רשלנות רפואית - ערעור

להלן פסק דין בערעור על גובה הפיצויים בתביעת רשלנות רפואית: פסק דין מהות ההליך ביום 9.1.2003 ניתן פסק דין בתיק דנן (להלן - "פסק הדין") במסגרתו פסקתי היקף הפיצויים לו זכאית התובעת (להלן - "התובעת") בגין נזקי גוף שהוסבו לה עקב רשלנות הנתבע, בית החולים "בית רפואה מעיני הישועה" (להלן - "הנתבע"), ביילודה, בהתחשב בהיות התובעת 2, אם התובעת, מעוולת במשותף עם הנתבע, בחלקים שווים. על פסק הדין הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד. ערעור המערערים, התובעים בהליך דנן, נסב על קביעותיי בפסק הדין, כדלקמן: פסיקת הפיצויים לתובעת על דרך של תשלום עיתי; קביעה כי בגיל 21 תעבור התובעת להתגורר ב"מוסד שיקומי"; ייחוס "אשם תורם" לאם התובעת; ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי במלואם ובבת אחת וגובה הפיצויים בגין ראשי הנזק השונים. הנתבע, המערער שכנגד, ערער על קביעותיי בפסק הדין, כדלקמן: פרק הזמן בו קוצרה תוחלת חיי התובעת; גובה הערבות הבנקאית שהעמיד להבטחת תשלומיה העיתיים של התובעת וגובה הפיצויים בראשי הנזק השונים. בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 12.3.2006 קבע בית המשפט כי דין הערעור להתקבל בחלקו וכי דין הערעור שכנגד להדחות. בהתאם לפסק הדין, תשלום הפיצויים לתובעת יתבצע בתשלום חד פעמי ולא בתשלומים עיתיים. לפיכך, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק, על מנת שאפסוק יתרת פיצוייה של התובעת בתשלום חד-פעמי, וכלשון בית המשפט העליון "בית המשפט יבחן מחדש את סכום הפיצויים שפסק בגין נזקי העתיד מיום שימלאו לאבישג 21 שנים, קרי, הפסד השתכרות, סיעוד ועזרת הזולת, הוצאות דיור, הוצאות ניידות, טיפולים פרה-רפואיים, אביזרים וצרכים מיוחדים, שירותי מין וצרכים חברתיים וטיפולים פסיכולוגיים." בית המשפט הוסיף וקבע כי בית המשפט יהא רשאי להידרש לשאלת הפיצוי להורי התובעת בגין שירותים פסיכולוגיים. אשר לסוגיית מגורי התובעת בעתיד, הורה בית המשפט העליון כי זו תוכרע בהתאם לחלופות הקיימות בהווה. בדיון מקדמי שהתקיים לפני ביום 25.4.2006 הורתי כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, עלי לפסוק הפיצויים על-פי הפרמטרים שקבעתי בפסק דיני, בהתחשב בשני נתונים: האחד, הפיצויים ייפסקו בתשלום חד-פעמי, והשני, התובעת לא תתגורר ב"מוסד שיקומי". על החלטה זו הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 4.5.2006 (רע"א 3536/06). בהתאם להחלטה, אין לפסוק לתובעת פיצויים על יסוד ההנחה כי היא תתגורר בעתיד ב"מוסד שיקומי", חלופה אשר אינה קיימת בהווה. בית המשפט העליון הוסיף והורה בפסק דינו כי לאור הכרעתו בדבר אופן תשלום הפיצויים לתובעת, יוחזר התיק אף לצורך בחינת שאלת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. ולבסוף, אשר לטענות הצדדים בדבר סכום הפיצויים שפסקתי בראשי הנזק השונים, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו כי סכום זה הינו סביר ומשכך לא מצא מקום להתערב בקביעותיי בפסק הדין. 4. בדיון שהתקיים לפני ביום 9.5.2006, שטחו באי-כוח הצדדים טענותיהם בדבר שיעור הפיצויים שיש לפסוק לתובעת, לאור פסק דינו של בית המשפט העליון ובהתאם לפרמטרים שקבעתי בפסק דיני. כן הגישו באי-כוח הצדדים אסמכתאות, אשר צורפו לתיק בית המשפט. לפיכך, אפנה לבחינת היקף הפיצויים להם זכאית התובעת בגין נזקי העתיד, בהינתן כי התובעת לא תעבור להתגורר במוסד שיקומי, עם הגיעה לגיל 21, וכי הפיצויים ישולמו לתובעת בתשלום חד-פעמי. דיון 5. התובעת, ילידת 9.6.1992, כיום כבת 14 שנים, נולדה בניתוח קיסרי בבית החולים הנתבע וכתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי נגרם לה שיתוק מוחין (CP), אשר בתחילה אובחן כשיתוק קוודריפלגי ספסטי (שיתוק ארבעת הגפיים). לימים, ניטשה מחלוקת בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים בשאלת סיווג השיתוק ממנו סובלת התובעת - בעוד בהתאם למומחים הרפואיים מטעם התובעת אובחנה התובעת כסובלת משיתוק טטרפזיס ספסטי-אטתואידי (שיתוק ארבעת הגפיים בצירוף תנועות לא רצוניות), סברו המומחים מטעם הנתבע כי התובעת סובלת משיתוק דיפלגי ספסטי (עיקר הפגיעה בגפיים התחתונות). יחד עם זאת, אין חולק כי התובעת סובלת מפיגור שכלי ברמה בינונית, אין היא שולטת בסוגריה וכי היא סובלת מאפילפסיה, מליקויי שמיעה ומליקויי ראיה. כן הסכימו המומחים הרפואיים כי התובעת זקוקה לעזרה ולסיוע בכל פעולות היום-יום וכי היא זקוקה להשגחה צמודה. כפועל יוצא, הערכתי בפסק דיני נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 100%, בקובעי כי התובעת זקוקה הן לעזרה ולסיוע בכל פעולות היום-יום והן להשגחה רצופה של 24 שעות ביממה. 