ניתוח קיסרי סיבוכים

להלן פסק דין בסוגיית סיבוכים בניתוח קיסרי: פסק דין א. מהות התובענה זו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת במהלך ניתוח קיסרי ביום 3/12/98 אשר בו הוחלט ע"י הצוות הרפואי לכרות את רחמה. ב. עובדות רלבנטיות התובעת ילידת 1972 נשואה לתובע יליד 1968 . הנתבעת היא קופת חולים כללית אשר העסיקה את הרופאים, שטיפלו בתובעת. ביום 3/12/98 אושפזה התובעת בבית החולים מאיר (להלן "ביה"ח"), לידה ראשונה, הדבר היה בשעות הבוקר ובעקבות צירי לידה. הלידה התקדמה באופן תקין עד לפתיחה מלאה של צוואר הרחם. לאחר שלוש שעות של פתיחה גמורה כאשר נראה היה שהלידה לא מתקדמת הוחלט לנסות לחלץ את העובר בעזרת "שולפן ריק" (וואקום). נעשו שני ניסיונות. לטענת התובעת התרשלה הנתבעת בכך שהמתינה זמן ארוך עד לתחילת ניסיונות חילוץ העובר; מצב העובר לא היה ידוע ולכן השימוש בשולפן ריק מעיד על רשלנות. משניסיונות החילוץ לא צלחו הוחלט להעביר את התובעת לחדר הניתוח לניתוח קיסרי. בניתוח נעשה חתך רוחבי תחתון וחולצה בת במצב טוב. לאחר תפירת החתך, התגלה דימום מן הפינה השמאלית ומן הפרמטריום השמאלי. נקודת המוצא של התובעים והמומחים מטעמם, היא כי מרגע זה בו החל הדימום קיבלה התובעת טיפול רשלני שלא עצר את הדימום כראוי והביא לבסוף לתוצאה נשוא תובענה זו - כריתת הרחם. כריתת הרחם הייתה מיותרת ואילו פעלו הרופאים אחרת ניתן היה להימנע ממנה. כתימוכין לכך מצביעה התובעת על כך, כי גם לאחר הכריתה לא פסק הדימום. בשלב זה נקרא מומחה לכלי דם שעצר את הדימום. אשר על כן טענה התובעת כי הצוות צריך היה לקרוא למומחה זה גם עובר לכריתה. לגרסתה, לא אובחן מלכתחילה מקור הדימום, ולכן נתפר האזור ב"תפר עיוור". "תפר עיוור" הינו תפר אשר "חופן" בתוכו מספר רב של כלי דם, ובהם כלי הדם המדמם, מבלי לזהות ולבודד את כלי הדם הספציפי המדמם. משכך טוענת התובעת שהדימום מעולם לא פסק והתפירה רק העלימה אותי מעין רואה. הנתבעת לעומתה טוענת כי אצל התובעת היו דימומים ממקורות שונים ומסיבות שונות וכי הדימום הראשון פסק אך אחריו הופיעו דימומים נוספים, אשר הצריכו לבסוף לכרות את הרחם כדי להציל את התובעת. הדימום שהופיע לאחר הכריתה אינו קשור לזה הראשון כי אם דימום חדש שנוצר כתוצאה מהליך הכריתה. מוסכם בין הצדדים כי נכותה הרפואית של התובעת היא 40% בגין כריתת הרחם ו 10% נכות אסתטית עקב הצלקת. מכאן התובענה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והראיות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - על מי מוטל נטל ההוכחה להוכחת העדר רשלנות ? - האם התרשלה הנתבעת בטיפולה בתובעת ? - גובה הנזק. ד. נטל ההוכחה בענייננו טוענים התובעים להיפוך נטל ההוכחה בשל העדר נתונים ו/או לקויי רישום, וכן בשל התקיימות הכלל "הדבר מדבר בעדו". העדר נתונים וליקויי רישום הפסיקה קובעת כי : "מקום שצריך לעשות רישום רפואי וזה לא נעשה ולא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא או המוסד, שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים". (ע"א 58/82, משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב ואחרים, פ"ד לט(3), 253). במקרה דנן אין יסוד להעברת הנטל מכוח העדר רישום רפואי. לתצהירי הרופאים פרופ' פייגין (נ/4) וד"ר ע' גונן (נ/3) צורף גליון הניתוח, ומסמכים המתעדים את תולדותיו ומהלכו. התובעת טענה כי ברישומים האמורים לא נמצאו זמנים מדויקים. עובדתית הדבר נכון, אך זה כשלעצמו אינו סיבה להעברת הנטל; הצוות הרפואי שהעיד בביהמ"ש הסביר ושכנע כי במצבים כאלו הם אינם עונדים שעון על ידם אלא מתארים את המתרחש עפ"י סדר האירועים ולא בדיוק כרונולוגי. העיד ד"ר ע' גונן: "לא עמדתי וכתבתי שעות. לאחר מכן העליתי את הכל על הכתב דבר אחר דבר. אתה מבקש ממני שאני אסדר את הניתוח לפי איזשהו זמן כרונולוגי. לי קשה. לי יותר נח לסדר אותו לפי רצף אירועים". (עמ' 62 שורות 9-10). התובעת בסיכומיה הביאה דוגמא, לשם המחשת חשיבות הזמנים בתביעה זו, לפיה באם היו יודעים שעד 20:30 הטיפול היה ללא דופי ומאותה שעה החלה התדרדרות שלא ניתן היה לטפל בה, ייתכן וזה היה מסייע לנתבעת; ואם ההתדרדרות היתה איטית, נתון זה היה מסייע לתביעה. זה נכון, ברם בנסיבות העניין רישום זמנים מדויקים היה בלתי אפשרי. האירוע התנהל לאורך שעות בלחץ רב על הרופאים, ולא היה ביכולתם לעצור מידי מספר דקות ולהורות על רישום השעה. נראה גם כי אין חשיבות מכרעת לשעה המדויקת בה נערכה כל בדיקה ובדיקה; המהות חשובה ועניינה הוא האם בכל שלב משלבי האירוע טופלה התובעת כראוי. השלבים נרשמו ע"י הרופאים ולצורך דיון בסוגיה המרכזית נשוא התביעה, באשר למספר הדימומים ומקורם, הם מספיקים ואינם