##מטרת "תקופת צינון":## תקופת הצינון מיועדת להסיר מלב הציבור חשש שמא נוצלה המשרה הציבורית לקידום אינטרס העובד בקבלת המשרה החדשה. לכן, כל עובד ציבור מקבל על עצמו, מעצם הסכמתו להצטרף לשירות הציבורי, סיכון של הגבלת חופש העיסוק שלו כאשר יעזוב את תפקידו, וזאת גם אם בפועל לא קיבל החלטות הנוגעות לגוף בו הוא מבקש לעבוד לאחר הפרישה (ראו: ו"ע (ירושלים) 6048/03 כהן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(1) 8217). חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969 קובע את ההגבלות החלות על עובדי ציבור, ובכללם עובדי המדינה, לאחר הפרישה משירות הציבור. זאת, במטרה למנוע חשש לפגיעה בטוהר המידות, למנוע מצב של ניגוד עניינים של ממש ואף למנוע חשש לפגיעה במראית-העין של טוהר המידות או תדמית השירות הציבורי. למעשה, החוק בא להבטיח את אמון הציבור בשירות הציבורי ובעובדיו. על תכלית החוק, עמד פרופ' י' זמיר בספרו, הסמכות המנהלית: "הטעם שביסוד חוק זה הוא, בראש ובראשונה, השמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי. מכאן נגזרים טעמים נוספים, ובעיקר שמירה על אמון הציבור בשירות הציבורי וכן הניהול התקין והיעיל של השירות. באופן מיוחד, ההגבלות נועדו למנוע שתי תופעות שליליות. ראשית, הן נועדו למנוע מצב שבו איש ציבור מתכנן, לקראת פרישתו משירות הציבור, להתקשר מיד לאחר הפרישה, כעובד שכיר או כנותן שירות, עם גוף עסקי שבו הוא מטפל במסגרת התפקיד הציבורי שלו, והקשר הצפוי עם גוף זה עשוי להשפיע עליו במילוי תפקידו, כגון במסגרת הטיפול בבקשה למתן רשיון או תמיכה לאותו גוף. שנית ההגבלות נועדו למנוע מצב שבו מי שהיה איש ציבור, מנצל לאחר פרישתו משירות הציבור את המעמד והקשרים שנוצרו בתקופת כהונתו בשירות כדי לקדם עניינים אישיים או עסקיים." (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א' 665 (מהדורה שניה, 2010)). ##חוק הצינון:## סעיף 2 לחוק קובע, כי " מי שטיפל, אגב מילוי תפקידו בשירות הציבור, בענין פלוני של אדם פלוני, לא ייצג אחרי פרישתו מהשירות את האדם באותו ענין כלפי המוסד של שירות הציבור שבו שירת". סעיף 3 לחוק, קובע כי " מי שפרש משירות הציבור וערב פרישתו היה נמנה עם סוג עובדים ששר המשפטים, באישור ועדת העבודה של הכנסת, קבע בתקנות לענין חוק זה בהתחשב עם אופי תפקידם – לא ייצג אדם לפני עובד בשירות הציבור שהיה כפוף לו ערב פרישתו, ולא יבקש ממנו להעניק זכות לו עצמו ולצורך עסקו, בין בהסכם ובין כמעשה של רשות, כשההענקה מסורה לשיקול דעתו של אותו עובד; והוא, כל עוד לא עברה שנה אחת מהיום שבו פסקו יחסי הכפיפות". ממשיך סעיף 4(א) לחוק וקובע, כי " מי שפרש משירות הציבור ובתפקידו בשירות הציבור היה מוסמך להחליט על פי שיקול דעתו על הענקת זכות לאחר, או להמליץ על הענקת זכות כאמור, או שהיה ממונה על עובד אחר בשירות הציבור המוסמך כאמור, לא יקבל זכות מאדם שנזקק במהלך עסקיו להחלטתו בתחום הסמכות האמורה". ההגבלה שבסעיף 4(א) לחוק תקפה במשך שנה ממועד הפרישה, אלא אם ניתן היתר לקבלת אותה זכות או קיצור תקופת הצינון מהוועדה למתן היתרים, שהוקמה מכוח סעיף 11 לחוק, כאמור בסעיף 4( ג)(3) לחוק. כאמור, הוועדה תיתן ההיתר המבוקש, "אם נוכחה כי אין במתן ההיתר או הפטור, לפי העניין, משום פגיעה בטוהר המידות", כפי שקובע סעיף 14( א) לחוק. עם זאת, היתר כאמור, יינתן בכפוף לקיום המגבלות המפורטות בסעיפים 2 ו-3 לחוק. ##להלן החלטה בנושא קיצור תקופת צינון אחרי פרישה:## 1. לפנינו בקשה למתן היתר, לפי סעיפים 4(ג) ו- 11 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), תשכ"ט-1969 (להלן: חוק הצינון), בגדרה מתבקשת הוועדה לבטל את תקופת הצינון בת השנה הקבועה בחוק. המשיבה סבורה, כי יש מקום לקצר את התקופה ולהעמידה על פרק זמן שבין שלושה לשישה חודשים. 