6. משכך, אפנה לבחינת היקף הפיצויים להם זכאית התובעת בגין נזקי העתיד, כאמור לעיל, זאת נכון למועד מתן פסק הדין מיום 9.1.2003, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד מתן פסק דין זה. הפסדי השתכרות בעתיד 7. בפסק הדין קבעתי כי לנוכח מצבה הרפואי של התובעת, אין חולק כי היא איבדה את יכולתה לעבוד ולהשתכר בעתיד. כן הורתי, בהתאם להלכה הפסוקה, כי פיצויי התובעת בגין הפסדי השתכרותהּ יחושבו בהתאם לשכר הממוצע במשק, אשר בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עמד, נכון למועד מתן פסק הדין, על סך של 7,087 ₪. בפסק הדין הוספתי והורתי כי היה ויחול דיחוי במעבר התובעת ל"מוסד השיקומי", היא תהא זכאית לפיצוי חודשי על-פי הפרמטרים המפורטים שם, זאת עד כניסתה למוסד (פסקה 65 לפסק הדין). כאמור, התובעת לא תעבור ל"מוסד שיקומי" עם הגיעה לגיל 21. יתרה מזאת, בפסק הדין הערכתי כי לתובעת קיצור בתוחלת חייה של עשר שנים, בעטיו אף נפסקו לתובעת פיצויים. לפיכך ובהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תום תוחלת חיי התובעת הינו בגיל 71, היינו, לאחר גיל פרישה. חישוב אריתמטי של הפסדי השתכרות התובעת, עם הגיעה לגיל 21 ועד הגיעה לגיל 65, גיל פרישה כנטען, על בסיס השכר הממוצע במשק במכפלת מקדמי היוון , הינו כדלקמן: 7,087 ₪ ? 100%? 292.9697 (מקדם היוון ל-528 חודשים (44 שנים) לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%) ? 0.7224 (מקדם היוון כפול ל-11 שנים לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%) = 1,499,902 ₪. מסכום זה יש להפחית הפיצויים שנפסקו לתובעת בפסק הדין בגין הפסדי השתכרות מגיל 21 ואילך, היינו, סך של 449,970 ₪ (סיפא פסקה 65 לפסק הדין). 8. פועל יוצא, התובעת זכאית לפיצויים בגין הפסדי השתכרות מגיל 21 ועד הגיעה לגיל פרישה, בסך של 1,049,932 ₪. סיעוד ועזרת הזולת בעתיד 9. בפסק דיני קבעתי כי לנוכח מצבה הרפואי, זקוקה התובעת להשגחה ולעזרה בביצוע פעולות היום-יום. כן הוספתי וקבעתי כי התובעת זקוקה להימצאות אדם בקרבתה במשך כל שעות היממה ולעזרה בפועל, הנאמדת במספר שעות ביום (פסקה 68 לפסק הדין). בהתאם לאמות המידה, שהותוו בע"א 3375/99 אריה אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4), 450 (2000) (להלן - "פס"ד אקסלרד"), לפסיקת פיצויים בראש נזק זה ביחס לנכים קשים, הורתי כי שיעור הפיצויים בראש נזק זה ייגזר מקביעותיי, לפיהן התובעת זקוקה למטפל אחד, שהינו עובד זר, דובר השפה העברית ברמה בסיסית (פסקה 73 לפסק הדין; השוו גם, ע"א 7771/02 דניאל רינגלר נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט(1) 842, עמוד 849 (2004) (להלן - "פס"ד רינגלר")). לפיכך, הוספתי והורתי כי אם מועד הכניסה של התובעת למוסד השיקומי יידחה, אזי ישולם לה פיצוי חודשי בשיעור של 12,000 ₪, זאת עד למועד כניסתה למוסד השיקומי (פסקה 75 לפסק הדין). כאמור, הואיל וכיום אין בנמצא "מוסד שיקומי", הורה בית המשפט העליון על פסיקת פיצויים לתובעת בהינתן כי התובעת לא תתגורר ב"מוסד שיקומי". בדיון שהתקיים לפני טענה ב"כ התובעים, עו"ד יעל פלג, בהפנותה לסיכומים בכתב שהגישה עובר למתן פסק הדין, כי יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין עזרה וסיעוד מגיל 21 ועד תום תוחלת חייה, בשיעור חודשי של 12,000 ₪, מהוונים ליום מתן פסק הדין. מנגד, טענו ב"כ הנתבע, עוה"ד אוריאל גניהר ויעל אמיר, כי הואיל ולטענתם תשהה התובעת בבית הוריה עד הגיעה לגיל 39, אז תהא אימה בת 65 שנים, יש לפסוק לה הפיצויים בראש נזק זה בתקופה זו בשיעור של 70% מן הסכום שנפסק בפס"ד אקסלרד, בהתאם לפסיקת הפיצויים בפסק הדין בתקופה עד הגיע התובעת לגיל 21. 10. אין בידי לקבל טענת ב"כ הנתבע בדבר הפחתת שיעור הפיצויים החודשי בשל הימצא התובעת בבית הוריה עד הגיעה לגיל 39. כאמור בפסק הדין, פסקתי לתובעת פיצויים בגין עזרה וסיעוד עד הגיעה לגיל 21 בשיעור של 70% מ-12,000 ₪, בקובעי כי בתקופה זו התובעת תשהה מקצת משעות היום בבית ספר לחינוך מיוחד, שם תזכה לטיפול ולסיוע. משנקבע כי התובעת לא תעבור ל"מוסד שיקומי", עם הגיעה לגיל 21, שוב אין לדבר על מסגרת בה תזכה התובעת לטיפול וסיוע, בעטיה יש לפסוק לתובעת שיעור פיצויים מופחת (ראו גם, ע"א 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, עמוד 928 (1999); ע"א 1433/98 סועד חמד נ' גנאיים אחלם, תק-על 99(3), 1754, פסקה 5 לפסק הדין (1999)). 11. לפיכך ובהתאם לקביעותיי בפסק הדין באשר לפרמטרים לפסיקת הפיצויים בראש נזק זה, הנני לפסוק לתובעת פיצויים בגין עזרה וסיעוד בעתיד, החל מגיל 21 ועד תום תוחלת חייה, בסך של 2,692,362 ₪, בהתאם לחישוב אריתמטי כדלקמן: 12,000 ₪ ? 310.5807 (מקדם היוון ל-600 חודשים (50 שנים) לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%) ? 0.7224 (מקדם היוון כפול ל-11 שנים לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%) = 2,692,362 ₪. דיור 12. בפסק דיני פסקתי לתובעת פיצויים בגין הוצאות דיור, הנובעות אך מהתאמת דירת משפחתהּ לצרכיהּ, בהינתן כי בגיל 21 תעבור התובעת למוסד שיקומי. משנקבע כי התובעת לא תעבור להתגורר במוסד שיקומי, אפנה לבחון הוצאות הדיור, אשר התובעת זכאית לפיצויים בגינן. 