51 ברסקי נ' גל, פ"ד ט"ז, 15; ע"א 118/75עזבון שריידי נ' מנסור, פ"ד 659, 664; ע"א 554/84 חברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ' (2), 802, 810; ע"א 109/87 חוות מקורה נ' חסן, פ"ד מ"ז (1) 5; ע"א 5634/90 פינטו נ' אפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מ"ז (4) 846). דיון מעמיק ומאלף בדבר יישום שיקול הדעת של בית המשפט בקבלת טענת שיהוי במשפט האזרחי הובא בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-על 2003 (2) 2853. (להלן: "פרשת תלמוד תורה"). יישום הכללים המפורטים בפרשת תלמוד תורה בענייננו: 5.1 יסוד ההשתהות כזכור, הוגשה תביעת התובע בשנת 2003, בהתייחס לתשלומים שבוצעו בין השנים 1999-1995. כאמור, מירוץ ההתיישנות יחל ממועד ההודאה לכאורה של הנתבעת בזכות התובעת, ביום 30/1/98. מחומר הראיות עולה כי כבר בשנת 1999 ידעה התובעת כי לכאורה נגבו ממנה כספים שלא כדין (סעיף 5 לכתב התשובה מטעם התובעת), ולא הובא הסבר משכנע באשר לסיבת ההשתהות בהגשת התביעה במשך כארבע שנים (!!), פרק זמן שלגביו אין עוררין כי הינו ארוך ומיותר, ומהווה שיהוי. ברם, בחלוף הזמן כשלעצמו, אין די לצורך סילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי, עם זאת: "ברם, בחלוף הזמן בלבד אין די לצורך סילוק התביעה מחמת שיהוי. שהרי השיהוי כשלעצמו אינו טעם לדחיית ההשבה. עם זאת: יש לשיהוי חשיבות בעניינים אחרים. שיהוי יכול לשמש ראיה לויתור או להשלמה. כמו כן, עשוי להיות קשר בין שיהוי לשינוי מצב. ככל שחלף פרק זמן ממושך יותר עד לדרישת ההשבה, כך גדלה ההסתברות שהנתבע אכן שינה מצבו בהסתמך על הכספים שקיבל. ניתן אף לתאר מקרים, שבהם מחמת משך הזמן שחלף, יניח בית המשפט כמובן מאליו, שחל שינוי במצב או שיסתפק בהוכחה מינימלית לשם כך. יתרה מזאת, הואיל וההגנה הכללית היא בשיקול דעת בית המשפט, ניתן יהיה להתחשב בשאלת השיהוי במסגרת שיקול דעת זה" (פרידמן, בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (מהדורה שניה), אביר הוצאה לאור בע"מ, בעמ' 1198). 5.2 התנהגות המעידה על ויתור או מחילה על הזכות כאמור טוענת התובעת כי העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לה בשנת 1999 במהלך בדיקה של חברה מקצועית. התובעת טוענת כי העלתה טענותיה בפני העירייה, ומחתה כנגד החיובים, ואף הגישה השגה בשנת 1999, אלא שהשגה זו נותרה ללא מענה מצד מנהל הארנונה (סעיפים 27,28 לסיכומים). הנתבעת מכחישה כי התובעת מחתה אי פעם על חיובה במיסים, וממילא לא הגיעה לידיה מעולם ההשגה הנטענת, אשר עותק ממנה לא צורף לתיק בית המשפט. יובהר כי בענייננו יש להתייחס לשיהוי בן שני שלבים: השלב האחד - שיהוי בבדיקת הזכאות לפטור משנת 1995 ועד שנת 1999. השלב השני - שיהוי בבדיקת הזכאות לפטור משנת 1999 ועד הגשת התובענה בשנת 2003. באשר לתקופת השיהוי הראשונה - ספק רב אם ניתן להתייחס אליה כאל שיהוי שכן יש לקבל את טענת התובעת בדבר הסתמכותה על חזקת תקינות מעשה הרשות, והרי לא יעלה על הדעת שכל נישום יטיל ספק בנכונות השומה או החיוב, ויבדוק כל דרישה ודרישה, באמצעות אנשי מקצוע. באשר לתקופת השיהוי השניה - לא ניתן לקבל את טענות התובעת, שכן, מאז שנת 1999 ידעה התובעת - על פי הודאתה - כי דרישות התשלום היו בניגוד לחוק, ומטעמיה היא ישנה על זכויותיה ולא עשתה דבר וחצי דבר על מנת לתבוע את המגיע לה. באשר להגשת השגה - הגשה זו לא הוכחה, משום שהתובעת לא צרפה את עותק ההשגה, וממילא בשל הכחשת הנתבעת בענין זה. מהאמור עולה, כי הפעם הראשונה המוכחת בה באה התובעת בטענות לנתבעת בדבר התשלומים שבוצעו בין השנים 1995 ל- 1999 היתה רק בשנת 2003, במכתב שנשלח לנתבעת (נספח ו' לכתב התביעה), וזאת - יש לזכור - כאשר כבר משנת 1999 סברה וידעה התובעת כי התשלומים שניגבו ממנה היו בניגוד לדין. עוד טוענת התובעת כי בשנת 2001 הצטרפה עיריית רמלה לבג"צ 26/99 עיריית רחובות נ' קופת חולים כללית, ודנג"צ 2262/03 (להלן: "בג"צ רחובות"), והיא - התובעת - עיכבה את הגשת התביעה דנן עד לקבלת פסק דין בבג"צ רחובות, ועל כן אין לראות בהתנהגותה ויתור על זכות התביעה, אלא שאין בידי לקבל טענה זו, שכן, כבר בשנת 2000 קבע בית המשפט העליון כי מעשה העירייה אינו חוקי, (רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נ"ד (2) 16; דנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו (4) 332 (להלן: "בג"צ חיפה")), ועל כן הדעת