חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על-ידי הגב' ליפשיץ זיוה (להלן: "התובעת") כנגד עיריית ראשון לציון (להלן: "העירייה") וכנגד מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (להלן: "המדינה"). 2. התובעת ילידת 12/12/38 עבדה כספרנית בבית הספר "קרית גנים" בראשון לציון. "ביום 17/5/00 במהלך עבודתה, תוך כדי שניסתה התובעת לקום מכסאה, נבלמה על-ידי הכסא שעליו ישבה שרגליו הסתבכו בכבלי המחשב, איבדה שיווי משקלה, נפלה ונחבלה..." (סעיף 2 ג' לכתב התביעה). 3. בדיון מיום 9/4/03 הומלץ לתובעת למחוק את המדינה, אולם עקב סרובה של עיריית ראשון לציון ליטול על עצמה את החבות, לא נמחקה המדינה. 4. ביום 13/1/04 הגיעו הצדדים להסדר דיוני באשר לגובה הנזק, והשאלה היחידה שנותרה במחלוקת היתה שאלת חלוקת החבות בין הנתבעים לבין עצמם, ולשם כך נקבע כי יישמעו ראיות בנקודה זו. 5. החבות ועוולת הרשלנות לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. הפרת החובה האמורה. ג. הוכחת נזק כתוצאה מהפרת החובה. (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1)113). 5.1 חובת זהירות מושגית השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות, כלומר, האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, והאם צריך היה לצפותו. במקרה דנן, הנני בדעה כי קיימת חובת זהירות מושגית הן ביחסים שבין התובעת לבין עיריית ראשון לציון, והן ביחסים שבין התובעת לבין המדינה, ואבאר. 5.1.1 חובת זהירות מושגית ביחסים שבין התובעת לבין עיריית ראשון לציון התובעת העידה ביום 12/12/03 "אני עובדת עירייה" (עמ' 2 שורה 19) ולמעשה עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, ומכאן, אין עוד ספק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין עובד ומעביד, כפי שקבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, 229: "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית" וכן דברי כב' השופט לוין בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72, 76: "מעביד כמעביד - כלפי עובדיו, לא יכולה להיות מחלוקת כי מוטלת עליו חובת זהירות זו" 5.1.2 חובת זהירות מושגית ביחסים שבין התובעת לבין המדינה כזכור, ארעה התאונה בחדר הספריה בבית הספר. מטבע הדברים, אחראית מנהלת בית הספר לכל הקורה בתחום בית הספר, הן ברמה הפדגוגית והן ברמה הכללית. מנהלת בית הספר, הגב' עליזה סלומונוביץ אישרה זאת בעדותה באומרה "... תפקיד מנהל בית הספר הוא לעסוק בפדגוגיה, אבל יש לו אחריות על כללית" (עמ' 11 שורות 15-14) ודומני כי "אחריות על" זו, היא היא המקימה חובת זהירות מושגית בין השוהים בתחומי בית הספר, לרבות עובדים שאינם עובדי משרד החינוך, לבין המדינה, ומשכך, הנני בדיעה כי קיימת כאמור חובת זהירות מושגית ביחסים שבין התובעת לבין המדינה. 