1. עסקינן בתביעה לתשלום חוב נטען בסך של 54,325 ₪ בגין אספקת שירותי כוח אדם. 2. לפניי בקשה נוספת במסגרת תביעה זו - הפעם לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע. 3. הבקשה שזורה בטענות עובדתיות, לרבות הנטען בסעיף 6 לבקשה, וחרף זאת הנתבע לא צירף תצהיר לאימות העובדות המפורטות בה, אף לא במצורף לתשובה מטעמו. די בכך כדי לדחות את הבקשה. 4. מעבר לכך, שומה על המבקש כי בית המשפט יפעיל את סמכותו על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") להוכיח שניים: האחד, חוסר יכולת כלכלית של התובע; והשני, היות התביעה תביעת סרק. כאמור ב-בש"א (חיפה) 3189/07, מיוחס נ' Shalant (2007): "להגנת הנתבע עומדים שני רכיבים: הרכיב הראשון, מניעת תביעות סרק. יודגש, כי המבחן אינו סיכויי ההצלחה של התביעה, אלא מניעת תביעות סרק, כאלה שכבר בשלב הראשוני נחזות להיות בעלות סיכוי קלוש. זהו מבחן מצמצם אשר במערך האיזונים נותן משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות. הרכיב השני הינו הבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע למפרע. לאספקט זה שני פנים. האחד, נובע מהרכיב הראשון, דהיינו כאשר סיכויי התביעה קלושים לכאורה, יש הצדקה להבטיח את זכותו של הנתבע להחזר הוצאותיו. בנסיבות אלה, יש משקל לאיתנותו הכלכלית של התובע וליכולתו לשלם הוצאות הנתבע באם תדחה תביעתו. אולם כאמור בעניין באסל לעיל, זכות הגישה לערכאות אינה נחלתם של בעלי היכולת בלבד .... ועל כן ישקול ביהמ"ש את חובת ההפקדה בהתאם לנסיבות המקרה לגופו. אולם קיים פן נוסף, שאינו בהכרח נובע מיכולתו הכלכלית של התובע, אלא מהיכולת לגבות ממנו הוצאות שיוטלו עליו." . מבחנים אלה שנקבעו בפסיקה נועדו לאזן נכוחה בין האינטרסים ה'מתגוששים בזירה', כאמור ב-רע"א 2310/10, לידיה נ' מדינת ישראל (2010): ".... לצורך כך, נדרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנתבע שלא לצאת בחיסרון כיס אם תידחה התובענה ויפסקו הוצאות לטובתו, ובין הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב), ככל שלא יוכל לשאת בתשלום הערובה ..... במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה יבחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין כגון סיכוייו ומורכבותו של ההליך, שיהוי בהגשת התובענה ומקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע...". כמו גם ב-רע"א 2795/10, פיטוסי נ' מדינת ישראל (2011): "...אכן, זכותו של אדם לפנות לערכאות שיפוטיות הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי ... ואולם, זכות זו אינה מוחלטת ובית משפט זה הכיר בכך שזכות זו עשויה לסגת מפני זכויות אחרות. כך ככלל, וכך בפרט בכל הנוגע לתקנה 519 ... אומנם, בעת שנבחנת בקשה לחייב תובע ליתן ערובה להוצאות על בית המשפט ליתן דעתו לשיקול של אי חסימת זכות הגישה לערכאות, אולם לצד שיקול זה ישנם שיקולים נוספים, וביניהם סיכויי התובענה; הבטחת תשלום הוצאות לנתבע היה והתובענה תידחה ומניעת בזבוז משאבים שיפוטיים...". (וראה גם: רע"א (ת"א) 1705/09, מ"י נ' עיזבון אבו-דאהר (2011), על האסמכתאות המצוטטות בו; רע"א 2795/10, פיטוסי נ' מ"י (2011); רע"א 2146/04, מ"י נ' עזבון המנוח באסל, פ"ד נ"ח(5) 865; רע"א 544/89, אויקול תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647; ה"פ (חיפה) 32253-06-11, עמר נ' שולר (2011); ת.