נותנת שמיד עם קביעת בית המשפט ברע"א חיפה, תזדרז התובעת ותגיש את תביעתה, אולם לא כן נהגה התובעת, שמסיבותיה היא המתינה שלוש (!) שנים נוספות עד הגשת התביעה דנן, דבר שהינו בלתי מובן בעליל בהתחשב בעובדה שכבר בשנת 1999 ידעה התובעת כי נגבו ממנה כספים שלא כדין. לא זו, אף זו, לא הוכח בפני כי במהלך השנים שחלפו פנתה התובעת לעירייה ויידעה אותה בדבר כוונתה העתידית להגיש כנגדה תביעת השבה, ודוק: בפסקי הדין שצורפו על ידי התובעת לסיכומיה, עמדו העותרים בשיטתיות, לאורך שנים על זכותם להפחתת הארנונה אל מול העירייה. גם אם אלך לשיטת התובעת ואקבל את הסברה על פיו המתינה להכרעה בבג"צ רחובות הרי שאין מנוס מהמסקנה כי אין בטענה זו כל ממש, שכן, ההכרעה בבג"צ רחובות ניתנה ביום 11/2/03, ואילו התביעה דנן הוגשה ביום 8/9/03, דהיינו כשבעה חודשים לאחר מכן, קרי: בשיהוי. לסיכום פרק זה, מהתחקות אחר התנהגות התובעת לאורך שנים מאז קמה לה עילת התביעה בשנת 1999 ועד להגשת התובענה בשנת 2003, לא עשתה התובעת דבר וחצי דבר על מנת לבטל את רוע הגזירה, לא פנתה בענין לעירייה, ולא מחתה על עצם חיובה בארנונה, ומשכך סבורה הנני כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה, והוכיחה כי התנהגותה של התובעת מצביעה על ויתור ו/או מחילה על זכותה לתבוע את השבת הכספים. 5.3 שינוי מצב הנתבעת לרעה כאמור, מועד התגבשות עילת התביעה של התובעת כנגד הנתבעת הינו שנת 1999, המועד בו שינתה הנתבעת ביוזמתה את אופן חיוב התובעת, והמועד בו נודע לתובעת כי היא זכאית לפטור בהתאם למסקנות חברה מקצועית אשר נשכרה על ידה. ממועד זה - משנת 1999 - ידעה הנתבעת לכאורה על זכאותה של התובעת לפטור, ועל כן ניתן היה לצפות כי במועד זה תיערך להשבת הכספים שנגבו לכאורה שלא כדין, אלא מאי? מאז שנת 1999 ועד שנת 2003 לא פנתה התובעת אל הנתבעת בדרישה להשבת הכספים ששולמו, והימנעותה של התובעת מדרישת השבת כספה במשך פרק זמן כה ארוך, יכולה היתה בהחלט להתפרש על ידי הנתבעת כויתור של התובעת על זכותה להשבת הכספים, ומשהסתבר בסופו של דבר כי התובעת גמרה אומר בליבה להגיש תביעה זו, שונה מצבה של הנתבעת לרעה, וזאת למה? משום שהנתבעת הסתמכה על הכספים ששולמו על ידי התובעת, והשתמשה בהם לצורכי הציבור ולרווחתו. כספים אלו אינם עוד בנמצא, ואם תחויב הנתבעת להשיבם, הרי שתיאלץ לעשות זאת מתקציבים עתידיים שהיא אמורה לקבל, דבר שיפגע בשירותים שהיא אמורה ליתן לתושבי העיר. ודוק: הכספים ששילמה התובעת - לטענתה ביתר ובניגוד לדין - נלקחו בחשבון במסגרת תקציביה השנתיים, ותשלומם בפועל לא פגע מן הסתם בטיב או איכות השירות שנתנה לציבור מבוטחיה. לא כן כאמור, באם תידרש העירייה להשיב סכומים אלו, השבה אשר השפעתה המיידית תהיה פגיעה קשה בציבור תושבי העיר ובשירותים שהם אמורים לקבל מהעירייה. עוד יש לזכור, כי אין מדובר בתביעה של פרט הדיוט אשר הסתמך על תקינות דרישות העירייה ושילם בצייתנות את כל שהנדרש ממנו. התובעת הינה גוף ציבורי גדול, וחזקה עליה שהיא מלווה ביועצים משפטיים אשר יכולים היו לבדוק בזמן אמת את תקינות וחוקיות התשלומים, ולהגיש תביעה מיד עם גילוי עובדת התשלום הבלתי חוקי, ואין לי אלא להצר על כי התובעת לא נהגה כך. עוד טוענת התובעת כי כל טענותיה של הנתבעת אינן יכולות לעמוד, מקום בו גביית המס נעשתה באופן בלתי חוקי, כאשר הנתבעת מודעת לכך, ותוך ניסיון לעקוף את הפטור החוקי שניתן לתובעת, וזאת בחוסר תום לב. התובעת סומכת טענותיה על חוזר מנכ"ל שהוצא כבר בשנת 1992 לפיו התנגד משרד הפנים לחיוב גופים הפטורים על פי דין מתשלום ארנונה, באגרת אשפה. אין בידי לקבל טענה זו שכן קיומו של החוזר האמור לא היה ידוע לבית המשפט שכן הוא לא הוצג, והוא הועבר לבית המשפט במסגרת הודעה של התובעת, כחמישה חודשים לאחר הגשת הסיכומים (!!) מעבר לצורך אציין כי טענת הנתבעת היא כי מדובר בחיוב אגרת אשפה כדין, ואין מדובר בחיוב אגרת אשפה במסווה של ארנונה. ולסיכום נקודה זו, בהתנהגותה מאז שנת 1999 ועד הגשת התביעה בשנת 2003, יצרה התובעת מצג לפיו מוותרת היא על זכותה. הנתבעת הסתמכה על מצג זה, וכאמור שינתה את מצבה לרעה. מאזן האינטרסים פועל לטובת הנתבעת, אשר אם תידרש להשיב את הכספים, תהא בכך פגיעה קשה מאוד בריווחת תושבי העיר רמלה. 5.4 תום לב הנתבעת ייחסה לתובעת, חוסר תום לב אשר התבטא בהגשת התובענה באיחור כה רב. לא מצאתי בחומר הראיות סימוכין לחוסר תום הלב. לא הוכח כי לתובעת