1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי וסילוק יד הנתבעים מדירה 2 בקומת הקרקע בבניין הנמצא ברחוב פחד יצחק 3 ביפו, והידוע כגוש 7044, חלקה 108 ולהחזרתה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמם. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעת הינה הבעלים של הדירה. ב. ביום 19.09.97 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת [נספח ג' לנ/2] בין התובעת לבין הנתבעת 1 ובעלה המנוח, לתקופה של שנה, ובהסכמת הצדדים הוארכה מפעם לפעם השכירות לתקופות של שנה. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעת: א. בעלה של הנתבעת 1 נפטר בשנת 1989, והנתבעת 1 רכשה דירה במאי 96, ולפיכך בטלה זכאותה של הנתבעת 1 לשכור את דירת התובעת, וזאת על פי חוזה השכירות. ב. הנתבעת 1, אמנם עזבה את הדירה, אך הנתבעים 2-6, פלשו לדירה ותפסו את החזקה בה ללא הסכמת התובעת וללא כל זכות בדין, וזוהי הסגת גבול בנכסה של התובעת. טיעוני הנתבעים: א. הנתבעת 1 טוענת כי עזבה את הדירה כנדרש, ועל כן אין עילת תביעה כנגדה. ב. הנתבעים 2 ו - 5 הינם ילדיה של הנתבעת 1. נתבע 2 נשוי לנתבעת 3 והם הוריה של נתבעת 4. נתבעת 5 הינה אישה גרושה ואם לנתבעת 6. ג. הנתבעים 2-6 טוענים כי נתבעת 1 ובעלה המנוח חתמו על החוזה לאחר שהוצג בפניהם כחוזה לקבלת הדירה במקום דירה קודמת שפונתה על ידם. ד. החוזה הינו חוזה אחיד ומקפח, כיוון שתמורת ויתור על זכות דיירות מוגנת, קיבלו הנתבעים זכות שכירות לא מוגנת למשך שנה אחת תמורת שכר דירה. ה. הוסבר לנתבעים 2-6, ע"י נציגי התובעת כי הם יהיו זכאים להתגורר בדירה במשך כל תקופת חייהם, והם זכאים מכללא להיקרא שוכרים על פי חוזה השכירות. ו. זכותם של הנתבעים 2-6 נפרדת מזכותה של הנתבעת 1. 4. המסכת הדיונית: במהלך הדיון ניתנו פסקי דין כנגד הנתבעים 1, 5 ו - 6, ופסק הדין זה מתייחס לנתבעים 2 עד 4 בלבד. ביום 28/12/1998 החליט בית המשפט, כי מאחר והנתבעים מעלים טענות כנגד- חוזה השכירות, עליהם להתחיל בהבאת הראיות. בתיק נשמעו ראיות: מטעם הנתבעים: עה/1 מר חאדר חאג', נחקר על תצהירו נ/1 ו- נ/2. עה/2 מר כאמל עאשור נחקר על תצהירו נ/3. עה/3 מר סמי פרא נחקר על תצהירו נ/4. מטעם התובעים: עת/1 מר מר יצחק כדורי נחקר על תצהירו ת/1. עת/2 מר בנייהו שרעבי נחקר על תצהירו ת/2. 5. הכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את העדויות השונות ואת החומר המשפטי המצוי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקי למסקנה זו: 6. הסגת גבול: א. מקור העילה: סע' 16 לחוק המקרקעין קובע כהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם יהיה זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". כלומר, לתובע תקום זכות לסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, באם יוכח שהוא בעל הנכס או זכאי להחזיק בו. סע' 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין ...". ב. נטל הראייה: סע' 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה: " בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כלומר, על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי או זכאי להחזיק במקרקעין , ואז עובר הנטל לנתבע להוכיח, כי אינו מסיג גבול. כפי שנפסק: "בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות ולו לכאורה זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע, שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום". [ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ו - 3 אחרים פ"ד ל"א[3], 455]. כאמור, אין מחלוקת כי התובעת הינה הבעלים של הנכס, לפיכך עובר נטל הראייה לנתבעים, כי הם מחזיקים בנכס כדין. 7. זכויות הנתבעים בדירה: א. חוזה השכירות הינו בין התובעת לבין הנתבעת 1 ובעלה המנוח. חוזה זה היה לתקופה של שנה ואין מחלוקת בין הצדדים כי השכירות הוארכה מפעם לפעם לתקופות של שנה. סע' 8[ב] לחוזה השכירות קובע כי: "השוכר מצהיר בזה כי ידוע לו כי החברה השכירה לו את המושכר על יסוד הצהרתו של השוכר, כי אין לו קורת גג אחרת שתשמש לו למטרת מגוריו ולמשך תקופת השכירות, וכן מצהיר השוכר כי אין לו מקום מגורים נוסף מלבד זה שעליו הצהיר בבקשתו להשתכנות, או כל רכוש מקרקעין אחר בין בבעלות בין בחכירה ובין בשכירות מוגנת , והצהרתו