13. לטענת ב"כ התובעת, לכשתגיע התובעת לבגרות, היא תזדקק למקום מגורים נפרד, המותאם לצרכיה, אשר עלותו הוערכה על-ידי המהנדס ושמאי המקרקעין, דן ברלינר, מומחה מטעם התובעת, בסך של 1,500,750 ₪ לבית פרטי צמוד קרקע (בשטח של כ-400 מ"ר), ולחילופין, בסך של 1,218,000 ₪ לדירה בבנין מגורים חדיש המתאים לצרכיה של התובעת (בשטח של 115 מ"ר). לפיכך, ובהינתן כי התובעת לא תעבור להתגורר במוסד שיקומי עם הגיעה לגיל 21, יש לפסוק לתובעת פיצויים כאמור בגין הוצאות דיור. מנגד, טענו ב"כ הנתבע, בהפנותם לסיכומי הנתבע בכתב עובר למתן פסק הדין, כי דירה בת 80 מ"ר בבנין עם שתי מעליות וגנרטור, תספק צרכי התובעת. כמו כן, בדיון שהתקיים לפני טענו ב"כ הנתבע כי משנקבע כי התובעת לא תעבור למוסד שיקומי, בהגיעה לגיל 21, יש לקבוע כי התובעת תעזוב את דירת הוריה אך בהגיע אימה לגיל 65, היינו, כאשר התובעת תהא בת 39 שנים. כן טענו ב"כ הנתבע כי התובעת זכאית אך להפרש שבין שווי דירה לה היא זכאית כיום בנכותה לבין שווי דירה שהתובעת היתה רוכשת ממילא. כמו כן, טענו ב"כ הנתבע כי יש להפחית משווי הדירה לה זכאית התובעת בנכותה את סכום הפיצויים שקיבלה עבור התאמת דירת הוריהּ לצרכיהּ, עת עתה, משנקבע כי התובעת לא תתגורר במוסד שיקומי, הורי התובעת הם שיבואו לבקרהּ בסופי שבוע. 14. חרף טענות ב"כ הנתבע בדיון שהתקיים לפני, עיון בסיכום טענות הנתבע בכתב, עובר למתן פסק הדין, מעלה כי הצדדים הסכימו כי "המועד הנכון" לעזיבת התובעת את בית הוריה, לכשתגיע לבגרות, הינו עם הגיעה לגיל 21 (פסקה 244 לסיכומי הנתבע). משכך, לא ראיתי לנכון לסטות מהסכמה זו במסגרת פסק דין זה. בהקשר דנא לא יהא זה למותר לציין כי הערכת משך זמן שהות התובעת בבית הוריה, לאחר הגיעה לבגרות, לשון אחר, הערכת מועד עזיבת התובעת את בית הוריה, אינה אפשרית בהיותה נתונה לספקולציות, וממילא אינה מעוגנת בתשתית עובדתית כלשהיא. ראו גם, דברי השופט אהרון ברק, כתוארו דאז, בפסק הדין ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982) (להלן - "פס"ד ברדה") בעמוד 784, בהדגישו כי "פתרון הדילמה בדבר אורך זמן שהותו של יהודה בבית אינו במציאת מודד כל שהוא אלא בקביעת העיקרון, כי יהודה ישהה בביתו, כל עוד צרכיו יחייבו זאת, תוך שהפיצויים יתבססו על עקרון הפיצוי העתי ולא על פיצוי בסכום חד-פעמי.". ובענייננו, בהינתן כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון התובעת לא תעבור לדור במוסד וכי יתרת הפיצויים תשולם לתובעת כתשלום חד פעמי, אין בידי אלא להורות כי התובעת זכאית לפיצויים בגין דיור עצמאי עם הגיעה לגיל 21, זאת חרף האפשרות, לפיה התובעת תמשיך להתגורר בבית הוריה, אפשר עד אריכות ימיהם. 15. אשר לגודל הדירה לה תיזקק התובעת, טענה ב"כ התובעים בסיכומים בכתב כי התובעת תיזקק, לדירה ששטחה, לכל הפחות, 115 מ"ר, אשר כאמור בחוות דעת המומחה מטעם התובעים, המהנדס ושמאי המקרקעין, דן ברלינר, מיום 6.3.2001, עלותה הוערכה בסך של 280,000 דולר. מאידך, טענו ב"כ הנתבע בסיכומים בכתב כי התובעת תיזקק לדירה ששטחה, לכל היותר, 80 מ"ר. מומחה מטעם הנתבע, שמאי המקרקעין, חיים בן-ארי, העריך בחוות דעתו מיום 16.4.2001עלות מ"ר בסך של 1,800 דולר. התובעת עתידה כאמור, עם הגיעה לגיל 21, לעבור ולהתגורר בדירה משלה, עימה יתגורר גם המטפל. לאחר שעיינתי בהצעותיהם המפורטות של המומחים בחוות דעתם לענין צורכי מגורי התובעת, באתי לכלל מסקנה כי לאור נכותה הקשה, זקוקה התובעת לדירה בעלת פתחים ומעברים גדולים, ששטחה 85 מ"ר (חדר מגורים - 15 מ"ר, מטבח - 10 מ"ר, חדר שינה - 15 מ"ר, חדר שירותים ורחצה - 7 מ"ר, חדר טיפולים - 8 מ"ר, חדר מטפל - 10 מ"ר, חדר שירותים ורחצה מטפל - 5 מ"ר, מרפסת שרות - 5 מ"ר, תוספת למחיצות וקירות - 10 מ"ר). בפסק דיני קבעתי, בהתחשב בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים ובעדותם, כי עלות מ"ר בבנין מגורים חדש, הכולל מעלית וחניה צמודה, הינה בשיעור של 1,850 דולר (פסקה 86 לפסק הדין). פועל יוצא, התובעת זקוקה לדירה, אשר עלותה מוערכת בסך של 157,250 דולר. 16. צודקים ב"כ הנתבע בטענתם, לפיה התובעת זכאית לפיצויים אך בגין ההפרש שבין שווי הדירה לה היא זכאית בנכותה לבין שווי דירה שהתובעת היתה רוכשת ממילא. לשון אחר, התובעת זכאית לפיצויים בגין העלות הנוספת הנובעת מן הצורך לרכוש דירה המותאמת לנכותה ולמגבלותיה, ולפיכך זכאית אך להפרש בין צרכי הדיור הרגילים שלה לבין ההוצאות הנוספות הכרוכות בצרכיה המיוחדים כנכה. הלכה פסוקה היא כי העקרון העומד בבסיס פסיקת פיצויים בנזיקין הינו השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן בידי הניזוק סכום, אשר באמצעותו יועמד הניזוק, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, פס"ד ברדה, לעיל, עמוד 772). הוסיף השופט א' ברק, כתוארו דאז, וקבע בעמוד 777 לפסק הדין לאמור: "מכוחו של עקרון זה אין הניזוק רשאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק ועל כן, מקום בו זכאי הניזוק לפיצויים בגין הוצאות על תוספת חדר, אין המזיק חייב לספק לו דירה שלמה." ובהמשך, בעמודים 793-794 קבע השופט א' ברק: "הוצאות מיוחדות ונוספות בגין דיור, אשר הניזוק נושא בהן כתוצאה מהתאונה, הן במסגרת הנזקים, אשר המזיק חייב לשאת בהם. ...