פוגעים ביכולת התביעה להוכיח תביעתה. אשר על כן איני מעבירה את נטל ההוכחה בעילה זו. "הדבר מדבר בעדו" הכלל מעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") וזו לשונו: " בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". תנאי הסעיף מצטברים, ובהתמלאם יועבר נטל הראיה לשכם הנתבעת. התנאי הראשון הוא: אי ידיעת התובע ואי יכולתו לדעת מה הביא לנזקו. הפסיקה קבעה כי: "חוסר הידיעה של התובע מתיחס למועד התרחשותו של המקרה ולא למועד הכנת התביעה וניהול המשפט". (ע"א 789/89, סמדר עמר נ' קופת חולים של ההסדתרות הכללית, פ"ד מו(1), 712 ,עמ' 717-718.) בחדר הניתוח, בשלב הראשון, ידעה התובעת כי היא נמצאת שם לצורך ניתוח קיסרי לחילוץ בתה. מרגע החילוץ ועד למועד התעוררותה בחדר ההתאוששות לא ידעה התובעת מה נעשה סביבה. כפי שכתבה בתצהירה (ת/4 ס'11): "מסביבי הרופאים עבדו, הרגשתי שהדברים לחוצים, ושלא משחררים אותי, אבל עד לביצוע הרדמה כללית אף אחד לא הודיע לי מה קורה, וגם לא על הכוונה לעשות הרדמה ולא על הניתוח". ברור לכל שכאשר מנותח מתעורר ומגלה כי אירע דבר מה שלא כשורה, הוא אינו יודע ואינו יכול לדעת את העובדות שהביאו למצב זה. העובדות אמורות להיות ידועות לרופאים-, שלוחיה ומועסיקה של הנתבעת. מכאן, שהתנאי הראשון הוכח. התנאי השני הוא, שהנזק נגרם ע"י נכס שבשליטת הנתבעת. בענייננו הנתבעת הנה קופ"ח כללית אשר בבעלותה נמצא ביה"ח מאיר, בו ארע המקרה נשוא דיוננו, ומשכך חדרי הלידה וחדרי הניתוח על כל מכשיריהם נמצאים בשליטת הנתבעת. התנאי השלישי הוא, שהנזק שנגרם לתובעת מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שלא התרשלה. נקבע בפסיקה כי תנאי זה ייבחן בסיום פרשת התביעה שכן אם יבחן בסוף שמיעת מכלול העדויות הרי שמתייתר הצורך בדיון העברת הנטל, כיוון שניתנה הכרעה בתביעה לגופה. כפי שקבע השופט י' אנגלרד: "קיומו של התנאי השלישי של החלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הדורש עודף הסתברות לטובת גרסת הרשלנות, תנאי זה אינו נבחן על רקע מכלול הראיות, כפי שהן עומדות לנגד עיני בית המשפט בסיום כל העדויות, אלא השלב המכריע לבחינת קיומו הוא בסיום פרשת התביעה." (ע"א 1146/99, קופת חולים כללית ואח' נ' מוטי סולן, פ"ד נה(4), 898 ,עמ' 905-906.) אם ניישם הלכה זו לזמן הרלבנטי, נגיע למסקנה כי מעדויות התביעה לא נמצאו ראיות לכאורה המתיישבות עם רשלנות הנתבעת. ובמה דברים אמורים? בעדויות מומחי התביעה נמצאו מספר פרצות אשר קיומן אינו מעלה את ההסתברות שהנתבעת התרשלה, דוגמא לכך היא הסכמת ד"ר כספי עם ההגנה כי אם נותר הצפק פתוח ניתן היה להבחין בדימום הראשון אם לא נפסק. (עמ' 6 שורות 11-13). עובדה זו יכולה להעיד על כך שהדימום פסק ומכאן לכאורה בשלב זה להביא למסקנה שהטיפול שקיבלה התובעת היה נכון ואינו מתיישב דווקא עם רשלנות הנתבעת. אין עוררין על כך שהתובעת נכנסה לביה"ח כשהיא בריאה ואמורה ללדת ויצאה ממנו עם בת בריאה אך ללא רחם. הניתוח הקיסרי מטרתו חילוץ העובר מהרחם ומשום כך הפעילות הכירורגית נעשית ברחם דבר שיוצר סיכון לפגיעה בה. הפגיעה כפי שארעה בענייננו, אינה מחוץ לאותו טווח סיכון, דבר המחזק את המסקנה לפיה לא קיימות ראיות לכאורה המעידות על רשלנות הנתבעת. קבע השופט קיסטר: "אכן ישנם סוגי נזק ידועים שכבר מתוצאות הניתוח ניתן להסיק לפחות לכאורה כי הייתה פשיעה. המקרים הטיפוסיים הם כאשר אחרי הניתוח נמצא בגופו של אדם איזה מכשיר, מלמלה, או חפץ דומה, כי אז יגיד גם מומחה וגם הדיוט: "אסור שדבר כזה יקרה, וקשה לתאר כי בהעדר רשלנות נשאר חפץ כזה בגופו של המנותח... אבל מאי הצלחת הניתוח בלבד או מנזק שנגרם למנותח עקב הניתוח לא תמיד ניתן להסיק, ואף לא לכאורה, כי הייתה כאן רשלנות". (ע"א 552/66 צביה לויטל נ' מרכז קופ"ח של ההסתדרות הכללית וערעור שכנגד, פ"ד כב(2) 480, 482). במקרה דנן למרות התוצאות הקשות של הניתוח אין הדבר מתיישב דווקא עם רשלנות הנתבעת. אשר על כן תנאי הסעיף אינם מתמלאים במצטבר, ומכאן שהכלל "הדבר מדבר בעדו", אינו חל והנטל להוכחת רשלנות נותר על שכם התובעת. ה. שאלת האחריות והחבות תובענה זו הגישה מכוח עוולת הרשלנות, סעיפים 35 ו - 36 לפקודה. את הדיון בשאלה זו נחלק לשלושה שלבים. בשלב הראשון, נבחן האם הייתה חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובעת; בשלב השני, האם החובה הופרה; בשלב השלישי האם ההפרה היא זו שגרמה לנזק ובמילים אחרות האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. (ר' לעניין זה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ,ד לז(1) 113, 122). אדון בשלבים אלו לפי סידרם. 