אבחון סרטן ריאות

להלן פסק דין בסוגיית אבחון סרטן ריאות בזמן: פסק-דין מבוא 1. מדובר בתביעה שעילתה רשלנות רפואית שעל פי הנטען, גרמה לאיחור באבחון מחלת סרטן הריאה. 2. התובעת (להלן:"התובעת"), ילידת 6.2.45, לקתה, בשנת 1994, בגידול סרטני ממאיר של בלוטת התריס. בפברואר 1995, עברה התובעת ניתוח לכריתה מלאה של בלוטת התריס וטיפול משלים, ביוד רדיואקטיבי. נוכח מצב של תת - תריסיות, קיבלה התובעת טיפול תרופתי באלטרוקסין והיתה במעקב רפואי שכלל טיפול מניעתי כנגד צמיחה מחודשת של הגידול וצילומי חזה שבוצעו, אחת לשנה, בכדי לאתר התפתחות אפשרית של גרורות בריאות. המעקב הרפואי האמור, בוצע על ידי הנתבעת מס' 3 , ד"ר שרה פריש מכליס (להלן:"ד"ר מכליס" או "הנתבעת 3" ) מהמכון האנדוקרינולוגי במרכז הרפואי רבין. 3. בצילום חזה שנערך ביום 27.11.03, לבקשת ד"ר מכליס ולקראת הביקורת התקופתית, נתגלה צל עגול בקוטר של 2 ס"מ, בשדה העליון של האונה העליונה מימין והתובעת הופנתה לברור שבסופו אובחן כי לקתה בגידול סרטני מסוג Bronchiol Alveolar Carcinoma ( להלן: "BAC"). ביום 19.2.04, בוצע לתובעת מיפוי כל גופי שהדגים גוש בקוטר 1.7 ס"מ באספקט אחורי של אונה עליונה מימין, ובנוסף נמצאו מוקדים זעירים באונה הימנית העליונה, באונה הימנית התחתונה, באונה השמאלית העליונה ובכיפת הכבד. 4. לטענת התובעת, בחינת צילומי הרנטגן שנערכו בשנת 2002 ואף בשנת 2001, ואשר פורשו כתקינים, מעלה כי ניתן היה לאבחן את הגידול בריאה, בשלב מוקדם יותר ובהיותו קטן יותר ולו היתה מחלתה מאובחנת, בשלביה המוקדמים ובטרם התפשטות גרורות, ניתן היה לנתחה ולטפל בה באופן שסיכויי החלמתה, היו גבוהים. 5. התובעת תמכה תביעתה, בחוות דעתם של פרופ' יעקב בר- זיו, בתחום הרדיולוגי ופרופ' מרק לויט בתחום האונקולוגי. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית בתחום הרדיולוגי. בתחום האונקולוגי, הוגשה מטעם הנתבעים, חוות דעתו של פרופ' משה ענבר. 6. צילום החזה מיום 4.11.01 (להלן:"הצילום משנת 2001"), שעל פי חוות דעתו של פרופ' בר-זיו, זוהה בו נגע מעוגל, בקוטר של 9 מ"מ, באונה העליונה של הריאה מימין, פוענח כתקין, על ידי הנתבע מס' 1, ד"ר גיל בכר (להלן:"ד"ר בכר" או "הנתבע 1"), מומחה ברדיולוגיה, בבי"ח בילינסון. 7. צילום החזה מיום 8.10.02 (להלן:"הצילום משנת 2002") ), שעל פי חוות דעתו של פרופ' בר-זיו, הנגע המעוגל הנ"ל, נראה בו בקוטר של 14 מ"מ, פוענח כתקין, על ידי הנתבע מס' 2, ד"ר אלכס פליטשינסקי (להלן:"ד"ר פליטשינסקי" או "הנתבע 2"), מומחה ברדיולוגיה במרפאת הרצל של שרותי בריאות כללית. 8. הנתבעת מס' 4, קופת חולים של ההסתדרות הכללית, היתה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, מעסיקתם של הנתבעים 4-2 ולפיכך אחראית באחריות שילוחית, למעשיהם ו/או מחדליהם הרשלניים, אם ימצאו כאלה. 9. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. שאלת האחריות 10. לצורך הדיון בשאלת האחריות, יש להפריד בין אחריותם הנטענת של הנתבעים 1 ו-2, בגין התרשלות בפיענוח צילומי הרנטגן שבוצעו בשנים 2001 ו- 2002 , לבין הטענות הנטענות כלפי הנתבעת 3, אשר ביצעה את המעקב הרפואי במסגרתו הופנתה התובעת, לביצוע הצילומים הנ"ל. אחריות הנתבעים 1 ו-2 11. מטעם התובעת, הוגשה, כאמור, חוות דעתו של פרופ' בר- זיו אשר זיהה נגע מעוגל בקוטר של 9 מ"מ, בצילום משנת 2001 ואת אותו נגע, בקוטר של 14 מ"מ, בצילום משנת 2002. פרופ' בר-זיו, הסביר כי כחלק מהמעקב אחר חולי סרטן בלוטת התריס, מבצעים צילומי חזה על מנת לגלות גרורה או גרורות, מוקדם ככל האפשר ועל מנת לטפל, ביתר יעילות, במצב החדש. פרופ' בר-זיו, הוסיף וציין כי שני הצילומים הנדונים, הינם טובים מבחינה טכנית, לפיכך, הסיבות האפשריות לאי זיהוי הקשרית הריאתית, הינן חוסר ריכוז של הרופא המפענח ו/או חוסר השוואה לצילומים קודמים וכי רדיולוג סביר, היודע כי הצילום נעשה לצורך גילוי תהליך גרורתי, היה צריך לזהות את הממצא האמור. 12. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית של מומחה בתחום הרדיולוגי. יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי מסקנתו של פרופ' בר- זיו, הינה בגדר חוכמה שלאחר מעשה שכן פרופ' בר- זיו, בחן את הצילומים, ביודעו שהתובעת לקתה בסרטן הריאה ולכן, לטענתם, ידע מה "לחפש" בצילומים - אין בידי לקבל טענה זו. 13. ראשית דבר, משהנתבעים לא תמכו טענותיהם, בחוות דעת של מומחה, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, אין בידם להוכיחה ובעניין זה, האמור בתצהיריהם של הנתבעים עצמם כי סביר שלא ניתן היה לזהות את הנגע החשוד "בזמן אמת", אינו שוקל כנגד חוות דעתו של פרופ' בר- זיו, שהרי אין אדם, לרבות מומחה רפואי, יכול להרים עצמו, כשהוא אוחז בציצית ראשו. 14. זאת ועוד, הנתבעים 1 ו-2, הודו בתצהיריהם כי בעת פיענוח הצילומים, לא היו בפניהם צילומים קודמים, להשוואה. פרופ' בר- זיו, ציין בחוות דעתו כי הפרקטיקה המקובלת, מחייבת עריכת השוואה לצילום קודם, על מנת לגלות ממצא חדש ועל אחת כמה וכמה, כשהמפענח יודע כי מדובר במעקב שתכליתו לזהות התפתחות גרורות סרטניות בריאות. 