1.             עתירה למתן צו עשה, המחייב את המשיב לתת לעותרים 1 ו-3 מעמד קבע בישראל מטעמים הומניטריים. עוד נדרש המשיב, לתת לעותרת 1 "מעמד קבע לקראת אזרחות", לאור סע' 9 לחוק האזרחות ובהתחשב בכך שאחיה משרת בצה"ל, ולאור מעמד זה, לתת מעמד דומה גם לעותר 3, כבן זוגה. המשיב נדרש, בנוסף, שלא לגרש את העותרים 1 ו-3 מן הארץ, וכן לפרסם, בתקנות ובחקיקה ראשית, את הקריטריונים למתן מעמד קבע מטעמים הומניטריים ומכוח סע' 9 לחוק האזרחות. 2.             כמפורט בעתירה, העותרת 2 התאלמנה מבעלה, שהיה אביהם של בנה גלב (להלן "הבן") ושל העותרת 1 בשנת 1987, כאשר חיו באודסה שבאוקראינה. העותרת 2 וילדיה אינם יהודים, וגם בעלה הראשון לא היה יהודי. בשנת 1989 הכירה העותרת 2 את העותר 4, שהנו יהודי, ומאז חיו כידועים בציבור. בני הזוג נישאו באוקראינה ב - 23.02.97, ובשנת 1998 אימץ העותר 4 את הבן גאלב באופן רשמי. על פי הנטען בעתירה, העותר 4 ביקש לאמץ גם את העותרת 1, אך הדבר נמנע ממנו, לטענתו, בשל מגבלה בחוק האוקראיני, הדורש הפרש גילאים של 15 שנה לפחות בין המאמץ למאומץ. ביום 19.8.98 עלתה המשפחה, העותרים 2 ו-4, הבן גלב ושני ילדיו של העותר 4 מנישואיו הראשונים, לארץ, מכוח חוק השבות. העותרת 1, אשר נישאה לעותר 3 עוד בתאריך 23.8.97, נשארה באוקראינה, לטענת העותרים, בשל לימודיה באוניברסיטה, והשניים הגיעו לארץ באשרת תייר ביום 26.7.00. לטענת העותרים, לעותר 3 ניתנה, עם כניסתו לארץ, אשרת עבודה למשך שנה. לטענת המשיב, ניתנה לשניים אשרה ל-30 יום בלבד. ביום 25.12.00 הגישו העותרים 1 ו-3 למשיב בקשה לשינוי מעמדם בישראל. ביום 1.5.2002 פנו העותרים פעם נוספת למשיב ואז נמסר להם כי בקשתם סורבה עוד ביום 11.03.01 וכי עליהם לעזוב את הארץ. העתק מכתב הסירוב אשר נמסר לעותרים צורף לתגובת המשיב וסומן מש/1. לטענת המשיב, העותרים הציגו במעמד מסירת המכתב, אשרת שהייה מזויפת, וסירבו למסור לגביה פרטים. העתק האשרה ועליה תרשומת פקיד לשכת האוכלוסין צורפה וסומנה מש/2. העותרים לא עזבו את הארץ, ופנו למשיב פעם נוספת, ביום 20.05.01, בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים (נספח א' לעתירה). במענה לפנייה נוספת בעניין זה מיום 18.07.01 (נספח ב' לעתירה), נענו העותרים שבקשתם הועברה למחלקת האשרות בירושלים (נספח ג' לעתירה). ביום 19.8.01 שבה ופנתה ב"כ העותרים למשיב, בבקשה להאריך את אשרת השהיה של העותרים עד למתן החלטה ע"י "הוועדה הבין משרדית מטעמים הומניטריים", בציינה כי תוקף אשרת השהיה של העותרים עומד לפוג בחודש ספטמבר. ביום 21.08.01 נשלח לב"כ העותרים מכתב תשובה שבו נאמר, כי "לפי החלטת משרד הפנים מתאריך 25.12.00 בקשתם של הנ"ל לשינוי מעמד סורבה. למרות מכתב הערעור על הנ"ל לעזוב את הארץ מיידית" (מש/3). ביום 25.09.01 