1) תביעה כספית לתשלום סך של 15,353 ₪, בתמורה לבדיקת חיובי ארנונה שעשתה התובעת עבור הנתבעת באשדוד ובירושלים, ואשר הביאה להקטנת חיובי הארנונה של הנתבעת. 2) התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ובהתבסס על הסכם (נספח א' לכתב התביעה) מיום 12.3.00. 3) לטענת התובעת, בעקבות פנייתה אל עיריית אשדוד, שונה סיווג הנכס של הנתבעת באשדוד, כעולה מנספח ב (3) לכתב התביעה, מכתבו של מנהל הארנונה בעיריית אשדוד אל הנתבעת. מסמך זה לא הוכחש. אדרבא, נציגי הנתבעת אישרו אותו בעדויותיהם. חרף זיכוי בסך של 9,111 ₪ בעקבות שינוי הסיווג, כעולה מנספח ב (2) לכתב התביעה, לא שילמה הנתבעת לתובעת תמורה כלשהי בגין הפחתת הארנונה עבור נכס זה. לטענת התובעת, חסכה לנתבעת, לרבות על ידי שינוי הסיווג, סך של 19,995 ₪. על פי ההסכם זכאית התובעת לתמורה בשיעור של 50% מסכום החיסכון בתוספת מע"מ. עוד טוענת התובעת, כי בעקבות פנייתה אל עיריית ירושלים, זיכתה העירייה את הנתבעת בסך של 3,006.89 ₪ (סעיף 7.2 לסיכומי התובעת). לנתבעת ניתן זיכוי "קדימה" (זיכוי שנתי למשך 12 חודשים) בסך של 3,853 ₪. הנתבעת שילמה לתובעת סך של 2,253 ₪ בלבד, שיעור של 50% מהפחתת הארנונה "קדימה" בלבד לנכס זה, חרף מחוייבותה על פי ההסכם לשלם לתובעת תמורה בשיעור של 50% מסכום החיסכון כולו ("קדימה" ו"אחורה") בתוספת מע"מ. 4) בבקשתה למתן רשות להתגונן טענה הנתבעת כי בפגישה שנעשתה בין הצדדים סוכם על שכ"ט בסך של 50% "מערך הניכוי שיתקבל עבור שנה אחת בלבד וכמו כן סוכם כי בשינוי הסיווג תטפל המבקשת בלבד" (סעיף 5). הנתבעת מוּדעת לכך שהסיכום האמור עומד בסתירה מוחלטת להוראת סעיף 3 להסכם שנחתם ע"י שני הצדדים. מורשית החתימה מטעם הנתבעת, חתמה על ההסכם, על - פי הוראת מנהלת הנתבעת (דברי המנהלת, גב' מזל אשכנזי, בעדותה, בעמוד 18; ודברי מנהל החשבונות בעדותו, בעמוד 4). זו לשון סעיף 3 להסכם: "א. הפחתת מסים - כל סכום שבו תופחת שומת חיובי המס של הלקוח, בין כזה שהוחזר ללקוח בפועל ו/או שהלקוח קיבל בגינו זיכוי ו/או זכות קיזוז או ביטול חוב בגין שנים עשר החודשים הראשונים בלבד שבהם הופחתה הארנונה לאחר טיפולה של "ערך" בחיוב וכן לגבי הפחתת מסים משנים קודמות. ב. בתמורה לשירותי הבדיקה מתחייב הלקוח לשלם לערך 60% 50% מכל סכום הפחתת מסים, אשר נמצא כי מגיע ללקוח בעקבות בדיקת ערך. ג. למען הסר ספק, שכר הטרחה האמור ישולם, אף אם בחר הלקוח שלא לממש את זכויותיו להחזרי תשלומים בשל הפחתת מסים". הנתבעת טוענת כי חתימתה על ההסכם נעשתה מבלי לשים לב לפרשנות סעיף 3, העומד בסתירה מוחלטת למה שהוסכם בפגישה בין הצדדים, שקדמה לחתימה על ההסכם. עוד טוענת הנתבעת כי באותה פגישה סוכם שבעניין הסיווג תטפל הנתבעת באופן עצמאי, היות ואין נדרשת כל מומחיות לשם כך. אף-על-פי-כן פנתה התובעת אל עיריית אשדוד בדרישה לשינוי הסיווג, ותבעה תמורה על כך. 5) בהסכמת ב"כ התובעת, שניתנה בהמלצת כבוד הרשמת, ניתנה בשעתו