התובעת טענה כי הנתבעים או מי מהם התרשלו בטיפול הרפואי בה, אחר שהפרו חובת הזהירות בה הם מחוייבים כלפיה, כי היא שוחררה מחדר המיון ביום התאונה, ללא שנעשתה התייחסות לשברי השיניים שנמצאו בה אחר מכן, כי לא נעשו בה הבדיקות הנחוצות והדרושות - כך לא נעשה בה צילום רנטגן, לא נעשתה התייעצות עם הרופא המומחה הדרוש, ומשלא אובחנו שברי השיניים בלשון, כשאלה נותרו כלואים בתוך ריקמת הלשון למעלה מחצי שנה - נוצר תהליך דלקתי כרוני שגרם לה כאב וסבל קשים. ##להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית בחדר מיון:## ##פסק דין## התובעת, ילידת 1985, מבקשת לחייב הנתבעים לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מטיפול לקוי ורשלני שניתן לה על ידי מי מהם. ##טענות התובעת## 1. התובעת מעדה ביום 3.12.02 במדרגות ביתה, ונחבלה בלשונה ובשיניה הקדמיות, פונתה לחדר המיון בבית החולים "סורוקה", שם טופלה על ידי רופאה שהייתה אז בשנה הראשונה להתמחותה. לטענת התובעת לא נעשתה בה האבחנה הראויה והדרושה במועד ביקורה הנ"ל בחדר המיון, והיא שוחררה לביתה, אחר שאובחן כי היא סובלת מחתך רוחבי העובר את כל עובי החלק החופשי של לשונה, ובהמלצה לטיפול בשטיפות פה ומשככי כאבים. התובעת טוענת כי למחרת האירוע הנ"ל, ועקב כאבים, ביקרה אצל הנתבע 2, הוא רופא המשפחה, שהועסק במועדים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת 1 בעיר רהט וטיפל בתובעת, שחזר על המלצות הרופאה שטיפלה בבית החולים והדריך אותה להמשיך באותו טיפול ולחזור למרפאה שבוע אחר מכן. התובעת טוענת כי רק ביום 9.12.02, בביקור חוזר אצל הנתבע 2 - נעשה לראשונה רישום בו מצוין כי בנוסף לחתך בלשון נמצאו בה שברים בשתי השיניים הקדמיות. התובעת טופלה שוב במשככי כאבים ושוחררה לביתה. כ - 5 חודשים לאחר מכן, עקב כאבים ותלונות על הרגשה משונה ותרדמת בלשון, ביקרה התובעת שוב אצל הנתבע 2, ואחר שעשה בה בדיקה ידנית - נתגלה גוש נוקשה בלשון, ובאותו מעמד, בהרדמה מקומית, הוציא הנתבע 2 מלשונה של התובעת חתיכת שן, ושיחררה שוב בהמלצה לתרופות ומשככי כאבים. על אף הוצאת חתיכת השן השבורה המשיכה התובעת להתלונן על כאבים ונפיחות בלשון, נבדקה שוב על ידי הנתבע 2 בדצמבר 2003, אז ציין הנתבע 2 כי בוצע בה טיפול של "התקנת" שיניים תותבות בשתי השיניים הקדמיות, ורק אז - ניתנה לתובעת הפניה למיון בביה"ח "סורוקה" לצורך ביצוע צילום רנטגנן וייעוץ כירורג כללי. בפניה שקיבלה התובעת אז נרשם כי היא: "נפלה בעבר ונשברו 2 שיניים קדמיות. לאחר זמן מה הוצאה השן מהלשון, כעת מרגישה עוד שן בלשון..." ביום 11.12.03 נבדקה התובעת במיון ביה"ח "סורוקה" על ידי כירורג כללי, שמצא גוף זר בקידמת הלשון, היא הופנתה לייעוץ אצל רופא אף אוזן גרון, ומשם למרפאות חוץ פה ולסת של בית החולים "סורוקה", רק כחודשיים ומחצה לאחר מכן נבדקה במרפאת פה ולסת, אז נמצא "גוש קשיח/קשה רגיש בלשון מימין", ביום 29.4.04 נבדקה שוב במרפאת פה ולסת, בוצע בה צילום בלשון, נשללה הימצאות גוף זר, אך נמצאו קישיון ורגישות בלשון, ובאותו יום, במסגרת אשפוז יום כירורגי, בהרדמה מקומית, בוצעה פתיחה כירורגית - בה לא נמצא גוף זר - אך כן הוצאה ריקמה קשה שנשלחה לבדיקה היסטולוגית שהתשובה לה העידה על צלקת ללא עדות לגוף זר. התובעת טוענת כי ביום 4.6.04 נבדקה על ידי הנתבע 2 אחר שהתלוננה על כאבים והפרעות בצד התחתון של הלשון והוא מצא בה "ריקמת בשר שיוצאת מהאספקט התחתון של הלשון בקוטר 0.5 ס"מ" - אז וגם לאחר מכן קיבלה טיפול תרופתי. 2. התובעת טוענת כי הנתבעים או מי מהם התרשלו בטיפול בה, אחר שהפרו חובת הזהירות בה הם מחוייבים כלפיה, כי היא שוחררה מחדר המיון ביום התאונה, ללא שנעשתה התייחסות לשברי השיניים שנמצאו בה אחר מכן, כי לא נעשו בה הבדיקות הנחוצות והדרושות - כך לא נעשה בה צילום רנטגן, לא נעשתה התייעצות עם הרופא המומחה הדרוש, ומשלא אובחנו שברי השיניים בלשון, כשאלה נותרו כלואים בתוך ריקמת הלשון למעלה מחצי שנה - נוצר תהליך דלקתי כרוני שגרם לה כאב וסבל קשים. התובעת טוענת כי לו היו מאתרים בצילום ראשוני את השיניים השבורות, הרי ניתן היה בטיפול כירורגי קטן ובהרדמה מקומית להוציא שברי השיניים ולמנוע ממנה סבל וכאב, גם פגיעה באיכות חיים. התובעת טוענת עוד כי הנתבעים התרשלו בכך שלא התייעצו עם המומחים הדרושים - כך מי שטיפל בה בחדר המיון, כך גם הרופא המטפל במרפאה, כי אילו היה כל אחד מהנתבעים מבצע מלאכתו במיומנות סבירה, או לפחות מבצע הבדיקות הבסיסיות הנדרשות - הייתה נעשית אבחנה נכונה כבר שלב ראשון. כתוצאה מהטיפול הרשלני שנעשה בה טוענת התובעת כי נגרמה לה פגיעה נוירולוגית בלשון, כי היא נותרה סובלת ממגבלות תפקודיות קשות, שיש להן השפעה מכרעת על איכות והנאת החיים. התובעת טוענת כי נזקיה הקשים הם תולדה, כאמור לעיל, של טיפול רשלני, הפרת חובות חקוקות מצד הנתבעים או מי מהם, חוסר זהירות וחוסר מיומנות. 3. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר שלמה ברק שהתייחס לטיפול שנעשה בה גם על ידי רופאי הנתבעת 1, גם על ידי הנתבע 2, שקבע כי הריקמה שנמצאה בלשונה, סופה של תקופה, היא תולדה של הדלקת הכרונית שהייתה בלשון עקב היוותרות שבר שן, ואת נכותה הצמיתה מצא להעריך ב 10%, לפי סעיף 29 (5) (א) (2) לתקנות המל"ל - בגין חוסר תחושה, ירידה בתחושה וכאבים בלשון - בצורה בינונית. ד"ר ברק מציין כי גם לאחר הניתוח שנעשה בתובעת, בו הוצאה הריקמה הדלקתית מהלשון - היא ממשיכה להתלונן על כאבים, אי נוחות ותרדמת בלשון, כי תחושות אלה תיוותרנה בה לצמיתות ואין כל טיפול שיהא בו לשפר, כי הפגיעה הנוירולוגית בלשון, ירידה וחוסר בתחושה - מהווים הפרעה תפקודית מגבילה בדיבור, ובאכילה, ויש בהן להגביל באכילת מאכלים מתובלים. 4. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 כאחראית שילוחית למעשי או מחדלי הרופאים מטעמה, גם של הנתבע 2 - בהיותה מעבידתם, וגם בגין אחריות אישית שמייחסת התובעת גם לנתבעת 1, אחר שהיא טוענת כי זו נמנעה מלבצע פיקוח נאות על פעולות בית החולים ו/או גורמים אחרים במסגרת עבודתם בו, וכנגד הנתבע 2 - בגין פעולותיו או מחדליו לפעול - שגרמו לנזקים מהם היא סובלת. ##טענות הנתבעים## 5. הנתבעים הכחישו טענות התובעת למעט כי אכן מעדה ונפלה במועד הנטען על ידה ומועדי הטיפולים שטיפל בה הנתבע 2 במרפאה ברהט, ועוד טענו כי לתובעת ניתן הטיפול הנאות, המקובל והנכון, הן על ידי הנתבעת 1, הן על ידי הנתבע 2, כי התובעת היא שדחתה מועדי הטיפולים בה על אף שהונחתה לחזור לביקורת, למשל אצל הנתבע 2, ועשתה כן רק לאחר זמן רב - ומכאן אשמה התורם אותו הם מעריכים כי הוא מגיע לכדי 100%, ועוד טענו כי הטיפול שניתן לתובעת בחדר המיון, על ידי רופאת הנתבעת 1, היה טיפול ראשוני - ולו הייתה התובעת פונה למעקב רפואי כפי שהורו לה - היה ניתן להוציא את חתיכת השן מהלשון לפני המועד בו הוצאה. הנתבעים טענו עוד כי כליאת שבר שן בלשון היא אירוע נדיר, כי העיכוב בביצוע צילום הרנטגן שנעשה אחר חודשים ואיתור כליאת השן - נעוץ דווקא בהימנעות התובעת מלפנות לטיפול במועד, כי אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים, שהוכחשו כשלעצמם, לבין האירועים נשוא התביעה, שגם הם הוכחשו, ובין מעשה או מחדל כלשהו של הנתבעים או מי מטעמם. עוד הכחישו הנתבעים כל טענות התובעת באשר לנזקים שנגרמו לה, מהם היא סובלת. 6. הנתבעים נתנו חוות דעת מומחה מטעמם, הוא ד"ר פרידמן, שמצא כי לשונה של התובעת נראית תקינה, כי בקושי רב אפשר להבחין בסימן שהיה חתך בלשון, ועוד כי יש בה צלקת "כה עדינה שכמעט בלתי ניתן להבחין בה", כי פעילות הלשון תקינה, כך גם תנועות בטונוס הלשון, אך כי כן נמצאה ירידה בתחושה בקצה הלשון מימין - הנמצא קדימה מצלקת הנשיכה. ד"ר פרידמן לא מצא בחוות דעתו (ושינוי בעמדתו בא רק בחקירתו הנגדית - ט.ש.) - שום ליקויים בטיפול שנעשה בתובעת, גם באבחון בחדר המיון, גם לא בפעולות שנעשו על ידי הנתבע 2. ד"ר פרידמן מציין כי בעת שהגיעה התובעת לחדר המיון, מיד אחר נפילתה, היא נבדקה ושוחררה עם הוראות לשטיפות, כלכלה רכה ומעקב אצל רופא מטפל, כי בביקורה אצל הנתבע 2, 6 ימים אחר הנפילה - הייתה הלשון עדיין נפוחה והיא סבלה מכאבים, ובמצב זה אין אפשרות לגעת בלשון. ד"ר פרידמן קובע כי מאחר והלשון הייתה ב"ריפוי", לא היה חשד לבעיה כלשהי, ומאחר והתובעת נבדקה במיון מיד אחר התאונה, ללא תלונות מיוחדות והריפוי נראה טוב - הרי לא הייתה סיבה לחשוד כי נותרו שברי שיניים בתוך הלשון (עמוד 3 לחוות הדעת בפרק הדיון). ד"ר פרידמן מציין כי עד הביקור הבא שנעשה אצל ד"ר נסרי עברו כ - 5 חודשים, כשלדברי התובעת לא סבלה מנפיחות אך עדיין סבלה מכאבים מסוימים, וכפי לשונו-: "כאשר חולה נעלם ואינו מתלונן, אין אפשרות לדעת או לבדוק באם קיימת בעיה." ד"ר פרידמן מציין עוד כי אחר שהנתבע 2 מצא חתיכת שן בלשונה של התובעת במאי 2003 והוציאה, ומתוך שנמשכו הכאבים, צולמה הלשון ולא נמצא גוף זר נוסף, ובמחלקת פה ולסת בבית החולים "סורוקה", לשם הופנתה התובעת - נמצא גוש קשה בתוך הלשון ובניתוח נמצאה צלקת - שהיא תוצאת הנפילה עצמה או מהניתוח שעשה הנתבע 2, והוא מציין עוד כי גם אם היו מוציאים את שברי השיניים מועד מוקדם יותר, הנה לא היה בכך למנוע את היווצרות הצלקת - שיתכן ונגרמה בתאונה עצמה. ד"ר פרידמן מדגיש עוד כי ההפרעות בתחושה ובטעם, מהן סובלת התובעת, נובעות מהנפילה או מהקרע בלשון שהיה עמוק ביותר, כמעט לכל עובי הלשון ולרוחבה, כי קרע כזה חותך את עצב הלשון באיזור קצה הלשון, וגורם לאיבוד התחושה וחוש הטעם, ויש לצפות לצמיחה מחדש של העצבים - אם כי אין זה קורה תמיד, כי חתיכות שן בתוך לשון יכולות לגרום לזיהום, כאבים ונפיחות, דהיינו - למורסה, אך לא להפרעות בתחושה, ובתובעת לא התפתחה מורסה, אלא היו לה כאבים, שלמרות הוצאת חתיכת השן והצלקת - אלה לא חלפו - מאחר ולא נגרמו מחתיכת השן או מהצלקת - אלא מהקרע בלשון שגרם להפרעה בעצביות. כך מצא ד"ר פרידמן כי נכותה הצמיתה של התובעת מגיעה לשיעור של 3% - אך כי זו נגרמה מהנפילה עצמה ולא מתוך הטיפול הרפואי שניתן. ##כללי## 7. במהלך הדיון הוברר כי בין לבין הטיפולים שקיבלה התובעת אצל הנתבעת 1 ואצל הנתבע 2, קיבלה טיפול בשיניה לרבות טיפולי שורש, אצל ד"ר מטאלקה חמדאן, שגם העיד בפניי כי בתאריך 27.5.03 בדק התובעת עקב תלונות על כאבים בלשון, איבחן גוף זר בתוך החלק הקידמי של הלשון - והפנה לרופא המטפל. 8. מטעם התובעת העידו היא עצמה, אביה, ד"ר מטאלקה והמומחה - ד"ר ברק, ומטעם הנתבעים העידו הרופאה שטיפלה בתובעת בחדר המיון, היא ד"ר אלה אבן טוב, הנתבע 2, האחות האחראית במרפאת רהט, וד"ר פרידמן - המומחה מטעמם. 9. גם אחר סיום שמיעת הראיות, לא נסתייעה המלצתי להגיע להסדר מחוץ לבית המשפט, וכך נתנו ב"כ בעלי הדין סיכומי טענותיהם, כשלכל אחד מהם ניתנו 30 יום לעשות כן. ב"כ התובעת הגיש סיכומי טענותיו הרבה טרם המועד שנקצב לו, ואילו הנתבעים לא הגישו סיכומיהם במועד, ורק ב - 12.4.07 הגישו בקשה מוסכמת להארכת מועד ואחר מכן בקשה נוספת, וכך הוגשו אלה רק ביום 30.4.07. 