שבה ופנתה ב"כ העותרים למשיב, בבקשה למתן החלטה בעניינם של העותרים (נספח ה' לעתירה), ולא נענתה. ביום 17.1.02 שלחה ב"כ העותרים מכתב למנכ"ל המשיב, ובו התלוננה על אי מתן תשובה לבקשת העותרים, ודרשה מתן החלטה בהקדם. במכתב תשובה מיום 07.02.02 חזרה לשכת המנכ"ל על ההודעה שנמסרה במכתב מש/3 וטענה, כי זה נמסר באופן אישי לעותרים בלשכת האוכלוסין בראשון לציון. חודשיים אח"כ, במכתב מיום 10.04.02 (נספח ח'), הכחיש ב"כ העותרים את קבלת המכתב ואף טען כי ההחלטה מיום 25.12.00 אינה נוגעת לעניין, שכן הבקשה מטעמים הומניטריים הוגשה רק ביום 20.05.01. במכתב נוסף מיום 14.05.02 (נספח ט'), חזרה ב"כ העותרים על טענותיה שהועלו במכתבה הקודם, שלדבריה לא נענה. במכתב מיום 09.05.02 חזרה לשכת המנכ"ל על הודעתה מיום 07.02.02, בציינה כי "בני הזוג וולצקוב אינם עונים על הקריטריונים של חוק השבות, חוק הכניסה ומקרה הומניטרי, ומתבקשים לעזוב את הארץ". מכתב זה נשלח שוב ביום 21.05.02, ובעקבותיו הוגשה העתירה. 3.             העותרים טוענים, כי העותרת 1 זכאית לאזרחות ישראלית, כבתו החורגת של העותר 4. לטענתה, לאור ההכרה בזכויות ילדים, שאינם הילדים הביולוגיים של הוריהם, בפסיקה ובחקיקה, היא זכאית לכך שהעותר 4 ייחשב כאביה. זאת, בייחוד לאור העובדה כי רק מחסום פרוצדוראלי של החוק האוקראיני מנע ממנו לאמצה. עוד טוענים העותרים, כי משפחתה של העותרת 1 נמצאת כולה בישראל, אין לה דבר באוקראינה, ולכן יש לתת לה מעמד בארץ מטעמים הומניטריים, על מנת להתאחד עם משפחתה. על רקע זה, נטען, זכאי גם העותר 3 לאשרת ישיבה כבן זוגה של העותרת 1. לחלופין טוענים העותרים, כי העותרת 1 זכאית למעמד בארץ בהתאם לסעיף 9 לחוק האזרחות, בשל העובדה שאחיה משרת בצה"ל, והעותר 3 זכאי אף הוא למעמד בארץ כבן זוגה של העותרת 1. עוד טוענים העותרים, כי המשיב לא דן כלל בבקשה שהוגשה ביום 20.05.01, היא הבקשה ליתן להם מעמד משיקולים הומניטריים, וממילא גם לא נימק החלטתו. העותרים טוענים כי על המשיב "לפרסם בפומבי בחקיקה ובתקנות את הדברים הקשורים למעמד קבע מטעמים הומניטריים" ועל ביהמ"ש להורות לו לעשות כן. 4.             המשיב טוען בתשובתו, כי דין העתירה להידחות על הסף עקב חוסר ניקיון כפים של העותרים. זאת, בשל העובדה, אשר נזכרה לעיל, שהעותרים שוהים בישראל שלא כחוק קרוב לשנתיים, במהלכן אף השיגו אשרת שהייה מזויפת, אותה הציגו בפני פקידי המשיב אך סירבו לגלות כיצד והיכן השיגוה. לטענת המשיב, העותרים 1 ו- 3 נדרשו לעזוב את הארץ מספר פעמים, במכתבים שנשלחו או נמסרו להם או לב"כ, אך התמידו בשהייתם הבלתי חוקית בארץ תוך ביצוע עבירה על סע' 12 לחוק הכניסה לישראל. אשר לבקשת העותרים לסעד לפי סע' 9 לחוק האזרחות, טוען ב"כ המשיב כי הסמכות לעניין חוק זה אינה נתונה לבית-משפט