כמובן, זאת רק לענין אותן הוצאות נוספות, שהניזוק לא היה נושא בהן ממילא, ואשר נחוצות באופן סביר לשם השבת המצב לקדמותו. אין להפוך אב נזק זה למנוף לשינוי בתנאי הדיור של הניזוק, שאינם נובעים ממעשה הנזק. ...'הצורך בהחלפה או בתוספת דיור צריך לנבוע מצורך פיזי של התובע והוא צריך לספק את הדרוש ולא להיטיב תנאי מגורים'." הניזוק איננו זכאי להתעשר על חשבון המזיק ומקום בו אופי הפגיעה מחייב את התאמת תנאי מגוריו למגבלות שנגרמו לו בעטיה של הפגיעה, אין מזכים אותו בפיצוי אלא בגין ההפרש הכספי הכרוך בהחלפת או בהתאמת דירתו (ראו גם, ע"א 247/87 ניסים אלירם נ' שלמה אלימלך, תק-על 89(3) 986, פסקה 4 לפסק הדין (1989); ע"א 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן, תק-על 95(1), 576, פסקה 8 לפסק הדין (1995); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף, כרך א' (מהדורה חמישית, תשס"ג-2003) (להלן - "קציר"), עמודים 780-781, 788-790). ובענייננו, סבורני כי הצורך של התובעת בכשליש משטח הדירה, כאמור לעיל, נובע מנכותה הקשה של התובעת על מגבלותיה. לפיכך, ובהינתן כי פסקתי לתובעת פיצויים מלאים בגין הפסדי השתכרות בעתיד, אשר ברי כי גם מכספים אלה היתה רוכשת התובעת דירה לצרכיה אילולא נכותה, הנני להורות כי התובעת זכאית לפיצויים בגין הוצאות רכישת דירה משל עצמה עם הגיעה לגיל 21, בסך של 52,417 דולר, לפי שער יציג כערכו ביום מתן פסק הדין (4.823 ₪), במכפלת מקדם היוון כפול ל-11 שנים לפי ריבית חודשית של 3% (0.7224). לפיכך, שיעור הפיצויים יעמוד על סך של 182,628 ₪. 17. סוגיה נוספת לה נדרשתי בראש נזק זה, עניינה טענת ב"כ הנתבע, לפיה יש להפחית משיעור הפיצויים שייפסקו לתובעת בגין דיור עצמאי, סכום הפיצויים שנפסקו לה בגין התאמת דירת הוריה לצרכיה נוכח נכותהּ, בהינתן כי משזכאית התובעת לדירה משל עצמה, הורי התובעת הם שיבואו לבקרהּ בסופי שבוע. אומר כבר עתה כי דין הטענה להידחות. בפסק הדין פסקתי לתובעת פיצויים בגין התאמת דירת הוריהּ לצרכיהּ, בקובעי כי שיעורם של אלה יהא כשוויה של תוספת דיור לדירת ההורים בשיעור של 35 מ"ר. שם נדרשתי לטענת ב"כ הנתבע, לפיה יש לראות בפיצויים בגין התאמת דירתם של הורי התובעת לצרכיה משום הלוואה, אשר על התובעת להשיב לנתבע עם המעבר למוסד שיקומי בהגיעה לגיל 21. טעמיי לדחיית טענה זו יפים אף לענין הטענה בדבר הפחתת הפיצויים שנפסקו לתובעת בגין התאמת דירת ההורים מהפיצויים שפסקתי לתובעת בגין דיור עצמאי. כאמור בפסק הדין, התובעת, כיום כבת 14 שנים, גרה בדירת הוריה והגם שלימים תעבור להתגורר בדיור עצמאי, אין בכך כדי לשלול האפשרות הממשית כי התובעת תבקר בדירתם, בין היתר, בסופי שבוע, ביקורים המצדיקים שמירת תנאי המגורים המיוחדים בדירה, בעטיים פסקתי לתובעת הפיצויים (ראו, פסקה 87 לפסק הדין). 18. העולה מן המקובץ, התובעת זכאית לפיצויים בגין הוצאות רכישת דירה משל עצמה עם הגיעה לגיל 21, בסך של 182,628 ₪. עזרה במשק הבית 19. לטענת ב"כ התובעת בסיכומים בכתב, עם הגיעה לגיל 21 תזדקק התובעת לעזרה במשק הבית בהיקף של 2.5 שעות ביום, ולפיכך, לפיצויים בסך של 457,532 ₪ בראש נזק זה. מנגד, טענו ב"כ הנתבע, בהפנותם לפס"ד אקסלרד, כי המטפל, אשר עתיד לעבור ולהתגורר עם התובעת בביתה, עם הגיעה לגיל 21, יספק הן צרכיה הסיעודיים והן צרכיה במשק הבית. לפיכך, אין לפסוק לתובעת פיצויים בגין ראש נזק זה, הכלולים ממילא בפיצויים שנפסקו לתובעת בגין עזרה וסיעוד בעתיד. 20. בפסק הדין קבעתי, בהסתמך על חוות דעתה של אילה שיפמן, מרפאה בעיסוק, ולנוכח נכותה של התובעת על מגבלותיה, כי התובעת תזדקק לעזרה במשק הבית לאחר שתעבור לגור בדיור עצמאי (פסקה 82 לפסק הדין). יחד עם זאת, קבעתי כי הואיל והתובעת תעבור לגור במוסד שיקומי, עם הגיעה לגיל 21, מתייתר הצורך בפסיקת פיצויים כאמור, לא מבלי שהפנתי לפס"ד אקסלרד, שם נקבע הכלל המנחה, לפיו מטפל, אשר עתיד לסעוד ניזוק בעל נכות קשה בשיעור של 100% ולהתגורר עימו "יספק את כל צורכי הסיעוד שלו, הן עזרה בפעולות היומיומיות והן עזרה בעבודות הבית ככל הנדרש." (עמוד 458 לפסק הדין; פס"ד רינגלר, עמוד 849; קציר, לעיל, עמוד 849). 