נסיעה לאחור - תקנות התעבורה

ביהמ"ש קמא ציין בהכרעת דינו כי היה על המערער לצפות ולבדוק היכן עומדת הולכת הרגל שכן זו עמדה וסייעה לו כבר מההתחלה לנסוע לאחור. עוד ציין ביהמ"ש כי אין בהתנהגות הנפגעת, גם אם היא התפרצה באופן לא צפוי והיה עליה לעמוד על המדרכה ולא על הכביש, עדיין אין בכך כדי לשחרר את המערער מאחריות בגרימת התאונה שכן בכל מקרה החובה לנסוע בזהירות מוטלת עליו. סופו של דבר ביהמ"ש מצא להרשיע את המערער ולהטיל עליו את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1400 ₪. 3 חודשי פסילה בפועל. 3 חודשי פסילה על תנאי לתקופה בת שנתיים ימים. 2. טיעוני ב"כ הצדדים טיעוני ב"כ המערער: לאור האמור לעיל, טעה בית-המשפט משקבע כי המערער עקף את רכבה של המעורבת וכך פגע בה, אחרי שיצאה ממנו, על אף שבית-המשפט לא יצא לשטח כדי להתרשם מהאמור. מה גם שעפ"י גרסת המערער והמעורבת, לא היה ניתן לבצע כל תזוזה של רכב המערער מבלי שהיו מזיזים רכבים אחרים שחסמו את דרכו. המעורבת היא זו שסימנה למערער לחזור לאחור, אולם משום שעמדה ב"שטח מת", נבצר מהמערער להבחין בה. לא היה סביר שהמערער יצפה כי המעורבת תעמוד דווקא ב"שטח המת", משכך מדובר ברשלנות רבתי של המעורבת. בית-משפט קמא הסתמך על תצלומים שהוצגו לו על אף שאין אלא יכולים להוות תחליף לדוח בוחן שממנו היה נחוץ ללמוד על ממצאי הכביש. לעניין העונש - לאור רשלנות המעורבת ונסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא היה מקום להטיל על המערער עונש פסילה בפועל. תגובת ב"כ המשיבה: המערער ציין בהודעתו במשטרה "אני הסתכלתי לאחור בזמן הנסיעה, לא ראיתי כל אדם" ועוד ציין בהודעתו בביהמ"ש "לאחר שעצרתי הפסקתי להתקדם...חששתי שהיא תפגע בי..." מכאן בעצם ברור שהמערער התסכל לאחור, הסתכל במראה ונקט בכל האמצעים שעמדו לרשותו - ולאור כך לא ברורה כלל הטענה שהמערער לא הבחין בה. המערער ידע על קיומה, ראה אותה מכוונת אותו משכך היה עליו לנהוג בזהירות יתרה. 3. דיון בערעור כלל בשלב זה של הדיון אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהכרעת דינו של ביהמ"ש קמא אשר הכריע בנדון לאחר בדיקת הממצאים שהובאו בפניו ולאחר התרשמות מעדים שאין ביהמ"ש דערכאת הערעור נדרש להם, וזאת למעט המקרים בהם מתגלה פגם או פסול מהותיים בהכרעת הדין, או כאשר ההתרשמות מהעדים אינה תנאי מתנאי הכרעת הדין. עוד בטרם אתייחס לגופן של הטענות שעלו מפי ב"כ הצדדים, ראוי להדגיש תחילה את חובת הזהירות המוטלת על נהגים הנדרשים לבצע נהיגה לאחור, ואף לפני כן לעמוד על "תנאי המפתח" המכשיר את הנהיגה לאחור. סע' 45 לתקנות התעבורה - נסיעה אחורנית "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע - (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה". הסעיף הנ"ל יש בו בעצם כדי לסכם הן את "תנאי המפתח" והן את חובת הזהירות המוטלת על נהג הנוסע לאחור כאמור לעיל. ביהמ"ש זה לא יעמוד על השאלה האם נסיעת המערער לאחור הייתה לצורך או שלאו, שכן סוגיה זו הוכרעה ע"י ביהמ"ש קמא, לאחר שזה התרשם מעדותו של המערער ומכל אותם מוצגים וממצאים שהוגשו בפניו, ואין ביהמ"ש זה