1. האם חבה הנתבעת חובת זהירות כלפי התובעים ? חובת הזהירות נחלקת לשני היבטים, כפי שהובהר בפס"ד ועקנין לעיל (עמ' 122): "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80, בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (NOTIONAL DUTY), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (DUTY IN FACT).. שתי החובות נקבעות לאור מבחן הציפיות, קרי האם אדם סביר צריך היה באותן נסיבות לצפות את התרחשות הנזק. מבחן זה מעוגן בסעיף 36 לפקודה, וזו לשונו: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". חובת הזהירות המושגית: באשר לחובת הזהירות המושגית קבעה הפסיקה זה מכבר כי ביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות מושגית. קבע הנשיא ברק: " נקודת המוצא העקרונית הינה כי בין רופא למי שמטופל על ידו קיימים יחסי "רעות". הרופא הוא "שכן" של המטופל. הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על ידו (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113). תוכנה של חובה זו הוא אחד ואחיד: לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסכנה." (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח', פ"ד נ(3), 784, 790-791) לאור האמור לעיל יש חובת זהירות מושגית גם בענייננו. הקיימת חובת זהירות קונקרטית? ניתוח פירושו פעולה חודרנית ומעצם היותו כזה הרי שטמון בו סיכון. רופא המבצע פעולות חודרניות שכאלו יכול וצריך לצפות כי קיים בהן סיכון שבהתממשותו עלול להיגרם נזק למטופל. ע' אזר בספרו, "רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין", (מהדורה שנייה - תש"ס עמ' 283) כותב: "ברוב המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הרופא לחולה. ודאי שרופא יכול לצפות נזק עקב כל טיפול רפואי; מנקודת מבטה של המדיניות המשפטית ומבחינה נורמטיבית הוא צריך לצפות את הנזק". גם בענייננו קיימת חובת זהירות קונקרטית, שכן תמיד קיים סיכון בניתוח ובכלל זה ניתוח קיסרי. כמו כן לאור העובדה שמדובר בניתוח קיסרי יכלו הרופאים לצפות נזק מהסוג שארע במקרה דנן, קרי, פגיעה ברחם שכן בה נעשה הניתוח. 2. האם הפרה הנתבעת חובותיה כלפי התובעים ? האם פעל הצוות הרפואי בהתאם לנורמת ההתנהגות הראויה לרופאים? המבחן לכך הוא מבחן "הרופא הסביר". מדובר במבחן אובייקטיבי הבוחן את התנהגות הרופא במקרה הספציפי לאור קריטריון הרופא הסביר. "הרופא הסביר" הוגדר בפסיקה כך: "המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". (ע"א 323/89 פ' קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142, 172). שלבי הלידה עובר לניתוח הקיסרי ובמהלכו התובעת טענה כי השלב השני של הלידה קרי לאחר פתיחה מלאה, התארך מעל הצורך; ובנוסף, נסיון חילוץ העובר ע"י ואקום נעשה כאשר מצב העובר לא היה ידוע, דבר החורג מן הנורמות המקובלות. התביעה לא הביאה ראיות לתמוך בטענה כי זמן ההמתנה בשלב השני של הלידה התארך יתר על הצורך. זמן ההמתנה הנהוג, אינו ידיעה שיפוטית ומכאן שטענה מעין זו לא הוכחה. באשר לטענה כי ניסיונות החילוץ ע"י ואקום נעשו בצורה רשלנית, העיד ד"ר אילן כהן: "ש: מהי תגובתך לגבי הפוזיציה? ת: אני משוכנע שביררתי אחרת לא הייתי מרשה לעשות ואקום". (עמ' 46 שורות 10-11). ד"ר רביד שביצעה את אחד הניסיונות העידה כך: "ש: מה הייתה הפוזיציה ? ת: הפוזיציה הייתה אוקסינטריו וזה היה בסבירות מאוד גבוהה. ש: האם את הפוזיציה קבעת את ? ת: אני התרשמתי וביקשתי מפרופ' יעקובי שיבדוק גם, וגם הוא התרשם". (עמ' 43 שורות 9-12). ברישומי הרופאים לא נמצאה כל התייחסות להתרשמות כפי שהוצגה לעיל. אבל גם אם נצא מנקודת הנחה לפיה לא ידעו הרופאים את פוזיצית העובר הרי שפרופ' שנקר בתצהירו (ת/2) העיד כי: "בוצע נסיון של שולפן ריק שאמנם לא בוצע לפי כללים מקובלים אך אין לראות בזה סטיה בולטת מהמקובל. כשלון של לידה בשולפן ריק היווה הוראה לביצוע ניתוח קיסרי אשר היה מוצדק". לאור האמור לעיל, ולאור העובדה שלא הוכח שלהתארכות השלב השני בלידה ולביצוע שולפן ריק בדרך שבוצע הייתה השפעה כלשהי על הנזק הרי שהתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה לקיום רשלנות, בראש פרק זה. אין חולק כי ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי הייתה מוצדקת בנסיבות העניין. התובעת טענה כי במהלך הניתוח נגרם קרע חריג בקיר הרחם ופגיעה בכלי דם רציני. היא לא ביססה טענה זו לאורך דיוני המשפט; בתצהירי המומחים מטעמה העיד והמומחים מפורשות כי: "בניתוח הקיסרי חל קרע אקראי בשריר הרחם ובכלי הדם הרחמיים בהמשכו השמאלי של החתך הרחבי ברחם. בהיווצרות של קרע זה אין משום טעות בלתי סבירה". (תצהיר ד"ר כספי ת/1). דברים דומים העיד פרופ' שנקר בתצהירו (ת/2): "בזמן ביצוע