רשות להתגונן, והתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה, היה לכתב הגנה. 6) חרף התנגדות ב"כ התובעת, אשר עמד על המשמר בעניין זה, ניסתה הנתבעת מספר פעמים להרחיב את יריעת המחלוקת, ולטעון טענות שלא נטענו בכתב ההגנה. מדובר בטענות לעניין פרשנות ההסכם, טענות על מירמה, ועל מה שסוכם בשעתו בין הצדדים (סעיף 8 לתצהירי העדות הראשית, בשונה מסעיף 8 לכתב ההגנה). צודק ב"כ התובעת בטענותיו המקדמיות בעניין זה (בעמודים 1-3 לסיכומיו). אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת לפיה אין לקבל את התנגדות התובעת לטענות בעל - פה כנגד ההסכם שבכתב, כי ההתנגדות לא באה בעת שהושמעו הטענות, ומכאן כי התובעת וויתרה על ההתנגדות. לא כך. במפורש טען ב"כ התובעת בסעיף 3 לתשובתו לבקשת הרשות להתגונן, וביקש להזכיר "את ההלכה כי אין להעלות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב". גם בקדם-המשפט ביום 3.12.01 התנגד ב"כ התובעת להרחבת חזית, והתמיד בהתנגדותו זו. 7) בהתבסס על ההסכם טוענת התובעת כי על הנתבעת לשלם לה בתמורה על כל הפחתת ארנונה, בין שנעשתה מחמת שינוי סיווג, ובין שנעשתה מחמת שינוי שטח לחיוב. ועוד זאת, שבגין הפחתת מיסים על הנתבעת לשלם בתמורה שיעור של 50% מסכום ההפחתה ל- 12 חודשים "קדימה", וכן שיעור של 50% מסכום ההפחתה "אחורה". מנגד טוענת הנתבעת, כאמור, שסוכם כי התובעת לא תטפל בשינוי סיווג, אלא שהנתבעת תעשה כן באופן עצמאי, וממילא לא תחוייב בתמורה לתובעת בגין הפחתת ארנונה מחמת שינוי סיווג. ועוד זאת, שבגין הפחתת ארנונה על הנתבעת לשלם בתמורה רק עבור 12 חודשים "קדימה", ולא עבור הפחתה "אחורה". 8) כלל נקוט בידינו, לבכּר מסמך בכתב על פני טענות בעל פה כנגדו. נקודת המוצא היא כי נכון יהיה להניח שהכתב משקף את כל פרטי ההסכם. על פי דיני הראיות, יש צורך בראיה בכתב לשם ביסוס טענה על הסכמה שזיכרה לא בא בהסכם שבכתב. מנהלת הנתבעת אישרה את חתימת הנתבעת על ההסכם (עמוד 14 לפרוטוקול מיום 1.4.03). מנהל החשבונות הראשי של הנתבעת אישר כי מדובר בהסכם מחייב (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 24.4.03). אף-על-פי-כן, טוענת הנתבעת לסיכום שונה, בעל - פה, כאמור, בניגוד לאמור בהסכם שבכתב. דומה כי אין עוררין על כך שנוהל מו"מ על תנאי ההסכם. ההסכם בא בעיקבות אותו מו"מ, ואין סיבה להניח שלא ישקף כהלכה את אשר סוכם. אדרבא, בגוף ההסכם נעשה תיקון "60% 50%", בכתב יד. גם מנהלת הנתבעת אישרה בעדותה (עמוד 14 לפרוטוקול), כי בפגישה בנוכחותה סוכם על שינוי התמורה מ- 60% ל- 50%. זאת, ללמדנו, שאת אשר רצו הצדדים לתקן בעקבות המו"מ, תיקנו בפועל בהסכם. כך משתמע מעדותה של המנהלת, כך עולה מהגיונם של דברים; ומכלל ההן, נלמד על הלאו, לגבי כל תיקון נטען אחר להסכם. 9) לא זו בלבד, שאין בנמצא ראיה בכתב על הסכמה הנוגדת את ההסכם הכתוב, אלא שמהתנהגותה של הנתבעת יש תימוכין לעמדת התובעת. עצם החתימה על ההסכם; העדר התנגדות לתשלום בעת קבלת הדרישה; קבלת קבלות שבהן מצויין שמדובר בתשלום חלקי; כל אלה עוד מחזקים במידת מה, כאמור, את עמדת התובעת. 