דחיית תביעת רשלנות רפואית

להלן פסק דין המורה על דחיית תביעת רשלנות רפואית: פסק דין רקע 1. בשנת 1997 הגישו התובעים, טליאס סולטנה ועזבון המנוח בן ציון טליאס, כתב תביעה נגד הנתבעים: 7 עד 7 בע"מ שירותי רפואה ליליים (להלן- 7 עד 7), ד"ר מיכאל קוזל (להלן- ד"ר קוזל) ויהודית פיכמן ושני נתבעים נוספים. הנתבע ד"ר קוזל, שלח הודעת צד שלישי נגד שילוח הראל חברה לביטוח בע"מ, 7 עד 7 ויהודית פיכמן. התביעה המקורית הוגשה לבית המשפט המחוזי על סכום של כ- 4 מיליון ₪, אולם לאחר תיקונה הועברה להמשך דיון בפני בית משפט זה. צד שלישי נוסף, לאה ספיר, נמחקה במהלך ההליך. 2. הרקע לתובענה הינו אירוע שהתרחש ביום 6.8.96 אשר במהלכו נפטר אביהם של משפחת התובעים, בן ציון טליאס (להלן- המנוח). לטענת משפחתו, אחראיים הנתבעים ברשלנות למותו. 3. ניתנו מספר פסקי דין חלקיים וביניהם ביום 26.1.05 פסק דין חלקי נגד הנתבעת 7 עד 7 והנתבעת יהודית פיכמן בגין אי התייצבות. כמו כן, ניתנו פסקי דין חלקי (מותנה) לטובת הנתבע 2, ד"ר קוזל, בהתאם להודעת צד שלישי שהוגשה על ידו נגד צדדים אלה. 4. ביום 4.9.01, קבע המותב הקודם שדן בתיק (כב' השופטת ב' בר-זיו) כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. הטיפול בהליך הועבר לדיון בפניי ביולי 2004 כאשר רק חלק מתצהירי העדות והראיות האחרות הוגשו קודם לכן. אציין כבר כעת כי לתקופה הארוכה שבין הגשת התביעה לבין סיום הדיון בה היתה השפעה הרסנית על האפשרות לברר את המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים. גירסאות הצדדים 5. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית במרץ 2002 (כמעט 6 שנים לאחר המקרה) על ידי גב' סולטאנה טליאס, אלמנתו של המנוח. על פי התצהיר, קודם לפטירתו עבד המנוח כשומר בבית ספר והיה גמלאי של דגון בתי ממגורות בע"מ. הכנסתו הכוללת עמדה על סך של 5,630 ₪. ביום 21.5.92, חתם המנוח על הסכם עם 7 עד 7 לאספקת שירותים רפואיים ליליים לו ולמצהירה ובכלל זה קבלת שירותי אמבולנס תמורת תשלום דמי מנוי. במסגרת השירותים הרפואיים הובטח כי שירות האמבולנס מסוגל להגיע לבתי המנויים תוך דקות ספורות לאחר קריאה. 6. המצהירה תיארה את האירוע שהסתיים במות בעלה כדלקמן: "ביום 6.8.96 קרוב לשעה 20:30 חש בעלי המנוח ברע והתלונן על כאבים, במיוחד בכתף שמאל. מיד התקשרתי למוקד הנתבעת 1 [7 עד 7] והזמנתי רופא בדחיפות לאחר שתיארתי בטלפון את תלונות בעלי, ובמיוחד את כאביו בכתף שמאל. לאחר 30 דקות לערך משטרם הגיע רופא לדירתנו, התקשר בני חיים בשנית למוקד... רק בשעה 21:25 לערך הגיע הנתבע 2 [ד"ר קוזל]... בהגיע הרופא לדירתנו, היה בעלי בהכרה מלאה, ישב בסלון וסיפר לרופא כי הוא מתקשה לנשום וכי הוא חש בכאבים בגופו במיוחד בכתף שמאל. ד"ר קוזל החל לבדוק את בעלי, ושאל את בעלי לעניין כאביו בעת הנשימה, ובעלי השיב כי גם בנשימות קלות- לא רק בעת נשימה עמוקה- הוא חש כאבים. ד"ר קוזל בדק את בעלי באמצעות סטטוסקופ והסביר לו כי הוא מתכוון להזריק לו זריקה נגד כאבים." 7. המצהירה טענה שנבהלה מהודעת הרופא וביקשה מהרופא כי קודם לזריקה יבדוק אם אין בזריקה כדי להזיק לבעלה כיוון שהוא נוטל כדורים נגד עצבים ונגד סכרת קלה. ד"ר קוזל ביקש להראות לו את התרופות ולאחר שבחן אותן, קבע שיש להזריק את הזריקה וכך עשה. מייד לאחר מכן, עזב קוזל את הדירה. "תוך דקות ספורות מאת עזיבת ד"ר קוזל את דירתנו, ביקש בעלי לעזור לו ולעבור לחדר השינה. כך עשינו ולפתע בעודני בחדר השינה איבד בעלי הכרתו. בני התקשר למוקד הנתבעת 1, סיפר על האירוע וביקש להזמין בדחיפות רופא. ואכן נשלח הנתבע 2 לדירתנו, עם בואו החל להנשים את בעלי המנוח." נטען כי ד"ר קוזל ניסה להתקשר ללא הצלחה למוקד להזמין אמבולנס וביקש מבנם של בני הזוג להמשיך לנסות להשיג את המוקד. כעבור רגעים ארוכים הצליח הבן להתקשר, אולם מזכירת המוקד של 7 עד 7 סירבה לשלוח אמבולנס ואז התקשר הבן למגן דוד אדום והזמין ניידת טיפול נמרץ. בערך בשעה 21:25 החל המנוח להכחיל ולהזיל ריר כאשר ד"ר קוזל המשיך בנסיונות ההחייאה. בשעה 22:00 לערך הופיע צוות מד"א והחל בהנשמת המנוח. ד"ר קוזל הזדהה בפניהם, עזב את הדירה ולא נשאר במהלך הטיפול. הניסיונות של צוות מד"א להחיות את המנוח לא הצליחו והם קבעו את פטירתו. 8. תצהיר נוסף ניתן על ידי הבן, חיים טליאס, גם הוא ממרץ 2002. התצהיר חזר על האירועים שתוארו על ידי האם. באשר לנושא של הזמנת האמבולנס הוסיף הבן כי לאחר שהרופא לא הצליח ליצור קשר עם המוקד של 7 עד 7, הוא הצליח לעשות כן לאחר נסיונות רבים וביקש מהמרכזנית לשלוח בדחיפות לדירה אמבולנס לפי דרישת ד"ר קוזל שעסק בהנשמת המנוח, ברם המזכירה ענתה כי אין זה מתפקידם לשלוח אמבולנס וכי שירות זה אינו נכלל בשירותים שהם מעניקים. יצויין כי לא צויין דבר לגבי פרטי טיפול נוספים או איסוף שאריות מהציוד הרפואי. 