זה, ולכן דין ראשי העתירה הנוגעים לחוק האזרחות, להימחק מחוסר סמכות עניינית. אשר לבקשה להורות למשיב לפרסם בתקנות ובחקיקה ראשית את הקריטריונים למעמד קבע מטעמים הומניטריים, מדגיש ב"כ המשיב כי אלו פורסמו, בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, ואף אושרו על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בבג"צ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522. לגופו של עניין טוען ב"כ המשיב, כי הסמכות למתן רשיונות ישיבה בישראל, ושיקול הדעת להפעלתה, נתונים, לפי חוק הכניסה לישראל, לשר הפנים או למי שהוסמך על ידו. כפי שנקבע בפסיקה פעמים רבות, מדובר בשיקול דעת רחב, אשר נובע "מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי ייכנס בשעריה". מדיניות המשיב לאורך שנים רבות הנה, שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים, והיא עברה תחת שבט ביקורתו של בית המשפט העליון, אשר לא ראה להתערב בה. המשיב אף פרסם, בהתאם להמלצת בית המשפט העליון, קריטריונים למתן אשרות ישיבת קבע בישראל מטעמים הומניטריים, המונים 4 קטגוריות, ואף אלו עברו תחת שבט הביקורת של בג"צ ואושרו. מן הכלל אל הפרט, טוען ב"כ המשיב, כי בנסיבותיהם של העותרים אין משום מקרה חריג המצדיק הענקת מעמד קבע בישראל מטעמים הומניטריים. ההחלטה בעניין העותרים עולה בקנה אחד עם מדיניותו רבת השנים של המשיב, היא מצויה עמוק בתוך מתחם הסבירות, ועולה בקנה אחד אף עם שורה של פס"ד של בית המשפט העליון, גם במקרים שנסיבותיהם קשות יותר. לטענת המשיב, עניינם של העותרים אינו שונה מעניינם של זרים רבים המבקשים להצטרף לקרוב משפחתם בישראל לאחר ש"ראו כי טוב", לגביהם מופעלים באופן אחיד הקריטריונים שקבע המשיב. ב"כ המשיב דוחה, כ"חסרת כל יסוד", את טענת העותרים לפיה יש לראות בעותרת 1 כבתו של העותר 4, למרות שלא אומצה כחוק, ומציין כי האסמכתא אליה הפנתה ב"כ העותרים, עניינה תביעת מזונות שאינה רלבנטית לעניין שלפנינו. עוד מציין ב"כ המשיב, כי לשירותו בצבא של אחי העותרת 1 אין כל רלבנטיות, כפי שעולה מהקריטריונים שפרסם המשיב, לעניין קבלת מעמד מטעמים הומניטריים. 5.             ב"כ העותרים ביקש להדגיש, במהלך הדיון בעל-פה, כי בקשת העותרים לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מעולם לא נדונה על ידי המשיב, וכל התייחסויות המשיב היו לבקשה לשינוי מעמד, בה לא נטען לקיומם של נימוקים הומניטריים. לטענת ב"כ העותרים, גם הוועדה הבינמשרדית לחריגים הומניטריים לא דנה בעניינם של העותרים, ואם דנה, לא הומצא לעותרים פרוטוקול הדיון. לשיטתו, הסחבת שנהג המשיב היא הגורם לשהייתם הבלתי חוקית של העותרים, ולכן יש לדחות את טענת חוסר נקיון הכפיים. לפיכך, דורש ב"כ העותרים, כי המשיב ידון בבקשה, ואם יטען כי זו כבר נדונה, ימציא פרוטוקול של הדיון. 