רואה הצורך להתערב בהכרעת ביהמ"ש בנדון כל עוד לא הוכח פגם או פסול המצדיק התערבות כאמור. במילים אחרות, אין ביהמ"ש נדרש להכריע ב"תנאי המפתח" לצורך נסיעה לאחור. לעניין חובת הזהירות המוטלת על נהג המבצע נהיגה לאחור, בהתייחס לאותו סעיף 45 לתקנות התעבורה, העקרון הוא שנדרשת מודעות לא רק לכך שבנהיגה לאחור טמונה סכנה, אלא מי שעושה צעד זה, בעת הצורך וכמידתו של הצורך, חייב לנקוט באמצעי זהירות כנדרש עפ"י התקנה, אשר מפרטת את הסכנה שיש למנעה. ברור הוא שתקנות התעבורה אינן קובעות באופן ספציפי את אמצעי הזהירות שעל הנהג לנקוט בנסיעה לאחור, ובהחלט שהן לא מפורטות בסעיף הספציפי לענייננו, קרי - סעיף 45 לתק"ת . הסעיף הנ"ל מפנה אל הלך המחשבה, שאותו על הנהג לאמץ, ואל הצעדים המעשיים אותם עליו לנקוט בזמן נהיגה לאחור. השאלה העיקרית העומדת בבסיס המחלוקת בין הצצדים, לאחר שכבר הבהרתי לעיל כי אין ביהמ"ש זה מתכוון לעמוד על שאלת הצורך בנסיעה לאחור, וכפי שזה בא לידי ביטוי לעיל ב"תנאי המפתח" לצורך בנסיעה לאחור, הרי היא: אם המערער נקט אמצעים סבירים שהיה בהם כדי למנוע את הפגיעה במעורבת, והאם הוא חזה מראש כי זו הייתה יכולה להיפגע?? עפ"י הנלמד מעובדות האירוע, ומה שלא מתעורר לגביהן מחלוקת בין הצדדים, המערער גיבש לעצמו את ההחלטה לבצע נסיעה לאחור, מאחר והדרך קדימה הייתה חסומה והשערים של החניון היו נעולים, המערער הבחין במעורבת עומדת ומכוונת אותו לנסיעה לאחור, לטענתה של זו בכדי לסלול לרכבה דרך חזרה לאחר שנחסם ע"י רכבים אחרים ולאחר שנוכחה לדעת כי החניון סגור, המערער הפסיק להבחין במעורבת משעמדה "בשטח המת" ואי לכך המשיך בנסיעתו לאחור ופגע בה. ראוי לציין כי ב"כ המשיבה אינה חולקת על כך כי המעורבת עמדה, בשלב מסוים, בשטח מת, ואי לכך לא היה ניתן להבחין בה, אולם לטענתה עדיין מוטלת על המערער חובת הזהירות שכן היה עליו בכל זאת לצפות פגיעה במעורבת. אין גם חולק בין הצדדים כי המערער הסתכל במראה והפנה את מבטו לאחור כאשר נסע אחורנית, אך עדיין לא הצליח להבחין במעורבת - וכאן מתחדדת השאלה בדבר האמצעים הסבירים בהן נקט המערער שעה שנסע לאחור, ויהיה מדויק יותר לשאול האם היה די בכך שהמערער הסתכל במראה והפנה את מבטו לאחור כדי להוציאו ידי חובה לעניין אמצעי הזהירות הסבירים ששומה עליו היה לנקוט?? אין חולק כי יש בבדיקה הנזכרת של המערער עוד טרם נסיעתו לאחור משום נקיטת אמצעי זהירות, אך עדיין נותר הקושי, אם מתמצים בכך האמצעים הדרושים, כאמור בתקנה 45 הנ"ל?? לעניין זה נאמר: "נתוני היסוד העיקריים, אשר לאור טיבם יש לגבש את אמצעי הזהירות הדרושים בכל מערכת עובדתית קונקרטית, המתייחסת לנסיעה לאחור, הם בעיקרם: הזמן ומקום האירוע, סוג הרכב ושאלת שדה הראייה..." (ד"נ 22/83 מ"י נ. אליהו בן עובדיה). מכאן, לסיכום המסקנות בקשר לאמצעי הזהירות, שהתחייבו בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו: המדובר, כמתואר, בכניסה לחניה, סמוך לכביש, השעה היא שעת לילה ודי בכך כדי להצדיק נסיעה במשנה זהירות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנהיגה לאחור, תנועת הולכי רגל במקום איננה צפויה