21. לפיכך, משפסקתי כי התובעת זכאית לפיצויים בגין עזרה סיעוד בשל העסקת עובד זר, אשר יתגורר עימה על מנת לסייע בידה בביצוע כל פעולות היום-יום ועל מנת להשגיח עליה באופן רצוף וליתן לה עזרה, ככל שתידרש, אין התובעת זכאית לפיצויים נוספים בגין עזרה בעבודות משק הבית, אשר תבוצענה על-ידי המטפל. ניידות 22. בפסק דיני בחנתי חוות דעת המומחים מטעם הצדדים בתחום השיקום - פרופ' אברהם עורי, מומחה מטעם התובעת ודר' ראובן לנגר, מומחה מטעם הנתבע - ועדותם של אלה, בין היתר, בשאלת היזקקות התובעת לרכב לנוכח נכותה על מגבלותיה. מצאתי כי התובעת תזדקק לרכב לצורך נסיעות לטיפולים רפואיים, ביקורי משפחה וטיולים, ולפיכך, הורתי כי יש לפצות התובעת בגין רכישת רכב ואחזקתו. יחד עם זאת, הוספתי וקבעתי כי מאחר והתובעת לא תהא רתוקה לכסא גלגלים ומאחר ועם הגיעה לגיל 21 תשהה התובעת במוסד שיקומי, אין הצדקה לרכישת רכב מסוג VAN, אלא יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין רכישת רכב יציג אוטומטי 1,300 סמ"ק (פסקאות 94-95 לפסק הדין). כן הוספתי וקבעתי כי מאחר והתובעת תשהה במוסד שיקומי, אין היא זכאית לפיצויים בגין רכיב החלפת הרכב. 23. לטענת ב"כ התובעת, בהינתן כי התובעת לא תשהה במוסד שיקומי עם הגיעה לגיל21, יש לפסוק לה פיצויים בגין הוצאות ניידות בעתיד בסך של 1,032,315 ₪, כאמור בסיכומים בכתב, הכוללים עלות רכישת מכונית יציגה אוטומטית 1,300 סמ"ק, עלות אחזקה חודשית עד הגיע התובעת לגיל 13, עלות רכישת רכב מסוג VAN בעוד 4 שנים, עלות אחזקה חודשית של הרכב ומעלון. מנגד, טענו ב"כ הנתבע כי אין בקביעה כי התובעת לא תעבור למוסד שיקומי עם הגיעה לגיל 21, כדי לשנות שיעור הפיצויים שנפסקו לה בפסק הדין, עת התובעת יכולה להסתפק ברכב יציג 1,300 סמ"ק. לחילופין, יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין רכישת רכב מסוג VAN ניסן לרגו דיזל, לרבות עלות אביזרי הבטיחות הנלווים, כאמור בחוות דעת המומחה מטעם הנתבע, השמאי והבוחן המוסמך, בעז מוגילבקין. בהתייחס לעלות אחזקת הרכב, טענו ב"כ הנתבע כי יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין היקף נסיעות חודשיות ממוצע של 500 ק"מ. כן טענו ב"כ הנתבע כי התובעת אינה זכאית לפיצויים בגין החלפת רכב, עת רכיב זה נכלל בעלות החודשית, כפי שקבעהּ המומחה מטעם הנתבע, הגם שיש לנכות מסכום הפיצויים עלות רכישת רכב ואחזקתו החודשית על-ידי התובעת אילולא נכותה. 24. משנקבע כי התובעת לא תעבור להתגורר במוסד שיקומי עם הגיעה לגיל 21, שבתי ובחנתי צרכי הניידות של התובעת, ומצאתי כי נוכח נכותה הקשה של התובעת והיזקקותה לכסא גלגלים, גם אם לא באופן רציף, אך וודאי באופן מוגבר עם התבגרותה, יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין רכישת רכב מסוג VAN, אשר סביר כי יקל על התובעת את ניידותה (ראו גם, ע"א 1134/98 אופירה מוגרבי נ' אוסדון מימון, פ"ד נה(1) 729, עמוד 736 (1999)). אשר לעלות רכישת רכב מסוג VAN, בידי לקבל עמדת השמאי מוגילבקין, לפיה ניתן להסיע התובעת ב-VAN מסוג "ניסן לרגו" דיזל, ואין הכרח ברכישת VAN מסוג "פורד טרזיט" דיזל, כפי שהציע הכלכלן משה קצין. בהקשר דנא יפים דבריו של השופט א' ברק, כתוארו דאז, בפס"ד ברדה, לעיל, בעמודים 777-778, הקובע כי בהתאם לעקרון השבת המצב לקדמותו, העומד ביסוד פסיקת הפיצויים בדיני נזיקין, על ההוצאות בגינן זכאי הניזוק לפיצויים להיות סבירות ונחוצות, עת בקביעת סבירותה של ההוצאה מתמזגת הערכת הנזק עם העקרון, לפיו על הניזוק הנטל להקטין נזקו. השמאי מוגילבקין העריך עלות רכישת רכב מסוג VAN "ניסן לרגו" זידל, לרבות עלות כלל האביזרים הנלווים לנכה, בסך של 85,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה ליום מתן פסק הדין (9.1.2003) בסך של 86,785 ₪. בפסק הדין קבעתי כי היקף הנסיעות החודשיות הממוצע לו תיזקק התובעת הינו בשיעור של 500 ק"מ ולא ראיתי לנכון לשנות קביעה זו. לפיכך, ובהתאם לחוות דעת השמאי מוגילבקין, עלות האחזקה החודשית של הרכב, לרבות בגין הפסד הון והפסד פחת שנתי בהינתן החלפה של הרכב כל ארבע שנים, הינה בסך של 1,268 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה ליום מתן פסק הדין, בסך של 1,382 ₪. יוער כי עלות הרכב ועלות אחזקתו החודשית הוערכה על-ידי המומחים בהנחה כי התובעת זכאית לפטור חלקי ממסים בשיעור של 75% בשל נכותה. 25. לפיכך, הנני לפסוק לתובעת פיצויים בגין הוצאות ניידות בעתיד, בהתאם לחישוב אריתמטי כדלקמן: 1,382 ₪ ? 