ניתוח קיסרי נגרם קרע בקיר הרחם בצד שמאל, אשר היה המשכיות של החתך. קרע זה אובחן לאחר סגירת השכבה הראשונה של הרחם. קרע זה נגרם בעת הוצאת הראש של העובר שהיה תקוע באגן , . . . גרימת קרע זה באיזור הזווית יכולה להיגרם בזמן ניתוח קיסרי, ואין לראות בזה סטיה מהטיפול הרפואי". סבורני כי הדברים מדברים בעדם, משום כך אין לראות בטיפול הרפואי עד כה משום הפרה של חובת הזהירות. עזיבת ד"ר כהן את חדר הניתוח לאחר חילוץ העובר התובעת טענה כי ד"ר אילן כהן נכח בניתוח רק עד לשלב החילוץ; ולאחר מכן ד"ר רביד וד"ר איזקסון, שהיו רופאים מתמחים ו/או זוטרים נשארו בגפם לאחר החילוץ ללא רופא בכיר. ד"ר אילן כהן (כיום פרופ') העיד כי: ". . . חיכיתי עד שראיתי את ד"ר רביד בודקת את הצלקת ולא נראה שום מקור של קרע או דימום ולא נראה שום דימום יוצא דופן. היא סיימה לתפור את הצלקת ורק אז יצאתי מהחדר. אם הייתי רואה משהו יוצא דופן לא הייתי עוזב את החדר". (עמ' 47 שורות 11-13). באותו עניין נחקרה ד"ר רביד, אשר העידה כי אינה זוכרת פרטים רבים מהאירוע. זו עדות תמוהה שכן ניתן לצפות שרופא מתמחה הלומד מידי יום את עבודתו בחדרי הניתוח יזכור את שארע בהם במיוחד כאשר מדובר באירוע חריג. אבל מה שכן זכרה ד"ר רביד זה שד"ר כהן עזב את החדר לפני תפירת החתך. (עמ' 44 שורות 1-2). לטעמי ברגע שרופא בכיר מהצוות עוזב את המקום, כשהפעולה הכירורגית טרם הסתיימה, יש צורך ברישום על כך, והדבר לא נעשה. מהי המסקנה העולה מכך? המומחה פרופ' שנקר ציין בחוות דעתו (ת/2) שסגירת הרחם נעשתה ע"י רופאים זוטרים, סתם ולא פורש. דבר זה אינו מעיד בהכרח על רשלנות בסגירה. עדים אחרים לא נחקרו על כך. לכן הפועל היוצא הוא, שאפילו אם היעדר רישום על מועד עזיבתו של ד"ר כהן לא היה תקין, לא הוכח ברמת ההוכחה הנחוצה במשפט האזרחי, שהיה לעזיבה זו קשר איזשהו עם הנזק שנגרם לתובעת, או במילים אחרות - לא הוכח קשר משפטי-עובדתי בין עזיבתו לבין קרות הנזק. בכמה דימומים עסקינן ? התביעה טענה כי הנזק שנגרם לתובעת מקורו בדימום אחד ויחיד בפרמטריום, שנבע מסעיף של העורק ההיפוגסטרי. לטענתה דימום זה נמשך עד לרגע הכריתה ולאחריו ומשכך טוענת התובעת כי הצוות הרפואי התרשל כאשר לא טיפל בדימום כראוי. מנגד טוענת הנתבעת כי הדימום הראשון הופסק בהצלחה ולאחריו הופיעו דימומים נוספים שהביאו לצורך בכריתה. לגרסתה, הדימום הראשון מקורו מהפרמטריום השמאלי והוא נגרם כתוצאה מהתרחבות החתך הקיסרי. לטענת הנתבעת חתך זה נסגר בהצלחה ע"י "תפר עיוור" וחיזוק לכך היא העובדה שהבטן נותרה פתוחה למשך למעלה משעה ולא נצפה דימום. לאחר סגירת הרחם החל דימום מהנרתיק, דימום זה לטענתה נבע מאטוניה של הרחם (רפיון הרחם). בשלב זה הוחלט לפתוח את הבטן בשנית ואז התגלה הדימום השלישי מאזור הפרמטריום השמאלי, בסמוך לתחילתו הוחלט לכרות את הרחם. לאחר הכריתה הופיע הדימום הרביעי שמקורו מהעורק הרחמי כתוצאה מסיבוך שארע בכריתת הרחם. עד התביעה ד"ר כספי בתחילת עדותו קבע בנחרצות שבדימום אחד עסקינן: "אני סבור שכלי הדם בפרמטריום נקרעו בניתוח הקיסרי, שם מתחיל ונגמר העניין". (עמ' 10 שורה 16). באשר לטענת הנתבעת שאם היה ממשיך הדימום הוא היה נצפה כאשר המתינו לתוצאות הצילום והבטן נותרה פתוחה, הסביר ד"ר כספי כי העובדה שהדימום לא נראה לאחר התפירה הראשונית של האזור אינה מעידה על כך שהדימום פסק: "ברגע שסוגרים את הרחם, סוגרים את הקרום הזה, הצפק, מכסה גם את הפרמטריום. אין ברשומות שסילקו את הקרום, ראו את הפרמטריום ושם תפרו, אלא לאחר שסגרו את הרחם, כולל הציפוי, כולל הצפק, האזור של הפרמטריום לא נראה יותר, אבל ראו משם דימום ועל הצפק שמו את התפרים. כמובן שהתפרים תופסים עם הצפק יחד, מכסים את האזור המדמם ולא רואים את הדימום בעין, אבל הדימום ממשיך לאזור הפרמטריום מבלי שנראה אותו כיוון שהאזור מכוסה. לבוא ולומר שמשם אין דימום, צריך לומר שאין דימום שנראה לעין אבל יש ויש דימום שממשיך בעצמה לתוך הפרמטריום". (עמ' 5 שורות 25-31). אשר על כן סבר העד שהדימומים שהופיעו במהלך כל האירוע מקורם באותו דימום שאינו נחזה לעין. אלא שהסתבר כי שיטת הטיפול בבי"ח מאיר אינה זהה לזו שפועל בה ד"ר כספי. במה דברים אמורים ? בבי"ח מאיר לא נהוג לסגור את הצפק, כפי שהובהר ע"י עו"ד צוקר בשאלתו: "אם אני אומר לך, שהנוהל הקבוע בבי"ח מאיר, תמיד וגם במקרה הזה, ב - 10 שנים האחרונות, לא לסגור את הצפק, אתה מסכים שהסצנריו שאתה מתאר לא כל כך מסתדר, סצנריו של לוח, צורות הדימום מתי הופיעו ?" (עמ' 17 שורות 14-16). בעדותו התייחס ד"ר כספי, לאור הנחיית עו"ד צוקר, למצב בו לא נסגר הצפק ואלו הם דבריו: "ש: אם הצפק לא תפור, הרי גם אם היה ממשיך הדימום, חרף ה"תפרים