9. בתצהיר ראשון מיום 3.11.02 (כמו יתר הראיות, כ- 6 שנים לאחר האירועים) מסר ד"ר קוזל כי סיים את לימודי הרפואה באונברסיטת קרקנדה ב- 1989. לאחר מכן עבד בבית חולים עירוני בעיר קרקנדה בברית המועצות, שם עבר הסמכה כרופא פנימאי בין השנים 1989 ועד ל- 1994. לאחר עלייתו ארצה ביולי 1995 הוא עבר את בחינת ההסמכה של משרד הבריאות. מספטמבר 1995 ועד יולי 1996 התנדב בחדר מיון בבית חולים רמב"ם שם התנסה, בין היתר, בביצוע החייאה. במקביל, החל מדצמבר 1995 עבד אצל 7 עד 7. בעת מתן התצהיר שימש כרופא במשטרת ישראל. 10. עם קבלתו לעבודה אצל 7 עד 7 הוסבר לו שהיא עוסקת במתן שירותים רפואיים למנויים וכי במסגרת תפקידו יידרש להגיע לביקורי בית הכוללים בדיקה בסיסית ומתן טיפול ראשוני של עד ל- 24 שעות. במידה והמצב דורש פינוי לבית חולים, פינוי לא דחוף יבוצע על ידי אמבולנס של החברה ופינוי דחוף - על ידי מד"א. 11. ד"ר קוזל קיבל מ-7 עד 7 תיק רופא עם ציוד בסיסי, ללא מכשיר א.ק.ג.. לדבריו, כאשר נתקבלה קריאה ממנוי המתלונן על סימפטומים המעלים חשש לאירוע קרדיולוגי, או כאשר היה ידוע שמדובר במנוי בעל "הסטוריה" הופנה אליו אחד הצוותים שהיה מצוייד בא.ק.ג. הוא ציין שביום האירוע לא היה ברשותו מכשיר א.ק.ג.: "ביום 6.8.96 בהיותי במשמרת לילה שהחלה בשעה 19:00 ביצעתי ביקורי חולים על פי רשימה שקבלתי. לאחר שסיימתי הודעתי למוקד וקבלתי הודעה כי עלי להגיע לכתובת המנוח. המוקדנית מסרה לי כי סיבת הקריאה שהמנוי חש ברע. אציין כי היתה זו עוד קריאה שגרתית שעל פניה לא גילתה כל דחיפות ולא נלוו לה פרטים נוספים מיוחדים - אם היתה לי קריאה דחופה הייתי נענה אליה קודם... כאשר נכנסתי לדירה בשעה 21:25 לערך ניגשתי אל המנוח אשר ישב בסלון וצפה בטלויזיה. הוא היה במצב כללי יציב, סיפר שיש לו מהבוקר כאבים בכל הגוף, בעיקר גב תפוס שהחמיר לאחרונה, כאבים במפרקים, כאבים בנשימה בתנועה ובשינוי תנוחה וכן שיעול. לדבריו הוא ישב בקרבת מאוורר שעות מרובות וייתכן שהתקרר כתוצאה מכך. אכן היתה זו אנמנזה סבירה". 12. קוזל ציין שבבדיקה נמצא המנוח במצב כללי יציב ללא סימני מצוקה נשימתית, ללא חיוורון חום או הזעה, לחץ דם ודופק תקינים, כניסת אויר לריאות תקינה ללא חרחורים וללא צפצופים, קולות לב סדירים ללא אושה. בבדיקה לא נמצא כל ממצא למעט רגישות במישוש שרירי גופו: בגב ידיים שרירי החזה ובין צלעות. ד"ר קוזל ציין ששאל את המנוח אם יש לו הסטוריה של בעיות לב, מחלת ריאות, כליות וכולי והוא השיב שמלבד סכרת קלה וכאבי גב אינו סובל ממחלה אחרת. ד"ר קוזל ציין שלמרות שהתמונה היתה של התקררות שרירים מאחר והמנוח התלונן, בין היתר, על כאבים בחזה הוא ביקש ממנו לנשום עמוק "ושאלתי אותו אם הכאבים מתגברים עם נשימה עמוקה והוא ענה שכן." ד"ר קוזל ביקש ממנו להרים ידיים ושאל אותו אם הכאב מתגבר והמנוח השיב בחיוב. "משכך, הסקתי שמדובר בהתקררות שרירים - חשיפה למאוורר או מזגן.... לא היתה שום אינדיקציה של בעית לב או ריאות. מאחר והמנוח סבל מכאבים החלטתי לתת לו משכך כאבים. לשם כך בררתי עם המנוח את ההסטוריה הרפואית הרלוונטית שלו. שאלתי את המנוח אם הוא לוקח תרופות באופן קבוע והאם יש לו רגישות יתר לתרופות. הוא ענה שהוא לוקח כדורים לסכרת ולא ידוע לו על רגישות יתר לתרופות." לאור כך החליט ד"ר קוזל להזריק חומר משכך כאבים ומרפה שרירים מסוג וולטרן, "שכן אין לו תופעות לוואי חמורות ואין לו תגובה נגד למחלות רקע." ד"ר קוזל טען שהוא הסביר למנוח את הטיפול וכאשר אשתו שאלה אם העובדה שהמנוח נוטל כדורים נגד סכרת לא יכולה להשפיע הוא השיב בשלילה. "לאחר מכן לקחתי מתיקי הרפואי מזרק ואמפולה ונתתי לו זריקה של 75 מ"מ וולטרן בשריר הישבן.". 13. לדברי ד"ר קוזל ארך כל התהליך כ- 15 דקות. לאחר הזריקה הוא המתין כרבע שעה נוספת ושוחח על הא ודא עם המשפחה. כאשר נכח שאין תגובה חריגה וכי חל שיפור במצב המנוח, הוא עזב כאשר השאיר אצלו שני כדורי אופטלגין. הוא המליץ למנוח לגשת למחרת לרופא. מתוך מחשבה שניה הוא הזמין מהמוקד מכשיר א.ק.ג. כדי להיות בטוח ב- 100% והוא נשאר ליד הרכב בהמתנה לא.ק.ג.. לאחר 3 דקות קיבל הודעה מהמוקדנית שהמנוח התעלף. לדבריו, הוא אמר לה מיד שתזמין אמבולנס מד"א ושהוא חוזר לבית הוא מצא את המנוח מחוסר הכרה על המיטה ללא דופק וללא נשימה. הוא החל לבצע פעולות החייאה. לטענתו, למנוח היו הפרשות מהפה וכן היה רטוב מזיעה ולכן כדי לסלק את ההפרשות ולהחזיק את הלסת התחתונה ולפתוח את דרכי הנשימה הוא השתמש בבד. הוא דחה את הטענה כאילו הנשים את המנוח דרך בד הפיג'מה. לאחר מכן הגיע רופא וצוות מד"א וד"ר קוזל חזר למוקד החברה ודיווח בטלפון על האירוע למנהלת החברה. לטענתו, פעל באופן סביר ואין קשר בין מותו של המנוח לבין הטיפול. 