334.7171 (מקדם היוון ל-726 חודשים (60 שנים ו-5 חודשים) לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%) = 462,579 ₪. בנסיבות המקרה דנן, מצאתי כי יש להפחית מסכום זה שיעור של 20% בהתחשב בכך שגם אלמלא התאונה היו לתובעת הוצאות ניידות, בין אם היתה רוכשת רכב ובין אם היתה משתמשת בתחבורה ציבורית (ראו, ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, עמוד 832 (1998); ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' ינון שבודי, קטין, פ"ד נב(3) 817, עמודים 831-832 (1998); ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר, פ"ד מה(1) 580, עמוד 595 (1990); קציר, לעיל, עמודים 761-762 ו-787-788), ובהינתן כי הרכב עתיד לשמש גם את בני משפחתה של התובעת (ראו, פס"ד ברדה, לעיל, עמוד 794; ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' איה מוסקוביץ', פ"ד מז(2) 718, עמוד 733 (1993); ע"א 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן, תק-על 95(1), 576, פסקה 5 לפסק הדין (1995); קציר, לעיל, עמודים 765-766). לפיכך, שיעור הפיצויים יעמוד על סך של 370,063 ₪. לסכום זה תתווסף עלות רכישת הרכב, כך שהפיצוי יעמוד על סך של 456,848 ₪. מסכום זה יש להפחית סכום הפיצויים שפסקתי לתובעת בפסק הדין בגין הוצאות ניידות בעתיד, בסך של 360,080 ₪. לפיכך, הנני להורות כי התובעת זכאית לפיצויים משלימים בגין הוצאות ניידות בעתיד בסך של 96,768 ₪. טיפולים פרה-רפואיים מגיל 21 ועד תום תוחלת חיים 26. בפסק הדין לא פסקתי לתובעת פיצויים בגין טיפולים פרה-רפואיים מגיל 21 ועד תום תוחלת חייה, בקובעי כי התובעת תשהה במוסד שיקומי, במסגרתו היא עתידה לקבל טיפולים פרה-רפואיים שונים, המתוספים לטיפולים פרה-רפואיים להם זכאית התובעת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (פסקה 126 לפסק הדין). כן הוספתי וקבעתי כי הואיל וקיימת אי וודאות באשר לתוכנית הטיפולים במוסד השיקומי, כמו גם באשר לסוג הטיפולים, הנכללים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, והיקפם, בית המשפט ישוב ויבחן, עם הגיע התובעת לגיל 21, הטיפולים הפרה-רפואיים להם תיזקק התובעת ואשר אין היא זכאית לקבלם מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 27. לטענה ב"כ התובעת, משנקבע כי התובעת לא תשהה במוסד שיקומי עם הגיעה לגיל 21, יש לפסוק לה פיצויים בגין עלות טיפולים פרה-רפואיים להם תיזקק עד תום תוחלת חייה, כאמור בחוות דעתה של אילה שיפמן, מרפאה בעיסוק, כדלקמן: ריפוי במוסיקה בעלות חודשית של 1,820 ₪, טיפול בהידרותרפיה בעלות חודשית של 2,483 ₪, רכיבה טיפולית בעלות חודשית של 1,520 ₪ (עד גיל 50), טיפולי פיזיותרפיה בעלות חודשית של 2,100 ₪, טיפול ריפוי בעיסוק בעלות חודשית של 2,100 ₪ וקלינאית תקשורת בעלות חודשית של 1,800 ₪. מנגד, טענו ב"כ הנתבע כי עיקר הטיפולים הפרה-רפואיים, שעל התובעת לקבל, הינו בתקופה עד הגיעה לבגרות, אז תמצה התובעת הפוטנציאל הפיזי והקוגניטיבי שלה ויהא אך צורך בשמירה על הקיים. לפיכך, ובהינתן כי לא בואר כלל ובמידה הרפואית הנדרשת הצורך של התובעת בכל אחד מהטיפולים, כמו גם עלותם מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ראוי לפסוק לתובעת פיצויים בגין טיפולים פרה-רפואיים מגיל 21 ואילך בסכום גלובאלי של 200,000 ₪. 28. בפסק הדין עמדתי על צרכי התובעת בטיפולים פרה-רפואיים, בהדגישי כי אין בחוות הדעת של אילה שיפמן ובחוות הדעת של גדעון האס, עובד סוציאלי, כדי ללמד על צרכיה השיקומיים של התובעת, בהינתן כי המומחים הרפואיים הם האמונים על קביעת מגבלות התובעת וצרכיה (פסקה 110 לפסק הדין). עיון בחוות דעת המומחים הרפואיים בתחום הרפואה הפיסקאלית והשיקום מעלה כי בעוד פרופ' עורי, מומחה מטעם התובעת, קבע כי להערכתו התובעת זקוקה לטיפולי פיזיותרפיה בתדירות של פעמיים בשבוע, ריפוי בעיסוק וריפוי בדיבור בתדירות של פעם בשבוע, ספורט טיפולי בתדירות של פעם בשבוע וגריה כללית (למשל, רכיבה טיפולית), קבע דר' לנגר, מומחה מטעם הנתבע, כי להערכתו התובעת זקוקה לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק (פסקה 110 לפסק הדין). יחד עם זאת, וכפי שהדגשתי בפסק הדין, לא הובאו בפני ראיות בדבר היקפו של כל אחד מהטיפולים הפרה-רפואיים הנטענים, דהיינו, פרק הזמן בו תזדקק התובעת לטיפולים האמורים בתקופות חייה השונות, בין היתר, לאחר הגיעה לגיל 21. פרופ' עורי לא נחקר על תדירות הטיפולים, כפי שציין בחוות דעתו (ראו, עמודים 4-16 לפרוטוקול), אך אין בחוות דעתו התייחסות לפרק הזמן שהתובעת זקוקה לכל אחד מהטיפולים עליהם המליץ. 29. בידי לקבל כי התובעת תיזקק בעתיד, גם לאחר גיל 21, לטיפולים פרה-רפואיים, להערכתי טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וגרייה כללית (כגון, רכיבה טיפולית). הואיל והתובעת לא תעבור למוסד שיקומי, במסגרתו עתידה היתה לקבל מגוון טיפולים פרה-רפואיים (ראו, פסקה 16 לפסק הדין), הרי שהתובעת זכאית לפיצויים בגין הוצאות אלה. בבואי להעריך עלותם של הטיפולים הפרה-רפואיים להם תיזקק התובעת לאחר הגיע התובעת לגיל 21 - מצאתי כי יש לפסוק לתובעת הפיצויים בגין טיפולים אלה כסכום גלובאלי, זאת גם לאור חוסר הוודאות והיכולת לכמת במדויק היקפם. בהערכתי סכום הפיצויים לקחתי בחשבון הן זכאות התובעת לטיפולים פרה-רפואיים, הכלולים ב"סל שירותי הבריאות" מכוח חוק בטיחות בריאות ממלכתי (ראו, פסקאות 101 ו-111-112 לפסק הדין והאסמכתאות המובאות שם), והן אומדן עלות הטיפולים, לאור קביעתי בפסק הדין הערכת אילה שיפמן בחוות דעת עלות הטיפולים הינה מוגזמת (פסקה 11 לפסק הדין). 