5.2 חובת זהירות קונקרטית במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ע"א 145/80, שם, בעמוד 125). שאלה זו, כמו קודמתה נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית - האם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, כעניין שבמדיניות, שכן, לא כל אימת שניתן לצפות נזק פיסי, צריך לצפותו באופן נורמטיבי (ראה דברי כב' השופט ברק בע"א 145/80, שם, בעמ' 126) ובאשר ליחסים שבין עובד למעביד, קבע כב' השופט חשין כי: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו, איננה חובה מוחלטת, המעביד אינו מבטח, ולחייבו בדין בגין תאונה שארעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עוולה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו ..." (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מ"ז (3) 345, 349) הפסיקה מכירה בקיומם של סיכונים שונים, בקובעה במפורש כי לא כל סיכון מטיל אחריות אוטומטית על המעביד במקרה של נזק, כפי שמבהיר כב' השופט ברק בע"א 663/88 (שם, בעמ' 229): "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים, אך שותף גם אני לדיעה כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד היה מודע לו או חייב להיות מודע לו". הפסיקה מסווגת את הסיכונים האפשריים לשני סוגים: סכנה רגילה וסכנה בלתי רגילה, כאשר רק בגין סכנה בלתי רגילה מוטלת על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי למונעה. 5.2.1 חובת זהירות קונקרטית ביחסים שבין התובעת לבין עיריית ראשון לציון כאמור, התובעת היתה עובדת של עיריית ראשון לציון. התובעת העידה כי היתה מודעת לקיומם של הכבלים שנמשכו מהשקעים שבקיר עד חיבורם למחשב, אולם לדבריה, היא לא היתה מודעת "... לסכנה שנשקפה מהם" (עמ' 2 שורות 9-8). למרות זאת, המראה הבלתי אסטתי של הכבלים המשתלשלים, הפריע לתובעת, והיא פנתה לאב הבית בבית הספר, מר מרדכי מיארה "והתרעתי על החוטים שהם על הריצפה, זה היה לפני התאונה" (עמ' 2 שורות 14-13). מעדויות הצדדים עולה כי גם אב הבית בבית הספר - מר מיארה - הינו עובד עירייה (עמ' 10 שורה 7), והוא הבהיר כי "אם יש בעיית חשמל, פונים אלי ואני פונה לעירייה" (עמ' 10 שורות 18-17) אלא שלדבריו, במקרה הספציפי "הגב' ליפשיץ (התובעת - ד.ג.) לא פנתה אלי. מאחר ואף אחד לא פנה אלי, אני גם לא פניתי למנהלת". עוד עלה מהעדויות, כי בסופו של דבר, הותקן לאחר התאונה וו - עליו ניתלו הכבלים המשתלשלים, אולם במהלך שמיעת הראיות לא הובהר מי התקין וו זה, מכל מקום, מר מיארה טען כי לא הוא התקין את הוו. מהאמור עולה כי מי שהיה אחראי לתקינות המתקנים בבית הספר הייתה העירייה, באמצעות מר מיארה, ועל כן, חובה היתה על העירייה לתלות את כבלי המחשב באופן שלא יגרמו להכשלתו או נפילתו של מאן דהוא, ואם לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. יובהר, כי לא רק שחובה על מעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדו, חובה עליו לוודא כי העובד מציית להוראות הבטיחות שניתנו לו, ופועל על פיהם. בעניין אשר בפני, התלוננה התובעת לדבריה, על החוטים המשתלשלים, והפנתה תלונתה למעבידתה - העירייה, באמצעות מר מיארה, אולם דבר לא נעשה בנדון, ואשר על כן, לא רק שקיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה זה, אלא שלעניות דעתי - חובה זו הופרה על ידי העירייה, הפרה שגרמה לפגיעתה ונזקיה של התובעת. במאמר מוסגר יצוין כי הצדדים הגיעו להסכמה בהתייחס לגובה הנזק, על סמך המלצתו של בית-המשפט, המלצה שכללה הפחתה מסויימת בסכום הפיצוי, בגין אשם תורם של התובעת, ועל כן, אינני מוצאת לנכון להתייחס לנקודה זו, בשלב זה. 5.2.2 חובת זהירות קונקרטית ביחסים שבין התובעת לבין המדינה מהעדויות והראיות שהובאו בפני עולה כי מדובר במבנה בית ספר המצוי באחזקתה ובפיקוחה של העירייה. עוד