15. טענות הנתבעים, בכל המתייחס לאחריותו של הנתבע 2, ד"ר פליטשינסקי, שפיענח את הצילום משנת 2002, בו נראה הנגע, בקוטר של 14 מ"מ, כתקין, נטענו בשפה רפה ויש לציין שאף הנתבעת 3, ציינה בחקירה נגדית כי כשהתובעת הגיעה, בשנת 2003, עם תוצאות הצילום:"..אני הלכתי עם הצילום הזה, לד"ר מאיה כהן , מנהלת מכון הרנטגן בבילינסון ליעוץ והשוואה. וראינו שבצילום שנה קודם כבר רואים את הממצא...בגיליון המרפאה נרשם שהממצא היה שנה קודם.." (עמ' 21 לפרוטוקול). למען שלמות התמונה, יצויין כי הנתבע 2, לא התייצב לעדות וב"כ התובעת, ויתרה על חקירתו הנגדית. בנסיבות העניין, די באמור בתצהירו של הנתבע 2, כי למרות שבעת הפענוח, היה מודע להיסטוריה הרפואית של התובעת, דהיינו; כי מדובר בחולה שלקתה בסרטן בלוטת התריס, פענח את הצילום, ללא שעמדו בפניו צילומים קודמים ולמרות שהבחין בצל מתחת לצלע 1 ו-3, נחזה הממצא, בעיניו, ככלי דם רגילים ולכן פרש את הצילום כתקין, כדי ללמד על התרשלותו. 16. בהתייחס לאחריותו של הנתבע 1, ד"ר בכר, שפענח את הצילום משנת 2001, בו זוהה נגע בקוטר 9 מ"מ, בעל גבולות לא ברורים, טוענים הנתבעים כי אף פרופ' בר- זיו ציין שהרזולוציה של צילום חזה, לגילוי קישרית ריאתית, היא 1 ס"מ וקישרית קטנה יותר, בדר"כ אינה מזוהה. עוד טוענים הנתבעים כי לאור היחס בין גודל הגידול כפי שהודגם בצילום משנת 2003, בקוטר של 20 מ"מ לגודלו בפועל, על פי בדיקת ה-CT , בקוטר של 17.7 מ"מ, יש להסיק שגודל הגידול, בשנת 2001, היה כ-7 מ"מ, דהיינו, ממצא קשה ביותר לזיהוי אשר אי זיהויו בפועל, אינה יכולה להחשב כהתרשלות. גם בעניין זה, טענות הנתבעים, הן באשר לסבירות אי זיהוי הנגע והן באשר לגודלו המשוער של הגידול, אינן נתמכות בחוות דעת של מומחה. פרופ' בר- זיו, הסביר בעדותו כי לא זו בלבד שניתן היה לזהות את הממצא, בצילום משנת 2001, גם ללא השוואה לצילום קודם, הרי "זה שהוא חשב שהצילום תקין זו טעות כי הצילום לא היה תקין והיה יכול לעזור לו אם הוא היה שם את הצילום הקודם מול הצילום החדש . ואז הוא היה רואה שהצילום לא תקין" (עמ' 8 ו-9 לפרוטוקול). הנתבע 1, אישר בחקירתו הנגדית כי הינו מודע לחשיבות ההשוואה לצילום קודם, במיוחד כשמדובר בחולים אונקולוגיים והדגיש כי ציין על גבי הפענוח שלא נעשתה השוואה כאמור (עמ' 26-24 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, משהנתבע 1, פיענח את הצילום כתקין, ביודעו כי מטרת עריכתו היתה לגלות תהליך גרורתי, וזאת מבלי שעמד על כך שהצילום הקודם, יובא בפניו, לצורך השוואה, מה שפגע וחיבל ביכולתו לזהות את הנגע החשוד מלכתחילה או למצער, לעמוד על טעותו בפיענוח הצילום כתקין, סטה הוא מנורמת הזהירות הנדרשת והמקובלת, כאמור בחוות דעתו של פרופ' בר-זיו. 17. הלכה היא כי לא כל טעות באבחון או בטיפול רפואי, תחשב לרשלנות אלא כי נאותות הטיפול הרפואי, תבחן על פי קריטריונים של סבירות, על בסיס הידע הרפואי שהיה קיים בעת הרלבנטית ולאור נורמות התנהגות, הנדרשות מרופא סביר, ראה לעניין זה; ע"א 329/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח', תק-על 2005 (4)3055 וכדברי כב' הנשיא ברק, בע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח', פ"ד נ(3), 784 : "כידוע, החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין. אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין" "(שם, בעמ' 790-791). 18. בענייננו, חוות דעתו של פרופ' בר-זיו, על פיה, רדיולוג סביר, היה צריך לגלות את הממצא, הן בצילום משנת 2001 ועל אחת כמה וכמה, בצילום משנת 2002, לא נסתרה ולא עורערה. נראה, על כן, כי הנתבעים 1 ו-2, סטו מנורמת הזהירות המקובלת, בפענוח הצילומים כתקינים ובכך שלא ערכו השוואה לצילום קודם. יצויין כי הפרקטיקה של השוואה לצילום קודם, הינה בגדר אמצעי זהירות, זול פשוט וזמין, אשר לו היו הנתבעים מקפידים על ישומו, סביר שהיה בכך כדי למנוע את הטעות בפיענוח הצילומים. לפיכך, ראיתי לקבוע כי הנתבעים 1 ו-2, התרשלו בפיענוח צילומי החזה שנערכו לתובעת, לצורך זיהוי התפתחות תהליך גרורתי בריאות. אחריות הנתבעת 3 19. הנתבעת 3, ד"ר מכליס, הינה רופאה מומחית לאנדוקרינולוגיה, אשר ניהלה את המעקב הרפואי שניתן לתובעת, לאחר האבחון והטיפול בסרטן בלוטת התריס. לטענת התובעת, הנתבעת 3, התרשלה בכך שהסתמכה באופן עיוור, על פיענוח צילומי הרנטגן, כפי שנעשה, על ידי הנתבעים 1 ו-2 , ואף לא הוציאה את הצילומים מהמעטפה בכדי לעיין בהם בעצמה. התובעת מוסיפה וטוענת כי לו היתה הנתבעת 3, מעיינת בצילומים בעצמה, אפשר כי מכח שנות ניסיונה הרבות, היתה מזהה שאינם תקינים, על אף שאינה בעלת התמחות ברדיולוגיה. עוד טוענת התובעת כי נוכח העובדה שבפיענוח הצילום משנת 2001, ציין הנתבע 1, באופן מפורש כי לא נעשתה השוואה לצילום קודם, היה על הנתבעת 3,להחזיר את הצילום, לצורך ביצוע השוואה או לכל הפחות לערוך השוואה זו, בעצמה. 