2. המבקש הועסק במשך למעלה מעשר שנים כפרקליט במחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה במשרד המשפטים. בתפקידו האחרון שימש כממונה על סכסוכי עבודה. המבקש טרם פרש משירות המדינה, אך ביום 21.11.06 יצא לחופשת השתלמות בשכר, המסתיימת בסוף חודש ינואר 2007. המבקש מבקש לקבל היתר העסקה לפי חוק הצינון לשמש בתפקיד היועץ המשפטי לאגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות) מיד לאחר פרישתו משירות המדינה. כעולה מהבקשה, הצעת העבודה הגיעה למבקש בחודש יולי 2006, בעקבות פניה של היועצת המשפטית הפורשת של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות. לאחר שני מפגשים שהתקיימו בין המבקש לבין יו"ר ההסתדרות, הוסכם על מינויו של המבקש למשרה. בעקבות זאת, הועברו בסוף חודש יולי כל התיקים שהיו בטיפולו של המבקש ושבהם הייתה מעורבת ההסתדרות, לטיפולם של פרקליטים אחרים. 3. טענה מקדמית שהעלה המבקש נוגעת לתחולת חוק הצינון על פרקליטים ויועצים משפטיים. לשיטתו של המבקש, יש בעייתיות רבה בהפעלת החוק וביישומו על פרקליטים, מכיוון שפעולותיהם של עורכי דין מוסדרות במערכת דינים נפרדת, הנגזרת מחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 ו"יש לנקוט משנה זהירות, עת מבקשים להוסיף איסורים הגורעים מההיתרים שקיימים בדין המיוחד החל על עורכי דין". אין בידינו לקבל עמדה זו. כשאר עובדי הציבור, כפופים משפטנים ופרקליטים בשירות המדינה להוראות חוק הצינון, ואין מקום להבחין באופן גורף בינם לבין עובדי ציבור אחרים. מובן, כי כל מקרה ייבדק לפי נסיבותיו, ויתכנו מקרים בהם פרקליט בשירות המדינה כלל לא יכנס בגדרי האיסורים הקבועים בחוק. ואולם, העובדה כי המשפטנים כפופים למערכת דינים נוספת איננה גורעת מהרציונל המונח בבסיס הרעיון של קביעת תקופת "צינון", שהוא שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי. יוער, כי לפני ימים ספורים אף הכריעה הוועדה בעניינה של משפטנית אחרת בשירות המדינה, שביקשה כי יינתן לה היתר לפי חוק הצינון (ו"ע (ירושלים) 1063/06). משעברנו משוכה זו, ניתן לפנות לבחינת תחולת החוק על המבקש. 4. במסגרת תפקידו כפרקליט במחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה, ייצג המבקש את משרדי הממשלה בפני ערכאות השיפוט השונות, בין היתר, בהליכים שהתנהלו מול ההסתדרות. המשיבה סבורה, כי ייצוג זה יכול להעיד על כך שהמבקש היה מוסמך להמליץ על הענקת זכות להסתדרות, כמשמעות המונח בסעיף 4 לחוק הצינון. סעיף 4 לחוק הצינון מחיל את הוראת הצינון על מי שבתפקידו בשירות הציבור "היה מוסמך להחליט על פי שיקול דעתו על הענקת זכות לאחר, או להמליץ על הענקת זכות כאמור". העובדה כי המבקש לא העניק בפועל זכות ממשית להסתדרות אושרה על-ידי המשיבה (תגובת המשיבה, פסקה 32(ב)). אך המבקש טען, כי לא רק שלא העניק זכות ממשית להסתדרות, אלא גם שכפרקליט בדרג ביניים הוא כלל לא היה מוסמך להמליץ על