זו משמשת יסוד להסכמת החברה להתקשר עימו בהסכם הנוכחי". סע' 8[ג] לחוזה השכירות קובע כי: "השוכר מתחייב לקבל החזקה במושכר... ולהתגורר בו ולהחזיק בו בעצמו ויחד עם בני ביתו המתגוררים אתו בקביעות למטרת מגוריו, ובקביעות במשך כל תקופת השכירות". סע' 12 לחוזה השכירות קובע כי: "א. השוכר מתחייב לא למסור ולא להשכיר את המושכר או כל חלק הימנו וכן לא להעביר את זכותו במושכר או כל חלק הימנו, וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש במושכר או חלק הימנו וכן לא לשתף את מישהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בהנאה ממנו , וכל זאת הן בתמורה והן בלא תמורה מבלי לקבל תחילה את הסכמת החברה לכך בכתב. ב. מוסכם בין הצדדים כי במקרה של מות השוכר, חס וחלילה מתבטל החוזה וחלמיש מקבלת חזקה יחידה ומלאה במושכר. מלבד לשוכר עצמו אין ולא תהיה לאיש זולתו [עצמו] זכויות כל שהן- מכל מין וסוג שהוא - לגבי המושכר, ובכל מקרה בו השוכר מפסיק להתגורר במושכר- חוזרת החזקה וכל הזכויות לגביו - אך ורק לידי חלמיש". ב. במקרה דנן נפטר בעלה של הנתבעת 1 ביום 25.08.1989 [תעודת פטירה מצורפת כנספח ג' לת/1]. בכתב ההתחייבות שנתנה הנתבעת 1 לתובעת ביום 10 ביוני 1996, התחייבה הנתבעת 1 לפנות את הדירה המושכרת לא יאוחר מיום 10.10.96, וזאת מאחר ורכשה דירה אחרת אשר היתה אמורה להימסר לה כ - 4 חודשים מאוחר יותר. 4 חודשים אלה ניתנו לנתבעת כאורכה לפנים משורת הדין, מאחר והיתה אפשרות לפנותה באופן מיידי עפ"י חוזה השכירות. בכתב הגנתה הנתבעת 1 מודה בדברים אלה, אך טוענת כי פינתה את הדירה כמוסכם. ביום 18.11.1997 טענה הנתבעת 1 במהלך הדיון, כי פינתה את הדירה , וכי הנתבעים 2-6 נכנסו לדירה ללא רשותה , וכי פלשו אליה. ג. מכל האמור לעיל עולה כי חוזה השכירות בין התובעת לבין השוכרים המקוריים הסתיים עקב פטירתו של השוכר, וקניית דירה חלופית על ידי השוכרת - הנתבעת 1. הנתבעים 2-4 טוענים , כי זכות השכירות שלהם עצמאית ונפרדת מזכותה של אימם - הנתבעת 1, וכי הם זכאים מכללא להיקרא שוכרים עפ"י חוזה השכירות, מאחר והוסבר להם על ידי נציגי התובעת כי יהיו זכאים להתגורר בדירה במשך כל תקופת חייהם. נתבעים אלה לא הביאו כל ראיות לכך כי אכן נוצרה להם זכות עצמאית לשכירות בדירה, למעט תצהירו של כאמל עאשור [סומן נ/3] שטען כי הובטח לנתבעים ע"י פקידי חלמיש כי הדירה היא עבור כל בני המשפחה ולא רק עבור ההורים, אך כאשר נחקר המצהיר על תצהירו ונשאל מהיכן הוא יודע שזכותו של הנתבע 2 היא זכות עצמאית, ענה כי אינו יודע. בכל מקרה הצהרתו מהווה עדות שמיעה אשר אין לקבלה. ד. לאור סעיפי החוזה הקובעים מפורשות כי השוכרים הינם רק אלה הרשומים בו, כלומר, הנתבעת 1 ובעלה המנוח, ובני משפחתם רשאים לגור עימם כל עוד הם שוכרים את הדירה, ולאור העובדה כי בעת חתימת החוזה הנתבע 2 היה קטין וחסר כל מעמד עצמאי משל עצמו, וכי לא הוכיח כי הובטח לו על ידי התובעת כי יוכל להתגורר שם כל חייו, וכן התברר בעדותו כי בניגוד לנאמר בתצהירו עזב את הדירה המושכרת לתקופות מסוימות, ולפי עדותה של אמו חזר להתגורר בדירה רק לאחר שפינתה אותה, הגעתי למסקנה כי לנתבעים 2-4 אין כל זכויות במושכר, ועליהם לסלק את ידם ממנו. 8. תנאים מקפחים בחוזה אחיד: הנתבעים 2- 4 מעלים טענות כי תנאי החוזה הינם מקפחים לאור העובדה שתמורת הדירה בשכירות מוגנת בה התגוררו, קיבלו הנתבעים דירה בשכירות בלתי מוגנת - הדירה נשוא התביעה. טענה זו אינה רלוונטית כלל לענייננו מאחר והנתבעת 1 ובעלה המנוח הם שהיו בעלי הזכויות בדירה בשכירות המוגנת, וכפי שקבעתי הם אלה שקיבלו את זכות השכירות הלא מוגנת בדירה נשוא התביעה, בעוד שהנתבע 2 היה באותה תקופה קטין, חסר כל מעמד משפטי וזכויות בשתי הדירות לעיל, ועל כן אין כל יריבות בינו לבין התובעת בעניין זה, ואין זה מפתיע כלל ועיקר כי אימו אשר היא זו כביכול נפגעה מ"קנוניה" שהנתבע 2 טוען לה, אינה מעלה אף טענה בעניין זה, ולהיפך, אף מודה בטענות התובעת לגבי זכויות הצדדים בנכס. לפיכך, הנני דוחה טענה זו. 9. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים 2-4 לסלק ידם מדירה 2 בקומת הקרקע בבניין הנמצא ברחוב פחד יצחק 3 ביפו, והידוע כגוש 7044 חלקה 108, ולהחזירה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. קומת קרקעתביעת פינוימקרקעיןפינויפינוי דירה