אך העובדה היא שהמערער ראה את המעורבת יוצאת מרכבה ועומדת על הכביש, לכן הסכנה לפגיעה בהולכי רגל במקום, כתוצאה מהנהיגה לאחור, הייתה איפוא צריכה להיות מובנת. ב"כ המשיבה טענה בפני, שגם אם ביהמ""ש יקבל את טענת המערער, שהמעורבת עמדה בשלב מסויים ב"שטח מת" הרי אין בכך לפטור אותו מאחריות. לעניין זה נאמר "בעת הנהיגה אחורה מחובת הנהג לכוון מבטו כל עת אל השטח המוביל במישרין לכיוון אליו נע רכבו, במיוחד עליו לתת את הדעת לשטח המת, ואם אין שליטה יעילה במבטו בשטח אשר אל כיוונו הרכב נע, לא יצא חובת הזהירות אם לא יבקש ממישהו כי יכוונו בצורה הנכונה...". (ד"נ 22/83 מ"י נ. אליהו בן עובדיה). לעניין צפיית המשיב בדבר אותו "שטח מת" ובדבר הזהירות שיש לנקוט באמור "החובה המוטלת... על נהג סמוך לפני נסיעתו לאחור, היא לבדוק את ה'שטח המת' שמאחורי רכבו..." (ע"פ 241/55 גבריאל צברי נ. היוה"מ לממשלה, פ"ד כרך ט (2) 1649). מכאן שאין בטענת המערער לפיה המעורבת עמדה ב"שטח המת" כדי לשחררו מאחריות, שכן החובה מוטלת על הנהגים אף במקרים בהם קורבנותיהם עומדים בשטח שאינו במתחם שדה ראייתם. קל וחומר כאשר לעניינו המערער ידע על קיומה של המעורבת, ראה אותה מכוונת אותו לנסיעה לאחור, ובשלב מסוים היא נעלמה מעיניו - שכן היה די באמור כדי לעורר חשש בליבו של המערער שמא המעורבת יכול שתמצא באותו "שטח מת". רשלנותו של המערער נעוצה בכך שתחילה לא אמד את אותו שטח מת, נסע אחורנית מבלי שנקט באמצעים זהירות מספקים בנסיבות העניין. מה גם שאם החליט לצאת מהמקום בנסיעה אחורנית לא היה כל קושי בדבר שיעמיד את אישתו, לצורך הדוגמא, אשר ישבה לידו באותה שעה, על מנת לכוון אותו בנסיעתו, לאחר שכבר איבד הקשר עם המכוונת האקראית, קרי - המעורבת. כמו כן, גם אם אקבל את טענת ב"כ המערער לפיה יש לזכות המערער משום רשלנותה של המעורבת אשר תרמה לקרות התאונה שעה שעמדה על הכביש, הרי אין בכך בלבד כדי לשחרר המערער מאחריות לקרות התאונה. ביהמ"ש העליון הכריע זה מכבר בסוגיה זו, וקבע כי התנהגותו של הנפגע, גם כאשר מדובר ב "התאבדות" עדיין אין בכך כדי לשחרר את הנאשם מאחריות ככל שהדבר היה יכול להימנע אילו היה נוקט באמצעי הזהירות הנדרשים בנסיבות המקרה. אשר על כן, ולאור כל אמור לעיל מצאתי לדחות הערעור לעניין ההרשעה. באשר לעונש שהוטל על המערער - גם לעניין זה, הכלל הוא שביהמ"ש אינו נוטה להתערב בעונש שהטיל ביהמ"ש קמא, מלבד המקרים בהם ביהמ"ש נוכח לדעת כי העונש שהוטל בנסיבות המקרה חורג ממידת הסבירות, או שנפלה טעות תחת ידו של ביהמ"ש קמא. לענייננו, לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, וכן את העונש שהטיל ביהמ"ש קמא, אין לומר כי העונש שהטיל ביהמ"ש קמא חורג מהמידה הסבירה של העונש, ביהמ"ש קמא גזר לא אחת במקרים דומים עונש חמור יותר, ודומה כי חסד עשה ביהמ"ש שעה שגזר על המערער עונש פסילה בן 3 חודשי ם בלבד. אי לכך, מצאתי גם לדחות את הערעור לעניין העונש. ניתן בזאת עיכוב ביצוע על עונש הפסילה בלבד וזאת עד ל יום 13.2.05 ניתן היום, 24 ינואר 2005, י"ד שבט תשס"ה, בלשכתי. חאלד כבוב, שופט משפט תעבורהנסיעה לאחורתקנות התעבורה