העיוורים", היו רואים דימום אם הוא היה ממשיך ? ת: אם הצפק לא תפור היו רואים את זה . . ." (עמ' 6 שורות 11-13). מדברים אלו עולה כי ד"ר כספי מסכים עם ההנחה שהדימום הראשון פסק; לעדותו אם הצפק לא סגור ניתן היה לראות דימום, ומשזה לא נראה המסקנה האחת היא, כי הדימום פסק. פרופ' שנקר עד התביעה השני העיד כי בדימום אחד עסקינן: "ש: האם לדעתך הדימום שנצפה בתוך חלל הרחם זה מהדימום הראשון ? ת: אין לי שום ספק. כשהרופאים הסתכלו בבטן לא ראו דימום ועם זה אני לא מתווכח, אני אומר שאם היו רואים דימום לא היו סוגרים את הבטן. יחד עם זה, מצבה של החולה מבחינת ההמוגלובין התדרדר, בשלב מסוים כשהתחילו לפתוח את הבטן ההמוגלובין ירד ל - 6.4, לכן הדימום היה מסיבי, הוא היה דימום הדרגתי שהוריד לה את ההמוגלובין ל - 6.4 והיא אבדה כ - 30% מדמה". (עמ' 26 שורות 29-31, עמ' 27 שורות 1-3). לעדותו הנתון בנוגע להמוגלובין הנמוך, מעיד על כך שהדימום לא פסק וכי התובעת המשיכה לאבד דם. בעניין זה יש חשיבות למועד בו נלקחה הבדיקה. על כך נשאל ד"ר ע' גונן והשיב : "ש: מתי נלקחה הבדיקה ? ת: . . . הבדיקה הראשונה נעשתה בשלב ההמתנה כאשר האישה לא דיממה. מבחינה מדויקת על השעון אינני יודע וזה גם לא מאוד משמעותי. מה שצריך להבין קלינית שה - 6.4 נותן לנו תמונה על כמות הדימום שהיא דיממה קודם. ברגע זה היא לא מדממת ולכן יש לנו תמונה שקשורה ללידה, לחילוץ העובר ולשלב של הדימום לצד הרחם". (עמ' 53 שורות 22-29). מהאמור לעיל עולה כי הנתון עליו מבסס פרופ' שנקר את סברתו כי בדימום אחד בלבד עסקינן אינו חד משמעי. זאת משום שההמוגלובין הנמוך אינו מתייחס לאותו רגע בו לטענת הנתבעת נעצר הדימום ולטענת התובעת הוא המשיך, אלא הוא מלמד כי אכן היה דימום בעבר, לגביו אין מחלוקת, ויכול לתת אינדיקציה לחומרתו. כמו כן חשוב לציין כי ד"ר גונן לא קפא על שמריו והמשיך לבדוק ולוודא שאין דימום נוסף הוא העיד: "ש: 6.4 לא מערער את הביטחון שלך לגבי הדימום ? ת: בהחלט ולכן הייתי עסוק בכל שעת ההמתנה לוודא שאין שום מקום שהדם יכול היה לברוח אליו מבלי שאני אשים לב. לא רק זה, אלא גם שהחלטתי לסגור את הבטן ביקשתי ממנהל המחלקה שיבדוק יחד איתי אם יש דימום וגם הוא לא מצא דימום." (עמ' 54 שורות 1-3). לעדות פרופ' שנקר העובדה שדימום לא נראה בזמן שהבטן הייתה פתוחה אינה מעידה שהדימום פסק: "הדם יכול להצטבר ברטרופריטונאום וכשמסתכלים על הבטן לא רואים את זה". (עמ' 27 שורה 12). לגירסתו לא מצוין בשום מקום כי הרטרופריטונאום נבדק ונצפה שאין בו דם (עמ' 27 שורה 28). גירסה זו אינה נכונה שכן ד"ר ע' גונן כתב בדו"ח "תולדות המחלה" שצורף לתצהירו כי: "בזמן ההמתנה אף כי לא נמצא דימום כלשהו . . . ובבדיקת דם אנמיה של כ - 6.4 (באסקרופ), לכן נבדקה בדיקה נרתיקית ורטאלית כדי לוודא שאין דימום או אמטומה. לא היה דמם נרתיקי או לחלל הבטן, לא נפיחות ברגליים, בפות או ברטרופוליטינאום." (נספח ב' לנ/3). מכאן שד"ר ע' גונן בדק את הסברה שהעלה פרופ' שנקר ושלל אותה. פרופ' שנקר נשאל מספר פעמים על סברתו לגבי מקור הדימום וכך ענה: "ש: האם אנחנו מדברים על כלי דם נוסף שנפגע לאחר כריתת הרחם, או שאתה מדבר על אותו כלי דם ראשוני ? ת: זה אותו כלי דם ראשוני שיכול היה להיות באזורים שונים שלו. אני לא יודע. לא הייתי שם". (עמ' 26 שורות 8-11). ובהמשך: "ש: ואותו סעיף שעליו אתה מדבר, הוא אותו כלי דם שדימם בחתך הראשון של הפרמטריום ? ת: לדעתי החלק הראשון של הפרמטריום שדימם זה אותו כלי דם האורטריני, איזשהו סעיף אחר אולי, אני הרי לא הייתי שם ולא יכול להגיד איזה דימם. זה אותו כלי דם". (עמ' 31 שורות 6-8). תשובות אלו אינן מספקות שכן לצורך הקביעה שאכן היו מספר דימומים או דימום אחד היה על התביעה להוכיח לבית המשפט כי הדימום מקורו והמשכו במקום או בעורק פלוני. אמירה כללית כי היה דימום מסעיף זה או אחר של אותו כלי דם מבלי לתמוך אותה, ובצרוף אמירה שהעד לא היה נוכח ואינו יודע, אינה מספיקה לשם לצורך מאזן הסתברות של 51%, הנחוץ במשפט האזרחי. ד"ר ע' גונן הסביר בעדותו את התהליך כפי שהתרחש ונראה בעיניו. הסבר זה נתמך ברישום הרפואי שצורף לתצהירו (נ/3 נספח ב'): "לצערנו היו כאן הרבה דימומים. דבר התגלגל לדבר. סיטואציה מסובכת. הדימום המשמעותי הראשון קרוב לודאי היה מהרקמות הסמוכות לרחם. לאחר מכן התחילה אטוניה. הצטרף לזה איזשהו דימום שנמצא בסיגמנט התחתון של הרחם. לאחר מכן אותו איזור שנתפר לראשונה בפרמטריום שוב דימם, לאחר הרבה מניפולציות של הרחם. אח"כ היה דימום שקשור לכריתת הרחם עצמו ולא קשור לדימומים קודמים, משהו טכני." (עמ' 58 שורות 12-16). דברים דומים נשמעו מפי פרופ' אוהל: "...