1. התובעת היא חברה שעוסקת בשיווק אריזות. החל מסוף שנת 1999 היתה חברת ניחוח ביתי בע"מ לקוחה של התובעת. לטענת התובעת, נותרה ניחוח ביתי חייבת לה סכום של כ- 57,000 ₪. הליך זה ראשיתו בהליך הוצאה לפועל, אשר התובעת פתחה, לפירעון של שלושה שיקים של ניחוח ביתי, בסכום כולל של 24,580 ₪ (קרן), אשר לא נפרעו. ניחוח ביתי חדלה לפעול. ההליך הוגש גם נגד הנתבע, שהיה בעליה ומנהלה של ניחוח ביתי, ואשר לטענת התובעת חתם על ערבות אישית לחובותיה של אותה חברה. 2. הנתבע קיבל רשות להתגונן לגבי טענתו כי טופס פתיחת לקוח, שבשוליו מצוייה הערבות האישית, עם חותמת של ניחוח ביתי וחתימה - הוא מזוייף, וכי הנתבע לא חתם על הערבות האישית. 3. מר אברהם קרן, מנהל התובעת, העיד כי מדיניות התובעת היא להחתים כל לקוח על טופס פתיחת הלקוח, וכן - להחתים מנהלים של לקוחות, שהן חברות בע"מ, על ערבות אישית לחובות החברה הלקוחה כלפי התובעת. מר דוד ספיר, סוכן התובעת שטיפל בחב' ניחוח ביתי, העיד כי הנתבעת אינה מתחילה לספק סחורה ללקוח, אלא לאחר שחתם על טופס פתיחת הלקוח (ובמקרה של חברה - אף על ערבות אישית), אולם משעומת עם העובדה, כי התובעת החלה לספק סחורה לנתבעת עוד לפני חתימת טופס פתיחת הלקוח, אישר כי מנהל התובעת יכול שיורה לספק סחורה ללקוח חדש גם טרם החתימה. ספיר העיד כי לאחר ביקור ראשוני אצל הנתבע, שבו רשם את פרטיה של ניחוח ביתי, הוא הגיע שוב אל משרדו של הנתבע עם טופס פתיחת הלקוח (נספח ב' לתצהירו), ואז חתם הנתבע בפניו על הטופס ועל הערבות האישית ואף הטביע את חותמתה של ניחוח ביתי. הנתבע, מצידו, טוען כי מעולם לא נתבקש על ידי מי מטעם התובעת לחתום על טופס פתיחת הלקוח וודאי לא על ערבות אישית. 4. הנתבע הצביע על מספר תמיהות באופן המילוי של טופס פתיחת הלקוח, אשר לדעתו מצביעות על כך שהטופס זוייף: א. הכתובת שנרשמה ככתובתו הפרטית: השקמה 5, רמת השרון - לא היתה כתובתו "אותה עת", אלא כתובתו היתה במושב נווה ירק. ב. מספר הטלפון הפרטי שצויין בטופס אינו שייך לכתובת ברמת השרון אלא לכתובת בנווה ירק. ג. הוא אינו נוהג להוסיף את הסיפרה 0 משמאל למספר תעודת הזהות שלו, כפי שנעשה בטופס. ד. החותמת של חב' ניחוח ביתי שעל גבי הטופס היא ללא קו תחתון, בעוד שחותמת חברתו היתה עם קו תחתון. 5. אין מחלוקת, כי לא הנתבע היה זה שמילא את הפרטים בטופס פתיחת הלקוח. מר קרן העיד, כי הללו מולאו על ידי פקידה במשרדו, ובכך אין כל רבותא. אולם טענותיו של הנתבע, כי הפרטים שמולאו בטופס "זוייפו", הסתברו כבלתי מוצקות, בלשון המעטה: ראשונה קרסה הטענה בדבר החותמת של ניחוח ביתי. טענה זו הועלתה בהליך ההתנגדות, ואז עומת הנתבע עם כך שהחותמת של ניחוח ביתי על גבי השיקים מושא התביעה היא נעדרת קו תחתון. הנתבע השיב כי החותמת שבשיקים הודפסה על ידי הבנק, אך אז עומת עם העובדה, כי בחלק מהשיקים החותמת מופיעה באלכסון, דבר שאינו מתיישב עם הדפסתה. ואמנם, בתצהיר העדות הראשית בתיק העיקרי - בשונה מתצהירו של הנתבע בבקשת ההתנגדות - הוא השמיט את הטענה בדבר החותמת (סעיף 7 לתצהיר). ב"כ הנתבע הסבירה זאת בכך, שהנתבע אינו בטוח בטענתו לגבי החותמת (בעמ' 9 לפר'). בכך נפלה הטענה בדבר שימוש בחותמת מזוייפת על גבי טופס פתיחת הלקוח. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע, אחד לאחד, לגבי הפרטים שמולאו בטופס. אשר לכתובתו הפרטית: הנתבע הסביר, כי כאשר כתב בתצהירו, שזו לא היתה כתובתו "אותה עת", התכוון לעת שבה התקשרה אליו גב' ריקי, ממשרדה של ב"כ התובעת, והודיעה לו כי בידי התובעת טופס פתיחת לקוח, שבו חתם ערבות אישית לחובותיה של ניחוח ביתי, ועל כן דורשת ממנו התובעת לפרוע את החוב. "עת" זו היתה כשלוש שנים לאחר המועד, שבו לגירסת התובעת מולא הטופס (שהוא: 20.12.99). לעומת זאת, אישר הנתבע כי התגורר בזמנו ברח' השיקמה 5, רמת השרון (בעמ' 10 לפר'). בכך קרסה גם הטענה בדבר "זיוף" הכתובת. אף לגבי מספר הטלפון של ביתו הפרטי, אישר הנתבע "היה לי פעם טלפון כזה בבית" (בעמ' 13 לפר'). אם כך, אף את מספר הטלפון הפרטי של הנתבע לא "המציאה" התובעת. (ב"כ הנתבע טענה כי בירור ב-בזק העלה שאותו קו טלפון הותקן רק בשנת 2000, ועל כן לא יכול היה להיות נכון בשנת 1999, שבה - לטענת התובעת - מולא הטופס; אולם זו טענה עובדתית שהיא גם כבושה, שכן לא הועלתה מעולם קודם לכן, וגם שנוייה במחלוקת. על כן היתה טעונה הוכחה בראיות. לא הוגשה כל ראייה להוכחתה, ועל כן אין להתחשב בה). הנתבע אישר, ללא כל הסתייגות, כי מספר תעודת הזהות שלו, כפי שנרשם בטופס, הוא נכון (בעמ' 13 לפר'). על ידי עדות זו זנח, איפוא, הנתבע את טענתו, כאילו "זוייף" מספר תעודת הזהות שלו, בשל כך שהוספה לשמאלו הסיפרה 0; וטוב עשה. הנתבע אישר בעדותו, כי כל הפרטים שמולאו בטופס פתיחת הלקוח, לרבות כתובת הדואר של ניחוח ביתי ופרטי הבנק שלה - הם נכונים (פרטים כמו: מספר ח.פ. של החברה, או מספר חשבון הבנק שלה לא זכר הנתבע בעל-פה, ועל כן לא יכול היה לאשר את אמיתותם, אולם לא טען כי אינם נכונים). 6. משקרסו טענותיו של הנתבע בדבר "זיוף" של פרטים שמולאו בטופס פתיחת הלקוח, לרבות הטענה כי נעשה שימוש בחותמת מזוייפת של ניחוח ביתי, נותרה רק טענתו, כי לא הוא היה זה שחתם על הטופס, ובו הערבות האישית. בעניין זה מעדיפה אני את עדויותיהם של עדי התובעת, שהיו מהימנות בעיני יותר מעדות הנתבע. אני מאמינה לספיר, כי הביא את טופס פתיחת הלקוח אל הנתבע, וכי הנתבע חתם בפניו על הטופס ועל הערבות האישית. נוסף על התרשמותי מאמינות העדים, יש נסיבות שתומכות במסקנה זו: ראשית, איני מאמינה לנתבע, כי התובעת מעולם לא ביקשה ממנו לחתום על ערבות אישית. דרישה זו מקובלת כלפי לקוח שהוא חברה בע"מ, במיוחד כשמדובר בלקוח חדש ובלתי מוכר לספק. היקף העיסקות בין הצדדים היה ניכר, וספיר העיד כי הנתבע הזמין אריזה מיוחדת, שלא יוצרה עבור לקוחות אחרים, ואשר חייבה את התובעת להשקעה באמצעי ייצור (מבלטים), במיוחד עבור מוצר זה. עניין זה מחזק את גירסת התובעת, כי עמדה על חתימת ערבות אישית על ידי הנתבע. הנתבע מצידו טען, כי מוצר זהה יוצר עבור חברה בשם "ערמוני קינוחים", שחדלה לפעול, אך מבלי לקבוע מסמרות בנקודה זו - אני מאמינה לעדי התובעת, כי התובעת פעלה לגבי ניחוח ביתי, כפי שנהגה לגבי כל הלקוחות מסוג זה, וכי היא דרשה, ואף קיבלה, מהנתבע חתימה על ערבות אישית, על גבי טופס פתיחת הלקוח. הנתבע אישר כי חתם ערבות אישית למספר ספקים ולבנק. הנתבע שלל את האפשרות כי פשוט לא זכר, שגם כלפי התובעת הוא חתם ערבות אישית, בטענה כי כאשר התובעת פנתה אליו ודרשה שיפרע את חובה של ניחוח ביתי, הוא היה מצוי בעיצומה של תקופה שבה נועץ ברואי חשבון ומסר להם אודות כל הספקים, שכלפיהם חתם ערבות אישית, והתובעת לא היתה ביניהם. הסבר כזה מפי הנתבע, שלא נתמך בעדות של אותם רואי חשבון או במסמכים כלשהם, אינו משכנע. 