10. ב"כ הנתבעים בא בפתח סיכומיו כנגד התובעת ואביה, שלפי טענתו נתגלו בעדויותיהם סתירות כה רבות וכה מהותיות - עד כי לא ניתן להשתית, לשיטתו, כל קביעה עובדתית על עדויות אלה. ב"כ הנתבעים טוען כי אי אמירת האמת הייתה, כך נראה, נר לרגלי התובעת, עד כי זו בחרה לשקר גם ביחס לעניינים שעדות אמת לגביהם כלל לא הייתה מזיקה לה, וכך הוא מבקש לקבוע כי התובעת לא הרימה נטל הבאת הראיות, ודין תביעתה להידחות, כי אם יש צורך לקבוע מימצאים עובדתיים - הנה יש לעשות כך רק על יסוד התיעוד הרפואי ותצהירי הנתבעת בלבד. כאן וכבר עתה ייאמר לו - כי אכן כך ייעשה, כי ניתן להשתית הכרעה רק על פי המיסמוך הרפואי והעדויות שניתנו מטעם הנתבעים עצמם, לרבות המומחה הרפואי שמטעמם, גם מבלי להיזקק כלל לעדות התובעת בכל הנוגע לטיפול הרפואי שניתן לה - ועוד יאמר, שלב זה, כי נותרתי תמהה, גם בעת כתיבת פסק הדין, כיצד לא נעשה שינוי בעמדת הנתבעים ובאי כוחם - אחר חקירתה הנגדית של ד"ר אבן טוב, ודאי אחר חקירתו הנגדית של ד"ר פרידמן. אכן - התובעת נמצאה כלא מדייקת, בלשון המעטה, בעניינים שונים, כך גם אביה - אך אי הדיוקים, הסתירות והפירכות הללו, על חלקן הצביע ב"כ הנתבעים - אינם נוגעים להכרעה הדרושה גבי חבות מי מהנתבעים והתנהלותם, דהיינו - גבי הטיפול הרפואי שנתנו לתובעת. משמעות להתנהלותם של התובעת והעד מטעמה כן תינתן בדיון בשאלת הנזק לו היא טוענת. הערה נוספת לב"כ התובעת, בנוסח הערות שמצאתי להעיר לו מקרים אחרים - כי אין שום מקום ואין זה ראוי לנקוט בלשון בה הוא נוקט בסיכומי טענותיו, גם אם מדובר בעדים המעידים כנגד עניין לקוחו, גם כשמדובר בבעל דין יריב, ודאי לא ניתן ואין זה ראוי לנקוט כנגד הנתבע 2 בכינוי בו מצא לכנותו - כשאין כל ספק כי גם אם עלו אי דיוקים או אי התאמות - הרי לא ניתן לכנותו כ"שקרן". המונח הזה, כאמור לעיל, אינו ראוי ודרוש, ויש בו להשפיע על השיקול שיעשה בפסיקת ההוצאות. ##דיון## 11. כפי שנאמר לעיל, חבותם של הנתבעים בגין הטיפול הלקוי והרשלני שניתן לתובעת, ואני קובעת כי אכן הטיפול שניתן לה גם בחדר המיון, גם לאחר מכן על ידי הנתבע 2 - היה רשלני ולא מספק - עולה מתוך עדויות הנתבעים או מי מהם, ומתוך המיסמוך הרפואי שהוצג. שלב זה כבר אומר כי אינני מוצאת לבוא כנגד התובעת והתנהלותה במשך החודשים שלאחר הנפילה ושחרורה אותו יום מחדר המיון כפי טענת הנתבעים, כאילו היא האחראית למצבה, כי היא אחראית לנזק שנגרם לה בכך שלא פנתה לטיפול רציף אלא המתינה, לפעמים חודשים, בין ביקור לביקור אצל הנתבע 2. מתוך מה שהוצג בפניי עולה תמונה של תובעת, אחת העם, שקיבלה את אשר נאמר לה על ידי הרופאים השונים שטיפלו בה, כלשון הנאמר, אף שהמשיכה לסבול כאבים. כך למשל ניתן ללמוד אפילו מפנייתה לרופא השיניים שטיפל בשיניה השבורות, בפניו לא התלוננה על כאבים, וכך העיד אותו רופא שיניים - כי גם הוא עצמו לא גילה בעצמו ליקוי כלשהו מתחת ללשונה של התובעת, ואם כך - כיצד ניתן לבוא בטענה מקום זה אל התובעת? אין גם לבוא כנגד התובעת בטענה כלשהי אל מול מחדלה של ד"ר אבן טוב, מי שטיפלה בה בחדר המיון - שלא מצאה לבצע בדיקות ראשוניות, דחופות ומתבקשות - כמו צילום רנטגן - אף שהתובעת הגיעה עם פגיעה די קשה וחתך עמוק בלשון, שמצאה לעשות בה בדיקה שגרתית, גם לא להפנות אותה למי בכיר ממנה - ויש לזכור כי ד"ר אבן טוב הייתה אז מתמחה בשנתה הראשונה - שהעידה שלא רק שלא איבחנה את חתיכת השן בתוך הלשון - אף שהייתה ברורה לה הסתברות תופעה שכזו - הנה, כאמור לעיל, לא מצאה להפנות התובעת לטיפול מומחה בחדר המיון, גם לא לביצוע צילום רנטגן, שהיה דרוש - גם על דעת המומחה מטעם הנתבעים - והנה מצאה לשחררה מחדר המיון, בטיפול תרופתי, ולהפנותה רק לרופא המטפל במרפאת המשפחה - אפילו לא להפנות אותה לבדיקה חוזרת במרפאה המתמחית בפגיעה מסוג זו שאירעה לתובעת, דהיינו - מרפאת פה ולסת של הנתבעת 1 - בטיעון הקלוש, הבלתי מתקבל על הדעת, שראוי היה כי יינתן לו הסבר ראוי - שלא ניתן - כי אם כך הייתה נוקטת גבי כל חולה המגיע לחדר המיון - הרי הייתה גורמת עומס בלתי נסבל במרפאת החוץ של בית החולים - ואני לתומי סברתי, וכך גם הבעתי דברים במהלך הדיון - כי תפקיד הרופא המטפל בנפגע המגיע לחדר המיון - הוא לתת לו את מירב הטיפול הדרוש לו, אחר שנעשות בו כל הבדיקות הדרושות ונעשה בו האבחון הראוי - מבלי שהנפגע צריך לחשוש כי דעתו של הרופא המטפל היא לא לעניינו בלבד אלא נתונה היא למצוקות כוח האדם של בית החולים, או לעומס התורים, או לעומס העבודה המונח על שולחנם של חבריה הרופאים של הרופאה המטפלת. לציין, ומכאן באה תמיהתי באשר להתנהלות הנתבעים - כי ד"ר אבן טוב העידה בהגינות, ובגילוי דעת ולב - כי אכן לא נקטה ובדקה כראוי את התובעת. ד"ר אבן טוב העידה בעדותה הראשית כי במועד המשמרת בה קיבלה את התובעת לטיפול - היה בנמצא רופא פה ולסת ששימש ככונן - אליו ניתן היה להפנות, כטענתה, מקרים מסובכים של חבלות קשות או שברים, כשהיא לא מצאה לנכון, במסגרת של רפואה דחופה, להזעיקו בעניינה של התובעת, וכעדותה: - "והדבר גם נגד את ההנחיות המקובלות" - כשבחקירתה הנגדית חזרה כך, כי לא ראתה להתייעץ עם רופא פה ולסת, גם לא להורות לתובעת להיות תחת ביקורת של מרפאת פה ולסת, כשעוד העידה ואישרה כי אכן לא ביצעה אפילו לא בדיקות ראשוניות דרושות, כך גם לא טרחה לציין במיסמוך הרפואי את מה שכן מצאה, וכך העידה: - "אם היית רואה את השן בלשון היית מוציאה אותה או משאירה... ...