20. מוכנה אני לקבל טענת הנתבעים כי ד"ר מכליס, אינה מומחית לרדיולוגיה ומשלא הוכח כי נדרשת היא, לצורך עבודתה, לפענוח צילומי חזה, באופן תדיר ושוטף, דוגמת העוסקים בתחומים הכירורגיים למיניהם, לא הונח בסיס להשערה כי היה בידה לזהות את הממצא החשוד, בצילומים שפוענחו על ידי מומחים לרדיולוגיה, כתקינים. יחד עם זאת, סבורה אני כי ד"ר מכליס, התרשלה בניהול המעקב הרפואי בכך שחרף העובדה שעל גבי פיענוח הצילום משנת 2001, צויין שלא נעשתה השוואה לצילום קודם, לא עמדה על כך שהפיענוח יושלם, על דרך של השוואה לצילום קודם וזאת אם בהחזרת הצילום, ביחד עם הצילום הקודם, לפיענוח נוסף ואם על ידי הפניית התובעת להמצאת הצילום הקודם, לצורך השוואה. הנתבע 1, העיד, בחקירתו הנגדית: "בצילום חזה של חולה אונקולוגי, הוספתי את המשפט כי ביקשתי מהארכיון לבדוק אם יש צילום קודם. לא היה ולכן הוספתי את המשפט. מטרתו להגיד לרופא בהזמנה, שד"ר מכליס ביקשה לבצע צילומים+השוואה. זאת היתה בקשתה ואני ציינתי במפורש שלא נעשתה השוואה" (עמ' 26 לפרוטוקול). בטופס הזמנת הצילום, ת/7, תחת הכותרת: "השאלה לרנטגנולוג" נרשם על ידי ד"ר מכליס: "ביקורת והשוואה". מכאן שד"ר מכליס, היתה מודעת לחשיבות ההשוואה לצילום קודם כשמדובר במעקב אחר חולה אונקולוגי ובצילום שמטרתו לזהות תהליך גרורתי בריאות, וכדבריה בחקירה נגדית:"..אחת הגרורות שאנחנו צופים של סרטן טיירואיד הן גרורות לריאות לכן אנחנו עושים צילום חזה אחת לשנה." (עמ' 21 לפרוטוקול). לאור העובדה שעל גבי פיענוח הצילום, נרשם כי בניגוד להזמנה, לא בוצעה השוואה לצילום קודם, היה על ד"ר מכליס, לעמוד על השלמת הברור, על דרך של ביצוע ההשוואה האמורה. בעניין זה, העיד ד"ר בכר: "יש ישיבות רנטגן בכל מחלקה פעם או פעמיים בשבוע. אז הרופאים מביאים לישיבות את הצילומים הבעייתייים או את אלה שזקוקים להשוואות. יש שיתוף פעולה בין הרופא המטפל לרופאים הרדיאולוגיים בנוגע לפענוח הצילומים" (עמ' 27 לפרוטוקול), והדברים מתיישבים עם שורת ההגיון והסבירות שכן בעוד שהרדיולוג, מפענח צילום המובא בפניו על אתר ואינו מצוי בפרטי הטיפול ובקשר עם החולה, הרי שעל הרופא המטפל, כמי שמרכז את הטיפול והמעקב, לראות את התמונה בכללותה ולעמוד על השלמת פרטי המעקב הנדרשים, כפי שהתבקשו על ידו. בעניין זה, נפסק בע"א 2694/90 הדסה נ. מימון ואח' פ"ד מ"ו (5) 628, כי על הרופא, מוטלת חובה להעמיק חקר ולגלות יוזמה ולא להסתפק במה שרואות עיניו, שכן:"במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ולקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון" (שם בעמ' 635). כן ראה, ת"א (ירושלים) 776/94 עזבון המנוח רון ארטו נ' ד"ר מלימובקה, תק-מח 97(2), 3001, שם נפסק כי אחריות רופא מטפל, אינה מסתיימת בהפניית החולה אל מומחה אחר, לצורך ביצוע פעולה שאינה בתחום מומחיותו וכי מוטלת עליו חובה לעקוב אחר קבלת תוצאות הבדיקה הנדרשת, לשמה הופנה המטופל, לרופא אחר. שאלת ההתרשלות - סיכום 21. מן המקובץ עולה כי הנתבעים 1 ו-2, התרשלו בפענוח צילומי החזה שבוצעו לתובעת בשנים 2001 ו-2002 וכי הנתבעת 3, התרשלה בביצוע המעקב הרפואי בכך שלא דאגה כי הפענוח יושלם, על דרך של השוואה לצילום קודם, כפי שהיא עצמה ביקשה במסגרת ההפניה לצילום. הנתבעת 4, כמעסיקתם ושולחתם של הנתבעים, אחראית באחריות שילוחית להתרשלותם זו של הנתבעים, אשר גרמה לאחור ניכר, באבחון מחלתה של התובעת ולפגיעה בסיכויי החלמתה, כפי שיפורט להלן. מצבה של התובעת 22. יש לציין כי מלבד סרטן בלוטת התריס, בו לקתה התובעת בשנת 1994, לקתה התובעת, לפני כ- 20 שנה בסרטן עור מסוג מלנומה. התובעת עברה ניתוח להסרת הגידול ולאחריו טיפול משלים בחיידקי שחפת מוחלשים (BCG), כטיפול אימונותרפי. אין מחלוקת בין המומחים בתחום האונקולוגי, פרופ' לויט, מטעם התובעת ופרופ' ענבר, מטעם הנתבעים כי התובעת לוקה כיום בסרטן הריאה, מסוגBAC . המחלה התגלתה בשלב 4, כשקיימות גרורות מפושטות, והתובעת מטופלת, טיפול ביולוגי, באמצעות IRESSA . כן אין מחלוקת בין המומחים שסיכוייה של התובעת, להבריא ממחלתה המפושטת, הינם אפסיים. המחלוקת בין המומחים, התמקדה למעשה, בשתי שאלות שיש להן השפעה על סיכויי הריפוי; האחת, האם כל הגידולים שנמצאו, קשורים למחלת ה -BAC או שמא חלק מהגידולים, נובעים מהישנות של אחת ממחלותיה הקודמות של התובעת, סרטן בלוטת התריס או המלנומה, והשניה - שאלת הקשר הסיבתי; האם מחלת ה BAC-, הופיעה מלכתחילה, כמחלה רב - מוקדית או שמדובר היה, בגידול ראשוני בריאה אשר עקב האיחור באיבחונו, כבר שלח גרורות, באופן שבמועד הגילוי, כבר לא ניתן היה לבחור באופציה ניתוחית, לצורך כריתה כירורגית של הגידול - טיפול שסיכויי הצלחתו גבוהים - אדון בשאלות האמורות, על פי סידרן. מחלה חדשה או הישנות של מחלות קודמות? 