10) בניסיון לבסס את הטענה שהסיכום בין הצדדים היה כי את הטיפול בשינוי הסיווג תבצע הנתבעת, טען מנהל החשבונות הראשי שלה, על ניסיונו בכגון דא (פרוטוקול מיום 24.4.03). דא עקא שהיה זה מאוחר מדי. תצהיר עדות ראשית מפורט נתן מנהל החשבונות. טענה מהותית שכזו, אשר באה בניגוד למסמך בכתב, ניתן היה לצפות שתבוא לפחות בתצהיר העדות הראשית, אם לא לפני כן. 'כבישת' עדותו בנקודה זו (לבד מאמירה כללית בתצהיר), והימנעות מהבאת ראייה כלשהי בכתב על טיפול קודם כנטען, אומרים דרשני. דומה כי אם אכן טיפל בעניין דומה בעבר באופן עצמאי, בנקל היה יכול להמציא מסמך כתוב לתמיכה בטענתו. מוזר הדבר, שמורשית החתימה אצל הנתבעת, היא אשר חתמה על ההסכם, לא באה להעיד. עדותה, על פי גירסת הנתבעת, חשובה, וההימנעות מהעדתה (חרף דברי ב"כ הנתבעת עצמו בעמוד 1 לפרוטוקול, בקדם - המשפט ביום 3.12.01, על חשיבות עדותה, ועל כך שתבוא להעיד), נזקפת באופן ברור לחובת הנתבעת. לבטח יכלה להאיר את עינינו על הוראות שקיבלה, על נסיבות חתימתה על ההסכם, מתי נתקבלה טיוטת ההסכם אצל הנתבעת, ועוד, גם אם לא נכחה בפגישה. מאידך, לא ראיתי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת בסעיפים 13 (ו) ו - (ז) לסיכומיו על כך שמנכ"ל התובעת לא בא להעיד. אינני סבור כי היה בעדותו כדי לשפוך אור על נסיבות העניין דנן, להבדיל מעניינים כלליים על אופן פעולתה של התובעת, או על ניסוחו של ההסכם הסטנדרטי. 11) על כך יש להוסיף את עדותו המהימנה של מר יגאל כרפסי, מנהל השיווק של התובעת. הלה הציג גירסה סדורה, דבר דבר על אופניו, ובחקירתו הנגדית לא נסתרה גירסתו שבתצהיר עדותו הראשית. שוכנעתי כי בהתקשרות דנן לא היה דבר חריג, שונה מהסכמים דומים רבים אחרים של התובעת, לא במו"מ שקדם לכריתתו, ולא בעצם כריתתו. בהחלט מסתברת גירסת מנהל השיווק של התובעת, על כך שהגיע לפגישה עם נציגי הנתבעת כשהוא מצוייד בטופס סטנדרטי של הסכם, השאירוֹ אצל הנתבעת, כדי שאנשיה יישקלו בדעתם, ובשלב מאוחר יותר נחתם ההסכם ע"י הנתבעת ונשלח בפקס אל התובעת. ב"כ הנתבעת מצא אי-אלו אי-התאמות בדברי מנהל השיווק, אצל מי בדיוק השאיר את טיוטת ההסכם, אם אצל אשר (מנהל החשבונות), אם אצל מזל (המנהלת), אם בידי החברה [סעיף 13 (יא) ו - (יב) לסיכומיו]. גבי דידי לא גרעו אי-התאמות אלה ממהימנותו. אדרבא. אילו בדה את גירסתו, לבטח היה בוחר גירסה עקבית ואחידה בעניין זה. מדובר לפי האמת בעניין שולי שבהחלט ניתן לטעות בו כעבור זמן, היות ובזמן אמיתי באותה פגישה לא היה מקום ליתן את הדעת לידו של מי בדיוק משני אנשי הנתבעת, נמסרה טיוטת ההסכם. פחות מסתברת גירסתה של הנתבעת. לשיטתה, לא הייתה בידי נציג התובעת בפגישה טיוטת הסכם, הלה הבטיח כי יישלח הסכם בדואר, וסוכם כי הנתבעת תחתום עליו ותחזירוֹ לתובעת. שוכנעתי, כי