תראה, מה שאפשר לראות בבדיקה ראשונית מוציאים, אבל לא מאשפזים את החולים ולא עושים סי.טי, ומיליון בדיקות נוספות כדי לחפש את מה שלא נראה בבדיקה הראשונית. אבל את מצאת כן בבדיקה ראשונית, את אומרת שראית שהשיניים נשברו. כן. ... אבל לא כתבת לנו, אנחנו לא יודעים מה מצאת ומה לא מצאת. עכשיו השיניים נשברו ואני חושבת שאני שאלתי איפה השיניים, והם אמרו נפלו, נאבדו..." (עמוד 59 לפרוטוקול המוקלט מיום 5.11.06). כך העידה העדה אחר שהוברר כי לא עשתה רישום גבי המימצא, שהיה ברור, כי התובעת הגיעה לחדר המיון כששיניה שבורות. ד"ר אבן טוב עוד הוסיפה כי לא מצאה לנכון לבצע צילום רנטגן בתובעת, לא בעת ביקורה בחדר המיון, אפילו לא להמליץ על ביצוע צילום שכזה אחר שיחרורה, שלטענתה מדובר בצילום מיותר (עמוד 60 לפרוטוקול הנ"ל). כאשר נשאלה העדה, על ידי ב"כ התובע, וגם על ידי, מדוע לא מצאה להפנות התובעת, מתוך החתך הגדול שנמצא בלשונה ושיניים שנשברו, למעקב אצל רופא פה ולסת אלא שלחה אותה לרופא המטפל, העידה תשובה בלתי מתקבלת על הדעת - מבחינת הנפגע הבא לקבל טיפול, לא מבחינת, כך נראה, הנתבעת 1:- "כי אם אני רואה עשרה חתכים בחלל הפה בלשון ובשפתיים במשך התורנות ואני אזמין את כולם למרפאת פה ולסת אז גידולים ושברים בלסתות שאני אראה לא תהיה לי אפשרות להזמין לפה ולסת, כי המרפאות שלהם יהיו מאוד עמוסות". (עמוד 62 לפרוטוקול הנ"ל). 12. כאמור לעיל, גם מחקירתו הנגדית של ד"ר פרידמן - המומחה מטעם הנתבעים, שאת עיקר חוות דעתו סקרתי בסעיף 6 לעיל, ניתן ללמוד כי הוא מסכים כי אכן הטיפול שניתן לתובעת בחדר המיון - היה לקוי, אם לא רשלני, אחר שהעיד כך:- "לשאלתך, האם אני יודע שבטראומה של הפה ובכלל, מחובתו של כל רופא שבודק את הטראומה של הפה לבדוק את כל הפה לא את החתך או הפצע בלבד, אני מסכים איתך... " (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 11.1.07). כאשר נשאל מדוע לא התייחס לעניין זה בחוות דעתו, דהיינו - לאי התייחסות הרופאה המטפלת בחדר המיון ולאי בדיקתה את כל חלל הפה כולל השיניים - השיב כי אין הוא יודע, כי את חוות דעתו כתב הרבה זמן לפני, אך הנה אישר כי כן היה צריך לבצע בתובעת צילום רנטגן, גם בחדר המיון, ודאי בטיפולים לאחר מכן, וכך העיד:- "לשאלתך, אם התובעת בנסיבות כאלה, הייתה מגיעה לרופא פה ולסת מלכתחילה במיון "סורוקה", גם אז היו עושים לה את הצילום, אני משיב שאני מניח שכן. אני לא יכול להגיד מה הם יעשו. אני לא עובד שם. אני מניח שכן. לשאלתך, צילום רנטגן אם היה מתבצע מלכתחילה, היה בו לגלות גוף זר או חתיכת שן, אני אומר שנכון..." (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 11.1.07). ד"ר פרידמן מסכים, בהמשך חקירתו הנגדית, אף שכמעט שלל זאת בחוות דעתו, כי חתיכת שן, כלואה בתוך לשון במשך חצי שנה, אכן יכולה לגרום לדלקת מקומית כרונית, שהרי השן שהיא גוף זר עלולה לגרום לדלקת עטופה בקופסית, שהקופסית היא מעין צלקת, כי אף שבחוות דעתו מצא כי התובעת נבדקה במיון מיד לאחר נפילתה וללא תלונות מיוחדות, כשלדבריו - לא הייתה סיבה לחשוד שנותרו שברי שיניים בתוך הלשון - הנה למעשה הוברר כי לא נבדקו כלל השיניים בחדר המיון - כך מתוך עיון בדו"ח שנעשה על ידי חדר המיון, והוא הסכים גם כאן - כי אם הוא היה בודק את שיני התובעת, ומוצא שברים בצירוף של חתך - הוא היה מצלם - מה שלא נעשה כאן. לציין כי ד"ר פרידמן גם הסכים כי מה שנמצא בלשונה של התובעת, אחר הביקור המאוחר יותר שלה אצל הנתבע 2 - הוא לא חתיכת שן כלואה - אלא חתיכת בשר שיצאה מהצלקת, ולמעשה מדובר בגוף זר נוסף. 13. סיכומו של דיון כאן, ואחר סקירת העדויות, לרבות חוות הדעת וחקירותיהם הנגדיות של המומחים, ובמיוחד אחר מה שהוברר בחקירתם הנגדית של ד"ר פרידמן ואלה בן טוב - הנה אני מוצאת להעדיף ולקבל חוות דעתו של ד"ר ברק, שיש בה לתאום יותר גם את מצבה של התובעת, גם את דרך פעולת מי מהנתבעים ומחדלם לטפל כדרוש - לרבות תוצאת התנהלותם. 14. ב"כ הנתבעים המשיך וטען, גם בסיכומי טענותיו, כי גם אם נקטו הנתבעים בדרך בה הלכו בטיפולם בתובעת, הנה לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין תלונותיה למצבה ולמה שנותר בה מהטיפול הנ"ל, וטענתו מכוונת בעיקר לכך כי בתובעת נותרה צלקת, וכי זו הייתה גורמת לאותן תופעות מהן סבלה, גם אם היה ניתן לה הטיפול הטוב ביותר - שהרי הצלקת באה כתוצאה מהחתך הגדול שנגרם ללשון בעת נפילתה - אך הנה יש לומר לו כי לא כך, כי למעשה הנתבעים, בהתנהלותם הלקויה, גרמו לפחות לאפשרות כי נזקיה של התובעת, כי מצבה הרפואי כפי שנמצא חודשים אחר הנפילה - לא בא כולו כתוצאה מהנפילה - אלא דווקא מכך שלא טופלה כדרוש בחדר המיון, מכך שלא נמצאה בה חתיכת השן שנכלאה בלשון, כי אף שסבלה מכאבים ונפיחויות חודשים לאחר מכן - שבו ונתנו לה טיפול תרופתי, מרגיע ומרדים, ועברו, כאמור, חודשים עד שנמצא המקום להפנותה למומחה, כשלא מצאתי שבידי הנתבעים (אף מבלי להעביר אליהם הנטל להוכיח כפי טענת ב"כ התובעת, אף שאולי דרוש היה לעשות כן, מתוך שהוברר כי לא נעשה רישום נכון, וזה שנעשה היה לא מדויק, גם לא נרשם מה שנמצא בחדר המיון) - הסבר אחר, נותן יותר מההסבר שנתן המומחה מטעם התובעת - למה שאירע לה ומהו המקור למה שאירע בה. 15. אין לי ספק, אחר ששמעתי העדויות וסקרתי ושקלתי הראיות, לרבות המיסמוך הרפואי, כי התובעת לא קיבלה טיפול ראוי ונכון על ידי ד"ר אבן טוב בחדר המיון, שמצאה לדבוק בנוהלים, כך נראה, במקום לתת לה הטיפול המלא הראוי, ולציין מקום