14. תצהיר עדות ניתן על ידי ד"ר ויקטור ים, ששימש כרופא מד"א בניידת טיפול נמרץ. הוא תיאר שבמועד האירוע בשעה 22:05 (בהתאם לדו"ח מד"א) הגיע הצוות לבית המנוח טליאס. "הוכנסנו לחדר פנימי קטן, שם היה ד"ר קוזל עוסק בפעילות החייאה, הנשמה מפה לפה וכן עיסוי לב. פרשנו את הציוד. ד"ר קוזל המשיך בפעולות ההחייאה. ביקשתי ממנו להפסיק את פעולות ההחייאה והוא הפסיק. חיברנו מוניטור וראינו שהלב לא פועל. בדקנו אישונים, הם היו מורחבים וקבעתי מוות. תוך כדי חיבור המוניטור שוחחתי עם ד"ר קוזל וקבלתי אינפומרציה על החולה. לאחר קביעת המוות שוחחתי עם ד"ר קוזל בפרוזדור. אני נכנסתי לחדר האוכל עם המשפחה ואמרתי שהמנוח נפטר ובאותו מעמד מלאתי דו"ח נט"ן והודעת פטירה." ד"ר ים ציין במפורש שהטענה של המשפחה של עזיבת ד"ר קוזל אינה נכונה וכי הוא עזב רק לאחר קביעת המוות. צויין בנוסף בתצהיר כי "ד"ר קוזל לא היה בפניקה ופעל בצורה מסודרת." 15. הבן חיים טליאס נתן תצהיר נוסף ביום 13.12.02 בעקבות המצגים בתצהירו של ד"ר קוזל ולאור האמור בחוות הדעת של ד"ר מאיר לגבי החומר שהזריק ד"ר קוזל למנוח (ראו להלן). הוא טען כי בתום האירוע מצא שני חפצים בעלי משמעות בסלון: "בערב האירוע ו/או למחרת, נמצאה מעטפת זריקה ובקבוק אופטלגין בחדר הסלון של בית הורי במקום שבו הזריק ד"ר קוזל למנוח - על פי הסברו - 'זריקה נגד כאבים'. על הבקבוק הנ"ל רשום באנגלית 'אופטלגין' ...". הבן טען כי האמפולה והמעטפה של הזריקה נמצאות בידיו וכי יגישן כראיה בעת הדיון. הוא הבהיר כי האמור בתצהירו היווה את המקור לאינפורמציה שנמסרה לד"ר גולדהמר לצורך כתיבת חוות דעתו. 16. תצהיר נוסף ניתן על ידי לאה ספיר שהיתה מנהלת החשבונות ומזכירה ב- 7 עד 7. היא סיפרה כי במאי 1997 הורה לה הבעלים של החברה, שאול פיכמן, להפסיק את ביטוח האחריות המקצועית של החברה החל מיום 1.6.97. במועד זה נרכשה פעילות 7 עד 7 על ידי חברה אחרת , א.א. אלישע בע"מ שהמשיכה במתן שירותים למנויי 7 עד 7. היא עוד הוסיפה כי למיטב ידיעתה המקרה של המנוח היה חריג והיווה הפעם הראשונה שנפטר חולה בזמן טיפול על ידי 7 עד 7. 17. מטעם חברת הביטוח שילוח-הראל ניתן תצהיר על ידי גב' שוש פריוון, מנהלת מחלקת ביטוח אחריות רפואית מקצועית בחברת מדנס סוכנות ביטוח אשר במסגרת תפקידה טיפלה בהוצאת פוליסת ביטוח אחריות מקצועית רפואית ל-7 עד 7. לטענתה, בעקבות פניה של לאה ספיר, נשלחה ב- 26.8.95 הצעה לביטוח אחריות מקצועית רפואית. על פי המשא ומתן וההצעה דאגה 7 עד 7 לבטח את הרופאים שהועסקו על ידה. זהות הרופאים ופרטיהם לא היו חלק מתנאי הפוליסה ולפיכך גם אם התחלפו הרופאים לא היה בזה כדי לגרוע מהכיסוי הביטוחי. ביום 13.2.96, נשלחה פוליסה לנציגת המבוטחת ספיר באמצעות דואר רשום. הפוליסה היתה לתקופה של חמש שנים עם תשלום פרמיות שנתיות. ביום 22.5.97, קיבלה המבטחת פקסימיליה מהמבוטחת המודיע על הפסקת הפעילות המקצועית ובקשה לבטל את הפוליסה ממועד 1.6.97. בהתאם לכך, נשלח מכתב מיום 4.6.97 אליו צורף נספח הביטוח של פוליסה שתוקפו מיום 1.6.97 וכן המחאה בגין החזר פרמיה. במכתב צויין במפורש למבוטחת (7 עד 7) כי בהתאם לתנאי הפוליסה מאחר ולא נרכשה תקופת דיווח מאורכת לא תכוסנה תביעות המוגשות לאחר תאריך ביטול הפוליסה. באשר לטענות ד"ר קוזל, טענה המצהירה כי למיטב ידיעתה הסעיף בהסכם הביטוח עליו הסתמך ד"ר קוזל נועד ליתן פטור ייחודי לרופאים הפורשים לגמלאות או המפסיקים לעסוק ברפואה. לגישת המבטחת, כאשר בחרה 7 עד 7 לא לרכוש תקופת ביטוח מאורכת אין כיסוי לתביעות המכוסות על פי הפוליסה המוגשות מ- 1.6.97, מועד כניסת ביטול הפוליסה לתוקף. 18. יצויין כי ד"ר קוזל טען במסגרת תצהיר משלים מיום 30.12.05 (סעיפים 6 ,18, ו- 19) כי לאחר שפוטר ביום 30.5.97 הוענקה לו ללא פרמיה נוספת, תקופת דיווח מאורכת בהסתמך על כתב הכיסוי שנשלח על ידי חברת הביטוח, כאשר צויין כי אין צורך להוסיף תשלום עבור תקופת דיווח מוארכת לטובת Retired or job ceasing physicians””. לחלופין, הוא טען כי הפוליסה הינה חוזה לטובת צד שלישי וכי המבטחת לא קיימה חובותיה כלפיו שהרי היה עליה להודיע לו על הפסקתה ולהציע לו לרכוש תקופת דיווח מוארכת. 19. נעשה נסיון לחזור ולפרט עובדות נוספות באשר לאמפולה והמעטפה במסגרת התצהיר המשלים, אולם כיוון שהתצהיר הוגש לאחר שנחקר חקירה משמעותית בעניין זה לא איפשרתי התייחסות לסעיף 5 לתצהיר המשלים כאל חלק מהראיות בהליך (החלטה מיום 6.4.06). 