1. הצדדים סמכו ידיי ליתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. לכאורה פסק דין אשר אינו חייב הנמקה. אולם בנסיבות העניין מצאתי לנכון לנמק בקצרה את קביעתי.   2. התובע, הבנק, הגיש תובענה כנגד הנתבעים לתשלום פיצוי בגין נזק אשר נגרם לו כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת מספר 2, אשר עובר לזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, הייתה עובדת מזכירות בית המשפט השלום בבאר שבע. אין חולק, כי רשלנות נפלה בפעולתה של הנתבעת 2, עובדת מזכירות בית המשפט, בעת שמילאה צו עיכוב יציאה מן הארץ למשלוח למשטרת הגבולות. מילוי רשלני של צו עיכוב יציאה מן הארץ, איפשר את יציאתו של החייב אשר כנגדו הגיש הבנק תביעה, כנגד הפקדה של 50,000 ₪, אותם כאמור הפקיד החייב בטרם יציאתו מן הארץ.   3. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: 3.1. ביום 3.8.93 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר כנגד חברה אשר ניהלה חשבון אצל הבנק, וכנגד שני הערבים לפעילותה בחשבון, בין השאר, כנגד הערב מר בן נעים, (להלן: " החייב").   3.2 יחד עם כתב התביעה ביקש הבנק צו עיקול על רכוש החברה וכן על זכויותיו של החייב בדירת מגורים, כמו גם צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגדו. 3.3 צו עיכוב יציאה מן הארץ חזר לבית המשפט עם הערה כי ישנה טעות בתעודת הזהות של החייב. (ראה הודעת המטה הארצי מיום 8.8.93). 3.4 מיד בסמוך לאחר מכן, ביום 5.9.93, הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה יחד עם בקשה לתיקון צו העיכוב יציאה מן הארץ, לפי מספר תעודת הזהות הנכון של החייב. בהתאם ניתן ביום 7.9.93 צו חדש מתוקן. בהתאם הוציאה עובדת המזכירות הודעה למשטרת הגבולות על צו העיכוב יציאה מן הארץ המתוקן, עם מספר תעודת הזהות הנכון של החייב. אלא שבטעות רשמה עובדת המזכירות, על ההודעה למשטרת הגבולות, כי החייב יוכל לצאת מן הארץ אם יפקיד סך של 50,000 ₪ וזאת בניגוד לצו שופט אשר לא התנה את יציאת החייב מן הארץ.   3.5 ביום 13.1.94 הפקיד החייב סך של 50,000 ₪ לזכות גזברות בית המשפט ויצא את הארץ. משנתקבלה ההפקדה במזכירות בית המשפט, התבררה הטעות ופקודת צו עיכוב יציאה מן הארץ תוקנה. ביום 19.1.94 הועבר הכסף לבנק.     3.6 הודעה מן הטאבו ברחובות, לשם נשלחה הודעת העיקול על זכויות החייב בדירה, נתקבלה לתיק בית המשפט לפיה אין על שם החייב זכויות במקרקעין. (יש לציין, כי גם הודעת העיקול נשאה תעודת זהות שגויה).   3.7 בהתאם הוגשה ביום 31.1.94 בקשה מתוקנת לעיקול זכויות בדירת החייב, עם מספר תעודת זהות נכון, של החייב וצווי עיקול חדשים הוצאו בהתאם לבקשה החדשה.   3.8 על פי הודעת החברה המשכנת אליה נשלחה הודעת העיקול, זכויות החייב בדירה הועברו לצד שלישי, על פי הסכם מכר מיום 29/12/93.   3.9 לדיון שנקבע בבקשת רשות להתגונן, בתובענה שהגיש הבנק כנגד החברה והערבים לא התייצב איש וניתן פסק דין.   3.10 הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד הערבה השניה, אישה המתקיימת מקצבת המוסד לביטוח הלאומי, והצליח לגבות עד היום סך של 5,000 ₪ בלבד. החייב כאמור עזב את הארץ כנגד הפקדה של 50,000 ₪. החברה הפכה חדלת פרעון.   3.11 בעקבות השתלשלות עניינים אלו, הגיש הבנק תביעה כנגד מדינת ישראל ועובדת מזכירות בית המשפט בעילה של רשלנות, כאשר טוען הבנק כי בשל רשלנות עובדת מזכירות בית המשפט, נגרם לבנק נזק בכך שנמנעה ממנו היכולת לגבות את חובות החברה מן החייב אשר נמלט מן הארץ.         4. הנתבעות לא כפרו בחובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי הבנק, חבות של המדינה ועובדיה הקיימת כלפי המתדיינים המנהלים הליכים משפטיים בבית המשפט. המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים נוגעת לשאלה אחת ויחידה, והיא שאלת הנזק וביתר פירוט, קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות המדינה לנזקו של הבנק ומידתו. במילים אחרות, האם נזקו של הבנק נגרם כולו כתוצאה מטעותה של עובדת מזכירות בית המשפט ואיזה חלק מן הנזק, אם בכלל, נגרם עקב טעות זו.   5. טוענות הנתבעות, כי יש לייחס לבנק רשלנות בהתנהלותו למול החייב ולמול החברה. לטענתן, רשלנותו באה לידי ביטוי עוד בתחילת הדרך, כאשר התרשל בקבלת בטחונות לאשראי שהעמיד לחברה במסגרת ניהול החשבון שלה אצלו, והסתפק בשני ערבים אשר