23. פרופ' ענבר, ציין בחוות דעתו כי יתכן שחלק מהנגעים הקטנים שהתגלו ב-CT , אינם קשורים לגידול הריאתי הראשוני וכי מדובר בשתי מחלות שונות שכן הפיזור הגרורתי של סרטן בלוטת התריס, יכול לפעמים להיות מאוד דומה, לתמונה הרב מוקדית של מחלת ה BAC. פרופ' ענבר הוסיף וציין בחוות דעתו כי היות ולא ברור עדיין, אם התובעת הגיבה לטיפול ב- IRESSA, יתכן שהמוקדים הקטנים, הינם גרורות של סרטן בלוטת התריס, גרורות של מלנומה או גרנולומות בריאות כתוצאה מהטיפול בחיידקי שחפת מוחלשים וכי רק אם כל הנגעים יגיבו לטיפול ב- IRESSA, ניתן יהיה לקבוע שמדובר במחלה אחת. פרופ' לויט ציין בחוות דעת משלימה, ת/4ב', כי מבדיקת CT עדכנית עולה שהייתה תגובה משמעותית לטיפול ב IRESSA- ומכאן שגם על פי חוות דעתו של פרופ' ענבר, מדובר במחלה חדשה שאין לה קשר למחלות הקודמות. בחקירתו הנגדית, הודה פרופ' ענבר כי רוב הסיכויים, שהתובעת החלימה משתי המחלות הקודמות (עמ' 19 לפרוטוקול) ובסיכומיהם, אין הנתבעים חוזרים עוד על הטענה כי מדובר בהישנות של מחלות קודמות. ניתן, על כן, לסכם ולאמר כי אין חולק שהתובעת החלימה מהמחלות הקודמות אך לרוע מזלה, לקתה במחלה חדשה, סרטן הריאה, מסוג BAC. שאלת הקשר הסיבתי- האם מדובר במחלה חד-מוקדית או רב-מוקדית? 24. פרופ' לויט ציין בחוות דעתו כי כאשר הנגע מאובחן בשלבים מוקדמים, כשמימדיו קטנים מ- 3 ס"מ וללא פיזור לבלוטות הלימפה, מדורג הגידול, על פי הדירוג הקליני, כשלב - 1A. שיעור הריפוי, בשלב זה של המחלה ולאחר כריתה כירורגית של הגידול, עומד על כ- 70%. מחלתה של התובעת, התגלתה בהיותה מחלה מפושטת, בשלב 4, על פי הדירוג הקליני. בשלב זה ונוכח הפיזור הגרורתי, המחלה בלתי נתיחה וסיכויי ההחלמה ממנה, אפסיים. 25. המחלה יכולה להופיע, באחת משתי צורות; גידול ראשוני בריאה אשר עם חלוף הזמן, שולח גרורות או מספר גידולים, המופיעים בו -זמנית שאז מדובר במחלה רב- מוקדית. בנסיבות אלה, מעורר פרופ' ענבר את השאלה האם אין מדובר במחלה שצורת הופעתה הראשונית, היתה רב -מוקדית, שאז היתה המחלה בלתי נתיחה ובלתי ניתנת לריפוי, מעצם היותה רב מוקדית. 26. מעבר לכך שפרופ' לויט, מציין בחוות דעתו המשלימה כי גם כשמדובר במחלה רב- מוקדית, גילוי המחלה, בשלב מוקדם, מאפשר טיפול ניתוחי, עם סיכויי ריפוי טובים, הרי אין מחלוקת בין המומחים כי האפשרות היחידה לדעת אם מחלתה של התובעת, הופיעה מלכתחילה, כמחלה רב- מוקדית או שבשנת 2001 ו/או 2002, מדובר היה בגידול ראשוני בריאה שעם חלוף הזמן, שלח גרורות והפך למחלה מפושטת, היתה באמצעות ביצוע בדיקתCT , לאחר איבחון הנגע, דהיינו בשנת 2001, וכדברי פרופ' ענבר, בעדותו:"מצאו את הרב מוקדיות כשגילו גידול של 2 ס"מ ואז עשו סי.טי. כאשר הגידול היה בגודל של 9 מ"מ לא נעשה סי.טי. בגלל שלא אבחנו את הגידול ולכן אי אפשר לדעת אם באותו שלב הוא היה חד מוקדי או רב מוקדי" (עמ' 18 לפרוטוקול). 27. בעניין זה, צודקת ב"כ התובעת בטענתה כי הנטל להוכיח את הטענה בדבר הופעת מחלתה של התובעת, כמחלה רב - מוקדית מלכתחילה, מוטל, בנסיבות העניין, על הנתבעים, שכן הנתבעים, מודים למעשה בכך שהאפשרות היחידה, לברר סוגיה זו, היתה באמצעות ביצוע בדיקת CT , בשנת 2001, המועד בו הנגע הריאתי, הודגם לראשונה, בצילום החזה. בדיקת CT זו, לא בוצעה, עקב התרשלותם של הנתבעים, באי גילוי הנגע הריאתי, בצילומים משנת 2001 ולמצער, בשנת 2002. לעניין העברת נטל הראיה, להוכחת עובדות אשר ניתן היה להוכיחן אלמלא התרשלות הנתבעים, ראה; ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור ואח', תק - על 2004(2) 837, שם קבע המשנה לנשיא אור: "העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרש לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו, כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את הנטל על שכמו של הנתבע". בע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר ואח', תק-על 2005 (2), 125 , דובר בהתרשלות באי עריכת בדיקת קולונוסקופיה שהיה בה כדי לאבחן מחלתה של המנוחה, בשלב מוקדם יותר, ובעניין זה, נפסק מפי כב' השופט רובינשטיין:"...גם לשיטת מי שיסבור כי נותרו סימני שאלה באשר לקשר הסיבתי, אין המשיבים יכולים ליהנות ממחדלם שבאי עריכתה של בדיקת הקולונוסקופיה. בכך נגרם למערערים נזק ראייתי אשר יש בו כדי להביא להפיכת נטל השכנוע בהקשר זה, ואם נהפך הנטל, סבורני כי לא יוכל להיות ספק שהמשיבים לא הוכיחו כי אין קשר סיבתי בין רשלנותם לתוצאה הטרגית.",כן ראה; תא - (ירושלים) 776/93 עזבון רון ארטו ז"ל נ' ד"ר מלימובקה, תק - מח 97 (2) 3001, שם נקבע ע"י כב' השופטת צור: "במצב זה של שלילת ראייה חשובה מהנפגע (תוצאות בדיקה היסטופתולוגית שעל פיה ניתן היה לעמוד על שלב מחלת המלנומה, בה לקה המנוח, ועל אפשרויות הטיפול בה, במועד גילויה- ב.