יש אינטרס כלשהוא בהרעת מצבה של עיריית רמלה, והגשת התביעה בשיהוי כה ניכר, נובעת מן הסתם מרשלנות, ותו לא. 5.5 סיכום מניתוח הדברים עולה כי היסודות הנדרשים לביסוס טענת שיהוי בענייננו הוכחו. אומנם לא דבק רבב של חוסר תום לב בהגשת תביעת התובעת בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, אולם הוכח כי התנהגות התובעת במהלך השנים אומנם מצביעה על ויתור או מחילה מצדה על תביעתה וכי הנתבעת שינתה את מצבה לרעה עקב השתהות התובעת בהגשת התביעה. על יסוד קביעות אלה קמה, עילה לסילוק תביעת התובעת מחמת שיהוי. אמנם, הלכה היא, שיש לנהוג בזהירות בקבלת טענת שיהוי כשהסוגיה מוסדרת על ידי דיני ההתיישנות ויש לקבלה רק בקיומן של נסיבות מיוחדות. אולם, בענייננו סבורה אני כי מתקיימות נסיבות מיוחדות מעיין אלה. בע"א 410/87 עיזבון המנוחה ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 755, נקבע: "הכללים הקובעים את התקופה שבה רשאי אדם לישון על זכויותיו מוסדרים במסגרת דיני ההתיישנות. אם כדבר שבשיגרה ניזקק לטענת השיהוי לאחר שדחינו את טענת ההתיישנות, עלול הדבר להתפרש כעקיפת כללי ההתיישנות שנקבעו על ידי המחוקק. על כן, מקום שקיימים כללים ברורים בדבר אורך תקופת ההתיישנות, יש לנהוג משנה זהירות בקבלתה של טענת שיהוי. יש הגורסים, כי טענת שיהוי מקומה רק במקום שדיני ההתיישנות אינם חלים... אך גם אם נסכים שניתן לעורר טענת שיהוי במקרים מסוימים עליהם חל חוק ההתיישנות (זוהי אכן דעתי), עדיין אין לומר שנתקבל טענה כזו בהיעדר קיומן של נסיבות מיוחדות". על דברים אלה חזרו בע"א 6805/95 בפרשת תלמוד תורה בו נקבע, בין היתר, כי טענת השיהוי המועלת טרם חלוף תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, ונוכח זאת "התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים ונסיבות החלתה נדירות". טענת השיהוי שהועלתה על ידי הנתבעת כנגד תביעת התובעת נטענה, כאמור, במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית החלה על התביעה, ואשר טרם חלפה. ככזו, היא באה לגרוע מזכותו של מתדיין לפנות לערכאות בבקשת סעד בתוך תקופת ההתיישנות, והיא פוגעת למעשה בכוונתו לממש את זכות הגישה לערכאות. טענה זו הועלתה על ידי רשות ציבורית, החבה חובת החזר כלפי נישום באם יוכיח כי נגבו ממנו חיובי יתר שלא כדין. למהותה של התביעה ולסעד המבוקש במסגרתה - השבה בגין גביה שלא כדין על ידי רשות ציבורית - ישנו משקל רב באיזון השיקולים שיש לשוקלם ביחס לטענת השיהוי כאשר טרם חלפה תקופת ההתיישנות מכח הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף, כשההלכה היא, כאמור, כי יש לעשות שימוש בטענת השיהוי בנסיבות חריגות בלבד. יפים לעניינו דברים שנאמרו ע"י כב' השופטת ש. נתניהו בבג"צ 170/87 אסולין ואח' נ' ראש עיריית קריית גת ואח', פ"ד מב(1) 678, 683-686 (להלן: "פרשת אסולין"), בו נקבעו עקרונות בנושא בו עסקינן: אך כשמדובר בהחלטה ובפעולה שהן בלתי חוקיות בעליל קיים אינטרס נוסף שיש לשקול אף אותו על כפות המאזניים, האינטרס של כלל הצבור בשמירה על שלטון החוק...לדעתי שהוי בהגשת עתירה אינו חייב להכשיל עתירה שעילתה אי חוקיות ברורה של פעולת הרשות. בעצם אינני רואה סיבה מדוע יהיה דין מעשה מנהלי שנעשה ללא סמכות שונה מהליך שיפוטי שנעשה ללא סמכות עניינית והוא חסר תקף. אפילו השתהה הצד לטעון טענת חוסר סמכות ואפילו לא העלה אותה הצד כלל, יעורר אותה בית המשפט מיזמתו. מסקנתי היא לכן כי שיהוי, אם חל בהגשת העתירה כנגד הטלתה וגבייתה של הארנונה החורגות מסמכותה של הרשות אינו צריך לשמש שיקול לדחיית העתירה, בהעדר סיבות מיוחדות במינן". ובהמשך בעמ' 691-692: "כבר נאמר שעבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשנוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה ..." (בג"צ 453/84 הנ"ל בע' 621). לשיהוי דרוש קשר סיבתי בין עבור הזמן לבין הפגיעה. האם קשר כזה קיים כאן? המשיבים פעלו בגביית הארנונה והשימוש בהכנסותיה לא מפני שלא ידעו את מגבלות החוק ואישור השרים. אלה היו ידועים להם במלואם כבר בסוף יוני 1986. ואם חיו בטעות לגבי פרשנותו של האישור לא העותרים הם שגרמו לכך באי הגשת העתירה במועד מוקדם יותר" (הדגשה שלי - ד.