אחד מהם הוא איש עסקים נושא דרכון צרפתי (החייב) והשני אישה המתקיימת מקצבת המוסד לביטוח לאומי. עוד טענו הנתבעות, כי הבנק התרשל במהלך נקיטת הליכי הטלת העיקולים ועיכוב יציאת החייבת מן הארץ, שכן אילו לא היה שוגה במספר תעודת הזהות של החייב, ניתן היה לעכב את יציאתו מן הארץ ולתפוס את נכס המקרקעין שהיה בבעלותו ובכך להבטיח חלק ניכר מפרעון החוב. עוד הוסיפו הנתבעות וטענו, כי אין להשית עליהן את מלוא נזקיו של הבנק, מאחר ואין להתעלם מסיכויי הבנק לגבות את החוב במלואו אילו אכן היה מנהל את הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב אם היה נוכח בארץ. בנסיבות אלו טענו הנתבעות, כי ברוב המקרים גביית החובות באמצעות מערכת ההוצאה לפועל מצביעה על גביה בפועל של כ- 10% מקרן החוב ולא יותר מכך.   לאור האמור לעיל, טוענות הנתבעות כי נזקיו של הבנק אינם כלל תוצאה מסתברת של טעותה של עובדת בית המשפט, אלא רובם ככולם הינם תוצאה מסתברת של התנהלות רשלנית ואיטית מצידו של הבנק, הן בהליכי פתיחת החשבון, הן במעקב אחר יכולת הפרעון של בעליו של החשבון, והן בנקיטת ההליכים המשפטיים נגדו.   מאידך טען הבנק, כי יש להתחשב בעובדה שהחייב היה אדם עתיר אמצעים והראיה לכך היא כי ידו הייתה קלה בהפקדת 50,000 ₪ לצורך יציאתו מן הארץ. לטענת הבנק, אילו הייתה מעוכבת יציאתו של החייב מן הארץ, היה הוא מצליח לגבות מן החייב את כל החוב אותו תבע, חוב של כ- 120,000 ₪ נכון לשנת 1993.   6. נכון עשו הנתבעות כאשר הכירו בחובת הזהירות שלהן כלפי הבנק. המדינה חבה חובה כלפי הבנק לבצע באמצעות מנגנוניה את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוציא בית המשפט, על קרביו ועל תנאיו. עקב אי תשומת לב ראויה של עובדת בית המשפט, לא בוצעה ההוראה במלואה ומעשה זה הוא מעשה התרשלות שהמדינה חבה בו, אם משום שהיא עצמה עשתה את מעשה ההתרשלות, באמצעות המופקדים על המלאכה, אם בשל אחריותה השילוחית למעשי עובדיה.   אשר לקיומו של קשר סיבתי ומידת הנזק, יש לבחון מה היו הסיכויים של הבנק לגבות את חוב החברה מהחייב אילו זה לא היה בורח אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל. האם היה הבנק מצליח לגבות את כל החוב כאמור.   המדובר בהשערה, במידה מסוימת הערכה ספקולטיבית, אשר אותה נדרש לעשות בית המשפט לנוכח הנתונים שהובאו על ידי הצדדים. בית המשפט נדרש לבחון במסגרת שאלת הקשר הסיבתי את טענת "האשם התורם". במילים אחרות, את התנהלותו של הבנק לאורך שנות ניהול החשבון של החברה אצלו. האשראי אשר נתן הבנק לחברה והבטחונות שלקח מן החברה. כמו כן, נדרש בית המשפט לבחון את התנהגות הבנק לאחר הגשת כתב התביעה, מאמציו לתפוס נכסים לאחר הגשת כתב התביעה וכשלונותיו במקרה הנוכחי הנובעים לא אחת מרשלנותו שלו עצמו. יתר על כן, כדי להוכיח שהבנק היה מצליח לגבות מן החייב את כל החוב, אילו היה הוא מעוכב בארץ, יש להראות כי היה החייב בעל יכולת כלכלית לשלם את החוב. ידוע כי עובר להסתלקותו מן הארץ, מכר החייב את זכויותיו בדירת מגורים, אך לא הובא בפני כל נתון באשר לתמורה החוזית. יש להניח כי היה בכספים שקיבל כדי לכסות את חוב החברה, שכן היה בעל 50% בזכויות בדירה ויש להניח, כי היה בתמורה שקיבל היה כדי לכסות סכום של 120,000 ₪, סכום החוב לבנק. יחד עם זאת, אין לדעת כמה היה הבנק מצליח לגבות מן החייב ללא בטחון העיקולים על נכס המקרקעין, שמא עם כספי תמורת מכירת הדירה שילם כספים ו/או חובות לאחרים.   7. בהתחשב בכל האמור לעיל, הנני מעריכה את יכולת הבנק לגבות כספים מן החייב אילו היה נשאר בארץ בשיעור של 50% וזאת בהתחשב באשמו התורם לגרם הנזק, הבא לידי ביטוי בין השאר בטעויותיו בניהול החשבון ובצעדיו לאחר נקיטת ההליך המשפטי לגביית החוב.   לפיכך, משסכום התביעה עמד באוגוסט 1993 על סך של 125,000 ₪ ומשגבה הבנק סך של 50,000 ₪ בספטמבר 1993, זכאי הוא לסכום נוסף של 12,500 ₪. סכום זה משוערך להיום מגיע לכ- 30,000 ₪.     8. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך של 30,000 ₪, כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלמנה הנתבעות לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.   ניתן היום כ"א ב אדר א, תשס"ג (23 בפברואר 2003) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים מותר לפרסום מיום 23/2/03 רחל ברקאי, שופטת סגנית הנשיא עיכוב יציאה מהארץרשלנותצווים