ט) עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים... ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות", עוד ראה; א. פורת, א. שטיין, "דוקטרינת הנזק הראייתי; ההצדקות לאימוצה וישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כ"א (תשנ"ח) 91. 28. ובענייננו, משהתרשלותם של הנתבעים, גרמה, בנוסף לנזק הישיר, גם לנזק ראייתי - עובר נטל הראיה, להוכחת המידע שנשלל עקב אותה התרשלות - היות המחלה רב מוקדית מלכתחילה או מחלה שראשיתה בגידול אחד, ששלח גרורות והפך עם חלוף הזמן למחלה מפושטת - אל כתפי הנתבעים - והם לא עמדו בו. פרופ' לויט, ציין בחקירתו הנגדית כי עצם העובדה שרוב הקשריות שנמצאו בבדיקת ה- CT שבוצעה בשנת 2003, היו קישריות זעירות, מחזקת את ההנחה ששנתיים קודם לכן, הן לא היו כלל (עמ' 11 לפרוטוקול), וגם פרופ' ענבר, המומחה מטעם הנתבעים, הודה בעדותו כי הטענה שמחלתה של התובעת, הופיעה מלכתחילה, כמחלה רב מוקדית, מבוססת על השערה, אשר בהעדר בדיקתCT , אין דרך להוכיחה, אף לא מבחינה סטטיסטית שכן בספרות, אין נתונים בעניין זה (עמ' 19 שורות 5-1 ועמ' 20 שורות 3-1 לפרוטוקול). 29. זאת ועוד, טענת הנתבעים כי התובעת, לא הרימה את נטל השכנוע להראות כי התרשלות הנתבעים, היא שגרמה לנזק שכן אף פרופ' לויט, אישר בחקירתו הנגדית ש"רוב הסרטנים מסוג NON SMALL CELL מתגלים בשלב מאוחר כשיש כבר פיזור גרורתי. 87% של כל המקרים של סרטן הריאה הם מסוג זה" (עמ' 9 לפרוטוקול) - אינה יכולה לעמוד. הן פרופ' לויט והן פרופ' ענבר, ציינו כי רוב סרטני הריאה, מתגלים ומאובחנים, בשלב מאוחר וזאת משום שאין מדיניות של ביצוע בדיקות לגילוי מוקדם ו"רוב החולים פונים לאבחנה בגלל הגרורות" (עמ' 18 לפרוטוקול), אלא שלגבי התובעת, אין בטיעון זה, כל רבותא שכן להבדיל מהאוכלוסיה הכללית לגביה אין מדיניות של גילוי מוקדם, היתה התובעת, תחת מעקב רפואי שמטרתו, איבחון וגילוי מוקדם של גרורות סרטניות בריאות ואין נפקא מינה שסופו של יום, התגלה הגידול, כסרטן חדש ולא כגרורה של סרטן בלוטת התריס. 30. מן המקובץ עולה כי הוכחה התרשלות הנתבעים בפענוח צילומי החזה שנערכו לתובעת, בשנים 2001 ו- 2002, ובניהול המעקב הרפואי בו היתה נתונה, לאחר שלקתה בסרטן בלוטת התריס. כן הוכח הקשר הסיבתי, בין התרשלות זו שגרמה לאיחור ניכר, בגילוי ואבחון מחלת סרטן הריאה, בו לקתה התובעת, לבין הנזק הנטען - היות המחלה מפושטת ובלתי נתיחה, בשלב בו אובחנה ואבדן סיכויי ההחלמה שהיו עומדים לתובעת אילו אובחנה מחלתה, בשלב מוקדם יותר, בשנת 2001 או למצער בשנת 2002. מהות הנזק - פגיעה בסיכויי החלמה 31. אין חולק כי הנתבעים, אינם אחראים, לעצם העובדה שאתרע מזלה של התובעת והיא לקתה בסרטן הריאה. בנסיבות אלה, מיוחסת לנתבעים אחריות בגין האיחור בגילוי המחלה ואובדן סיכויי ההחלמה, הנובע מהאיחור באבחון המחלה. בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אחראים הם אך לנזק הנובע מהתרשלותם. מדובר, בנסיבות העניין, בנזק הסתברותי, אשר יש לעמוד את הפיצוי בגינו, ביחס לסיכויי ההחלמה שאבדו, עקב האיחור באבחון המחלה, ראה לעניין זה; ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' פאתח, פ"ד מ"ב (3) 213 (להלן:"הלכת פאתח"), שם נקבע כי אבדן סיכויי החלמה שנגרם עקב התרשלנות, יכול להחשב כשלעצמו, כנזק בר פיצוי וכי לעניין זה, אין נפקות לשאלה אם הסיכוי שאבד גדול, או קטן מ- 50 אחוז, הואיל ובשני המקרים, שיעור הפיצוי, יגזר משיעור סיכויי ההחלמה שאבדו, עקב אותה התרשלות, וכדברי השופט ש. לוין: "לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, ל'אזן' את העוול שנגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב האירוע נושא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אלמלא אותו אירוע. לענין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות" (שם, בעמ' 319). בע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד נא (2) 704, עמדה כב' השופטת שטרסברג-כהן, על האבחנה בין שתי שאלות, הניצבות בפני בית המשפט, במקרים כגון דא. השאלה הראשונה; האם הוכח, במידת הסתברות מספקת במשפט האזרחי, כי רשלנות רפואית, גרמה לאבדן סיכויי החלמה כלשהם ואם כן, מהו שיעור אבדן סיכויי ההחלמה. לגבי השאלה הראשונה, יש להוכיח התרשלות בטיפול הרפואי וקיומו של קשר סיבתי, בין אותה התרשלות לנזק הנטען, בשיעור ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי - דהיינו; על פי עודף הסתברויות. השאלה השניה, עניינה, קביעת שיעור הפיצוי לו אחראים הנתבעים, כפיצוי הסתברותי, המשקף את שיעור סיכויי ההחלמה שאבדו. כן ראה לעניין זה; ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נד(2) 38, ת"א (תל-אביב-יפו) 2243/98 עזבון המנוחה מרים שלזינגר ז"ל ואח' נ' ד"ר יונס באסם ואח' , תק-מח 2005(4), 8407 , ודברי כב' השופטת נאור, בע"א 7375/02 בי"ח כרמל - חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', תק-על 2005(1), 4239, "...