אין ספק שזה המצב, שאין קשר בין הדימום הראשון לדימום האחרון, אין ספק. . . ואתה מסתכל על אישה ששוכבת בחדר ניתוח במשך שעות ארוכות ואתה טוען שאותו כלי דם שהתחיל לדמם 5,6,7 שעות קודם, אתה רוצה להגיד שאותו כלי דם דימם כח מהלך השעות האלה, אין דבר כזה. האישה הייתה מתה 3,4 ו - 5 פעמים לפני כן . . ." (עמ'106 שורות 3-10). מהאמור לעיל עולה כי טענת התובעת שבדימום אחד עסקינן לא הוכחה בהסתברות הנדרשת, קרי 51%. כבר בשלב זה של הדיון ניתן לקבוע כי באירוע היו יותר מדימום, וכן שהדימום הראשון פסק. לאור קביעתי זו, טענת התובעת בדבר התרשלות הנתבעת במציאת הדימום והטיפול בו חסרת בסיס ראייתי. נמשיך ונבחן האם המשך הטיפול שהוענק לתובעת, עומד במבחן הרופא הסביר, או שמא הוא עולה כדי הפרה של החובה המוטלת עליה. תחילת הדימום מהפרמטריום השמאלי - התובעת טענה כי הטיפול בדימום הראשון היה טיפול רשלני שנבע משיטת התפירה המכונה "תפר עיוור". לטענתה הצוות הרפואי לא ברר את מקור הדימום ובחר לבצע תפר מסוג זה אשר "חופן" בתוכו מספר רב של כלי דם, ובהם כלי הדם המדמם. התפירה האמורה לטענתה, הביאה לכך שבפועל הדימום לא פסק. לאור קביעתי שהדימום הראשון פסק, מתייתר הדיון בשאלה האם שיטת הטיפול הייתה רשלנית שכן הצלחתה מעידה טיבה ונכונותה. בכל זאת אציין כי מעדויות הצדדים עולה כי הבעיה העיקרית הנובעת משיטה זו היא שכאשר תופרים שטח שלם ולא כלי דם בודד נוצר סיכון לתפירה של צינור השתן. כפי שעולה מעדות עד התביעה ד"ר כספי: "ש: כשאנחנו מדברים בכלל על העניין הראשוני, כשאתה אומר מלכתחילה לא היית עושה "תפר עיוור" באזור של הפרמטריום, אבל אם עושים תפירה כזו ואין יותר דימום אז זה בעצם אמור להצביע על כך שהסגירה הזאת של הדימום הצליחה בדרך כלל, נכון ? ת: כן, אם תפרו טוב ואין דימום אז אין דימום. ש: הסיבה לכך שלא עושים "תפירה עיוורת" היא על מנת להימנע ממצב שבו יתפרו באותה הזדמנות את צינור השתן, נכון ? ת: נכון". (עמ' 18 שורות 18-24). בענייננו התפירה הצליחה, הן משום שפסק הדימום והן משום שצינור השתן לא נתפר. ראוי לציין כי שיטת תפירה זו הנה שיטה מוכרת בקרב הרופאים. כך עולה מעדות פרופ' אוהל: "ולכן כאשר רואים דימום מהפרמטריום בסיטואציה הזאת של ניתוח קיסרי, ברוב המכריע של המקרים אנו שמים תפרים עיוורים". (עמ' 102 שורות 1-2) אשר על כן אני קובעת כי הטיפול בדימום הראשון עמד במבחן הרופא הסביר. הוא נתמך בניסיון קודם ומהווה חלק מנורמה מקובלת בעולם הרפואה. דימומים נוספים וכריתת הרחם לאחר סגירת הבטן נצפה דימום מהנרתיק. פרופ’ בייט הסביר בעדותו כי קיימים שלושה מקורות אפשריים לדימום: האחד קרע ברחם, השני השארות שרידי שליה והשלישי אטוניה. את שני המקורות הראשונים ניתן היה לבדוק ע"י הכנסת אצבעות לחלל הרחם, כפי שנעשה בענייננו. משלא נמצאה עדות לאחד מהשניים הוחלט על פתיחת הרחם והתגלתה האטוניה. העיד פרופ' בייט: "אם לא היו חלקי שליה, ולא ממש קרע, אז זה סביר ביותר שזה רחם אטוני". (מתוך פרוטוקול מ 09/12/02 עמ' 12 שורה 15). דברים דומים העיד פרופ' אוהל: "כשמדובר על דימום מהרחם זה או שצריך להיות קרע או אטוניה. קרע לא היה. את הקטע הזה אי אפשר לסבך". (עמ' 89 שורות 7-8). מומחי התביעה טוענים כי הרופאים טעו כאשר קבעו כי הדימום המשיך עקב ריפיון הרחם. פרופ' שנקר היה סבור כי הדימום נבע מהעורק של הרחם אך הוא לא יכול היה להצביע על כלי הדם הספציפי בטענה "אני הרי לא הייתי שם ולא יכול להגיד איזה דימם". (עמ' 31 שורה8). ד"ר כספי העיד כי : "ת: קבענו שהדימום הוא לא מאטוניה, אלא מהסיגמנט התחתון. הצוות הרפואי קבע זאת." (עמ' 15 שורה 3). ד"ר גונן הסביר בעדותו כי האטוניה היא שגרמה לדימום בסיגמנט התחתון ולכן דבריו של ד"ר כספי אינם מעידים על כך שלא הייתה אטוניה. "ש: אלא אם כן אותו סיגמנט של חתך שמאלי מדמם בתוך הרחם ? ת: ראשית, דמם נמוך בתוך הרחם צפוי יותר שיצא פשוט החוצה לנרתיק. הסיגמנט, הצוואר אלה מקומות נמוכים ברחם וכאשר הם מדממים, הם מדממים החוצה לנרתיק. אין זה נכון שדמם בתוך הרחם הוא איזשהו סיבה משמעותית לאטוניה. נהפוך הוא, האטוניה היא זו שגורמת לדמם". (עמ' 56 שורות 12-16). ובהמשך: "כשרחם לא מכווץ אפילו הדברים השגרתיים האלו ידממו, קרי בצוואר, בסיגמנט תחתון וכו'". (עמ' 58 שורות 7-8). לאורך עדותו חוזר ומדגיש ד"ר ע' גונן כי הוא ערך בדיקה ידנית לאבחון האטוניה: "ש: אתם שמתם את האטוניה משום מה במקום מרכזי ? ת: הרגשנו אותה ביד. זה ההבדל באיזשהו חוסר הבנה מסוים שאתה בא מולי, כי אנחנו הרגשנו שריר רחם רך ביד וזה אטוניה." (עמ' 57 שורות 13-15). ד"ר כספי הסכים בעדותו כי זו אבחנה שקל לבצעה (עמ' 9 שורות 2-3). ומכאן שניתן להסיק כי רופא מנוסה כד"ר גונן לא יטעה בבואו לאבחן תופעה