30. פועל יוצא, הנני לפסוק לתובעת פיצויים בגין טיפולים פרה-רפואיים להם תיזקק מגיל 21 ועד תום תוחלת חייה, כפיצוי גלובאלי בסך של 300,000 ₪. טיפולים פסיכולוגיים 31. בפסק הדין דחיתי את תביעת התובעת והוריה לפיצויים בגין טיפולים פסיכולוגיים, בקובעי כי לא הונחה לפני תשתית עובדתית, שעניינה בדיקות פסיכולוגיות שנערכו לתובעת ולהוריה או חוות דעת של מומחה רפואי, המבססת הצורך של התובעת והוריה בטיפולים פסיכולוגיים (ראו, פסקה 128 לפסק הדין). כן הוספתי והורתי כי אין מניעה כי בעתיד, בית המשפט ידון בשאלה זו, אם תונח לפניו תשתית מתאימה. 32. בדיון שהתקיים לפני טענה ב"כ התובעת כי במקרים של נכות מהסוג בו לוקה התובעת די בחוות דעת של מומחה בתחום השיקום כדי ללמד על צרכי התובעת בטיפולים פסיכולוגיים. לחילופין, ביקשה ב"כ התובעת כי בית המשפט ימנה מומחה בתחום הפסיכיאטריה לקבוע צרכיה הפסיכולוגיים של התובעת ומשפחתה. ב"כ הנתבע התנגדו לכך, בהפנותם לסיכומיהם בכתב. 33. דין טענות ב"כ התובעת להידחות. ראשית, פרופ' עורי, מומחה בתחום השיקום, אמנם קבע בחוות דעתו כי "נראה לי שגם הילדה תהנה מתמיכה והכוונה פסיכולוגיים וגם הוריה.", אך כפי שהבהרתי בפסק הדין, המומחה לא התייחס לשאלת תדירות מתן הטיפולים לתובעת ולהוריה ולפרק הזמן הנדרש למתן טיפולים כאמור, ואף לא נחקר על כך בעדותו בבית המשפט. אף אילה שיפמן, מרפאה בעיסוק שהגישה חוות דעתה לענין עלויות צרכיה השיקומיים של התובעת ואשר ברי כי אין בחוות דעתה כדי ללמד על צרכי התובעת עצמם (ראו, תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), העידה באופן כוללני כי "בעתיד היא תצטרך, אבל היום עוד לא." (עמוד 32 לפרוטוקול דיון מיום 20.5.2001). הפניית ב"כ התובעת, בדיון שהתקיים לפני, לעמוד 47 לעדותו של דר' נתן ברנד, מומחה בתחום הנוירולוגיה, אין בה כדי ללמד על צרכי התובעת בטיפולים פסיכולוגיים, שעה שעיון בעדותו מעלה כי הלה עמד על מצבם של הנכים בכלל, בהידרשו לשאלת ב"כ התובעת בדבר גורמים המקצרים תוחלת החיים של נכים במצבה של התובעת. וודאי שאין בעדותו כדי ללמד על היזקקות התובעת עצמה לטיפולים פסיכולוגיים וממילא על פרקי הזמן בהם תיזקק לטיפולים כאמור ותדירותם. לא יהא זה למותר לציין זכאות התובעת והוריה לטיפולים פסיכולוגיים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אשר לבקשת ב"כ התובעת כי בשלב זה אמנה מומחה בתחום הפסיכיאטריה לבחינת צרכיה של התובעת לטיפולים פסיכולוגיים, דינה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי הנטל רובץ לפתחם של התובעת והוריה בהוכחת צרכיהם הרפואיים, בענייננו, היזקקותם לטיפולים פסיכולוגיים כאמור. משלא הוגשו לתיק בית המשפט הן חוות דעת רפואית בדבר נכותה הנפשית של התובעת בעטיה זקוקה ותיזקק לטיפולים פסיכולוגיים והן חוות דעת רפואית, המבססת הצורך של הורי התובעת בטיפולים פסיכולוגיים לשם הכוונה, ייעוץ ותמיכה, הרי שלא הוכח צורך רפואי כאמור, ומשכך אין לתובעים אלא להלין על עצמם. וודאי שאין בהליך זה, אשר מטרתו פסיקת פיצויים לתובעת בהינתן כי פיצוייה ישתלמו באופן חד-פעמי, כדי לאפשר דיון מחדש בסוגיות, אשר לגביהן פסק הדין הינו סופי וחלוט. 34. העולה מן המקובץ, בהעדר הוכחת היזקקות התובעת והוריה לטיפולים פסיכולוגיים, כאמור בפסק הדין, הנני לדחות טענת ב"כ התובעת לפסיקת פיצויים כאמור בהליך זה. אביזרים וצרכים מיוחדים 35. בפסק הדין פסקתי לתובעת פיצויים בגין אביזרים וצרכים מיוחדים עד תום תוחלת חייה, ללא קשר למקום מגורי התובעת לאחר הגיעה לגיל 21 (ראו, פסקאות 132-133 לפסק הדין). לפיכך, אין בפסק הדין של בית המשפט העליון, המורה על החזרת התיק לצורך קביעת מקום מגורי התובעת לאחר הגיעה לגיל 21 ופסיקת הפיצויים כסכום חד פעמי, כדי לשנות משיעור הפיצויים ברכיב נזק זה. שירותי מין וצרכים חברתיים 36. בפסק הדין קבעתי כי התובעת זכאית לפיצויים בגין צרכים חברתיים בלבד, אשר שיעורם יוגבל עד הגיע התובעת לגיל 21, אז תהנה מפעילויות חברתיות במסגרת המוסד השיקומי (פסקה 135 לפסק הדין). לפיכך, פסקתי לתובעת פיצויים בסך של 10,000 ₪ (פסקה 137 לפסק הדין). אשר לפיצויים בגין שירותי מין, קבעתי כי בנסיבות המקרה דנן אין התובעת זכאית לפיצויים, בהוסיפי כי עם הגיעה לגיל 21 תעבור התובעת, כאמור, להתגורר במוסד שיקומי, שם אפשר כי תקרה בפניה הזדמנות להכיר בן זוג ולקיים עמו מערכת יחסים אישית (פסקה 137 לפסק הדין). לטענת ב"כ התובעת, הואיל והתובעת לא תשהה במוסד שיקומי, עם הגיעה לגיל 21, יש לפסוק לה פיצויים בגין צרכים חברתיים ושירותי מין בתקופה זו, בהדגישה כי אין בהיות התובעת בת למשפחה חרדית, כדי לגרוע מצרכיה המיניים, בגינם יש לפצותהּ. מנגד, טענו ב"כ הנתבעים כי השילוב של מצבה הקוגניטיבי של התובעת, הסובלת מפיגור שכלי ממשי, ביחד עם העובדה כי הינה בת למשפחה