מנהל השיווק של התובעת רגיל בדבר הזה, והדעת נותנת, כי הוא מצוייד תדיר בעותקי אותו הסכם סטנדרטי, המהווה כלי עבודה מרכזי שלו בעבודתו. גם על סמך התרשמותי במישור המהימנות, אני מעדיף את גירסת התובעת. על כך יש להוסיף עוד את העובדה, כי לא היה בפי נציגי הנתבעת הסבר להניח את הדעת מה היה על ההסכם המקורי, וזאת למרות שהגב' אשכנזי, מנהלת הנתבעת העידה כי יש אצל הנתבעת תיקיה ואפשר לגשת ולבדוק (עמוד 18 לפרוטוקול). לא נמסר על בדיקה שכזו, אם נעשתה, ומה תוצאותיה. מנגד, היטב הראתה התובעת על גבי העתק ההסכם שברשותה, כי נתקבל בפקסימיליה ביום עשייתו - 12.3.00 - ביחד עם יפויי הכוח. שני המסמכים הללו, שוגרו בפקסימיליה, בו זמנית. נמצא, כי גירסת מנהלת הנתבעת, לפיה, לאחר הפגישה עם מנהל השיווק של התובעת "לאחר כמס' ימים התקבל אצל המבקשת [הנתבעת - נ' ס'] "החוזה"...", לא יכולה לעמוד. לא חלפו מספר ימים כנטען, שאם לא כן לא היה בידי התובעת עותק מן ההסכם, חתום על ידי הנתבעת, ואשר שוגר בפקסימיליה, כאמור, ביום עשייתו, 12.3.00. 12) בסעיף 12 (ג) לסיכומי הנתבעת נטען: "כה תמימה וחדורת אמונה הייתה הגב' מזל אשכנזי נציגת הנתבעת, כי המצג שהציג יגאל בפגישה הוא אמיתי, כנה והגון, עד כדי כך שאפילו לא בחרה להעמיד את אמינותה של התובעת במבחן והורתה לחתום על ההסכם שנשלח לנתבעת, מבלי שקראה אותו תחילה ומבלי שוידאה כי הצהרת נציג התובעת, ורוח ההסכמות שהתגבשה בפגישה, הן שמופיעות בסעיפי ההסכם". אינני מקבל את גירסת ה"תמימות" הזו. ראוי לציין כי בסעיף 11 לתצהיר עדותה הראשית אמרה הגב' אשכנזי כי "בפגישה כלל לא דובר על הפחתת התמורה שתגיע לתובעת מ- 60% ל- 50%, אלא סוכם ישירות על פי מצגו של יגאל כי התמורה הנהוגה והמקובלת בהסכמי התובעת היא 50%". חרף הדברים הבוטחים הללו, אמרה הגב' אשכנזי באותה מידה של שיכנוע, כאמור, בעמוד 14 לעדותה, את ההיפך; כי באותה פגישה סוכם על שינוי מ- 60% ל- 50%. הדברים מדברים בעד עצמם, ולחובתה של הנתבעת. 13) דומה, כי ב"כ הנתבעת היטיב לבטא את מצב הדברים העובדתי לאשורו באומרו בקדם המשפט ביום 3.12.01: "... בחישוב קטן אנו לא הירווחנו כאן דבר... חברי בא ומתעקש על ביצועו של ההסכם ככתבו וכלשונו...". אכן, בכך מתמצית גירסת הנתבעת, מדובר בטעות בכדאיות העיסקה. יכול להיות שהנתבעת לא הוסיפה להחזיק בנכס באשדוד זמן רב, ולפיכך לא יכלה ליהנות מפירות ההפחתה בארנונה (אם ההנחה על כך שהנתבעת לא החזיקה בנכס באשדוד זמן רב אינה נכונה, וכי עודנה מחזיקה בנכס, הרי שממילא נשמטת הטענה גם במישור של הכדאיות הכלכלית). עצם העובדה שהתמורה המגיעה לתובעת על פי החישוב "אחורה" דומה לשיעור התמורה עבור 12 חודשים "קדימה" - שעל כך הלינה הנתבעת - אין בה כדי לשלול את ההיגיון הכלכלי שבבסיס ההסכם, וכפי שהסביר ב"כ התובעת בדיון ביום 3.12.01. התמורה לתובעת ניתנת באופן חד-פעמי, וככל שלקוח של התובעת מחזיק בנכס תקופה ממושכת יותר, כך גדלה הנאתו מהפחתת הארנונה. אל