זה, כי ד"ר אבן טוב, שכבר הערתי לעיל שהעידה בגילוי לב והגינות, העידה, סופה של חקירה נגדית כי:- "... אני מאוד מצטערת שפיספסתי את החתיכת שן הזאת..." אף שמיד לאחר מכן חזרה לשיטתה המקורית, כאילו לא הוברר דבר גבי הטיפול הלקוי שניתנה לתובעת, והעידה כי: - "רוב הגופים זרים אני רואה ומה שנשאר אז לא צריך לבזבז המון אנרגיה והמון כסף של הציבור כי הם לא יכולים לגרום להרבה בעיות..." (עמוד 64 לפרוטוקול המוקלט מיום 5.11.06). ויש לומר כי הדעת אינה מקבלת, אפילו אינה סובלת, צורת התבטאות שכזו של רופאה, הנמצאת בקידמת בית החולים, האמורה לתת טיפול ראשוני דחוף, לנפגע הבא לקבל טיפול אצלה, וגם סומך כי יקבל טיפול ראוי ומלא - כשבדיעבד מתברר כי מה שעומד אל מול הרופא הוא לא טובת הנפגע אלא טובת המערכת בה הוא מועסק (לפחות כך הוברר בעניינה של התובעת כאן). הנתבעים לא ידעו להציג שום אפשרות אחרת, סבירה יותר מזו שהוצגה על ידי התובעת לתוצאת הטיפול שנעשה בה, ובמסגרת הנטל המונח - וכאמור לעיל, אפילו אם הוא לא מועבר אל הנתבעים, שהרי אינני סבורה, למרות הרישום הלקוי וחסר, כי התובעת מילאה אחר כל ההוראות המצטברות של סעיף 41 לפקודת הנזיקין - שהרי יש בידיה גירסה ברורה, גם הסבר, גם חוות דעת גבי הנזק שאירע לה ולסיבות לו - יש לקבוע כי התובעת אכן עמדה בנטל והוכיחה טענותיה. 16. כאמור לעיל - את עיקר ההתנהלות הרשלנית אני מוצאת בזו של ד"ר אבן טוב, אך יש לומר גם לנתבע 2 - שניתן היה לו לטפל אחרת, שלפי תלונות התובעת - היה דרוש להפנותה לרופא מומחה בתחום פה ולסת, הרבה יותר מוקדם ממועד הפנייתה, כי לא היה מקום לפטור אותה, פעם אחר פעם, בתרופות משככות כאב, ודאי היה מקום להפנותה, שלב מוקדם הרבה יותר מהשלב בו הופנתה לצילום רנטגן, ולא היה ראוי לתת לה להמתין תקופה כה ארוכה, של כמעט שנתיים, עד אשר בוצעה בה הפעולה הכירורגית - שגרמה להוצאת אותו גוף זר שנותר בה - אותו גוש בשר שיצא מהצלקת שנותרה בה - ומכאן, ומכל אלה - יש לקבוע חבות כל אחד מהנתבעים. 17. כפי שכבר נאמר לעיל - אינני מוצאת לבוא כנגד התובעת והתנהלותה היא ולקבוע אחריות תורמת כלשהי מצידה. ודאי אין לקבוע, כפי טענת הנתבעים - כי בהתנהלותה יש כדי לאיין התביעה, שהרי מדובר במי שפנתה לטיפול, נקטה בהוראות שניתנו לה, כשבידיה אין הכלים, שהיו בידי מי מהנתבעים, לאבחן מה שאירע לה ומה שנותר בה, כשמאידך - היא ממשיכה וסובלת מכאבים, נפיחויות, וכך עולה מתלונותיה בפני הרופאים, שאפילו רופא השיניים המטפל בה - לא מוצא לאבחן, גם למצוא, את מה שנמצא מתחת ללשונה - בעת שהוא מטפל בשיניה. ואם כך - מדוע וכיצד יש לבוא אל התובעת בטענה כי היא לא גילתה את חתיכת השן הכלואה בלשונה - כשאחרים, מי האמונים לעשות כך - לא עשו כן, כשהתובעת פועלת על פי הטיפול שהומלץ לה, מעת לעת - שטיפות, תרופות מרגיעות, מרדימות, כשכאמור לעיל - צילום רנטגן נעשה בה רק ב - 29.4.04, דהיינו - יותר משנה וחצי אחר נפילתה. 18. הנתבעים חדלו, אם כן, לשיטתי באי ביצוע הבדיקות הנחוצות והראויות להערכה נכונה של מצב התובעת - גם במיון בבית החולים "סורוקה", וגם בהמשך אצל הנתבע 2. הנתבעת 1 חדלה גם בשחרורה של התובעת, כפי ששוחררה, מחדר המיון - כשלא נעשית אבחנה, גם לא נרשם דבר וחצי דבר על שברי שיניים, משלא נעשות שם הבדיקות הדחופות הראשוניות הדרושות, משלא נעשו ההתייעצויות הראויות והדרושות גם על ידי רופאת חדר המיון, שפעלה, כאמור לעיל, על פי נוהלים, בהיותה בשנה הראשונה להתמחותה, מבלי שסברה כי היא נדרשת לחוות דעת נוספת או לפחות להתייעצות, וכך גם יש לקבוע גבי הנתבע 2 - שראוי היה כי יפנה התובעת אל המומחה המקצועי, הרבה לפני המועד בו הופנתה, במיוחד מתוך שפגיעתה של התובעת לא הייתה בתחום מומחיותו - אף שהוא רחב כרופא משפחה (וראה עוד להלן באשר לחובתו של רופא המשפחה כפי שעוגנה בפסיקה) - אלא היא בתחום מומחיות מיוחד, משיש לקבוע, כי אם אכן היה מי מהנתבעים עושה מלאכתו במיומנות, אפילו מתקבלת על הדעת, סבירה, ולמצער - מי מהם היה מבצע או מפנה התובעת לביצוע הבדיקה הבסיסית הנדרשת, שהיא צילום רנטגן (כפי שיטת ד"ר פרידמן), גם להתייעצות הדרושה אצל מומחה פה ולסת - הנה סביר הוא, במידה שיש בה להטיל חבות, כי מי מהנתבעים היה מגיע לאבחנה הנכונה במועד הדרוש - וכך הייתה ננקטת גישת טיפול שונה מזו שננקטה - שיכול היה במידה רבה של סבירות, לייתר מה שנותר בתובעת. 19. לנתבעת 1 ייאמר כי ראוי לה להציב בחדר המיון, קידמת בית החולים, היכן שמגיעים הנפגעים הדורשים אבחון מיידי, גם טיפול דחוף - מי שמסוגל לעשות אבחון ראוי וגם לתת הטיפול הדרוש, ולא להותיר את מי הנדרש לטיפול הרפואי שיהא נתון לאבחון מי שהם בשנותיהם הראשונות של ההתמחות, שאינם רופאים מומחים, שעניינם הוא לשמור על נוהלי העבודה, שאף אינם מוצאים להפנות לרופא המומחה - אף שהוא נמצא במקום ככונן, שאינם מוצאים גם לנקוט בפעולות החיוניות הדרושות, כפי אשר הוברר בעניינה של התובעת, ולמצער להפנות למעקב וטיפול במרפאה המתמחית בבית החולים - מתוך שיקולי העומס שעל המערכת - ולא אכביר עוד כאן. ##חובת הזהירות - הפרתה ## 20. אין כמעט צורך להרחיב באשר לחובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, בה חבים הנתבעים כלפי התובעת, גם זו של הרופאים שמטעם הנתבעת 1 - דהיינו, במקרה שלנו, זו של ד"ר אלה בן טוב, שהוצבה על ידי הנתבעת 1 בחדר המיון, והיא שטיפלה בתובעת טיפול ראשוני, והן זו של הנתבע 2 כרופא הכללי, רופא המשפחה, במרפאה שברהט, ורק אציין כי נקודת המוצא בפסיקה