20. כמו כן, טען ד"ר קוזל לגבי רישומים שביצע כי "רשומי החברה [7 עד 7] אינם ולא היו ברשותי, אלא הוחזקו על ידי החברה באופן בלעדי כך כל הרשומים שבצעתי ביחס למנוח ... מסרתי לחברה. ... לא היתה לי כל אפשרות או יכולת לשמור את הרשומים הרפואיים." חוות הדעת 21. חוות דעת רפואית מטעם התובעים ניתנה על ידי ד"ר אהוד גולדהמר שהתבסס בעיקר על מצג עובדתי לפיו למנוח הוזרק אופטלגין לתוך הוריד בלא לברר אם קיימת רגישות ידועה קודמת. הוא קבע שרופא סביר היה נמנע ממתן תרופה זו בהזרקה כיוון שהתרופה ידועה כמסוגלת לגרום לדיכוי חמור של מוח עצם, למוות ולאובדן הכרה בשל ירידת לחץ דם ניכרת. כמו כן, מצא ד"ר גולדהמר פגמים מהותיים נוספים בטיפול שהוענק על ידי ד"ר קוזל והבדיקות שנערכו על ידו. בנוסף, נקבע כי ביצוע החייאה דרך בד אינו מהווה טיפול רפואי נאות. יצויין כי המומחה פירט את מקורות המידע לחוות דעתו שכללו, בין היתר, מכתב מאת בני משפחת המנוח מיום 6.8.96, כרטיס המנוי של טליאס בשירות 7 עד 7, תעודת הפטירה ודו"ח צוות אמבולנס נט"ן. 22. למרבה הצער, המסמך מבני המשפחה לא הוכשר כראיה (ראו חילופי הדברים בעמ' 25-26 לפרוטוקול הדיון מיום 26.1.05). בין היתר, קבע המומחה כי בנסיבות תלונות המנוח: "...חובה על הרופא לחשוב על אפשרות של מחלת לב איסכמית, כלומר לפחות לבצע תרשים אלקטרוקרדיוגרם או להפנות את הניבדק לביצוע בדיקה זו בדחיפות... הפתרון אליבא דאותו רופא היה מתן אופתלגין (optalgin = dipyrone) ועוד בהזרקה. תרופה זו ידועה כמסוגלת לגרום לדיכוי חמור, קשה של מח העצם ולמוות!...". המומחה לא ציין כי קיבל לעיונו אמפולה או מעטפה. 23. ניתנה חוות דעת מומחה מטעם הנתבע על ידי ד"ר אפרים מאיר על בסיס גירסתו ד"ר קוזל. בהתבסס על גירסה זו הוא לא מצא כי היתה התרשלות בטיפול וכי הטיפול התאים לתלונות המנוח. המומחה הסכים כי מתן זריקת אופטלגין מסוכנת במידה מסויימת, אולם קבע כי על בסיס המידע שנמסר לו הוזרק למנוח וולטרן. החקירות בבית המשפט 24. בחקירתו העיד חיים טליאס כי שמע את אמו מדווחת בטלפון כי לאביו כאבים באיזור כתף שמאל וקשיי נשימה ולא כאבים בכל הגוף ובמיוחד בגב (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 26.1.05). הבן לא זכר שאביו ביקר בקופת חולים יום לפני האירוע (הוגש מסמך נ/2 אודות ביקור במרפאת קופת חולים ביום 5.8.96, שם נרשמו תלונות על שיעול וליחה). הוא תיאר את האירועים בסלון כאשר הגיע ד"ר קוזל. לדבריו, אביו לא סיפר שהיו לו כאבים מהבוקר וגם לא על כאבים בכל הגוף וגם לא על גב תפוס מהמאוורר (עמ' 7). הבן גם טען שהרופא לא שאל שאלות בנוגע לרגישויות טרם מתן הזריקה, אולם לאחר מכן הוא תיקן תשובה זו (עמ' 7) . הבן הסכים שהזריקה היתה בישבן, אולם טען שהוא זכר במפורש שד"ר קוזל השאיר את האמפולה על השולחן יחד עם המעטפה של המזרק (עמ' 9). הבן סיפר שהוא לא לקח את שני החפצים מיד אלא רק למחרת ושהוא שמר אותן אצלו בחדר במגירה משך כמה שנים. הוא הסכים כי ייתכן שהוציאן בשנת 2002 והעביר לעורך הדין (עמ' 9 ו- 10). הבן הסכים גם שהרופא השאיר שני כדורים אך הודה שלא שמר אותם. כאשר נשאל מדוע שמר את האמפולה והשקית ואת הכדורים לא שמר, הוא ענה כי "במהלך כל הערב ניתחתי וניסיתי למחרת בבוקר לאחר שמצאתי, לשחזר מה היה, נראה לי שהיה קשר בין החומר שהוזרק לבין זה שאבא שלי התמוטט ולכן שמרתי." (עמ' 10). הבן אישר שד"ר קוזל הגיע תוך 3 - 4 דקות לאחר שהמשפחה פנתה בשנית ל- 7 עד 7 בטלפון (עמ' 11). הבן לא זכר פעולות ההחייאה שבוצעו (עמ' 12). כאשר הופנה לסעיף 10 בתצהירו, אמר "... הוא ניסה על המיטה ואחר כך על הרצפה, היה לו קצף וריר מהפה, הוא הנשים אותו דרך פיג'מה על הפה, מין חתיכת בד (פיג'מה) של אבא שלי שהיתה על המיטה." (עמ' 12). הבן לא ידע למה עניין זה לא הופיע בתצהירו (שם). כמו כן, הבן התעקש שהרופא עזב את המנוח על מנת להתקשר וכאשר לא הצליח לעשות כן, ביקש ממנו להתקשר להשיג אמבולנס (שם). הבן העיד גם שד"ר קוזל יצא מהדירה מייד עם הגעת צוות נט"ן (עמ' 13). 25. בחקירתו הנגדית לבאת כוח צד ג' 3, כאשר התבקש להסביר מדוע בכתבי התביעה, בתצהיר של אמו ובתצהירו הראשון, לא מוזכרת המלה אופטלגין אמר כי, "לי היה ברור מאליו מכיוון שהאמפולה נמצאת ברשותי, ורשום עליו אופטלגין, ברגע שראיתי שהרופא שיקר וכתב וולטרן החלטתי להגיש את זה" (עמ' 14). בנוסף, טען הבן כי "מרגע שהחלטנו להגיש את התביעה, הודענו לעורך דין שיש בידי את האמפולה ועל זה מבוססת חוות הדעת של ד"ר גולדהמר" (עמ' 15). 26. כאשר נשאל מדוע לא ביקש לעשות ניתוח שלאחר המוות למרות שחשב על המקרה למחרת בבוקר, השיב כי "זה נכון שחשבתי על זה בבוקר למחרת, המחשבה לבתר את הגופה של אבא ולנתח אותה, לא חשבנו לבצע נתיחה... לא החלטתי לבצע [הכוונה שהמשפחה החליטה שלא לבצע]" (עמ' 16). הבן גם אישר כי לא נתן את האמפולה למעבדה או גורם אחר אלא שמר את זה אצלו (שם). 