הענקת זכות מהותית להסתדרות. המבקש הסביר, כי אמנם הנחיית פרקליט המדינה היא, כי כאשר סבור פרקליט שיש ממש בתביעה המוגשת נגד המדינה, עליו להביאה לידי גמר ולא לנהל הליכי סרק, אך כל המלצה כזו מחייבת את אישור מנהל המחלקה הרלוונטית בפרקליטות. יתר על כן, אם סבורה הרשות המוסמכת כי המלצת מנהל המחלקה אינה ראויה לקיום, רשאית אותה רשות לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה, כדי שיכריע בעניין. ומכאן, שגם אילו היה סבור המבקש, כי יש ממש בתביעה שהגישה ההסתדרות נגד המדינה, לא היה בסמכותו להמליץ לרשות הרלוונטית להיעתר לאותה התביעה. המשיבה טוענת מנגד, כי חיווי דעה מקצועית על-ידי פרקליט בשאלה מהותית העומדת על הפרק ביחסים בין המדינה לבין צד שני, יכול להביא לעמידת המדינה על עמדתה, להתפשרות מצידה או להיענות מלאה לדרישת הצד השני. לכן, גם חוות דעת משפטית מגלמת בתוכה סמכות להעניק זכות לצד האחר. עמדת המשיבה מקובלת עלינו. גם אם הסמכות הרשמית להמליץ על היעתרות לתביעת הצד השני מסורה למנהל המחלקה ולא לפרקליט עצמו, בפועל, מטבע הדברים, פרקליטים מעורבים במעשי המינהל ועמדתם נשמעת היטב ברשות. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בפרקליטים וותיקים ובעלי ניסיון, כמו המבקש. על כן אנו סבורים, כי יש לראות במבקש כמי שמוסמך היה, מתוקף תפקידו, להמליץ על הענקת זכות להסתדרות. 5. נקודת המוצא לדיון היא, אפוא, כי חוק הצינון חל על המבקש וכי עליו להמתין שנה מיום פרישתו, אלא אם ימצאו סיבות טובות למתן היתר לקצר את התקופה. החוק מבהיר, בסעיף 14, כי השיקול המרכזי למתן היתר או למניעתו הוא שמירה על טוהר המידות. המבקש קרא תיגר על ההלכה, לפיה העניין עליו מופקדת הועדה אינו מצומצם לפגיעה של ממש בטוהר המידות, אלא מתייחס גם לפוטנציאל הפגיעה ולמראית הדברים העולים מהמצב בו מדובר (ראו למשל: ו"ע (ירושלים) 6037/03 עברי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(3) 548). לשיטתו, החוק אינו עוסק בחשש לפגיעה בטוהר המידות, אלא מטרתו היא למנוע מעשים והתנהגויות שייפגעו בציבור ו"אם אין מעשה בלתי ישר בקבלת המשרה, אין כל מניעה מהוועדה מלאשר את קבלת המשרה" (תשובת המבקש, פסקה 13). ואולם, בחינת דברי ההסבר להצעת חוק הצינון (ה"ח 772 תשכ"ח, עמ' 209) מעלה, כי מטרתן העיקרית של הוראות חוק הצינון, בכל הנוגע להגבלות המוטלות על עובדי ציבור לאחר פרישתם, היא למנוע מצב שבו עובד ציבור ינצל את מעמדו והקשרים שרכש בתקופת כהונתו בשירות הציבור לקידום ענייניו האישיים אצל הגורם שעמו היה בקשרים. ההנחה היא, שקבלתה התכופה של משרה מחוץ לשירות מיד עם סיום התפקיד בשירות יוצרת לא רק חשש לניגוד עניינים, אשר עלול לפגוע בתדמית ההגונה של השירות הציבורי ובאמון הציבור כלפי השירות הציבורי בכלל ומשרתי הציבור בפרט, אלא גם חשש למראית עין של אלה. ומכאן, שגם כאשר לא עומדת כל ראיה קונקרטית לפגיעה בטוהר המידות, יש טעם במגבלה שקבע המחוקק, באופן המונע כל אפשרות, ולו קלה, של ניצול המעמד. קביעת המחוקק באה למנוע כל אפשרות כזו, במנותק מהאישיות של המעורבים ומיושרם הקונקרטי (ע"ש (ירושלים) 128/97 טורבוביץ, תק-מח 97(1) 1949; ו"ע (ירושלים) 1046/05 רכלבסקי נ' נציבות שירות המדינה, תק-מח 2006(1) 10706). תקופת הצינון מיועדת להסיר מלב הציבור חשש שמא נוצלה המשרה הציבורית לקידום אינטרס העובד בקבלת המשרה החדשה. לכן, כל עובד ציבור מקבל על עצמו, מעצם הסכמתו להצטרף לשירות הציבורי, סיכון של הגבלת חופש העיסוק שלו כאשר יעזוב את תפקידו, וזאת גם אם בפועל לא קיבל החלטות הנוגעות לגוף בו הוא מבקש לעבוד לאחר הפרישה (ראו: ו"ע (ירושלים) 6048/03 כהן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(1) 8217). 