הלכת פאתח היא ההלכה השרירה וקיימת עד היום. הלכה זו מקובלת עלי לגופה ונראה לי שהיא עדיפה מכל בחינה אפשרית, על הגישות האחרות, ובמיוחד על הגישה של "הכל או לא כלום". היא מגלמת מדיניות ראויה לפיה זוכה הניזוק בפיצוי על כל הנזק שנגרם לו ברשלנותו של המזיק והמזיק אינו מחויב כלפיו מעבר לנזק שגרם לו, אלא רק כדי שיעורו." 32. ומן הכלל אל הפרט - בענייננו, לאור מסקנתי כי הוכחה התרשלות הנתבעים בפענוח צילומי החזה שנערכו לתובעת ובניהול המעקב הרפואי. בו היתה נתונה וכי הוכח הקשר הסיבתי, בין ההתרשלות האמורה, לבין הנזק הנטען - אבדן סיכויי ההחלמה שהיו עומדים לתובעת, אילו אובחנה מחלתה, בשלב מוקדם יותר, דהיינו; בשנת 2001 או למצער, בשנת 2002, נותר אך לדון בשאלה השניה, היינו; מהו שיעור אובדן סיכויי ההחלמה. שיעור הנזק - שיעור סיכויי ההחלמה שאבדו 33. פרופ' לויט, ציין בחוות דעתו כי לו הנגע הריאתי היה מאובחן, בשלב מוקדם , המוגדר כשלב A 1 של המחלה , ניתן היה לנתח ולכרות את הגידול ו - "שיעור הריפוי של גידולים בשלב זה ומסוג זה, לאחר כריתה כירורגית על פי המידע העדכני ביותר עומדים על 70%." (סעיף 6 לחוות הדעת ת/4). בחקירתו הנגדית הוסיף פרופ' לויט וציין כי אם מאבחנים את המחלה, בשלב A 1 , סיכויי הריפוי, לאחר טיפול ניתוחי נעים בין 70% ל- 90% (עמ' 9 לפרוטוקול). נוכח האיחור באיבחון, שנעשה בהיות המחלה מפושטת, בשלב 4 על פי הדרוג הקליני, סיכויי ההחלמה של התובעת, אפסיים (סעיף 8 לחוות הדעת, ת/4). פרופ' ענבר, אינו חולק, על הנתונים הסטטיסטיים האמורים, לפיכך ועל סמך חוות דעתו של פרופ' לויט, ראיתי לקבוע כי לו היתה המחלה, מאובחנת במועד, היו לתובעת, סיכויי החלמה הסתברותיים, בשיעור של 70%, לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בשיעור זה. גובה הנזק 34. בפתח הדברים יצויין כי עדותה של התובעת, נשמעה לראשונה, במסגרת גביית עדות מוקדמת, בישיבת יום 27.6.04 . לקראת ישיבת ההוכחות , הוגש תצהיר משלים , ת/5, והתובעת נחקרה, בשנית. מעדותה של התובעת, בשתי ההזדמנויות האמורות, התרשמתי מאשה כנה ואמיצה, המתמודדת באופן מעורר כבוד, עם מחלתה חשוכת המרפא. 35. התובעת עובדת מאז שנת 1979, בבנק הפועלים. במהלך השנים, התקדמה התובעת בעבודתה וכיום הינה משמשת כאחראית על קבלת קהל וסגנית מנהלת מדור בחברת ישראכרט. גם לאחר גילוי מחלתה, המשיכה התובעת, בעבודתה. התובעת העידה כי הינה מטופלת ב- IRESSAוכי "..עם כל התופעות אני על הרגליים" (עמ' 6 לפרוטוקול ישיבת 27.6.04). התובעת ציינה כי הינה סובלת מחולשה רבה וכי החל מחודש יוני 2004, ועל פי אישור רופא תעסוקה, הינה עובדת, יום עבודה מקוצר, בהיקף של 4 שעות ליום. בשכרה של התובעת, לא חל כל שינוי שכן התובעת מקבלת השלמת שכר, על חשבון ימי מחלה צבורים. התובעת ציינה בתצהירה כי ימי המחלה, העומדים לרשותה, צפויים להסתיים, וכי אז, הינה צפויה לפרוש מעבודתה (סעיפים 10-9 לתצהיר, ת/5, ועמ' 20 לפרוטוקול). 36. כאמור אין מחלוקת בין המומחים, כי סיכויי ההחלמה של התובעת, אפסיים. התובעת מטופלת ב- IRESSA, ומגיבה טוב לטיפול. יחד עם זאת, אין גם מחלוקת בין המומחים כי תוחלת חייה של התובעת, קוצרה, והיא עומדת, בשלב זה, על כשנתיים בלבד. 37. הצדדים הגישו חוות דעת, לצורך הערכת הנזקים. מטעם התובעת, הוגשה חוות דעת חשבונאית, ערוכה על ידי מר דוד בכר (להלן:"חוו"ד בכר"), ומטעם הנתבעים, הוגשו שתי חוות דעת ערוכות, על ידי האקטואר גד שפירא (להלן:"חוו"ד שפירא"). ב"כ הצדדים, הסכימו כי חוות הדעת האמורות, תוגשנה, ללא צורך בחקירת עורכיהן. לאור העובדה שהתובעת המשיכה לעבוד וצפויה, ככל שמצבה יאפשר זאת, להמשיך לעבוד, עד סוף השנה, ולפיכך גם אינה זכאית ואינה מקבלת, גמלת נכות כללית, נראה כי נתוני היסוד העומדים, בבסיס חוות הדעת, מטעם שני הצדדים, אינם מדוייקים. כן איני סבורה כי חישוב ההפסד ב"שנים האבודות", כפי שחושב , תואם את ההלכה שנפסקה בעניין זה. לפיכך, לא ראיתי להסתמך על איזו מחוות הדעת האמורות. יחד עם זאת, היות והוסכם על הגשת חוות הדעת כראיה וב"כ הצדדים, מסתמכות על חלקים מהן, ובהתחשב בכך שמעבר לחווה"ד האמורות, לא הוגשו נתונים גולמיים, לצורך הערכת הנזקים, אסתמך גם אני, על חלק מהנתונים הנכללים בחווה"ד, בפסיקת הפיצוי. הפסדי השתכרות 38. בשלב זה, התובעת ממשיכה לעבוד, באופן חלקי, ומקבלת שכר מלא, על חשבון ימי מחלה. על פי הודעה שהוגשה על ידי ב"כ התובעת, ביום 26.6.06, התובעת צפויה להמשיך לעבוד כך, ככל שמצבה יאפשר