החזר רטרואקטיבי ניתן להתייחס כאל "בונוס", בהיותו נדיר, ורק במקצת מן הרשויות המקומיות ניתן באופן מעשי לקבלו. אילו לא ניתן בענייננו החזר רטרואקטיבי, דומה כי לא הייתה טענה בעניין זה נשמעת מאת הנתבעת. על כל פנים, טעות בכדאיות העיסקה, אינה מהווה עילה לביטול ההסכם. טעות שנתבררה לימים, ואשר אינה מתייחסת למצב הדברים בעת כריתת החוזה, אינה טעות לעניינו של סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 [להלן - חוק החוזים]. אם הייתה טעות, הרי זו טעות, כאמור, "שאינה אלא בכדאיות העיסקה", כלשון סעיף 14 (ד) לחוק החוזים, שנתבררה רק למפרע, ואין לפקוד אותה על התובעת. 14) אף אם נפלה טעות אצל הנתבעת - ואינני סבור כך - הרי שאין לייחס לתובעת ידיעה על אותה טעות. התובעת לא צריכה להניח שהנתבעת חותמת על הסכמים כלאחר יד, בכלל, ובפרט לאחר שהתמקחה על התמורה. אין בסיס לטענה על הטעייה, ולא על טעות המקנה זכות לביטול עצמאי. ועוד זאת, שאם טעתה הנתבעת - טעות שהתובעת לא ידעה עליה, ולא צריכה הייתה לדעת עליה - ניתן היה לעשות לביטול החוזה, על פי סעיף 14 (ב) לחוק החוזים. דא עקא, שלא כך עשתה הנתבעת. כך אמר מנהל החשבונות הראשי של הנתבעת בעדותו: "מבחינתי לא מעניין אותי הנתבעת [צ"ל התובעת - נ' ס']. מבחינתי כמשלם אני שילמתי את הסכום שמצאנו לנכון לשלם" (עמוד 4 לפרוטוקול). מדובר בעשיית דין עצמית; לא בביטול חוזה כדין, ולא בדרך שמתווה סעיף 14 (ב) לחוק החוזים. באין בקשה מאת הצד שטעה, הלכה היא, כי בית המשפט לא יפעיל את שיקול דעתו ולא יבטל את החוזה. 15) אשר להוכחת שיעור התמורה הנתבעת, יש טעם בטענת ב"כ הנתבעת על חולשתן של הראיות שהביאה התובעת. אלא שבעניין זה, עשה למעשה מנהל החשבונות של הנתבעת את מלאכתה של התובעת, והודה בנכונות החישובים. הוא אישר בחקירתו בפרוטרוט את האמור בהודעת עיריית אשדוד על שינוי הסיווג [נספח ב (2) לכתב התביעה; עמודים 3 ו- 4 לפרוטוקול]. למעשה, נספחים ב(2), ד(2) לכתב התביעה, וכן גם נספחים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן ולתשובה לבקשה, לא הוכחשו. מנהל החשבונות של הנתבעת אישר כי החישוב על גבי החשבונית 0247 (נספח לבקשה לרשות להתגונן), נעשה בכתב ידו (עמוד 6 לפרוטוקול). מקובלים עליי בהקשר זה, דברי ב"כ התובעת בסעיף 19 לסיכומיו. אזכיר, כי בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, תצהיר שהיה, כאמור, לכתב הגנה, לא חלקה הנתבעת על חישוב שיעור התמורה הנתבעת. 16) התוצאה היא, כי יש לקבל את תביעתה של התובעת, ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,353₪, כשסכום כסף זה נושא הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט, וכן תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000₪ בצירוף מע"מ כדין. ניתן היום, ה' בתשרי תשס"ד (1 באוקטובר 2003), בהעדר. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. נֹעם סולברג, שופטהפחתת ארנונהארנונה