27. גם אשתו של המנוח טענה בחקירתה הנגדית כי יום לפני המקרה המנוח הרגיש טוב. "הוא לא אמר לי כלום, הוא הרגיש טוב, הוא יצא רגיל מהבוקר. הוא עבד בשמירה" (עמ' 17). היא הכחישה שהיו לו כאבי גב. כאשר חזר הביתה היא טענה שבעלה אמר שהוא לא מרגיש טוב: "... הוא הגיע בערך בסביבות שמונה בערב. הוא ישב, הוא אמר לי שכאב לו על האיזור הזה [מצביעה על כתף שמאל] וקשה לו לנשום. הוא לא אמר שהגב כואב לו" (עמ' 17). גב' טליאס טענה כי סיפרה על כך לעורך הדין. היא גם טענה שהמנוח לא אמר שכואב לו בכל הגוף אלא שכואב לו רק בכתף, בניגוד לאמור בכתב התביעה המתוקן (סעיף 9). היא טענה שד"ר קוזל שאל את בעלה אם הוא סובל ממחלות לב וכי הוא השיב לשאלה בשלילה וכך גם לגבי מחלות אחרות (עמ' 19- 20). היא סיפרה שאת האמפולה של החומר שהוזרק לבעלה השאיר הרופא על השולחן (עמ' 20). היא לא היתה מוכנה לאשר את האמור בסעיף 4(11) לתצהירה, ואמרה שלאחר שד"ר קוזל עזב לא ביקש בעלה עזרה ואמר שהוא הוא הולך לנוח וקם לבד. גם גב' טליאס טענה כי ד"ר קוזל הניח למנוח פיג'מה על הפה בעת ההנשמה, אך לא יכלה להסביר מדוע העניין לא צויין בתצהירה (עמ' 22). גב' טליאס הכחישה שהרופא השתמש בפיג'מה כדי לנקות את הפה של המנוח (שם). לטענתה, ד"ר קוזל עזב עם הגעת צוות נט"ן (עמ' 24). גב' טליאס גם טענה שלא ידעה שנותרה אמפולה של אופטלגין על השולחן וטענה שלא ידעה מכל העניין (עמ' 25 - 26) כמו כן, היא לא ידעה מה עלה בגורלם של הכדורים שד"ר קוזל השאיר למנוח. 28. בחקירתו הנגדית ד"ר קוזל נשאל אם זה נכון שלא ערך רישום רפואי כלשהו לגבי האירוע והגיב, "לא נכון, אני רשמתי את הדו"ח על הביקור בתוך פנקס הדוחו"ת שהיה בתוך התיק הרפואי של החברה 7 עד 7" (עמ' 27). הוא טען כי לא ציין זאת בתצהירו כי התברר שאין מסמכים ואי אפשר להוכיח את טענתו. הוא טען שלא היו לו העתקים של המסמכים היות והיה רק שכיר בחברה. הוא חזר על טענתו שהמנוח לא התלונן על סימפטומים של סכרת או עישון כבד אלא ש"הוא התלונן על כאבים בגב, בצלעות, הוא התלונן על שיעול...ו[כאבים] בכל הגוף". ד"ר קוזל טען כי המנוח לא התלונן באופן ספציפי על כאבים בחזה. לאחר שעומת עם סעיף 9 בתצהירו הוא הסכים שהמנוח אמר גם שהיו לו כאבים בחזה (עמ' 29). 29. בתשובה לשאלה מדוע כאשר חולה מתלונן על כאבים בחזה וקשיים בנשימה עם סכרת והוא גם מעשן כבד, לא העלה בדעתו את האפשרות כי יש אירוע לב ענה: "הסימפטומים האלה הוא התלונן עליהם כבר כמה ימים. הוא פנה לקופת חולים עם אותם סימפטומים כאבים ושיעול, אם זה היה התקף לב, בן אדם לא יכול להסתובב עם זה יומיים, חוץ מזה כל האנמזה היא לא לחולי לב, חוץ מגורמי סיכון שהוא מעל גיל 50 והוא עישן והוא חולה סכרת, זה הגורם היחיד שיכול להצביע על התקף לב" (עמ' 30). ובהמשך, "התקף לב בדרך כלל מתאפיין בכאבים בחזה עם הקרנה לכתף. ברגע שבן אדם יש לו כאבים בכל הגוף, גם בידיים גם בגב הסיכוי שיש לו אוטם של הלב הוא די נמוך. ביקשתי להמשיך ולבצע את הבדיקה אם הכאב מתגבר עם הנשימה העמוקה והתשובה היתה חיובית וזה מצביע שמקור הכאב הוא לא בלב אלא בדופן בית החזה" (שם). כאשר נשאל אם בדיעבד לאחר שיש לו יותר נסיון לא היה משנה את פעולתו אמר ד"ר קוזל כי, "אם הייתי יודע ממה הוא מת, אם הייתי יודע שהוא מת מהתקף לב, הייתי מזמין אמבולנס. המצב הנתון הזה שבן אדם ישב במצב טוב, התלונן על כאבים, בלי שום סימנים נוספים, בלי סימנים שהוא מתנשם, לא הזיע, בלי סימפטומולוגיה המחשבה שיש לו התקף לב היה לא סביר" (עמ' 31). 30. באשר לזריקה חזר הרופא על גירסתו שנתן זריקת וולטרן ושלקח את כל הציוד, האמפולה והזריקה, עמו לאחר ששם אותם בתיק (עמ' 31- 32). הוא טען שברישום הרפואי הוא רשם איזו זריקה ניתנה למנוח. ד"ר קוזל גם עמד על כך כי לאחר שהגיע צוות נט"ן הוא נשאר במקום ולא עזב אלא לאחר שהצוות התחיל למלא את תעודת הפטירה וכי סיפר לרופא מצוות נט"ן את כל ההסטוריה (עמ' 32, 33). 31. יחד עם זאת, אישר הרופא כי לאחר החלק הראשון של האירוע (קרי: מתן הזריקה) חשד בכל זאת שיש צורך בבדיקת א.ק.ג.. לדבריו, על מנת להיות בטוח שלא מדובר באירוע לב. לצורך זה הוא הזמין את הבדיקה מ- 7 עד 7: "הסיכוי הוא אחוז אחד, כמו שאמרתי. לא היו קריאות נוספות, ולכן ביקשתי שישלחו לי עם רכב אחר מכשיר א.ק.ג. כדי שבתיק הרפואי של המנוח יהיה תרשים א.ק.ג. הסיכוי להתקף לב היה ממש נמוך. כדי להיות בטוח ב- 99% החלטתי לעשות בדיקת א.ק.ג." (עמ' 33). הרופא טען שלא היה צורך להזמין צוות נט"ן מיד עם ביצוע הבדיקה הראשונה (שם). 32. באשר לתיאור פעולות ההחייאה, לא סטה הרופא מגירסתו שהשתמש בבד כדי להחזיק את הלסת וכי לא הנשים את המנוח דרך הבד (עמ' 34). הוא גם טען שלאחר מתן הזריקה הוא המתין כרבע שעה בביתו של המנוח על מנת לוודא שאין תופעות אלרגיות ושיש שיפור במצבו (עמ' 34). 33. לשאלה אם הפעולה היחידה הסבירה שהוא היה צריך לעשות זה לטלפן ולהזמין ניידת נט"ן, השיב ד"ר קוזל בשלילה ולשאלה איך הוא נוהג כאשר יש לו חולה המתלונן על סימפטומים מובהקים של התקף לב ענה כי "עושה א.ק.ג. בהתאם לתוצאות א.ק.ג. מזמין אמבולנס נט"ן או רגיל" (עמ' 35). 34. ד"ר קוזל הכחיש את האפשרות שהחזיק אמפולות של אופטלגין בתיק כיוון שאין זו תרופה מומלצת לטיפול במסגרת אמבולטורית (חקירתו החוזרת בעמ' 37). 