היא כי בין רופא למי המטופל על ידו מתקיימים יחסי "רעות", כשהרופא הוא "שכן" של המטופל. הרופא, כך נקבע, לא אחת, צריך שיקח בשיקול כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים, כך על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי המטופל על ידו, שתוכנה של חובה זו הוא אחד - לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה. הכללים גבי חובת הזהירות הקונקרטית שבין הרופא למטופל שונים ממקרה למקרה, וכך נקבע כי קביעת התרשלות מקצועית של רופא היא עניין לבתי המשפט לענות בו, ואין המדובר אך בשאלה מדעית הנתונה לחוות דעתם של הרופאים. ההתרשלות תהא מבוססת על עיקרון הסבירות ותקבע אחר שיקול האמצעים שהיה צריך לנקוט בהם כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, על פי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. כך נקבע כי השיקולים שיש לשקול כאן, דהיינו בקביעת החובה המוטלת על הרופא, הינם רבים ומגוונים, כי יש להיזהר מחד מקביעת התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של רופא - על מנת שלא ליצור רפואה "מתגוננת" מפני תביעות, ומאידך - הנה יש לקחת בחשבון כי החולה הפקיד את גופו בידי הרופא, ויש בו ציפייה מוצדקת כי האחרון יעשה כל שביכולתו למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול. שיקולים נוספים שיש לשקול הם ההסתברות כי הנזק יתרחש, ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע הנזק, חומרת הנזק, הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, היכולת היחסית למנוע הנזק וכיוצ"ב (ראה למשל בע"א 6012/78, פאר נ' ד"ר קופר, פ"ד לה (1) 720 ובע"א 4025/91, צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ (3) 784 - ובהלכות רבות אחרות). אמת המידה שנקבעה בהלכה נשענת על מבחן הרופא הסביר, וכך נקבע כי החלטות ופעולות הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, שאלה ברמה המקובלת לנסיבות המקרה, כשכאמור לעיל המגמה המסתמנת היא כי הגדרת מיהו "הרופא הסביר", וקביעת ההתרשלות הרפואית - היא שאלה משפטית ולא רפואית. כך נקבע גם, לא אחת, כי רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה שיש בה להלום את המימצאים הגלויים שבפניו - כי עליו החובה לברר ולחקור גם אחר מימצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת החלטתו, וכל זאת בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, כשודאי הוא כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם - עלולה להיות החלטה בלתי הולמת שיהא בה לבסס התרשלות הרופא - והדברים יפים כאן לקביעת התרשלותה של ד"ר בן טוב, בבדיקתה את התובעת בחדר המיון, במחדלה לגלות את מה שהיה דרוש כי תגלה, במחדלה ליתן טיפול ראוי, במחדלה להיוועץ עם הרופא הכונן, או מי אחר בכיר ממנה, אפילו במחדלה להפנות התובעת למעקב במרפאה המקצועית של בית-החולים - ומשהפנתה אותה למעקב אצל המרפאה השכונתית. נכון הוא כי נקבע גם כי לא כל טעות בשיקול דעת של רופא תוביל למסקנה כי הייתה התרשלות, כי פעמים רבות אכן עומד הרופא בפני קבלת החלטה דחופה בתנאי חירום, וכך נקבע במיוחד כשהדברים אמורים ברופא חדר המיון, ועוד נאמר גם רבות כי הרפואה אינה מדע מדוייק, כי הטעות עשויה להתרחש גם כאשר ננקטת זהירות מקסימלית, וכי לא תמיד ניתן אכן לחזות מראש סיבוכים שונים העלולים להתגלות אצל החולה הספציפי (ראה למשל בת"א 380/01, (בית משפט מחוזי חיפה) מוחסן ג'מילה ואח' נ' מ"י - משרד הבריאות, מיום 8.11.05, תק-מח 2005 (4) 2089) - אך אחר שיקול כל הדרוש - הנה מצאתי, כאמור, לקבוע את התרשלותה של הנתבעת 1 גבי הטיפול הרפואי שניתן לתובעת בחדר המיון של בית החולים "סורוקה". בהקשר כאן אני מוצאת עוד להביא הדברים הבאים היפים לענייננו:- "השאלה באילו נסיבות קמה חובה, מכוח עוולת הרשלנות, לבצע פרוצדורה רפואית באמצעות או בפיקוח של רופא מומחה, רופא מתמחה או רופא אחר, ומתי נדרשת לכל הפחות התייעצות עם רופא בכיר או מומחה, היא שאלה לא פשוטה, הנבחנת בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, בין יתר שיקולים הנבחנים בהקשר זה, יש להביא בחשבון את זכותו של החולה לקבל טיפול מידי אדם מיומן, מנוסה ומקצועי, מחד גיסא, ואת מגבלות התקציב, המשאבים והעומס, המכתיבים סדרי עבודה וזמינות רופאים, שאינם תמיד לרוחם של החולים, מאידך גיסא. ככלל, זכותו של החולה היא לקבל טיפול מידי איש צוות רפואי המחזיק בכישורים הנדרשים למתן הטיפול באופן נאות, ולא ניתן לגרוע מזכות בסיסית זו בהסתמך על נימוקים הנוגעים לעומס עבודה ולהיעדר משאבים. אכן, "חולה המאושפז בבית החולים מצפה לכך כי הוא יטופל בידיים מיומנות. הוא זכאי להניח כי הוא מפקיד עצמו בידי רופא שבידו ההרשאה, הידע המקצועי, ההכשרה, הניסיון והכלים ליתן לו את הטוב שבטיפולים" (ע"א 222/98 אגודת בית החולים מקאסד נ' כאיד מוחמד מרוואני, פ"ד נד (4) 395). יחד עם זאת, רצונו הלגיטימי והטבעי של החולה, להיות מטופל על-ידי רופא מומחה דווקא, ואף רופא שהוא "המומחה שבמומחים" - אינו ניתן תמיד לסיפוק, ואינו מתחייב תמיד ממהות הטיפול. בין הקצוות הללו נעה עוולת הרשלנות וקובעת, בכל מקרה ומקרה, מהו השירות הראוי והסביר שנדרש המוסד הרפואי ליתן למבקרים בו, תוך התחשבות בשיקולים שונים, ובהם מורכבות הטיפול, החשש מפני סיבוכים, האפשרות שהטיפול יצריך הפעלת שיקול-דעת וקבלת החלטות בזמן-אמת, וכיוצא באלה..." (ראה בע"א 9313/03, חאלד חביבאללה נ' בית החולים נצרת, E.M.M.S - מיום 5.1.05, מפי כבוד השופט ריבלין - פ"ד נט (4) 18). ועוד - ובהקשר לטענת ד"ר בן טוב כי פעלה כפי שפעלה על פי הנוהלים שבחדר המיון, ולהסברה הלא נותן מדוע לא מצאה לנכון להתייעץ עם מי בכיר, או להפנות התובעת למרפאה המקצועית, הנה נקבעו דברים - אמנם בהקשר אחר - היפים כאן:- "... ראוי להבהיר כי מן הבחינה הנורמאטיבית אין בהסדרים מינהליים כדי לפטור רופא מאחריותו המקצועית כלפי מטופל אשר נמצא תחת שליטתו. המבחנים של גישה רפואית סבירה הנדרש מרופא במילוי תפקידו אינם נסוגים מפני הסדרים מינהליים כלשהם, אשר חורגים מתחומי מינהל כלשהם ומבקשים לגעת ברמת הטיפול הרפואי..." (ראה בע"א 410/93, ד"ר יהודה יגר נ' שר הבריאות ואח', פ"ד מח (4) 97). 