6.             ב"כ המשיב טען בדבריו במהלך הדיון, כי בעתירה אין כל אזכור ל"וועדה ההומניטרית" ולדרישה לקבלת פרוטוקולים של ועדה זו. לגופו של עניין טוען ב"כ המשיב, כי אין לעותרים זכות קנויה שעניינם ידון דווקא בפני הוועדה הומניטרית, כי למשיב דרכים שונות לגיבוש החלטתו, וביהמ"ש לא יעביר תחת שבט ביקורתו את דרך קבלת ההחלטה אלא אך את סבירותה והגינותה. 7.             לאחר הדיון ביקש ב"כ העותרים לצרף העתק של חוק האימוץ האוקראיני וכן אישור של עו"ד אוקראיני באשר למגבלת הפרש הגילאים בין המאמץ למאומץ לפי חוק זה. ב"כ המשיב לא התנגד לצירוף המסמך, אך טען שאין בו כדי לסייע לעותרים, שכן אין מדובר בחוו"ד מומחה לדין הזר. לטענתו, מתרגום החוק אף עולה, כי אין מניעה לאימוץ גם כאשר הפרש הגילאים קטן מ 15 שנה, כאשר קיימים "טעמים מיוחדים", וכי באימוץ קרובים כלל זה אינו חל. 8.             ב"כ המשיב העלה בתגובתו המקדמית ובטיעוניו בע"פ מספר טענות סף, שהחמורה בהן הנה טענת חוסר ניקיון הכפיים. אשר לעצם שהייתם הבלתי חוקית של העותרים 1 ו- 3 בישראל, טען כאמור ב"כ העותרים כי זו נובעת מהסחבת וחוסר ההתייחסות שנקט המשיב בעניינם. אולם כלפי הטענה החמורה יותר, שעניינה השימוש שעשו העותרים באשרת שהייה מזויפת, לגביה סרבו לתת פרטים לנציגי המשיב, לא באה מפי ב"כ העותרים כל תגובה. מדובר בטענה קשה, המייחסת לעותרים חוסר ניקיון כפיים חמור בנושא שהנו בלב העתירה, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. אשר לסעד המבוקש מכוח חוק האזרחות התשי"ב-1952, כפי שעולה מעיון בסעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, עניין זה אינו נופל במסגרת סמכותו של בית משפט זה. גם העובדה שבקשת העותרת 1 היא לתת לה "מעמד קבע לקראת אזרחות לאור סעיף 9 לחוק האזרחות ולאור העובדה כי אחיה שירת בצה"ל", אינה מכניסה את העתירה לגדר סמכותו של בית משפט זה, שכן עילתו של הסעד המבוקש הנה בחוק האזרחות, והבקשה למתן מעמד קבע נגזרת, לפי הטענה, מהזכות לקבלת אזרחות. אשר לפרסום קריטריונים לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים בתקנות ובחקיקה ראשית, לעניין זה כבר התייחס בית המשפט העליון וקבע כי "מן הראוי שקריטריונים אלה יהיו גלויים לעיני הציבור אשר יוכל לכוון את דרכו על-פיהם" (בג"צ 4182/97 מרקוביץ נ' שר הפנים, תק-על 97(2), 10. ראה גם בג"צ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, תק-על 94(4), 597). עם זאת, בית המשפט העליון לא ראה מטעם זה בלבד לפסול את החלטת המשיב. בינתיים, מכל מקום, המשיב מילא אחר המלצתו של בית המשפט העליון, העלה את הקריטריונים על הכתב ופרסמם ברבים (נספח מש/4 לתגובת המשיב). בבג"צ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, נבחנו קריטריונים אלה, ואושרו ע"י בית המשפט. מכאן, שיש לדחות את הסעד המתבקש בעתירה גם בנושא זה. 9.             