ג.). קרי, הלכה היא שהאינטרס של כלל הציבור בשמירה על שלטון החוק ואי התרת גביית ארנונה החורגת מסמכות הרשות, אין להכשילו מטעמי שיהוי אלא בנסיבות מיוחדות וכאשר קיים קשר סיבתי בין עבור הזמן לפגיעה. סבורני, כי שיהוי בן ארבע שנים ללא כל הבעת מחאה מצד התובעת עולה לכדי נסיבות מיוחדות המצדיקות חסימת התביעה בשל שיהוי. ויצוין כי במקרה שנדון בפרשת אסולין דובר בשיהוי בן שנה אחת בלבד. סבורני, כי מתקיים כאן הקשר הסיבתי בין עבור הזמן לפגיעה. בפרשת אסולין, נמשכה גביית הכספים מהתובעים, על אף שהעירייה כבר ידעה כי החיוב אינו חוקי, ולפיכך נקבע כי השיהוי אינו גורם הפגיעה אלא המעשה הבלתי חוקי של העירייה. ואילו בענייננו, הפגיעה בשל השיהוי אינה נובעת מהמשך חיוב התובעת לאחר ידיעה כי הפעולה בלתי חוקית, שכן אף לטענת התובעת, משנת 1999 החלה הנתבעת להתייחס אליה כגוף פטור וחייבה אותה ככזו ולא המשיכה בחיוב הבלתי חוקי. בענייננו, קיים קשר סיבתי אמיץ בין עבור הזמן לפגיעה, שכן כאמור נודע לתובעת כבר בשנת 1999 על החיוב הבלתי חוקי ורק בשנת 2003 תבעה החזר החיוב עבור השנים 1995-1999, כלומר שיהוי בן 4 שנים ויותר, שיהוי שפגע בנתבעת שהסתמכה על המצג שהציגה לה התובעת לפיו ויתרה על החזרת כספים אלה, ותכננה תקציבה בהתאם. לסיום, ראוי להתייחס ולאבחן אף את דבריו של כבוד הנשיא ברק בפרשת אסולין עמ' 695-696: "על רקע זה ניתן לבחון את הפרשה שלפנינו. האינטרס של העותרים הינו אינטרס כספי באי תשלום ארנונה המוטלת שלא כדין. האינטרס של המשיבה (עיריית קרית גת - ד.ג.) הוא בקיומו של תקציב למימון פעולותיה. האינטרס של שלטון החוק הינו שגוף שלטוני לא יגבה מס ללא הסמכה בחוק. נראה לי כי באיזון בין אינטרסים אלה, יד האינטרס של המשיבה על התחתונה. בהקשר זה לקחתי בחשבון את התנהגות המשיבה ואת סוג ההפרה הנטענת כלפיה. חוקיות המיסוי הינו בסיס לכל משטר תקין, ואין זה ראוי לאפשר לרשות שלטונית לגבות מס ללא הרשאה בחוק אך בשל טענת שיהוי. אין לנו כאן עניין בפעולה שלטונית מוגבלת שעניינה העותר בלבד (כגון, עניין של מכרז), אלא בפעולה שלטונית המשפיעה על הציבור, והעומדת בסתירה גלויה להוראות החוק, בלא כל צורך בבחינה ובדיקה שהזמן עשוי היה לפגוע ביעילותה". במקרה דנן, האינטרס של התובעת הוא אינטרס כספי, אי תשלום ארנונה שהוטלה עליה שלא כדין והשבת סכומים ששילמה ביתר. האינטרס של הנתבעת מנגד הוא קיומו של תקציב למימון פעילותה. האינטרס של שלטון החוק עומד לטובת התובעת, ועניינו שגוף שלטוני לא יגבה מס שלא כדין, ואין זה ראוי לאפשר לרשות שלטונית לגבות מס ללא הרשאה בחוק, אך בשל טענת שיהוי. אך במקרה זה, נראה כי אינטרס הרשות גובר על הפגיעה באינטרס הכספי של התובעת ואינטרס השמירה על החוק. בענייננו, במאובחן מפרשת אסולין, מדובר בפעולה שלטונית שאינה משפיעה על הציבור כולו והעומדת בסתירה גלויה להוראות החוק, שכן ראשית, לא מדובר בציבור הרחב אלא רק בגופים פטורים המופיעים בפקודת הפיטורין. שנית, הוראת החוק אשר לגביה ניטען כי היא מזכה את התובעת בפטור כבר אינה תקפה כיום. לא זו אף זו, התובעת עצמה מודה כי משנת 2000 הנתבעת מחייבת אותה כגוף פטור, ומכאן ששלטון החוק אינו ממשיך להיפגע. הפגיעה בשלטון החוק היתה בעבר, נמשכה זמן מסוים, והסתיימה זה מכבר. בנוסף, להבדיל מפרשת אסולין, כשעורכים את האיזון בענייננו, יש לתת משקל לכך ששם דובר על תביעה של מספר תושבים פרטיים אל מול עירייה. ואכן כשמדובר על פרטים שמשאביהם מוגבלים מבחינה עובדתית ומבחינת יכולת ההתמודדות בסוגיה מסוג זה, אל מול העירייה שהיא גוף ציבורי רב משאבים, נוטה הכף לכיוון הפרטים. לא כן, בענייננו. התובעת הינה גוף גדול, ולו אורגנים רבים העוסקים בהסדרת ענייניו, וביניהם גם חיובי ארנונה, אורגנים שהיו אמורים לגלות את אי ההתאמה בחיוב עוד בשנת 1995 או לכל המאוחר בשנת 1999, ולהגיש תביעה באופן מיידי. בפועל, המתינה התובעת, משיקוליה היא עד שנת 2003, ועצם ההמתנה מהווה שיהוי אשר גורם נזק קשה לצד שכנגד (וזאת באבחנה מת"א (שלום י-ם) 10626/01 חוות הנוער הציוני ע"ש ישראל גולדשטיין בע"מ נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם) שהוגש ע"י התובעים). לפיכך, בשימי על כפות המאזניים את אינטרס התובעת שהיא כאמור גוף גדול, אל מול אינטרס הנתבעת שאף היא גוף כלכלי גדול, יש להעדיף את האינטרס של הרשות שכן מאחוריה עומדים כלל תושבי העיר, שהשבת כספים שנגבו ביתר, לפני שמונה עד ארבע שנים, תיפול על כתפיהם, ותפגע בריווחתם. מן האמור עולה, כי אמנם גדולה חשיבותם של האינטרסים השונים של שני הצדדים לתובענה, כמפורט לעיל, אך אינטרס הציבור בהתחשב