35. גב' פנינה כהן שעבדה ביום האירוע כמוקדנית של 7 עד 7 העידה שקיבלה בסביבות 20:30- 21:00 קריאה מאדם שהיה מקורר (המנוח) (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 21.6.05). היא אישרה כי לא היה מדובר בקריאה דחופה אלא קריאה של אדם שלא הרגיש טוב (שם). כהן טענה שרצף האירועים היה כלדקמן: "זו לא היתה קריאה דחופה. זו היתה קריאה של אדם שלא מרגיש טוב. אחרי שהוא [קוזל] הגיע לשם הוא אמר לי שהוא צריך א.ק.ג. והוא ירד למטה לחכות לא.ק.ג. כי לא בכל המכוניות יש א.ק.ג.. במקרה באוטו של ד"ר קוזל לא היה א.ק.ג. אמרתי שישלחו מייד ונהג יביא את הא.ק.ג. כי הנהגים נשארים במכוניות. בינתיים מהמשפחה התקשרו שהאדם התעלף במכשיר הקשר הודעתי לנהג שיודיע לד"ר שיעלה והוא עלה." לטענתה, כאשר אמרה לד"ר קוזל שהאיש התעלף הוא אמר לה מייד להתקשר למד"א וכך היא עשתה (עמ' 4). 36. מחקירתה הנגדית על ידי ב"כ התובעים, יצויין ששוכנעתי כי למרות שלא הביאה עמה מסמכים, העדה זכרה היטב את פרטי האירוע והדברים ניכרו בעדותה (עמ' 5 ו- 6). 37. בחקירתו של פרופ' גולדהמר הוא הודה שלא ניתן לקבוע בודאות את סיבת המוות ללא ניתוח לאחר המוות, אך עמד על כך שסביר להניח שמדובר באירוע לבבי חריף (עמ' 6 מיום 6.4.06). הוא גם טען שוולטרן יכול לגרום לאירוע לב (עמ' 7). ד"ר גולדהמר ציין שחוות דעתו התבססה על הנתונים שהובאו בפניו (עמ' 9). בין היתר, העיד המומחה "... אם נגזר עליו לגזור [צ"ל לעבור] התקף לב קטלני, מן הראוי היה [לבצע] א.ק.ג. והפניה לחדר מיון. זה א-ב של אבחנה. אם הרופא לא התרשם מאופי התלונות שלו אז לפחות שיתרשם ממצאים אובייקטיבים אחרים, לתת תרופה שבכלל לא רלוונטית לסיטואציה נראה לי לא סביר" (עמ' 15). ד"ר גולדהמר היה בדיעה כי היה צריך להזמין אמבולנס קודם לזמן שהוזמן . 38. ד"ר מאיר העיד שנושא השפעת הוולטרן והבעייתיות של השימוש בו עם חולה לב נודע רק לאחר התאריכים הרלוונטיים למקרה דנן (עמ' 19). בעדותו אמר שהיה פועל כמו שפעל ד"ר קוזל (עמ' 21). הוא גם לא שלל מתן תרופה לפני ביצוע הא.ק.ג. (עמ' 21). 39. ד"ר ויקטור ים העיד שעבד בניידת טיפול נמרץ בעת האירוע. הוא רופא משפחה. הוא סיפר מזכרונו אודות האירוע. הוא זה שמילא את דו"ח הפטירה, נ/5, ודו"ח נט"ן, נ/6. הדו"ח נ/6 נכתב בהתאם למה שדווח לו מפיו של ד"ר קוזל, "לפי דברי רופא היו אצלו כאבים חזקים בגב מזה כשעה, לפני כרבע שעה איבד הכרה באופן פתאומי והפסיק לנשום." בסעיף מחלה נוכחית נרשם: "ידוע כחולה סכרת ומתחת לזה: ללא רוח חיים, ללא דופק, ללא נשימה" (עמ' 33 מיום 6.4.06). ד"ר ים העיד כי ד"ר קוזל סיפר לו שהוא הזריק למנוח וולטרן והעניין לא נרשם בדו"ח כיוון שזה היה לאחר שהדו"ח כבר מולא בעת ששניהם דיברו בפרוזדור (עמ' 34). יצויין כי עניין זה לא הוזכר בתצהירו של העד שטען כי נזכר בו רק בעת מתן העדות (עמ' 36). לאור ההתייחסות שבהמשך פסק הדין למהימנות העדויות, אציין כי ככלל מצאתי שעדותו של ד"ר ים היתה מהימנה. הוא לא ניסה להסתיר פרטים שלא זכר, חלק מהם מהותיים להגנת ד"ר קוזל, כגון אם נעשה שימוש בבד בעת ביצוע ההחייאה. הרושם הכללי של עדות מהימנה ועדותו ביחס לזריקה שניתנה מציבה סוגייה שאתייחס אליה בהמשך. 40. מועד ההוכחות האחרון שהתקיים ב- 17.5.06 הוקדש לנושא הנזק. כמו כן, נחקר ד"ר קוזל אודות נושא הביטוח. לטענתו, ידיעתו אודות הביטוח הסתכמה בתוכנם של שני מסמכים שנתלו על לוח המודעות בחברה (עמ' 52, מיום 17.5.06). 41. העדה לאה ספיר אישרה שפעלה בהתאם להנחיית בעלי החברה. הוגשו באמצעותה מספר מסמכים, נ/10 - נ/13. 42. למען שלמות התמונה לגבי הראיות בהליך יצויין עוד כי עד נוסף מטעם הנתבע 2, רופא שעבד ב- 7 עד 7, מסר תצהיר אודות מידע שידעו הרופאים אשר עבדו בחברה אודות הביטוח המקצועי הניתן להם. בסופו של דבר הוא לא נחקר מפאת מצבו הבריאותי וניתנה על ידי החלטה אודות תצהירו במהלך דיון ביום 22.10.06. דיון 43. מכנה משותף בלט בכל העדויות של בעלי הדין, התובעים ונתבע 2; על ציר הזמן ככל שחלף זמן מיום האירוע, הפכו עדויותיהם למפורטות יותר מחד, ומאידך למהימנות פחות. תופעה זו הביאה אותי למסקנה כי יש לייחס את מרבית המשקל לראיות שנאספו בשלבים המוקדמים ולהתייחס בספקנות רבה לאלו שהוצגו בשלבים המאוחרים יותר של ההליך. הערה זו חלה במידה פחותה על עדויותיהם של העדים שלא היו בעלי עניין ישיר בהליך, ובייחוד פנינה כהן וד"ר ויקטור ים. 44. כיוון שהצדדים נחלקו לאורך כל החזית העובדתית יש צורך להכריע תחילה במספר סוגיות עובדתיות-ראייתיות על מנת לגבש את הרקע להכרעה בסוגיות המשפטיות המוצבות בהליך. התרופה שהוזרקה למנוח 45. נטען על ידי התובעים כי ד"ר קוזל הזריק אופטלגין למנוח. ד"ר קוזל טען כי הזריק למנוח וולטרן ולא אופטלגין. אין מחלוקת בין הצדדים כי אם הוזרק אופטלגין מדובר במעשה חמור ורשלני. הגרסה שבפי התובעים התבססה בעיקר על שתי ראיות חפציות: אמפולה שהכילה אופטלגין ומעטפה של זריקה שעל פי טענתם נותרו בדירתם לאחר הטיפול. 