עלה, כי אב הבית - מר מרדכי מיארה - הוא זה שהיה אחראי על תחזקותם התקינה של מתקני בית הספר, ולדבריו, אם היתה בעיה, היה פונה לעירייה (עמ' 10 שורות 18-17). נשאלת השאלה, האם קיימת חובת זהירות קונקרטית ביחסים שבין התובעת לבין המדינה, ודומני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית, ואבאר. אין ספק שהאחראית העיקרית לבטיחות בבית הספר הינה המנהלת. המנהלת העידה כי יש לה אחריות פדגוגית בבית הספר (עמ' 11 שורה 1) והודתה כי "אני אחראית על כל בית הספר" (עמ' 11 שורה 3). לדברי המנהלת "אם יש בעיה אז יש עובדים של העירייה שהם מוזמנים לבית הספר והם עושים את התיקונים הנדרשים" (עמ' 11 שורות 12-11), ומי מזמן את עובדי העירייה לצורך ביצוע התיקונים הנדרשים? "הזמנת עובד עירייה לתיקון או לכל עבודה בבית הספר נעשית על-ידי המזכירה בדרך כלל, על דעתי" (עמ' 11 שורות 14-13). מדברי המנהלת עולה כי הספרנית נתונה לפיקוח העירייה אשר קובעת את שעות עבודתה (עמ' 11 שורה 21) ובחירת עובדי העירייה בבית הספר, הינה בשיקול דעתה הבלעדי של העירייה (עמ' 11 שורה 24). המנהלת העידה בהגינותה כי "אני לא חושבת שאם הייתי רואה את החוטים, הייתי סבורה שמדובר במפגע" (עמ' 14 שורה 15), ומכל מקום, גם אם היתה רואה את המפגע, והיתה מבינה שמדובר במפגע שיש לתקנו, היא לא היתה מוסמכת לעשות כן באמצעות אנשיה אלא "הייתי פועלת על-פי הנהלים, קודם כל הייתי מערבת את לבורנט המחשבים, ואת העירייה... שיגיעו לבית הספר באופן מיידי..." (עמ' 13 שורות 21-20), אולם, היות והמנהלת לא ראתה את המפגע במו עיניה (עמ' 14 שורה 17), ואיש לא דיווח לה על קיומו, הרי שממילא לא היתה יכולה לתת את ההוראות המתאימות בדבר הסרתו. נשאלת השאלה, האם הרשלנות של המדינה מתבטאת באי איתור המפגע על-ידי המנהלת, והתשובה לשאלה זו הינה שלילית. בית המשפט אינו יכול לצפות ממנהלת בית הספר - אשר עיסוקה העיקרי הוא ניהולו הפדגוגי של בית הספר, וטיפול במפגעים בטיחותיים אשר הימצאותם מובאים לידיעתה - לחפש ולגלות בעצמה מפגעים נסתרים ולפעול להסרתם, כאשר האחריות לגילוי והסרת ו/או תיקון המפגעים מוטלת על בעלת המבנה והאחראית לתחזוקתו ותחזוקת התכולה שבו, היא עיריית ראשון לציון. אין ספק שאילו היתה התובעת מביאה לידיעת המנהלת את עובדת קיומו של המפגע, וזו היתה מתעלמת מהמידע, כי אז הייתי מגיעה למסקנה שיש לחלוק את החבות בין העירייה לבין המדינה. אלא מששוכנעתי כי לא התובעת, ולא אף אחד אחר לא הביא לידיעת המנהלת את דבר קיומו של המפגע, אינני סבורה כי ניתן להטיל על המדינה חבות כלשהיא בשל התאונה נשוא כתב התביעה. 6. מעבר לצורך אוסיף כי בעוד שלעיריית ראשון לציון - המעבידה, חובה ליתן לעובדיה סביבת עבודה בטוחה, ואף ליזום איתור מפגעים ושיפור התנאים, הרי שלמדינה - שאיננה המעבידה - אין חובה כזאת, וחובתה הכללית הינה להביא לידיעת העירייה קיומם של מפגעים, אולם אין עליה כל חובה ליזום חיפוש אחר מפגעים נסתרים או מפגעים שאינם בולטים, בשטח המוחזק ומתוחזק על-ידי העירייה. 7. סוף דבר, הנני קובעת כי סכום פסק-הדין ישולם על-ידי עיריית ראשון לציון. התביעה נדחית בזאת כנגד מדינת ישראל - משרד החינוך. הנתבעת 1 - עיריית ראשון לציון - תשיב לנתבעת 2 את הוצאותיה, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. חובת זהירות מושגיתחובת הזהירות