6. חרף תחולתו של סעיף 4 לחוק הצינון על עובדות המקרה סבורה המשיבה, כי נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות את קיצור תקופת הצינון הקבועה בחוק, והעמדתה על תקופה של שלושה עד שישה חודשים, וזאת מטעמים אלה: א. למבקש לא הייתה סמכות להחליט החלטות מהותיות הנוגעות להסתדרות, אלא הייתה לו בעיקר סמכות להמליץ לגורמים המוסמכים הרלוונטיים. בנוסף, מרבית המלצותיו של המבקש ניתנו אגב התדיינות משפטית, לאחר קבלת החלטה מקורית על-ידי בעל הסמכות. ב. לא ניתן לאתר זכות ממשית שהוענקה בפועל להסתדרות או לקבוצות עובדים אותן היא מייצגת בהמלצתו של המבקש, וברובם הגדול של התיקים עמדת המבקש הייתה, מטבע הדברים, הפוכה לעמדת ההסתדרות. ג. המבקש אינו עובד בכיר בשירות המדינה, אלא פרקליט בדרג ביניים. רום המשרה מהווה שיקול בעל חשיבות מרובה בהחלטה אם יש ליתן היתר, אם לאו. ד. המבקש אינו מטפל בתיקי ההסתדרות מסוף חודש יולי 2006, כך שקיים "צינון פנימי" בן חמישה חודשים. 7. לאחר שבחנו את נסיבות המקרה הגענו למסקנה, כי השיקולים אותם פירטה המשיבה מפחיתים את החשש שעצם קיצור תקופת הצינון ייפגע במקרה דנן בטוהר המידות ובמראית פני הצדק. השיקול המכריע בעניינינו הוא אופי התפקיד אותו מילא המבקש בפרקליטות, כאשר הובהר כי למבקש לא הייתה סמכות להחליט על הענקת זכות להסתדרות, וכי גם סמכותו להמליץ על הענקת זכות כאמור הייתה כפופה לאישור מנהל המחלקה ולהסכמת הרשות הציבורית הרלוונטית. לכך מצטרפת העובדה, כי אמנם ההסתדרות איננה תאגיד ממלכתי או חברה ציבורית, הנזכרים בסעיף 14(ב)(5) לחוק הצינון כגופים שהמעבר אליהם מצדיק היענות לבקשות לקיצור תקופת הצינון, ואולם, ההסתדרות הינה גוף בעל מאפיינים ציבוריים, הפועל ללא מטרות רווח, ויש בכך כדי לתמוך בקיצור התקופה. נוסיף, כי האיסורים הקבועים בסעיף 2 ו-3 לחוק הצינון, המגבילים את המגעים העתידיים שיהיו למבקש עם המדינה, איסורים אותם הדעת נותנת שהמבקש יכבד, אף הם משתלבים בכלל השיקולים התומכים בקיצור התקופה, בהניחם יסוד מעשי להפגת החשש (ו"ע 1046/06 רונן נ' נציבות שירות המדינה, תק-מח 2006(4) 4535). באשר למשך תקופת הצינון, בהביאנו בחשבון את מכלול השיקולים שפורטו לעיל, לרבות תקופת הצינון הפנימי, נראה לנו כי ניתן להעמיד את תקופת הצינון על עשרה שבועות מיום פרישתו של המבקש משירות המדינה. כמקובל בגישת הוועדה, חופשת ההשתלמות בתשלום (החל מיום 21.11.06) יכולה להימנות כחלק מתקופת הצינון. יחד עם זאת אנו סבורים, כי בנסיבותיו של מקרה זה, מראית פני הצדק ותדמית השירות הציבורי מחייבות מרווח של חודש ימים לפחות בין מועד הפרישה בפועל משירות המדינה לבין מועד תחילת עבודתו של המבקש בהסתדרות. לאור האמור, אנו מתירים למבקש לקבל את התפקיד בהסתדרות החל ביום 1.2.07, אך זאת בכפוף להקדמת מועד פרישתו בפועל משירות המדינה ליום 1.1.07. מובהר, כי במידה שמועד הפרישה בפועל יוותר ללא שינוי (סוף חודש ינואר 07'), אזי יוכל המבקש לקבל את התפקיד בהסתדרות החל ביום 1.3.07. פרישהתקופת צינון