זאת, עד לסוף שנת 2006. על פי אישור המעביד, מיום 17.8.05, בדבר ניצול ימי מחלה, אשר צורף, בהסכמה, לסיכומי התובעת, ניצלה התובעת, בשנת 2004, 80.5 ימי מחלה. כן צויין ששווי יום מחלה, מסתכם בסך של 532.92 ₪ ברוטו. ב"כ התובעת טוענת כי מדובר בניצול ימי מחלה, החל מיוני 2004, מועד בו החלה התובעת, לעבוד 4 שעות ביום וכי בהתאמה, יש להניח שבשנת 2005, נוצל מספר כפול של ימי מחלה, בגין שנה שלמה. יצויין כי מדובר בנזק מיוחד, לפיכך ניתן וראוי היה, להוכיחו כדבעי, על דרך של הגשת אישור עדכני בדבר מספר ימי המחלה שנוצלו, שוויים ושיעור פדיון ימי המחלה, לו היתה זכאית התובעת, עם צאתה לגמלאות (ראה סעיף 1.2 לחוו"ד שפירא). בהתחשב בכך שמדובר בניצול ימי מחלה ובהפסד בגין פדיון ימי מחלה, להבדיל מהפסד השתכרות בפועל ובכך שיש לשער כי התובעת, היתה נדרשת לניצול ימי מחלה, גם לו היתה מחלתה מתגלית במועד בו ניתן היה לנתחה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסד פדיון ימי מחלה, בהתייחס לתקופה שמיוני 2004 ועד 31.12.06, המועד הצפוי להפסקת עבודתה של התובעת, באופן גלובלי, בסך של 50,000 ₪. 39. אשר לתקופה שמיום 1.1.07, המועד הצפוי להפסקת עבודתה של התובעת, ולמשך כשנתיים נוספות, עד תום תוחלת החיים הצפויה, יש להתחשב בהפסד שכר מלא. על פי הנתונים המצטברים, בתלוש השכר לחודש דצמבר 2004, שכרה השנתי של התובעת, הסתכם בסך של 194,246 ₪. בניטרול "מענק 25" בסך של 16,118 ₪, ששולם בחודש מרץ 2004 מחד ובהתחשב ב"תוספת ותק" מאידך, ראיתי לחשב את הפיצוי, בגין הפסד השתכרות, על בסיס שכר חודשי בסך של 15,100 ₪ (תלושי שכר, ת/6, חוו"ד בכר עמ' 6 וחוו"ד שפירא עמ' 2 ). הפסד שכר מלא, למשך כשנתיים, מסתכם בסך של 351,315 ₪ (15100*23.265, התעלמתי מהיוון כפול שכן מדובר בהפסד צפוי בעוד כארבעה חדשים). מנגד, וכמצויין בחוו"ד שפירא, יש להתחשב בכך שהתובעת תהא זכאית, עם הפסקת עבודתה לפנסיה בסך של כ- 3,600 ₪ לחודש (הנתון לקוח מחוו"ד בכר). תשלומי הפנסיה לתקופה האמורה, מסתכמים, בסך מעוגל של כ- 84,000 ₪ (יצויין כי בחוו"ד שפירא נדונה אפשרות של קבלת פנסיה בלבד ללא אפשרות של פדיון הפרשות, אם קיימת כזו. מאידך ברור שלא ניתן לנכות תשלומי פנסיה מהווים לפי תוחלת חיים מלאה, כפי שנעשה, בחוו"ד שפירא). זאת ועוד, בשלב זה, כל עוד התובעת עובדת ומשתכרת את מלוא שכרה, אין היא זכאית לגמלת נכות כללית. יש להניח כי עם הפסקת עבודתה , תהא התובעת זכאית לגמלת נכות כללית, אשר בניכוי קצבת זיקנה, צפויה להסתכם בסך של 1,062 ₪ לחודש (חוו"ד שפירא). לאור תוחלת החיים הקצרה בה מדובר, לא ראיתי מקום להורות על הקפאת חלק מסכום הפיצויים, עד להשלמת ההליכים במל"ל ונראה כי בנסיבות העניין, סביר יהא להתחשב בניכוי קצבאות נכות כללית, למשך כשנתיים, בסך של כ- 25,000 ₪ (איני מתעלמת מההלכה שנקבעה בע"א 6935/99 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, נ' אבו - סרייה, פד' נה (3) 5993, על פיה גם במקרה בו קוצרה תוחלת חיים של הנפגע, יש לנכות את קצבאות המל"ל כשהן מהוונות על פי תקנות ההיוון, ללא התחשבות בקיצור תוחלת חיים וכך אף נפסק, ביחס לתביעות שיבוב של המל"ל, בדנ"א 10114/3 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק - על 2006 (1) 252, אלא שסבורה אני כי יש לאבחן בין המקרים האמורים שם דובר בגמלאות בגין נכות מעבודה שזכאותו של הנפגע לקבלן, כבר הוכרה, לענייננו. להבדיל מגימלאות נכות מעבודה המשולמות לכל תוחלת החיים, בדנן מדובר בזכאות אפשרית, לגמלאות נכות כללית, אשר התובעת טרם הוכרה בפועל, כזכאית לקבלן. זאת ועוד יש לטעמי להתחשב בכך שבעניין אבו - סרייה הנ"ל, דובר בקיצור תוחלת חיים של כ- 15% ובענייננו, מדובר בקיצור מכריע של תוחלת החיים ובתוחלת חיים צפויה של שנתיים בלבד. בנסיבות אלה חישוב גימלאות נכות כללית, בהתחשב בתוחלת חיים מלאה, תגרום לאי צדק משמעותי). בהתחשב במכלול הנתונים והשיקולים האמורים, בדבר הפסד השתכרות מחד וזכאות לקצבאות פנסיה ומל"ל מאידך, המבוססים כאמור, על השערות ותוחלת חיים צפויה של כשנתיים נוספות, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בתקופה האמורה, על סך גלובלי של 240,000 ₪, מעבר לניכויים. ההפסד ב"שנים האבודות" 40. בפסק הדין בעניין ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח (4) 486, (להלן: "פרשת אטינגר") הכיר בית המשפט העליון, בעילת התביעה, בגין נזקי ה"שנים האבודות", דהיינו, פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של הניזוק, שנתקצרה תוחלת חייו, באותן שנים שנגרעו ממנו, עקב מעשה עוולה. בע"א 10990/05 פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006 (2), 199 (להלן:"פרשת פינץ"), נפסק כי בעניינו של ניזוק, חסר תלויים, יוערך הפיצוי בגין השנים האבודות, בשעור של 30% מבסיס השכר. שיטת חישוב זו, מבוססת למעשה, על חלוקת ההכנסה, לשלוש ידות - ידת הקיום, ידת משק הבית וידת החיסכון. הערכת הפיצוי, בגובה ידת החיסכון, מגלמת את הסכום שהיה נותר בידי הניזוק, לאחר ניכוי הוצאות מחייתו המגולמות בידת הקיום וידת משק הבית. 41. בענייננו, התובעת אלמנה וילדיה בגירים. לפיכך, על פי העקרונות שנקבעו בפרשת פינץ, יש לחשב את ההפסד ב"שנים האבודות", בשיעור של 30% מבסיס ההכנסה, בתקופות השונות ; שכר - בתקופה שעד לגיל 67 ופנסיה לתקופה שממועד הגיעה הצפוי של התובעת לגיל 67 ועד תום תוחלת החיים שהיתה צפויה לה אלמלא קיצורה, בשל מעשה העוולה. 