בנסיבות השיהוי: שיהוי בן מספר רב של שנים מעת שנודע לתובעת על קיומו; העובדה שהנתבעת לא הביעה כל מחאה כנגדו על אף הידיעה; העובדה שהנתבעת מעת שנודע לה, החלה לחייב את התובעת בהתאם לגוף פטור; העובדה שמדובר בשני צדדים שהם גופים גדולים; הפגיעה שתגרם לציבור התושבים באם תתקבל התביעה; כל אלה גוברים על הפגיעה באינטרס התובעת. ויפים לעניינו דברים שנאמרו על ידי כבוד השופטת פרוקצ'יה בפרשת תלמוד תורה, עמ' 2858: ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת, השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות בהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור, ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך, תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי. במסגרת שיקול הדעת כאמור, ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ומאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במידרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות הענין". (הדגשות שלי - ד.ג.). לפיכך, טענת השיהוי דינה להתקבל לכאורה, ורק לכאורה כפי שיוסבר בהמשך, שכן כאמור התמלאו התנאים המוקדמים שבשיהוי: בשיהוי יש ביטוי לויתור על זכות מצד התובעת והרעת מצבה של הנתבעת בשל שיהוי זה, כמו כן מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים במקרה זה את העדפת הנתבעת על פני התובעת. 6. מניעות אף אם הייתי מגיעה למסקנה כי יש לדחות את טענת השיהוי, גם אז יש לשקול דחיית התובענה שכן כפי שיפורט להלן, החיובים בהם חויבה התובעת הם מסוג ארנונה מהם פטורה התובעת בהתאם לפקודת הפיטורין החלה עליה, ברם, כנגד התובעת נוצרה מניעות המונעת השבת הסכומים האמורים, ואבאר: 6.1 מהות החיוב: בכתב התביעה טענה התובעת כי חויבה ע"י הנתבעת, כדלקמן : עד שנת 1996 - על פי קוד 515 "תשלום אגרת פינוי אשפה (במקום ארנונה)". משנת 1997 עד שנת 2000 - קוד 515 משמעותו "תשלום אגרת שירותים כלליים (במקום ארנונה) ו/או עפ"י קוד 710 "קרקע תפוסה". לפיכך, ומשלא הובאו בפני ראיות אחרות לסוג החיוב שהוטל על התובעת, עלי לקבוע האם הטלת מס בהתאם לקודים אלה, עולה בקנה אחד עם חיוב בגין פינוי אשפה או שמא מדובר במסווה של חיוב בארנונה. בהחלטה על הטלת מסים ארנונה כללית לשנת הכספים 1996 (נספח ב' - 1) נקבע ע"י מועצת עיריית רמלה, בהתאם לסמכותה עפ"י חוק ההסדרים למשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג-1992, כדלקמן: "תשלום אגרת פינוי אשפה (במקום ארנונה) (קוד 515) - כל מחזיק הפטור מתשלום ארנונה כללית עפ"י פקודת מיסי עירייה ומיסי ממשלה (פיטורין) 1958, יחויב באגרת פינוי אשפה. קוד 515 - סך 33.25 ₪ למ"ר, לשנה" בהודעה בדבר שיעורי ארנונה משנים 1997-1999 (ב'-2, ב'-3, ב'-4), נקבע נוסח זהה, ורק שיעורי החיוב משתנים משנה לשנה: "תשלום אגרת שירותים כלליים (במקום ארנונה) (קוד 515) - כל מחזיק הפטור מתשלום ארנונה כללית מכח פקודת מיסי עירייה ומיסי ממשלה (פיטורין) 1938, יחוייב באגרת שירותים בסך ...". מחומר הראיות עולה כי שמו של קוד התשלום 515 שונה עם השנים. כך למשל בשנת 1996 הוא נקרא "תשלום אגרת פינוי אשפה (במקום ארנונה)", ובשנים 2000-1997 הוא נקרא "תשלום אגרת שירותים כלליים (במקום ארנונה) ו/או קוד 710 שפירושו "קרקע תפוסה". מכאן, אין ספק כי הן התשלום עבור "אגרת פינוי אשפה" והן התשלום עבור "אגרת שירותים כלליים, קרקע תפוסה" הינו תשלום עבור ארנונה, ובמילים אחרות: אותה הגברת בשינוי אדרת. באשר לטענת הרחבת החזית - אין בה כל ממש, שכן, הויכוח המהותי הוא עבור מה שולמו הכספים, ודומה כי ניתן ללמוד מהוראת התשלום עצמה שמדובר בחיוב בגין ארנונה, אשר נקרא כל פעם בשם אחר, וזאת מלשון החיוב עצמו בו מצוין "במקום ארנונה". מכל האמור עולה כי התובעת חוייבה על ידי הנתבעת בתשלום ארנונה וזאת משתי סיבות: האחת - ארנונה בגין "קרקע תפוסה" - שהינה ארנונה לכל דבר וענין. השניה - במועד משלוח "אגרת פינוי אשפה/שירותים כלליים" טרם חוקק חוק העזר המאפשר הטלת אגרה בגין פינוי אשפה, והתשלום שנגבה היה על פי צו הארנונה, כלומר, מדובר בדרישת תשלום עבור ארנונה במסווה של אגרה. 6.2 פטור מארנונה מעיון בחומר הראיות עולה כי, שר הפנים דאז מר חיים שפירא אישר את היות התובעת גוף הפטור מארנונה בהתאם לסעיף 5 (ז) לפקודת הפיטורין, קרי כגוף אשר מתקיימים בו התנאים המנויים בסעיף, וזאת למדים אנו מהודעתו בדבר