גם לגופו של עניין, דינה של עתירה זו להידחות. אשר לשאלה אם עניינם ההומניטרי של העותרים נשקל ע"י המשיב, נחה דעתי לאור דברי ב"כ המשיב בדיון לפני, שהבקשה נדונה על ידי המשיב וכי בטרם נמסרה תגובת המשיב לעתירה היא נבחנה ונשקלה פעם נוספת. בנסיבות אלה, אינני רואה טעם בהחזרת הדיון בבקשה למשיב. אשר לטענות בעניין העדר דיון בועדה לעניינים הומניטריים ואי המצאת הפרוטוקולים של ועדה זו, סעד זה, כפי שטוען המשיב, לא נכלל בעתירה. מעבר לכך, העותרים לא הצביעו על זכות קנויה שעניינם יובא בפני וועדה כזו או אחרת, ולאור העובדה שלשר הפנים הוענק שיקול דעת רחב ואף פטור מחובת הנמקה לעניין מתן רשיונות ישיבת קבע בישראל, לא שוכנעתי שיש לפסול את שיקול דעתו רק מהטעם שלא ראה להעביר את הדיון בעניינם של העותרים לועדה לעניינים הומניטריים. 10.         גם דינה של הטענה, לפיה יש לראות בעותרת 1 כבתו של העותר 4, להידחות. ראשית, מנוסח החוק האוקראיני, כפי שהובא ע"י ב"כ העותרים, עולה כי "בהעדר הפרש מינימלי בן 15 שנה בין המאמץ למאומץ, ינמק מבקש האימוץ את טעמיו לקבלת בקשתו במסגרת הודעה לאימוץ. בבקשת אימוץ קרובים לא תחול מגבלת הפרש השנים כאמור". מכאן עולה, כפי שטען ב"כ המשיב בתגובתו לבקשה לצירוף נוסח החוק, כי הפרש הגילאים בין העותרת 1 לבין העותר 4 לא הקים מחסום מוחלט בפני אימוץ על פי הדין האוקראיני, וניתן היה להתגבר על פער גילאים זה ע"י מתן נימוקים לבקשה. מעבר לכך, ייתכן שמגבלה זו כלל אינה חלה בעניינם של העותרים, באשר ניתן לראות בעותר 4 ובעותרת 1 קרובים. מעבר לכך, אינני סבור שהסיבה לאי אימוצה של העותרת 1 על-ידי העותר 4 רלבנטית לענייננו. האסמכתאות שהביא ב"כ העותרים לעניין "זכויות של ילדים אשר אינם ילדיהם הביולוגיים של הוריהם" אינן רלבנטיות לענייננו, שכן עניינן בהטלת חובות על הורה כלפי קטין שאינו ילדו הביולוגי, במסגרת דיני המשפחה, והן אינן עוסקות בהענקת זכויות הנובעות מחוק השבות או מכוח חוק הכניסה לישראל. 11.         גם דינה של הבקשה להעניק לעותרת 1 מעמד קבע לקראת אזרחות, לאור סע' 9 לחוק האזרחות ולאור העובדה שאחיה משרת בצה"ל, להידחות. כפי שכבר נאמר, סעד זה אינו נופל בגדר סמכותו של בית משפט זה. למעלה מהדרוש אציין, שהוראת סע' 9 לחוק האזרחות מאפשרת לשר הפנים להעניק, בנסיבות מיוחדות, אזרחות ישראלית למי שהנו תושב קבע, אם קרוב משפחתו שירת בצבא. אולם, הוראה זו אינה נוגעת למי שאין לו מעמד קבע בישראל. פרשנותו של ב"כ העותרים, לפיה יש להעניק למי שקרוב משפחתו משרת בצה"ל מעמד קבע כדי שחריג זה יחול עליו, איננה מקובלת עלי. 12.         