21. באשר לאחריותו של הנתבע 2, ששימש כרופא כללי, אחראי במרפאה ברהט, שטיפל בתובעת אחר שחרורה מחדר המיון, משך חודשים ארוכים, עד אשר מצא להפנותה לייעוץ המקצועי - הנה גם כאן מצאתי, כאמור לעיל, לקבוע כי התרשל. בעניין חובתו הוא כרופא משפחה כלפי המטופל, הנה עמדה גם כבוד השופטת ב. גילאור בת.א (חיפה) 959/00, אבילפזוב סמירה נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פדאור 04 (7) 751 בציינה: - "רופא המשפחה, נדרש להבנה בתחום רחב של מחלות והוא הראשון בשרשרת המטפלים, והאבחון נעשה בשיטת האלימינציה - שלילת אבחנות שכיחות וידועות בשלב הראשון, ובדיקת קיומן של מחלות נדירות בשלב השני. כל אלה מעמידים בפני רופא המשפחה בקופת החולים רף מומחיות שונה מהסטאנדרט הנדרש ממומחה בבית החולים, או במרפאת המומחים בנוגע למחלה בתחום מומחיותו..." ועוד נאמר, והדברים יפים, בהשלכה, גבי התנהגות סבירה של רופא משפחה כי:- "...תחילתה של פגישה בין הרופא לחולה היא בתלונות של החולה המתאר את כאביו ותחושותיו. תלונות אלה, יוצרות אצל הרופא תמונה של מגוון מחלות אפשריות. המחלות האפשריות בתוך מיגוון זה אינן עשויות מיקשה אחת, ביניהן מחלות מסוכנות יותר, מסוכנות פחות, ושאינן מסוכנות כלל. המחלות אף אינן דומות מבחינת שכיחותן. כך יש מחלות נדירות ויש מחלות שכיחות. ניתן לומר כי תמונת המחלות האפשריות משתנה בהתאם לאופי, סוג והיקף הסימפטומים השונים. כך ייתכנו סימפטומים אשר משותפים למחלות רבות, לדוגמא: חולשה, כאבי ראש, סחרחורת המלווים לעיתים קרובות את החולה, אפילו במחלה פשוטה כגון שפעת, ואין הם יחודיים למחלה מסויימת דווקא. אשר על כן, על הרופא לנסות ולנפות מחלות שונות "ממתחם המחלות האפשריות"... בבוא הרופא לשקול הבדיקות המתאימות אין מנוס מלהסתמך על הידע המקצועי הכללי בדבר שכיחותן של המחלות האפשריות, ואת הידע הזה יש ליישם על נסיבותיו הספציפיות של המקרה. אי האבחון של הסיבה השכיחה ביותר ייצור חזקה בדבר התרשלות. אולם, לא תמיד צריך לעצור שם, אלא יש לשאול האם העובדות שנתגלו יש בהן משום אינדיקציה למחלה שאיננה שכיחה. ברי כי על הרופא לבחון את המחלות הפחות שכיחות תוך שהוא מעריך את מסוכנותן ואת הישנותן במקרה שלפניו, אך נראית לי מרחיקת לכת קביעה כי בכל מקרה על הרופא לערוך את כל הבדיקות, יהא אופיין אשר יהא, כדי לשלול כל אפשרות, ולו גם הרחוקה ביותר תהיה מסוכנת ככל שתהיה. קביעה כזו עלולה להיות בעוכרי המערכת כולה ואף בעוכרי החולים עצמם..." ראה בת.א. 1986/94 (מחוזי - ת"א) צביה בארי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית (לא פורסם), על ידי כבוד השופטת א. קובל - בעמוד 3. ובהמשך: "...בכגון דא ניתן לומר כי מלאכת השלילה והאיבחון של המחלות גם היא פרי התמחותו של הרופא. הפניית החולה למומחה המתאים נעשית בהרבה מקרים במסגרת קופות חולים באמצעות הרופא הכללי. הרופא הכללי הוא המטפל במחלות השכיחות. אך בה בעת תפקידו גם למיין את תלונותיו של החולה ועל פיהן לשלוח אותו למומחים המתאימים בהתאם לענפי הרפואה השונים. אין לדרוש מהרופא הכללי כי בכלליותו יהיה מומחה בכל ענפי הרפואה..." (שם בעמ' 5). וכמו שנאמר עוד על ידי כבוד השופט י. שפירא בפסק דינו בת"א 4177/02, (מחוזי ירושלים), אשכנזי אליהו ואח' נ' ד"ר גאנדי לודמילה ואח' (מיום 8.2.05) תק-מח 2005 (1) 2784:- "אכן, מסכים אני לכל מילה מהאמור לעיל, ואוסיף כי היא הנותנת. דווקא משום שרופא המשפחה, או רופא כללי, אינו הרופא המקצועי, מטיל הדבר עליו אחריות כבדה. עליו להיות בעל כושר אבחנה וניסיון, כדי לבור את המוץ מן התבן. האבחנה היא יסוד הרפואה, ואבחנה נכונה היא סוד המקצוע. גילוי מוקדם, ולמצער גילוי בזמן, יציל חיים. 19. יוצא, איפוא, שגם רפואת משפחה הינה בגדר מומחיות. יפים לעניין זה דברי המחברים הנ"ל, אזר ונירנברג המביעים דעתם על טיפולו של רופא כללי כדלקמן: "לדעתנו כאשר רופא מתחום מסויים או רופא כללי לא הפנה את החולה למומחה הרפואי המתאים, לפי נסיבות העניין, וטיפל או שהחליט להימנע ממתן טיפול בנוגע לבעיה רפואית, השייכת לתחום מומחיות פלוני, יכול שהתנהגות זו תעלה כדי מעשה רשלנות. התנהגותו של הרופא הכללי תיבחן על פי סטנדרט הרופא המומחה". (שם 162)... ...