אישור לצורכי פטור שפורסם ביום 25.5.64 (נספח ה' לכתב התביעה). יש לציין, כי התובעת הגישה לבית משפט זה במסגרת סיכומי תשובה, "הודעה בדבר אישור מוסד לצורכי פטור מארנונה" מיום 10.6.04, ברם, אין בידי לייחס משמעות למסמך זה הן משום שצורף במועד המאוחר למועד הגשת התובענה, ולא ניתן בשלב סיכומי התשובה להגיש ראיות חדשות, והן מן הטעם שבהודעה נכתב כי אישור זה כפוף להחלטות בית המשפט העליון בנושא זה בשתי עתירות התלויות ועומדות בפניו ומכאן שהאישור אינו מהווה סוף פסוק. לעניות דעתי, להכרעה שבפני די במצב הדין במועד הגשת התובענה, ועל פיו אכן הוכיחה התובעת כי משנת 1964 אושרה קופת חולים מכבי לצורכי פטור לפי סעיף 5 לפקודה. הנתבעת לא הוכיחה כי פטור זה בוטל על ידי גוף מוסמך, ואין בהכרעות משפטיות משנת 2003, ואשר נגעו לתחולה העתידית של הפטור, בכדי להשפיע על תחולת הפטור לגבי השנים שחלפו (ראה בג"צ 26/99 עיריית רחובות ואח' נ' שר הפנים, תק-על 2003 (1) 1502 ודיון נוסף בו במסגרת דנג"צ 2260/03 שירותי בריאות כללית נ' עיריית רחובות, תק-על 2003 (3) 2276. בפסקי דין אלו, בהם התובעת והנתבעת היו בעלי דין, היתה התייחסות לפטורים שניתנו בעבר, ונקבע כי ראוי לדון מחדש גם בפטורים שניתנו בעבר ובדיקתם על פי הקריטריונים הקבועים בפקודה, אולם, לא דובר שם על החלת הביטול על העבר, אלא דובר על בחינה מחדש של הפטורים ושקילת ביטולם מכאן והלאה). אמנם, יתכן והצדק עם הנתבעת, והתובעת אינה עומדת עוד בקריטריונים הקבועים בפקודה, ויש לבחון תחולת הפטורים שניתנו לעניין העתיד, וכפי שנאמר ע"י כב' השופטת שטרסברג - כהן, בבג"צ עיריית רחובות: "כעניין של מדיניות ראויה, של מינהל תקין ושל חלוקה צודקת והוגנת של נטל המס ברשויות המקומיות ושל תפיסה נכונה של מעמד הרשויות המקומיות בקביעת תקציביהן, יש לבחון במקרה דנן אישורים "היסטוריים" לפטורים מארנונה. יש לעשות כן, על פי קביעת קריטריונים הולמים שיקבעו בתקנות או בדרך חוקית". אולם כמובן שאין באימרת אגב זו משום ביטול הפטור שניתן בעבר, בהבל פה, וללא התערבות המחוקק. יש לראות באמירות אלו המלצה לבדיקת אותם פטורים "הסטוריים", ולא קביעה שמעבר לכך. טענה נוספת אותה מעלה הנתבעת, היא כי הטענות המועלות ע"י התובעת היו ידועות לה במשך כל השנים והכספים שולמו על ידה בהסכמה ללא כל מחאה. טענה זו לא הוכחה ככל שהדבר נוגע לתשלומי התובעת בשנים 1995-1999 שכן כאמור, הוכח מחומר הראיות כי לתובעת נודע על זכאותה לפטור רק משנת 1999. 6.3 השבה התובעת טוענת, כי משגבתה הנתבעת מאת התובעת תשלומי ארנונה ו/או ארנונה מוסווית, על אף קיומו של פטור חוקי מתשלום זה, מוטלת על הנתבעת החובה להשיבו. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית להשבה שכן השבה אינה צודקת בנסיבות העניין, בין היתר, מהטעם שתשלום אגרת פינוי האשפה נעשה ע"י התובעת ביודעין וללא מחאה במהלך שנים רבות ובכך יש לראות משום הסכמה המעמידה מחסום בפני תביעה השבה מצידה, אף אם נמצא כי אותו חיוב הושת שלא כדין. לטענת הנתבעת, היא הסתמכה על כספים אלה והם הוצאו לטובת תושבי העיר, והם אלה שיסבלו כתוצאה מהשבתם כעת. על כך עונה התובעת, כי בטענות העירייה בדבר הסתמכות, שינוי מצב לרעה, ופגיעה בתקציב, אין בכדי להועיל לה במקום בו גבתה מס באופן בלתי חוקי. סבורני כי דין טענות הנתבעת להתקבל. חובת ההשבה קמה במקרה דנן, מכוח סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם - 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") הקובע: "6. החזר תשלומי יתר - "שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן - תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 הימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו". האזרח המשלם רשאי להניח שרשות ציבורית מכלכלת את ענייניה בהתאם לחוק, ומששילם לה, דורש הצדק, כי היא לא תחזיק בכסף שגבתה ממנו שלא כדין (ד"ר אליהו וינוגרד, דיני רשויות מקומיות כרך ב', מהדורה חמישית, עמ' 552). ואכן בתי המשפט הכירו בזכות נישום לקבל חזרה כספים שנגבו ממנו ביתר על ידי רשות ציבורית, וקבעו כי מן הראוי שרשות ציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות. ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214, 220-221, ציטט כב' השופט גולדברג את דברי המחבר פרידמן, בספרו, באומרו: "מצב דברים זה, שנמשך לאורך שבע שנים (עד להגשת התביעה) היווה, ללא ספק, מעשה התרשלות מצד המבקשת כלפי המשיב. כאמור, אפילו היה למשיב חלק במעשה הרשלנות כפי שקבעו שתי הערכאות שלפנינו, לא היה בכך כדי לשלול את זכות המשיב להשבת מלוא הכספים ששילם ביתר. אדם המשלם בחושבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, שעה שההוראה איננה חלה עליו, טועה טעות יסודית, ולכאורה הוא זכאי להשבה" (פרידמן/דיני עשיית עושר ולא במשפט, 503)". וכך נקבע גם לעניין השבת כספים ע"י העירייה לקופת חולים, במקום בו נגבתה ארנונה במסווה של אגרת אשפה (ת"א (נתניה) 7149/02 מכבי שירותי בריאות נ' עיריית נתניה (טרם פורסם) (להלן: "פרשת עיריית נתניה"). אלא מאי? הקביעה בפסקי דין אלה, לפיה תשלום בתום לב בהתאם לדרישת העירייה אינו יכול לשמש נגדה ואינו מהווה ויתור על זכות, רלוונטי בענייננו רק לתקופה שבין שנת 1995 לשנת 1999, היא התקופה בה שילמה התובעת באופן מסודר את חיובי התובעת שנשלחו אליה, ולגבי תקופה זו האזרח שמשלם ארנונות לרשות מקומית עושה זאת בהנחה שהדרישה חוקית ונכונה. אולם, במקרה שלפנינו, מודה התובעת כי כבר משנת 1999 נודע לה על כך שהחיוב אינו כדין, וממועד זה כמפורט בהרחבה בדיון בטענת השיהוי, לא הביעה התובעת (זאת בניגוד לפרשת עיריית נתניה) כל מחאה באוזני הנתבעת, ורק בספטמבר 2003, כארבע שנים לאחר מכן, הגישה התובעת את התובענה שבפני. לעומת זאת, בתביעות בהן נתקבלה טענת ההשבה לגבי השנים שעברו, היה דבר נוסף שלא מתקיים בענייננו, מחאה כלשהי מצד הנישום כלפי הרשות. הלכה היא כי ככל שמדובר בתשלום לרשות ניתן להבחין בין שתי קבוצות מקרים (ראה רע"א 2911/95 יוסי אברהם, עו"ד נ' עיריית רמת גן, פ"ד נג(1) 218, רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214 והפ' (ת"א) 1894/97 הבורסה לניירות ערך בת"א בע"מ נ' עיריית ת"א-יפו (טרם פורסם)): המקרה הראשון הוא תשלום שנעשה כאשר הרשות התנתה עשיית פעולה מסוימת שהתבקשה ע"י האזרח, בתשלום שלא היתה זכאית לגבותו כתנאי לביצועה. כאן בדרך כלל יראו את התשלום כתשלום שנעשה תחת אילוץ. המקרה השני, שענייננו בא בגדרו, מקרה שבו הרשות דרשה תשלום שלא היתה זכאית לו, אולם הדרישה לא באה כתנאי לכך שהרשות תעשה לפי בקשת אזרח פעולה מסוימת. כאשר מדובר במקרה מהסוג השני, כאשר לא בוצע התשלום תחת אילוץ, גם כאשר מדובר בתשלום שנדרש על ידי הרשות שלא כדין, יכול ותישלל עילת ההשבה אם הראה התובע על ידי התנהגותו, כי הוא מוותר על טענותיו. פקידי הרשות רשאים להניח שהם לא יוטרדו עוד בעניין. במקרה כזה, נגד השיקולים המורים על השבת הסכום שנגבה שלא כדין לאזרח, עומד הרצון לשים קץ לסכסוכים, באופן שאם האזרח מראה בהתנהגותו, שהוא מוותר על טענותיו, רשאית הרשות להניח שהפרשה נסתיימה והיא לא תוטרד עוד בגינה. כמו כן, רשאית הרשות להסתמך בתכנון תקציבה על סכומים שנגבו בנסיבות האמורות, ויש לצמצם את האפשרות לחייבה בהשבת כספים שהוצאו כבר לטובת הציבור. בענייננו, שתיקה בת ארבע שנים ממועד ידיעתה של התובעת בשנת 1999 בדבר חיובה בתשלום שלא כדין ועד הגשת התובענה בגין חיוב זה, יוצרת מניעות נגד התובעת בתביעת ההשבה. יפים לעניינו דברים שנאמרו ע"י ד"ר א. וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, מהדורה חמישית, עמ' 552: "בעובדה שעברה תקופה ארוכה בין התשלום ובין הגשת התביעה להחזרתו, יש לראות הוכחה שהמשלם התכוון לחסל את הסכסוך ו"לחתום את הפרשה". לגורם הזמן שעבר בין התשלום ובין דרישת ההשבה נודעת חשיבות רבה, כי במרוצת הזמן עשויה להיווצר מעין מניעות נגד האזרח המשלם. הרשות הציבורית רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה אחרי עבור זמן ניכר, בדרישה להשבת הכסף שנכנס לקופה והוצא בינתיים לשם סיפוק צרכי ציבור". מה עוד שבענייננו, אין המדובר באזרח פשוט המגלה כי נגבה ממנו תשלום שלא כדין ולא נוקט כל פעולת מחאה בעניין במשך ארבע שנים, אלא בתובעת שהינה גוף ציבורי גדול, בעל יועצים משפטיים הדואגים לזכויותיו באופן שוטף. במקרה זה, על בית המשפט לשקול את האינטרסים של התובע בביטול הפעולה והשבת הכספים האמורים מחד, והאינטרס של הנתבעת בקיומה, ומאידך האינטרס הציבורי ושמירה על שלטון החוק. אמנם, תושבים, אינם נוהגים בדרך כלל להרהר אחר נכונות החשבון שנשלח על ידי הרשות, שכן, ציבוריות הגוף מהווה חזקה לנכונותו של החשבון, כמו גם בטחונו של הנישום שאם יתברר בעתיד כי שילם ביתר - יושב לו הסכום ששולם ביתר. אולם, לא תמיד יגבר שיקול זה על שיקולים אחרים, ובמקום בו נודע למשלם כי שילם ביתר ולאחר מכן השתהה בהגשת תביעת ההשבה במשך ארבע שנים, בלא שהביע כל מחאה בפני הנתבעת, נוצרה כאמור מניעות כנגד תביעת ההשבה אשר מכריעה לדעתי את הכף כנגד עמדת התובעת. 7. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לאופן התנהלות הנתבעת, התנהלות אשר ניתן לראות בה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. כתיבתו של פסק דין זה התעכבה בגין מחלתי, וצר לי על שהנתבעת ניצלה את חלוף הזמן על מנת להמשיך ולשלוח השלמות לסיכומים, "סיכומים משלימים", ואף, ולסיום הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף. היות והגעתי לתוצאה על פיה יש לדחות את התובענה, אינני מוצאת מקום לדון במסמך הנושא כותרת "סיכומים משלימים" ובמיוחד בהתייחס לטענות חדשות שלא בא זכרן עד עתה, והנתבעת מצאה לנכון להעלותן עתה לאחר שהדיון בתיק הסתיים, אולם פטור בלא כלום, לא ניתן, ובהתייחס לטענה החדשה שהועלתה ב"סיכומים המשלימים" לפיה אין לבית המשפט סמכות לדון בענין שכן על התובעים היה לפעול בהליכי השגה וערר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר") לא נותר לי אלא להפנות לדברי כב' השופטת פרוקצ'ה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ ואח' פ"ד נ"ד (4) 481: "...יתכנו מצבים מיוחדים החורגים מן השיגרה, בהם עשוייה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות, גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת, והוא - כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני (ראה ע"א 6971/03, עיריית רמת גן נ' קרשון, פ"ד נ' (5) 478, 481)..." בענייננו, מדובר במחלוקת מהותית. אין מדובר בטרוניה של התובעת באשר לגובה הארנונה שהושתה עליה, אלא בעצם הצידוק החוקי להטיל עליה ארנונה, ודומני כי לאור חשיבותה של השאלה, יש בהחלט מקום לפתוח את שערי בית המשפט בפני הצדדים, כבר בשלב זה. לפיכך לכאורה, וכאמור, רק לכאורה, דין התובענה להדחות מטעמי שיהוי ו/או מניעות אלא מאי? דחיית התובענה במלואה מחמת שיהוי ו/או מניעות הינה תוצאה מקוממת משהו. תוצאה אשר הדעת איננה סובלת ואינה יכולה להסכין עימה, שכן אל מול רשלנותה של התובעת אשר השתהתה בהגשת התובענה, יש להציב את התנהגותה של העירייה אשר בהינף קולמוס מצאה לנכון לחייב את התובעת בסכומים נכבדים שלא היה על התובעת לשאת בהם, והתוצאה היא שהנתבעת אשר שלחה ידה לכיסה של התובעת, מקום שלא היתה רשאית לעשות כן, התעשרה שלא כדין על חשבון תמימותה ו/או רשלנותה של התובעת, ומשכך, ועל מנת שהצדק ייראה וייעשה, ועל מנת שלא יצא החוטא נשכר, יש להגיע לתוצאה שהינה לא רק נכונה מבחינה משפטית אלא גם צודקת, מה עוד שאינני משוכנעת שהנתבעת לא היתה מודעת לטעותה כבר בשנת 1992. סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן "חוק בתי המשפט") מסמיך "כל בית משפט הדן בענין אזרחי" ליתן סעדים מסוג "צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין, וכל סעד אחר, ככל שייראה לנכון בנסיבות שלפניו" (ההדגשה לא במקור ד.ג). בע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מ"ט (2) 102 הבהיר כב' הנשיא שמגר: "...כך לדוגמא, מקנה סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, לבית המשפט הדן בענין אזרחי, סמכות רחבה להענקת סעדים שונים בהתאם לשיקול דעתו. בגידרו של סעיף זה, רשאי בית המשפט ליתן לא רק סעדים הצהרתיים... אלא גם "כל סעד אחר" כפי שיראה לנכון בנסיבות הענין, ואין המדובר ברשימה סגורה של סעדים... הסמכות האמורה טומנת בחובה לא רק את האפשרות לסלול הדרך לסעדים חדשים, אלא גם את שיקול הדעת בנוגע לאופן הפעלתם. פריסה רחבה של שיקול הדעת בהפעלת הסעדים, יורדת לשורשה של שיטתנו המשפטית, בכך שהיא מקנה לבית המשפט את הסמכות להתאים לכל מקרה שלפניו את הפתרון המשפטי הראוי ביותר בנסיבות הענין". ומן הכלל אל הפרט: דומני שלא יהיה זה נכון, ראוי וצודק לדחות את התביעה במלואה בטענת שיהוי ו/או מניעות, כפי שהוסבר, ואשר על כן, לעניות דעתי, נכון יהיה לחייב את הנתבעת בהחזר מחצית הסכום הנתבע, דהיינו, בסך 127,132.45 ₪. 8. סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין על סך 127,132.45 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל,בתוספת הוצאות אגרה, וכן בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בצירוף מע"מ כחוק. קופת חוליםרפואהארנונה