א. (ירושלים) 7112/05, עזבון המנוחה כמאלה נ' משרד הבטחון (2006); בש"א (ירושלים) 7005/09, חסיד נ' ראובני (2009), על האסמכתאות הנזכרות דשם; בש"א (ירושלים) 2230/99, בר נ' סבית (1999); י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית (1995), עמוד 899 ואילך; י. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית-2009, עמוד 750 ואילך). הנטל להוכחת תנאים אלה במקרה של תובע בשר ודם מוטל על כתפי המבקש/הנתבע (ראה: רע"א 10905/07, נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, (2008)). ויאמר מיד - הנתבע כשל בכך. 5. חוסר יכולת - שתי טענות בפי הנתבע לעניין זה: האחת, אי תשלום הוצאות; והשנייה, מען הנתבע. 5.1 לטענת הנתבע, התובע לא שילם את הוצאות המשפט שנקבעו בהחלטה מיום 13/9/11, כתנאי להגשת התצהיר המשלים. התובע אינו חולק על כך שהוצאות המשפט לא שולמו על ידו. אכן, אי תשלום הוצאות או שכר טרחה עשוי להעצים את החשש כי אם התביעה תידחה הנתבע לא יוכל להיפרע את הוצאותיו ולהוות טעם נוסף לחיוב בהפקדת ערובה (ראה: ת.א. (מרכז) 8607-06-11, ארט יודאיקה בע"מ נ' טלי עד שינוע בע"מ (2011), על האסמכתאות הנזכרות שם והשווה: ע"ע 251/03, אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (2004); בש"א 101/07, צים חב' השיט הישראלית בע"מ נ' מכלוף חזן (2007); רע"א 3274/94, סרוסי נ'. י.ע.ץ קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 192). ודוק: הפקדת ערובה אינה מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות עבר אלא צופה פני עתיד באשר לאי יכולת גבייה. ברם, התובע בחר לא להגיש את התצהיר המשלים ועל כן, לא חלה עליו חובת תשלום בה לא עמד. מנגד, התובע שילם את הוצאות המשפט בהם חויב בהתאם להחלטה מיום 8/1/11 ולא הובאה לפניי כל ראייה כי אין בכוחו לשלם את הוצאות המשפט, אם וככל שתפסקנה בסופו של יום לטובת הנתבע. 5.2 הטענה בדבר אי מסירת כתובת מטעם התובע לא נתמכה, כאמור, בתצהיר ומכל מקום, משהומצאה כתובת עדכנית בארץ אין ליתן כל משקל לטעם זה (והשווה: בש"א (נצרת) 3704/02, זידאן נ' אבראהים (2003); רע"א 2241/01, הופ נ. ידיעות תקשורת בע"מ (2001); ת"א 10165/96 - המ' 32820/96, לוטן , עוז נ. ירמייב, וזוסמן, "סדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 900). אין די במילים "ברור גורלן העגום של הוצאות משפט" אלא נדרשות ראיות פוזיטיביות לחוסר יכולתו של אדם מקום בו מבקשים לחסום את דרכו לערכאה שיפוטית וראיות - אין. 6. האמנם תביעת סרק? הבחינה הכלכלית תעשה אך ורק אם ימצא כי התביעה שלפנינו תביעת סרק היא, כאמור ב-רע"א 3601/04, ו'ינצ'ון נ' מדינת ישראל (2007): "...אין לבטל לחלוטין את עניינו של בעל הדין שכנגד. יש לבחון את סיכוייו של ההליך, ובמקום בו הסיכויים אינם טובים, יש לתת ביטוי מידתי להגנה על זכותו של הנתבע להבטחת הוצאותיו... ראוי במסגרת זו להציב גדר כלשהי בפני ניהול הליכי סרק בראיית האינטרס הציבורי הכולל, ולהימנע מלאפשרם בלא מתן בטחון כלשהוא לכיסוי הוצאות הנתבע, באם תיגרמנה". שכן, אין לחסום דרכו של תובע רק משום שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. כאמור ב-רע"א 10905/07, נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסה (2008): ".... היותו של תובע בשר ודם במצב כלכלי קשה הינה בעלת פנים לכאן ולכאן בשאלת החיוב בהפקדת ערובה. מחד גיסא, ככל שהתובע