46. בעניין הראיות החפציות, האמפולה והמעטפה, יצויין כי בחומר שהוגש לבית המשפט צויין קיומן במפורש לראשונה בתצהיר השני שנמסר על ידי בנו של המנוח ביום 3.12.02 (בתצהיר הראשון מיום 23.2.02 לא נאמר עליהן דבר) כ-6 שנים לאחר המקרה. בדיון ביום 26.1.05 צויין שבמועד כלשהו, המוצגים נמסרו על ידי בא כוח התובע לידיו הנאמנות של הנתבע 2, עו"ד עמוס שהחזירם לידי ב"כ התובעים במועד הדיון. באותה הזדמנות הועלתה התנגדות להגשת האמפולה והמעטפה כראיה על ידי בא כוחו של נתבע 2 היות ולא הוצגו בתצהיר הראשון של בנו של המנוח או בשלבים המוקדמים של הדיון . נטען כי בהחלטה מיום 9.12.02 (שניתנה על ידי כב' הש' בר-זיו) הותר לתובעים להגיש תצהיר משלים בלבד ולא להוסיף ולהגיש ראיות חפציות. באותה החלטה ניתנו הוראות להעברת החפצים לידי בא כוח ד"ר קוזל לבדיקה אולם לא נקבע ממצא לגביהם. בהחלטה מיום 26.1.05 התרתי את הגשת האמפולה והמעטפה כראיות בהסתייגות שהצדדים יהיו רשאים לחזור ולטעון בנושא המשקל שיש לייחס להם לאור השתלשלות העניינים. 47. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה כי אין מקום לייחס משקל ראייתי משמעותי לראיות החפציות. אופן איזכורם בשלבי השונים של הדיון של שני החפצים מעלה תמיהות. בכתבי התביעה, המקורי שהוגש עוד בשנת 1997 וכתבי התביעה המתוקנים שהוגשו בהמשך, לא אוזכרה העובדה כי התובעים אספו את שני החפצים בערב לאחר שהושארו מאחור על ידי ד"ר קוזל, או כל טענה ישירה אחרת באשר לשני החפצים. אמנם, כתבי הטענות הפנו לחוות דעתו של ד"ר גולדהמר שנכתבה בשנת 1997 אשר הזכירה את השימוש בזריקת אופטלגין (ללא איזכור כי שני החפצים הושארו בדירה). על פי האמור בחוות הדעת, ממצאיו של ד"ר גולדהמר התבססו על מכתב שנמסר לו על ידי בני המשפחה ביום 6.8.96. המכתב לא הוצג כנספח לחוות הדעת ובסופו של דבר לא הוגש כלל כראיה במשפט (ראו סעיף 22 לעיל). כאשר לא הוגש המסמך שהיווה את הבסיס לקביעתו של ד"ר גולדהמר כחלק מהראיות אין בחוות דעתו כדי לחזק את הטענה בנוגע למציאת החפצים בדירה. עובדת קיום הראיות החפציות לא הוזכרה בתצהירי העדות הראשיים של התובעים וזכתה להתייחסות רק בתצהירים משלימים שהוגשו לאחר מכן, שנים רבות לאחר האירוע. 49. התובעים עצמם הודו במהלך עדויותיהם (חיים טליאס - עמ' 15-16 לפרוטוקול; סולטנה טליאס - עמ' 20, 25 לפרוטוקול) כי אין להם הבנה בעניינים רפואיים וכי הבינו כי ניתנה זריקת אופטלגין מהראיות החפציות שנותרו מאחור. אמנם, החפצים עצמם מהווים חלק מהראיות ואין חובה להזכירם בכתבי הטענות, אולם העובדה, כביכול, שנשכחו מאחור הינה פרט עובדתי מהותי. במצב דברים זה היתה חובה של ממש להזכיר את העובדה כי נותרו בדירה בשלב מוקדם ככל האפשר, אם לא בכתבי הטענות אזי לכל הפחות בתצהיר העדות הראשית הראשון. אולם, רק בסוף 2002, כ-6 שנים אחר האירוע, נטען במפורש במסגרת תצהיר משלים של בנו של המנוח כי האמפולה והמעטפה נותרו בידי בני המשפחה. 50. התנהלות התובעים באשר לראיות החפציות אשר נטען שנותרו בידיהם פגעה באפשרות להוכיח את אמיתות טענותיהם. במצב דברים שנוצר אין לי אלא לקבוע כי עובדת קיומן היתה בבחינת ראיה כבושה (ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, (תשס"ד-2003) 440). התובעים לא סיפקו הסבר מדוע נכבשו העדויות ביחס למציאת האמפולה והמעטפה ולא מצאתי סיבה להעדיף את גרסתם כי דווקא האמפולה והמעטפה הספציפיים שהוצגו על ידם הושארו בדירה על ידי ד"ר קוזל על פני גרסתו שסילק אותם לתיק הרפואי שהיה בידו. היות וכל גרסת התובעים לעניין סוג הזריקה מבוססת על מציאת האמפולה והמעטפה (כזכור אין התובעים מתמצאים בענייני רפואה ולא התיימרו לזהות את סוג החומר בדרך אחרת) אין אני מקבל את הטענה כי הוזרק אופטלגין ולא וולטרן. בעניין זה יצויין כי מסקנותיו של ד"ר גולדהמר התבססו על מידע שנמסר לו על ידי התובעים, מידע שבתורו התבסס על טענתם כי מצאו את האמפולה והמעטפת בדירה. כתוצאה, נותרו מסקנותיו ללא התשתית העובדתית הדרושה לביסוסן. 51. הממצאים שלעיל נקבעו ללא הסתמכות על עדותו של ד"ר ים שהעיד כי ד"ר קוזל אמר לו שהזריק וולטרין למנוח. כפי שצויין לעיל, מצאתי את עדותו של ד"ר ים מהימנה ולא נתגלה אצלו אינטרס לסייע לד"ר קוזל, אולם כיוון שהדברים לא הוזכרו על ידו בהזדמנות הראשונה איני מוכן לסמוך ממצא משפטי על חלק זה של עדותו. העדר רישום רפואי 52. כידוע, חלה על רופא חובה לנהל רישום אודות טיפול הניתן למטופל (ע"א 58/82 - משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב ו-3 אח' . פ"ד לט(3), 253; ע"א 6696/00 - בית החולים המרכזי עפולה ואח' נ' יעל פינטו . תק-על 2002(3), 2648 ,עמ' 2653). העדר רישום פועל לחובת הרופא המטפל באשר לתיאור הטיפול שניתן ולטובת המטופל כאשר מתגלית מחלוקת בעניין זה (שם). אולם, החובה