7. לכך נוסף עניינו של מסמך שני, אשר ספיר העיד כי החתים את הנתבע עליו, וגם לגביו טען הנתבע כי ספיר משקר, וכי הוא לא חתם על המסמך. מדובר בתדפיס של יתרת חובה של ניחוח ביתי, אשר הופק ביום 16.7.02 (נספח ג' לתצהירו של ספיר). מר קרן העיד, כי כאשר הצטבר חוב של ניחוח ביתי, ושיקים שלה החלו לחזור, הוא שוחח עם הנתבע. הנתבע מסר לו על מאמציו לחלץ את ניחוח ביתי מהמשבר, שבו היתה נתונה, על ידי מכירתה לחברה בשם תמ"י. קרן היה מוכן להתאזר בסבלנות ולהמשיך לספק סחורה לניחוח ביתי, על מנת שתוכל להמשיך לפעול, אך לדבריו - התנה זאת בשתיים: א. כי הנתבע יאשר בחתימתו את יתרת חובה של ניחוח ביתי; ב. כי מכאן ואילך תסופק סחורה רק כנגד תשלום מראש ולא באשראי, כפי שהיה קודם לכן. לדברי קרן, משסוכמו תנאים אלה, הוא שיגר אל הנתבע בפקס את תדפיס יתרת החוב, ולאחר מכן שלח אליו את הסוכן ספיר עם מסמך יתרת החוב, על מנת שהנתבע יחתום עליו, וספיר החזיר את המסמך, כשהוא חתום על ידי הנתבע, בצירוף החותמת של ניחוח ביתי, כפי שנראה על גבי המסמך. ספיר העיד, כי לאחר שיגור המסמך אל הנתבע בפקס, הוא הגיע אליו והחתים אותו על מסמך יתרת החוב, כאמור לעיל. הנתבע מאשר את התנאי השני שעליו העיד קרן, אך מתכחש לתנאי הראשון ולחתימתו על מסמך יתרת החוב. לדבריו, מסמך זה לא שוגר אליו בפקס, והוא מעולם לא התבקש לחתום עליו. אשר לתנאי של תשלום מראש עבור סחורה באותה תקופה (קיץ 2002), טען הנתבע כי חב' תמ"י שילמה ישירות לתובעת עבור חלק מהסחורה. תשלומים כאלה אינם משתקפים כלל בכרטסת שנוהלה על ידי התובעת (נספח ג' לתצהיר קרן), ואשר הנתבע אינו חולק על נכונותה. נמצא, איפוא, שוב כי גירסת הנתבע אינה אמינה. זאת ועוד: בעדותו בביהמ"ש (בעמ' 15 לפר') טען הנתבע לראשונה, כי תמ"י הסכימה לפרוע גם את חוב העבר של ניחוח ביתי. טענה זו נועדה לתמוך בגירסתו, כי מעולם לא התבקש על ידי התובעת לחתום על מסמך יתרת החוב. דא עקא, שבסעיף 11 של תצהירו, שבו פרט הנתבע בהרחבה את המגעים עם תמ"י, מדובר רק על תשלום על ידי תמ"י עבור הזמנות שוטפות, ואין זכר לפירעון של חוב העבר. גם בעניין זה נמצא, איפוא, הנתבע בלתי אמין, ונשמטה התמיכה שביקש להעמיד לגירסתו, כאילו מעולם לא התבקש לחתום על מסמך יתרת החוב. מסקנתי לגבי מסמך זה - כמו לגבי טופס פתיחת הלקוח - היא כי יש לקבל את גירסת התובעת, ובמיוחד את עדותו של ספיר, כי הנתבע חתם בפניו על שני המסמכים הללו והטביע עליהם את החותמת של ניחוח ביתי. 8. נכון שעל התובעת הנטל להוכיח את אמיתות חתימתו של הנתבע על מסמך הערבות האישית שבטופס פתיחת הלקוח. התובעת עמדה בנטל זה, משהביאה את הראיות שפורטו לעיל, ולאחר שגירסת הנתבע וטענותיו נמצאו בלתי אמינים. 9. על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום מושא התביעה, כפי שהוא בתיק הוצל"פ מס' 8-02-17553-12. עוד ישלם הנתבע לתובעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 10. המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום. טפסים משפטייםמסמכיםלקוחות