חרדית, פוסלים האפשרות להיזקקות התובעת לשירותי מין וחברה, ולפיכך, יש לדחות התביעה לפיצויים בראש נזק זה. 37. לאחר ששבתי ובחנתי שאלת היזקקות התובעת לשירותי מין, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן זכאית התובעת לפיצויים בגין שירותים אלה. בידי להסכים, עקרונית, עם טענת ב"כ התובעת, לפיה אין להבחין בענין זה בין גבר לאישה. יחד עם זאת, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן ונוכח נכותה הקשה של התובעת, הסובלת, בין היתר, מפיגור שכלי, תיזקק התובעת לשירותי מין, אשר על הנתבע לשאת בתשלומם. אשר לצרכיה החברתיים, קבעתי בפסק הדין כי סכום הפיצויים יוגבל עד הגיע התובעת לגיל 21, הואיל ואז תהנה מפעילויות חברתיות במסגרת המוסד השיקומי. מחד, משנפסק כי התובעת לא תעבור להתגורר במוסד שיקומי, ומאידך, בהניחי כי התובעת תשתלב במסגרות חברתיות אחרות, ולו למספר שעות ביום, אשר יהא בהן כדי ליתן מענה לצרכיה החברתיים, מצאתי כי יש להוסיף לסכום הפיצויים סך של 40,000 ₪. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי 38. מסכום הפיצויים שנפסקו לתובעת יש לנכות את שיעור הגמלאות ששולמו לה ואשר ישולמו לה בעתיד על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מבלי להתחשב בקיצור תוחלת חייה של התובעת (ע"א 9040/03 גדעון היימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 3063, סעיף 6 לפסק הדין (2006)). כפי שנפסק שם, הסכומים ששולמו בעבר על-ידי המוסד לביטוח לאומי ישאו הפרשי ריבית והצמדה ואילו תגמולים עתידיים ישאו רק הפרשי הצמדה (שם, פסקה 7 לפסק הדין). 39. משנקבע כי הפיצויים ישולמו לתובעת כתשלום חד פעמי והואיל ושאלת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי לא התבררה די צורכה, ביקשתי מהצדדים, בדיון שהתקיים לפני ביום 9.5.2006, להודיעני אם הגיעו להסכמה על מינוי אקטואר מוסכם. ב"כ הנתבע הודיעה לבית המשפט כי ב"כ הצדדים לא הגיעו להסכמה באשר למינוי אקטואר מוסכם, הואיל וב"כ התובעת אינה מכירה אקטוארים. כן ביקשה ב"כ הנתבע כי בית המשפט יורה לאקטואר יגאל וילוז'ני להכין חוות דעת מעודכנת בכפוף להוראות בית המשפט, עת חוות דעתו האקטוארית מיום 24.5.2001 הוגשה לתיק בית המשפט על-ידי הנתבע, הנושא בנטל הוכחת שיעור ניכויי המוסד לביטוח לאומי. בתגובה הגישה ב"כ התובעת הבהרה, במסגרתה עמדה על התנגדותה למינוי האקטואר וילוז'ני, הואיל והינו עד מטעם הנתבע. 40. אין חולק כי ישנו הכרח בחוות דעת אקטוארית מעודכנת. כאמור, בתיק בית המשפט קיימת חוות דעתו של האקטואר, יגאל וילוז'ני, מיום 24.5.2001, אשר הוגשה על-ידי הנתבע, המבקש כי בית המשפט ינכה מסכום הפיצויים תגמולי המוסד לביטוח לאומי להם זכאית התובעת בגין נכותה. בנסיבות אלה ובהינתן כי המדובר בחוות דעת אקטוארית, שמהותה חישוב אקטוארי של שיעור התגמולים להם זכאית התובעת מהמוסד לביטוח לאומי, בהתאם לפרמטרים שאפרט להלן, הנני מורה לאקטואר יגאל וילוז'ני, להגיש חוות דעתו המעודכנת ליום מתן פסק דין זה, במסגרתה יתייחס לגמלאות המוסד לביטוח לאומי להן זכאית התובעת בעבר ואשר תהא זכאית להם בעתיד בשל נכותה. האקטואר יעריך שיעור הגמלאות, כמפורט להלן: א. גמלת דמי מחיה, עזרה בלימודים וסידורים לילד נכה; ב. קצבת ניידות מגיל 18 בהנחה שהתובעת זכאית למתקן הרמה לרכב, בנפח מנוע מעל 2,000 סמ"ק; ג. קצבת נכות כללית לפי צמצום בכושר השתכרות בשיעור של 75% או יותר; ד. קצבת שירותים מיוחדים לפי דרגת זכאות של 150% (נכה התלוי לחלוטין בעזרה מהזולת בביצוע כל פעולות היום יום ובכל שעות היממה). הנתבע ישא בתשלום שכר טרחת האקטואר. סיכום 41. סכום הפיצויים, אשר הנתבע חב בתשלומו כתשלום חד-פעמי, בנוסף לפיצויים שפסקתי בפסק הדין מיום 9.1.2003, הינו כדלקמן: הפסדי השתכרות מגיל 21 ואילך 1,049,932 ₪ עזרת הזולת בעבר ובעתיד 2,692,362 ₪ דיור 182,628 ₪ ניידות 96,768 ₪ טיפולים פרה-רפואיים 300,000 ₪ צרכים חברתיים 40,000 ₪ סה"כ 4,361,690 ₪ 42. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין (9.1.2003) ועד ליום מתן פסק דין זה. משנקבע כי אֵם התובעת הינה מעוולת במשותף עם הנתבע, עת שניהם נושאים באחריות לנזקי התובעת בחלקים שווים, הנני להורות כי הנתבע חב בתשלום מחצית סכום הפיצויים האמור, דהיינו, בסך של 2,180,845 ₪. מסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי כאמור בחוות דעתו המעודכנת של האקטואר יגאל וילוז'ני. לסכום הפיצויים, לאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17% בתוספת מע"מ כדין. הפיצויים שיתקבלו יושקעו על-ידי אפוטרופסי התובעת בהתאם להנחיות האפוטרופוס הכללי. סכום הפיצויים שנפסק לתובעת על-פי פסק דין זה ישולם לה על-ידי הנתבע תוך 60 ימים מיום קבלת חוות דעת האקטואר וילוז'ני. לאחר מועד זה ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום המלא בפועל. תביעות רשלנות רפואיתערעוררשלנותרפואה