ידועה ומוכרת בתחום הגניקולוגיה. מהאמור לעיל עולה כי הטיפול והאבחון של מקור הדימום נעשו בצורה יסודית. העיד פרופ' פייגין כי לאחר פתיחת הבטן הם ראו ש "הרחם היה סמרטוטי ולא מכווץ". (עמ' 66 שורה 26). פרופ' אוהל היה גם הוא בדעה כי באטוניה עסקינן: "האזור הזה מרגע שסגרו את הרחם, אזור החתך הראשוני לא היווה בעיה, הבעיה היתה בפרמטריום, הפרמטריום והחתך ברחם נתפרו. הדימום מתוך הרחם שהיה כאשר פתחו את הרחם לא קשור לחתך אלא לאטוניה". (עמ' 88 שורות 29-31). גם כאן התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הצליחה להוכיח ברמת הסתברות העולה על 50% כי לא הייתה אטוניה, וכי מקור הדימום היה המקור ההתחלתי. דעתי זו מתחזקת ע"י העובדה שבשלב בו אובחנה האטוניה הצטרף לחדר הניתוח פרופ' פייגין, בנקודת זמן זו נמצאו בחדר שלושה רופאים, ד"ר ע' גונן אשר העביר את שרביט הפיקוד לבכירים ממנו, פרופ' בייט ופרופ' פייגין. המצאות הסגל הבכיר ביותר מעידה על אחריות הצוות הרפואי והתייחסותו הרצינית לאירוע. הצוות ניסה לטפל בדימום לפני פתיחת הבטן ע"י הזרקת חומר מכווץ ומשטיפול זה לא צלח הוחלט על פתיחה חוזרת של הבטן. טיפול זה נראה סביר בנסיבות העניין ולא הועלתה טענה הסותרת זאת. עם פתיחת הבטן לא נצפה דימום בחלל הבטן לכן הוחלט לפתוח את הרחם. בשלב זה נצפה דימום בסגמנט התחתון וכפי שהוסבר ע"י ד"ר גונן מדובר בדימום שגרתי שהחמיר עקב רפיון הרחם. הצוות תפר את המקום שדימם אלא שאז החל לדמם הפרמטריום השמאלי. הצורך בהוצאת הרחם לשם תפירת הסגמנט התחתון הוא שגרם לפתיחתו המחודשת של הפרמטריום השמאלי. כפי שעולה מעדות פרופ' פייגין: "ז"א פתחנו את הבטן הוצאנו את הרחם דרך החתך, המשיכה והמניפולציות גרמו לדימום נוסף שלא היה קודם." (עמ' 67 שורות 1-2). בשלב זה הגיעו הרופאים למסקנה כי אין הם יכולים להשתלט על הדימום וכי ניסיונותיהם עלולים לעלות בחיי האישה. לכן הוחלט על כריתת הרחם. האם השיקולים שהביאו לכריתה היו במתחם הסבירות ? מעדותו של פרופ' פייגין עולה כי כאשר החל הדימום הנוסף בפרמטריום הגיע הצוות למסקנה כי לא יצליח להתגבר על הדימומים וכי המשכם עלול להביא ברמת סבירות גבוהה למות התובעת. בנוסף לדימומים הבלתי פוסקים התריע הרופא המרדים כי המטופלת סובלת מתופעה הנקראת D.I.C שפירושה אי קרישה של הדם. כפי שעולה מעדותו של פרופ' פייגין: "אני זוכר שהמרדים אמר לנו, לפני שהחלטנו לכרות את הרחם, שבניגוד למצב שהיה כשסגרו את הבטן פעם ראשונה, האישה מתדרדרת וצריכים לעשות משהו כדי לעצור את ההתדרדרות. זכור לי שהמרדים אמר שהוא מצא קריש במבחנה, שזו בדיקה גסה ל - D.I.C. זה היה אחד מהדברים שהכריעו את הכף לכיוון של כריתת רחם". (עמ' 67 שורות 26-29). ד"ר כספי מומחה התביעה היה סבור כי ברחם אטונית שאינה ניתנת לשליטה אכן קיימת האפשרות שהטיפול הטוב והראוי הנו כריתת הרחם. אלא שהוא סייג זאת באומרו שאת הכריתה לא מבצעים לפני שמנסים לקשור את העורק הפנימי ממנו יוצאים עורקי הרחם. (עמ' 15 שורות 9-12). בשלב זה היה מצב התובעת קשה מאוד, היא אבדה כמות דם רבה וכל החלטה הייתה צריכה להיות תוך זמן קצר. בפני הצוות עמדו שתי אפשרויות: האחת, כריתת הרחם עקב אטוניה שלא ניתנת לריסון; והשנייה, כפי שהציגה התובעת, בשעה שנתגלתה האטוניה לקשור את העורקים המזינים ולא רק האוטריני אלא גם את העורקים שמחברים את השחלות (עמ' 70 שורות 17-19). פרופ’ פייגין וצוותו בחרו באפשרות הראשונה זאת לאור ניסיונם שמלמד שאחוזי ההצלחה בדרך השנייה נמוכים, ומכיוון שהתובעת הייתה במצב קשה לא נותר זמן לביצוע ניסיונות כאלו ואחרים. העיד פרופ' פייגין: "האישה הזאת לא הייתה יכולה לקחת את הצ'אנס שאנחנו נשחק באזור הזה בניסיון לקשור". (עמ' 70 שורה 31). התרשמתי מעדותו של פרופ' פייגין כי החלטה זו לא התקבלה על ידו בקלות: "לנו קשה מאוד להחליט על כריתת רחם באישה לאחר לידה אחת בלבד, ברור שיותר קל אם היו לה 5 ילדים. ההחלטה היא החלטה קשה מעין כמוה וכאשר החלטנו לעשות זאת לקחנו בחשבון את האפשרות שלקשור אותם יכול לעלות בחייה של היולדת". (עמ' 71 שורות 1-3). ההחלטה של הצוות נעשתה מתוך כוונה כנה להציל את חיי היולדת. הצוות הביא בחשבון את גיל היולדת ומצבה המשפחתי ולא פעל מתוך בחירה בדרך הקלה. הוא נאבק וניסה למצוא פתרונות אחרים עד לאותה עת בה חייה היו בסכנה ממשית. בפני הצוות הרפואי עמדו שתי שיטות פעולה וגם אם השיטה שבחרו אינה נראית נכונה לאדם זה או אחר היא אינה מעידה על רשלנות. לעניין זה יפים דבריו של השופט מ' בייסקי: "אין אני סבור כי יכולים אנו לדחות או לסתור דעתם של מומחים המתבססים על ידע בשטח זה של הרפואה ולקבוע, כי לדעתנו שיטת הכריתה הייתה עדיפה על זו של הקשירה, כאשר שתי השיטות