לשמור על רישום רפואי מאובחנת מהחובה לנהלו ואינה חלה על המטפל בלבד. כאשר מדובר במוסד רפואי, ולטעמי יש לראות ב- 7 עד 7 מוסד רפואי לעניין זכויות חולה, קובע סעיף 17(ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, כי, "המטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין" (הקו הוסף). יוצא כי האחראי לשמירה על הרישום היו מנהלי 7 עד 7 ולא ד"ר קוזל. אמנם במישור הפורמלי לא חל החוק בענייננו, היות והוא נכנס לתוקף מספר ימים לאחר המקרה אולם לא מצאתי כי המצב המשפטי שלפניו בעניין זה, היה שונה. 53. מקובלת עלי גרסתו של ד"ר קוזל כי ניהל רישום כמקובל ביומן שהיה עמו. היומן ושאר הציוד היו שייכים ל 7 עד 7 ונעלמו עקבותיהם עם סגירת החברה. לא מצאתי יסוד לקבוע כי הפקדת יומן הטיפולים על ידי רופא שכיר בידי המעסיק הינו מעשה הנגוע א-פריורי ברשלנות. במצב בו לרופא יסוד להניח כי הרישומים לא יישמרו ייתכן ויש מקום להטיל עליו חבות, אולם כאשר מדובר במהלך עבודתו הרגיל לא קמה חובה מיוחדת נוספת כי ישמור בעצמו על הרישומים. במקרה דנן, לא היה על ד"ר קוזל להניח כי החברה לא תצליח לשמור על הרישומים שנעשו ומכאן אין מקום למסקנה כי העדר המצאות הרישום יפעל לחובת הרופא. פעולות הטיפול הרפואי הנוספות 54. בעניין פעולות הבדיקה בעת בדיקתו הראשונית של המנוח קיים אותו העדר מידע מהימן כפי שקיים ביחס ליתר הפרטים העובדתיים האופפים את המקרה בהעדר רישום רפואי מסודר. מבין העדים שנכחו בעת הבדיקה, מחד, בני משפחת המנוח ומאידך, ד"ר קוזל, לא מצאתי כי ניתן להרכיב תמונה שלמה ומהימנה של ההתרחשויות. לבני המשפחה אין הבנה ולו בסיסית בענייני רפואה ולא מצאתי כי התיאורים שסיפקו אודות הבדיקה היו יכולים להוות בסיס לקביעת ממצאים עובדתיים אודות פרטי הבדיקה, בייחוד בהתחשב בהסתייגויות שצויינו לגבי העדויות המאוחרות. ד"ר קוזל אמנם תיאר את מהלך הבדיקה שביצע לפי טענתו, אולם היות ומדובר בבעל דין שיש לו עניין מובהק בתוצאה, איני מוצא מקום לקבל את גרסתו כמהימנה יותר מזו של התובעים. אולם, על פי הממצאים האובייקטיבים המעטים הנמצאים, עולה כי יום קודם לאירוע חש המנוח שלא בטוב וניגש לטיפול רפואי, שם נרשם כי סובל משיעול וליחה. על סמך ממצא זה הנני קובע כי הוא הציג גם לד"ר קוזל המשך של סימפטומים דומים (נ/2 שאוזכר לעיל). 55. כמו כן, לא מצאתי סיבה להעדיף את עדויותיהם של בני המשפחה באשר לכך שכביכול בוצעו פעולות החייאה דרך בד של פיג'מה לעומת גרסתו של ד"ר קוזל שלא עשה שימוש בבד אלא כדי לנקות את פיו של המנוח מהנוזלים והקיא שהצטברו שם. 56. הממצאים המעטים שהנני מוכן לסמוך עליהם לצורך קביעת העובדות הינם אלו הרשומים במסמכים היחידים שנשתמרו, נ/6 ו-נ/5, הדוחו"ת של ד"ר ים. 57. כתוצאה מהממצאים שלעיל, איני מוצא כי הטיפול שניתן היה נגוע ברשלנות. יתר הפרטים כפי שתוארו בחוות הדעת נותרו לא מוכחים, ועל כן מרבית תוכנן של שתי חוות הדעת נותרה בגדר ניתוח של מצב תיאורטי. אי-ביצוע ניתוח לאחר המוות 58. שאריו של המנוח החליטו שלא לאפשר ניתוח לאחר המוות. יש להניח כי ביצוע מהלך כאמור היה תורם לבירור סיבת המוות ומצמצם את האפשרויות השונות אשר נמנו בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים. היות והתובעים הם אלה שהחליטו שלא לאפשר ניתוח כאמור עליהם לשאת בעול הנוצר כתוצאה מכך. שאלת הביטוח 59. למען הסדר ומעבר לצורך - היות ולא הוכח טיפול רשלני - אעיר לגבי טענות ד"ר קוזל אודות הביטוח מספר הערות. פוליסת הביטוח שנערכה נעשתה על שם חברת 7 עד 7 וכללה את הרופאים שעבדו בחברה ללא רשימה שמית. הפוליסה נותרה בתוקף עד ליום 31.5.96, אז בוטלה והוחזרה פרמיה חלקית לידי החברה. החברה בחרה במודע לא לשלם פרמיה נוספת עבור הארכת תוקף הכיסוי לאחר מועד ביטול הפוליסה. 60. ד"ר קוזל טען כי ניסוח כתב הכיסוי (צורף כנספח ט' לסיכומי הצד השלישי) היקנה לו תקופת דיווח מוארכת ללא תשלום כיוון שפוטר מעבודותו בחברה. עיון בסעיף 1.2 להסכם הביטוח מבהיר כי תקופת הדיווח המוארכת ללא תשלום נועדה לרופאים אשר פרשו לגמלאות או עזבו את שטח הרפואה בכלל. אמנם, נוסח כתב הכיסוי מקוצר אולם לא מצאתי כי קיימת סתירה בינו לבין החוזה. בנוסף, גם אם תינקט פרשנות מקילה, היות וד"ר קוזל המשיך לעבוד ב-7 עד 7 תקופה נוספת, עד ליום 31.5.97, כאשר הביטוח בוטל עוד קודם לכן, לא ניתן להחשיבו כרופא שהפסיק את עבודתו (job-ceasing) כאשר הביטוח היה בתוקף. 61. יצויין עוד כי לא מצאתי שהיה ממש בטענות כאילו מדובר בתנאי פוליסה הנגועים באי-חוקיות. סיכום 62. מכל האמור לעיל, לא הוכחה רשלנות בטיפול שהביאה למותו של המנוח. על כן, התובענה נדחית. על התובעים לשלם שכ"ט עו"ד לנתבע 2 בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. על נתבע 2 לשלם אותו סכום לצד שלישי 1. זכות ערעור תוך 45 יום. תביעות רשלנות רפואיתרשלנותרפואה