במצב כלכלי קשה יותר, כך יקשה על הנתבעים לגבות את הוצאותיהם, אם יזכו בדין בסופו של המשפט. משכך, קם צורך ממשי יותר לחייב תובע מסוג זה בהפקדת ערובה. מאידך גיסא, חיובו של תובע שאין הפרוטה מצויה בכיסו בהפקדת ערובה להוצאות עלול לפגוע פגיעה משמעותית במימוש זכותו לגישה לערכאות, שכן באין אפשרות לתובע לשאת בתשלום הערובה, תידחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה ..". (וראה גם: רע"א 2146/06, מ"י נ' עיזבון המנוח אברהים (2004); בש"א (ירושלים) 4380/07, פדרמן נ' בית"ר ירושלים אחזקות (2000) (בפירוק) (2007); ע"א 2241/01, הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (2001)). במסגרת ההחלטה מיום 18/1/11 כבר נדרשתי לסוגיית סיכויי ההצלחה של התביעה וקבעתי כי בשלב זה, בטרם שמיעת העדויות ונוכח הזהירות בה אנו מצווים - לא ניתן לאמר שמדובר בתביעה חסרת סיכוי. מה גם שלצורך תקנה 519 הבחינה מקילה אף יותר, כאמור למשל ב-ת.א. (י-ם) 7112/05, עזבון המנוחה כאמלה נ' מדינת ישראל (2006): "...כיוצא בזה, שומה לבחון האם אין מדובר בתביעת סרק, תביעה קנטרנית, או תביעה אחרת שסיכוייה להתקבל קלושים, כאשר לתובע אין חשש להגישה ביודעו שהנתבע ממילא לא יוכל להיפרע ממנו על הוצאותיו; או אז, הטלת חיוב בערובה תימנע את קיומם של הליכים משפטיים מיותרים, מבלי לפגוע בתובעים פוטנציאליים. יחד עם זאת, הכרח להיזהר בשימוש בסמכות האמורה, ולא להזדרז ולקבוע, בשלב מקדמי שבו טרם נשמעו ראיות, כי מדובר בתביעה שסיכוייה להתקבל קלושים...". אין בבקשת הנתבע ו/או בתשובתו כל התייחסות ספציפית לרכיב זה, קל וחומר טעם נוסף שיש בו כדי להעיד כבר בשלב זה כי עסקינן בתביעת סרק שסיכוייה קלושים המה. תרעומת הנתבע על התנהלות התובע, אינה בבחינת טעם להפקדת ערובה. התנהלות שני הצדדים במהלך התביעה תשוקלל בעת קביעת הוצאות בסופו של יום, אך בין כך לבין סיכויי התביעה - אין דבר. ודוק: גם הנתבע ו/או מי מטעמו לא התייצבו לישיבת ההוכחות ביום 6/10/08. לפיכך, דין הבקשה להידחות. 7. מסקנה זו עולה בקנה אחד נוכח החשיבות המיוחדת שיש ליתן לזכות הגישה לערכאות שיפוטיות, כאמור ב-רע"א 2146/06, מ"י נ' עיזבון המנוח אברהים (2004): "3.    הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה .... יש הסוברים, כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד .... זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית, היא זכות קניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין ... השימוש בה [בתקנה 519- ב.ש] מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות, ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן, לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית. .... ..., ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות". משכך, האיזון מול השיקולים האחרים "צריך להיעשות בזהירות ובמתינות" (ראה: ה"פ (חיפה) 32253-06-11, עמר נ' שולר (2011); וראה גם: רע"א 10905/07, נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (2008), על האסמכתאות הנזכרות בו; רע"א 544/89, אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647). 8. סוף דבר - 8.1 דין הבקשה להידחות. 8.2 אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ב, 14 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. ערובה להבטחת הוצאותערובה