מקובלות וידועות והאפליקציה של אחת מהן נעשית על פי שיקולים לגבי כל מקרה ומקרה כפי שהבדיקות ומראה העיניים מצדיקים. אפילו היה מסתבר, כי שגו המנתחים בשיקול לגבי בחירת השיטה, עדיין אין אנו מצויים בתחום הרשלנות, כי לא כל טעות מהווה רשלנות. כל שכן זהו המצב כאשר בחירת השיטה נעשתה משיקולים של סיכונים אחרים מהם חששו הרופאים ואשר כבר הוזכרו". (ע"א 323/89 פ' קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142, 175.) אשר על כן אני קובעת כי הטיפול בהמשך הדימום בדרך של כריתת הרחם אינו הפרה של חובת הזהירות . הדימום לאחר הכריתה לאחר כריתת הרחם הדימום לא פסק, התביעה טענה כי זו הוכחה לכך שבדימום אחד עסקינן שהחל עם הניתוח הקיסרי ונמשך לאחר הכריתה. מכאן הסיקה שלא היה צורך בכריתה שכן היא לא פתרה את בעיית הדימום. מנגד טענה ההגנה כי בדימום נוסף עסקינן ומקורו מהליך הכריתה עצמו. לאור קביעתי שהדימום הראשון פסק, הרי שהדיון בטענת התובעת מוצה ואין צורך להרחיב בעניין. אין חולק על כך שהטיפול בדימום זה בוצע ביעילות רבה ע"י ד"ר שוורץ. המצאות כירורג כלי דם במהלך האירוע התובעת טענה שד"ר שוורץ, כירורג כלי הדם, אשר טיפל בדימום האחרון היה צריך להיקרא לחדר הניתוח בשלב מוקדם יותר. לטענתה הוא היה יכול להציל את רחמה באם הפעולה שעשה לעצירת הדימום הייתה מתבצעת בשלב מוקדם יותר. פרופ' בייט הסביר בעדותו כי בשלבים הראשונים של האירוע סברו הרופאים כי המצב בשליטה, וברגע שהבינו כי אין ביכולתם להתמודד עמו קראו לד"ר שוורץ. "היינו בשלב שסגרנו את הרחם, לא היה דימום, סגרנו את הבטן ולא הייתה שום סיבה לקרוא לכירורג או למשהו אחר. לאחר מכן הופיע דימום מחודש, בדקנו את הדימום, הגענו למסקנה שצריך לפתוח את הרחם שוב, פתחנו את הרחם שוב . . . ואז אנחנו קוראים באמת לכירורג ברגע שיש לנו בעיה עם כלי דם שהם בפרמטריום מחוץ לרחם, שאנחנו לא מצליחים להשתלט עליהם". (עמ' 77 שורות 21-25). גם פרופ' פייגין התייחס לנושא בעדותו: "היה שם פרופ' בייט שהוא מנהל המחלקה ומחליט שהוא צריך עזרה. הוא צריך לקרוא למישהו שכפוף לו, אני במקרה זה, או לכירורג וסקולרי או לאדם שמתעסק בקרישת דם. אם הוא היה חושב שזו בעיה של ריכוז כלי דם או לקשור כלי דם הוא היה קורא לאדם המתאים. שיקול הדעת שלו היה שזו בעיה של רחם אטונית וזו בעיה שאנו מתמודדים איתה". (עמ' 70 שורות 5-8). מנגד העיד פרופ' שנקר כי : "היו שתי סוגי טעויות; הייתה טעות בשיקול דעת וזה כתוב בכל ספר, אלה הן הדרישות המקובלות, זה נתון בכל ספר בסיסי. הם צריכים היו להבין שמדמם כלי דם, לא אטוניה ולא שום דבר אלא כלי דם. אם מדמם כלי דם בקצה צריך לסגור אותו בחלק הפרוקסינאלי. אם הוא יכול לעשות את זה, שיעשה זאת. אם הוא לא יכול לעשות... הוא היה צריך לקרוא לכירורגים". (עמ' 33 שורות 6-10). מעדויות פרופ' פייגין ופרופ' שנקר עולים שניים: הראשון: המחלוקת הראשונית בין הצדדים היא באשר למקור הדימום. לאור קביעתי שהיו מספר דימומים שאחד מהם מקורו באטוניה, אזי טענתו של פרופ' שנקר בדבר חשיבות קשירת כלי הדם המדמם אינה רלבנטית יותר באשר כלי הדם הזה לא דימם באותה עת. השני: עניין שיקול הדעת. שני הרופאים מסכימים כי הקריאה לרופא מסוג זה או אחר הייתה נתונה לשיקול דעתו של פרופ' בייט. פרופ' בייט סבר כי לא היה צורך באותה עת לקרוא לכירורג משום שהדימום כפי שהיה באותו הזמן היה בתחום מומחיות מיטב הרופאים שנכחו בחדר הניתוח ואמורים להתמודד עימו. שיקול דעת רופא, כפי שכבר ציינתי לעיל, אינו מעיד בהכרח על רשלנותו, גם אם היה מוטעה. משקבעתי כי במספר דימומים עסקינן ולא בדימום יחיד מסעיף עורקי מסוים, הרי שהגעת כירורג כלי הדם קודם לכן לא הייתה פותרת את הבעיה כיוון שבאותה עת מקור הדימום היה שונה והיה בתחום מומחיות הצוות הרפואי שנכח. כאשר הדימום יצא מתחום מומחיות הצוות הרפואי קרי נבע מסעיף העורק המוביל לרחם, הם קראו לכירורג כלי הדם. התרשמתי שהרופאים ניסו לעשות כל שביכולתם להציל את התובעת וליתן לה טיפול הולם וטוב ולכן איני רואה מקום לטענה כי "מאבקי אגו" מנעו הגעת ד"ר שוורץ לחדר הניתוח קודם לכן. ו. סוף דבר התובעת לא הצליחה להוכיח ברמת ההוכחה של המשפט האזרחי, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפיה. ומשכך מתייתר הצורך לבחון את נושא הנזק. התוצאה היא מצערת וקשה, אך הנסיבות - ריבוי הדימומים - היו בלתי ניתנות למניעה; על כן - דין התביעה להידחות. התובעים ישלמו לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ. הנתבעת זכאית גם להוצאותיה-, אותן ישום הרשם. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין. תביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בלידה)ניתוח