נותרה טענת העותרים, לפיה החלטת המשיב לדחות את בקשתם לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים אינה סבירה. גם טענה זו אין לקבל. כאמור, העותרת 1 הנה כיום בת 27, נשואה מזה 5 שנים לעותר 3, עמו ניהלה משק בית נפרד ועצמאי באוקראינה במשך קרוב לשנתיים לאחר עליית העותרים 2 ו- 4 לארץ. בנסיבות אלה, אין, על פניו, כל נימוק הומניטרי מיוחד בשלו יש להעניק לעותרים 1 ו- 3 מעמד קבע בארץ. עניינה של העותרת 1 אינו שונה מעניינם של רבים אחרים, שאינם זכאי שבות, שהנם ילדים מנישואין קודמים של מי שקיבל מעמד בארץ מכוח נישואין לזכאי שבות. לגבי בקשותיהם של זרים כאלה לקבל מעמד בארץ קיבל בית המשפט העליון את עמדתו של המשיב, כי "(ו)כך קרוב מבקש למען קרוב, וגדלה השרשרת של המבקשים לבוא בשערי הארץ ולהשתקע בה כי ראו כי טוב...החלטה להתיר חריגים כאלה עלולה ליצור סחף וכרסום שאינו תואם את המדיניות הכללית בענין זה" (ראה פסה"ד בעניין אנקין לעיל, בעמ' 529). בעובדה שהעותרת 1 גדלה במשך שש שנים בביתו של העותר 4, אין משום שיקול "הומניטרי" מכוחו חייב המשיב להעניק לה מעמד קבע בארץ. במקרה שלפנינו, אין מדובר בתא משפחתי אחד אשר נקרע עקב עליית חלקו ארצה. העותרת 1 נישאה לעותר 3 כשנה לפני עליית העותרים 2 ו- 4, והם הקימו תא משפחתי עצמאי אותו קיימו במשך שלוש שנים טרם בואם לארץ. עצם רצונה של העותרת 1, נשואה ובגירה, לחיות לצד אמה ואביה החורג, אינו מקים לה זכות לקבלת מעמד בארץ, ואין מקום להתערב בעניין זה בשיקול דעתו של המשיב המבוסס על מדיניותו רבת השנים שאושרה גם על ידי בית המשפט העליון. כך, בעניין אנקין הנ"ל דחה המשיב את בקשתו של בחור צעיר, שהגיע לארץ כקטין לבקר את אמו הנשואה בשנית לזכאי שבות, לקבלת מעמד קבע בארץ, וביהמ"ש לא מצא בהחלטתו פגם שיצדיק את התערבותו. בעניין הררי (בג"צ 1689/94 ג'ולי הררי ו- 2 אחרים נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15) סרב המשיב להעניק מעמד לשני ילדיה של אישה זרה שנישאה לישראלי והתאזרחה, שאחד מהם היה קטין עם כניסתו לארץ, ואשר נתייתמו מאביהם בזמן שהותם בארץ, ועתירתם כנגד ההחלטה נדחתה. בבג"צ 9369/99 טרנובוי נ' משרד הפנים (תק-על 2000(3), 2101) נדון מקרה דומה לנדון דנן, בו גדל העותר בבית אביו החורג (זכאי השבות) מגיל שש, והגיע לארץ עם אשתו ובנו כשלוש שנים לאחר עליית אמו ואביו החורג. ביהמ"ש דחה את עתירתו כנגד החלטת המשיב לגרשם מהארץ, שכן "לא נמצא ... כי מצבם הוא כה קשה עד שיזכו לזכות בישיבת קבע בארץ...לא נמצא... כל טעם לקבוע דין מיוחד בעניינם של העותרים". 13.         התוצאה היא שהעתירה נדחית. צו הביניים שהוצא ביום 30.6.02 בטל. העותרים ישלמו למשיבי הוצאותיו, בכלל זה שכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ₪. תושב קבע / מעמד קבעמשרד הפניםשהייה בישראל מטעמים הומניטארייםצוויםהומניטריותצו עשה