42. היות והתחשבתי בהפסד שכר למשך תוחלת חיים צפויה של שנתיים, התקופה הראשונה, אליה יש להתייחס במסגרת הערכת ההפסד ב"שנים האבודות", הינה מתום תקופת תוחלת החיים המשוערת ועד המועד בו היתה התובעת צפויה לפרוש לגמלאות, בגיל 67. מדובר בתקופה של שלוש וחצי שנים, לגביה יחושב הפיצוי, על בסיס 30% משכרה של התובעת, בהיוון כפול, למשך שנתיים. ההפסד מסתכם בסך של 170,025 ₪, על פי החישוב כדלקמן: 15,100x0.3x39.8229x0.9425=170,025. התקופה השניה, הינה מהמועד בו היתה התובעת צפויה להגיע לגיל 67 ועד תום תוחלת החיים שהיתה צפויה לה - 83 שנים. מדובר בתקופה של 16 שנים, במהלכה, היתה התובעת צפויה לקבל פנסיה, אשר על פי האמור בחוו"ד בכר, היתה אמורה להסתכם, בסך של כ- 4,200 ₪ לחודש. חישוב ההפסד על בסיס 30% מהפנסיה , בהיוון כפול למשך חמש וחצי שנים, מסתכם בסך של 163,154 ₪ (4,200x0.3x152.3383x0.85=163,154). ההפסד ב"שנים האבודות", מסתכם, על כן, בסך של 333,179₪. עזרת הזולת והוצאות 43. התובעת, הודתה בהגינותה, כי עד עתה לא נדרשה להעסקת עזרה חיצונית בשכר מעבר לעזרה שהעסיקה, עובר למחלתה. סביר בעיני כי עם ההחמרה הצפויה במצבה ולקראת סוף תוחלת חייה, תזקק התובעת להעסקת עזרה יומיומית, לרבות ליווי והסעה וכן תידרש להוצאות רפואיות מסוימות. בהתחשב בהוצאות מוגברות, למשך כשישה חדשים, כעתירת התובעת בסיכומיה, ובהתחשב בכך שבתקופה האמורה, סביר כי התובעת תהא זכאית לקצבת שירותים מיוחדים, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות, בסכום גלובלי של 30,000 ₪ (היות ובפסיקת הסכום, נלקחה בחשבון זכאות אפשרית, לקצבת שרותים מיוחדים, אין מקום לניכוי נוסף). כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 44. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לשום בממון את סבלה וייסוריה של התובעת, המתמודדת עם מחלה חשוכת מרפא בידיעה כי שנותיה ספורות וכי מצבה צפוי להתדרדר. בית המשפט העליון, חזר ועמד על המדיניות הראויה, בפסיקת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני באופן שישקף את חומרת הפגיעה ואת הנזק האמיתי שנגרם לתובע, בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ראה לעניין זה; ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין פ"ד נה (1) 765, ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים כללית פ"ד נה (1) 920, וע"א 4022/98 הטכניון - מכון טכנולוגי נ' טויסטר, תק-על 99 (2) 255. בשוקלי את כלל נסיבות העניין, הסבל הכרוך במחלתה של התובעת ומנת היסורים הצפויה לה, עם ההתדרדרות הצפויה במצבה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 400,000 ₪. אשר לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, בפסק דינו ב"פרשת אטינגר" מדגיש כב' השופט ריבלין כי "הפיצוי בראש נזק זה צריך שיהיה ממשי, שהרי מדובר באובדן דבר שהוא יקר מכל". יחד עם זאת, בהערכת סכום הפיצוי, הובאה בחשבון העובדה כי נפסק פיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות" (פסקה 83 לפסה"ד). בענייננו, בהתחשב בקיצור תוחלת החיים בכ-20 שנה, ובכך שנפסק פיצוי בגין נזק הממון שנגרם ב"שנים האבודות", ראיתי להעריך את הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים בסך של 250,000 ₪. הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, מסתכם, על כן, בסך של 650,000 ₪. סיכום 45. סוף דבר, ראיתי כאמור לקבוע כי הנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי שניתן על ידם לתובעת וכי התרשלותם זו, גרמה לאיחור באבחון מחלתה וכתוצאה מכך, לאבדן סיכויי החלמה שהוערכו בשיעור של 70%. גובה הנזק כפי שהוערך לעיל, מסתכם בסך של 1,303,179 ₪. בהתאם לשיעור סיכויי ההחלמה שאבדו, זכאית התובעת, לפיצוי בשיעור 70% מהנזק, המסתכם בסך של 912,225 ₪. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 912,225 ₪. על הסכום האמור, יתווספו שכ"ט עו"ד, בשיעור 20% ומע"מ כחוק וכן הוצאות המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד מועד פסק הדין. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. רשלנות רפואית (באבחון)סרטןתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (סרטן)ריאותרפואה