יחד עם זאת, גם לעניין רפואת המשפחה שואלים אנו מה היה קובע לאור הנתונים והבדיקה שערך, ואילו בדיקות היה ממליץ לחולה לבצע, היכן ומתי, רופא סביר. או כדברי בית המשפט בע"א 323/89, פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142, 172: "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כי טעות מהווה רשלנות". (ראה בעמוד 30-31 לפסק הדין). וכפי שנאמר שם, כך יש לקבוע גם כאן, יכול היה הנתבע 2 לצאת ידי חובתו המקצועית בהפניית התובעת לרופא שפגיעתה היא בתחום מומחיותו, ובאי עשותו כך, דהיינו משלא דאג, לשיטתי, להפנותה לטיפול הנכון ובזמן הנכון - הנה הפר את חובת הזהירות מצידו כלפי התובעת. ##הקשר הסיבתי## 22. השאלה הנוספת הדרושה בירור, כאשר מדובר בעוולת הרשלנות, היא שאלת הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם, כשכפי שראינו - טוענים הנתבעים כי אין הוא קיים בעניינה של התובעת. לא אכביר כאן, לפי שנקבע פעמים רבות כי הקשר הסיבתי נקבע על פי מיון עובדתי ומשפטי, כי מההיבט העובדתי יש לאתר את מכלול הגורמים "בלעדיהם אין", ומההיבט המשפטי הנה יש למיין מתוכם את אותם הגורמים שבעיני המשפט נחשבים בני חבות ("הסיבה") - תוך יישום שיקולי מדיניות משפטית. כך נקבע גבי קביעת הקשר הסיבתי המשפטי כי כאן יחול מבחן הציפיות, דהיינו - אם נקבע כי המזיק, כאדם סביר, לא חזה ולא יכול היה לחזות מראש כי פעולתו או מחדלו יגרור אחריו תוצאה מזיקה כלשהי למי שהוא חב כלפיו זהירות - הנה לא יחוב הוא בפיצוי בגין הנזק שנגרם, וגבי הקשר הסיבתי העובדתי הנה נקבע כי יסוד זה בעוולת הרשלנות מחייב התייחסות לשאלה האם התנהגותם הרשלנית של הרופאים, בחדר המיון או במרפאה, היוותה סיבה הכרחית לתוצאה המזיקה, כשבמסגרת שאלה זו הנה יש לבחון גם את התנהגות התובעת ומידת תרומתה בגרימת הנזק, כשלנתון זה ישנה השלכה ישירה לקביעת קיומו של הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק הנטען - או להעדרו. אין ספק כי הנתבעים אינם אחראים לנזק שנגרם לתובעת שהוא תוצאה ישירה של נפילתה, וברשלנותם - לא גרמו לנזק עצמו, אלא, כפי שנקבע באותו ת.א. 959/00 הנ"ל - הנה יש לקבוע כאן, כי הם מנעו מהתובעת, בשיעור מסויים, את סיכויי החלמתה מפגיעתה, מכיוון שהתרשלו במתן הטיפול הנכון והראוי בזמן, שהיה דרוש להינתן על ידי מומחה בתחום. הרשלנות והנזק, גם כאן, כמו שם, הם תולדה של האיחור במתן הטיפול - גם זה שנגרם על ידי הטיפול הלקוי שניתן בחדר המיון והפנייתה של התובעת אל הרופא המטפל ולא למרפאה המקצועית, וגם על ידי אופן ומועד הטיפול שניתן לה על ידי הנתבע 2, כשכאמור לעיל - בהתנהלות התובעת, כפי שטענו לה הנתבעים - אין כדי לאיין תביעתה, וגם אין לקבוע, לשיטתי, איזשהו אשם תורם מצידה. רשלנותם של הנתבעים היא, אם כן, בפגיעה שפגעו בסיכויי ההחלמה של התובעת - שיכול והיו טובים יותר, גם מוקדמים יותר - אילו קיבלה טיפול ראוי ומקצועי, נכון ובזמן, וכזכור - אחר זמן רב, אחר סבל ממושך של כאבים, נפיחות, ומגבלות שונות - נאלצה התובעת לעבור תהליך כירורגי נוסף, על כל הכרוך ומשתמע ממנו. מכל אלה - יש לקבוע הקשר הסיבתי בין מחדלי הנתבעים לנזק שנגרם לתובעת. 23. נדמה, סופו של דיון כאן, כי ראוי לקבוע כי התובעת לא זכתה לקבל טיפול רפואי נאות - כפי חובת הנתבעים לתת, אף על פי חוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996 - ואין לי להוסיף עוד כאן. ##הנזק## 24. שונים הדברים, מאלה שנקבעו לעיל, גבי ההכרעה בשאלת הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתנהלות מי מהנתבעים, ושונה ההתייחסות שתנתן לטענותיה לפיצוי הראוי להיפסק לה. כבר יאמר כי בקביעת נזקיה של התובעת אינני נותנת משמעות יתירה לאחוז הנכות הצמיתה שנמצא בה ע"י ד"ר ברק, או זה שנקבע ע"י ד"ר פרידמן, וכפי שיובהר להלן. לא אכביר כאן מילים, וכפי האמור בסעיף 10, כאן יש מקום לטענות הנתבעים גבי מה שהוברר מעדותיותיהם של התובעת ואביה, שבינן לבין המציאות המרחק רב מאוד אם הוא קיים כלל, כך בכל הנוגע לטענות התובעת גבי קשייה לדבר - כשלפחות עדותה בבית המשפט הייתה רהוטה ושוטפת - אם ניתן לראות בכך אינדיקציה, משלא הוגשה גם שום חוות דעת או תעודה רפואית שיש בהן להצביע על קשיי דיבור כלשהם, גם על תלונות מקום זה בעבר, כך גם באשר לטענותיה של התובעת גבי ההשפעות התיפקודיות של הפגיעה שנותרה בה - בכל הנוגע לקשיים באכילה (משהוברר אחרת), ודאי אין לקבוע, כפי טענת התובעת, גבי הפסדי השתכרות שנגרמו לה, בעבר ובעתיד, גם גבי תקופות אי הכושר, כשהתובעת, גם אביה, אינם יכולים לעגן או לבסס טענה כלשהי כאן - גם לא גבי סוג העבודה בה עסקה התובעת לפני ואחרי, ודאי לא גבי השכר שהשתכרה, משלא הוכח כי השתכרה כלל, ודאי הוברר כי לא קיבלה שכר חודשי קבוע, ודאי משהוברר כי גם אם עבדה בעסק המשפחתי - והרי כאן העידו רק היא ואביה - דהיינו בפנינו עדותם של בעל דין המעוניין בדבר, ומי מטעמו - שהוא כמותה - הרי קיבלה דמי כיס לפי צרכיה וללא תלות בהיקף עבודתה. כן יש לקבל טענות התובעת גבי היזדקקותה לעזרת צד ג', והוצאות שונות שנגרמו לה - אף שודאי יש להתחשב בטענת הנתבעים כי היא הייתה זקוקה לאותה עזרת צד ג', ממילא, בעקבות הפגיעה שנפגעה בנפילתה, ואת הפיצוי המגיע כאן יש לפסוק בשים לב כי העזרה ניתנה על ידי בני משפחה, והוא מוערך על ידי, יחד עם הפיצוי הראוי בגין הוצאות רפואיות, הוצאות אחרות שהוציאה התובעת, כמימון חוות דעת, נסיעות בעבר וכיוצ"ב - בסך של 7,500 ₪. מתוך האמור לעיל, מתוך מה שנקבע אודות התנהלות הנתבעים, מתוך הכאב והסבל שנגרמו לתובעת, ודאי מתוך הפגיעה שנפגעו איכות חייה והנאת החיים לה היא זכאית, גם מתוך אופי הפגיעה, גם כאשר אני לוקחת בשיקול כי לתוצאה הראשונית של הפגיעה - אינו אחראי מי מהנתבעים, אלא מתוך שקבעתי כי יכול וריפויה של התובעת היה אחר, והרבה יותר מוקדם, אילו לא נהגו בה הנתבעים כפי שנהגו, ומתוך שיקול מגמת הפסיקה - אני מוצאת לפסוק תחת ראש נזק זה פיצוי בסך 75,000 ₪. מתוך האמור לעיל - אינני מוצאת לפסוק לתובעת בגין אובדן כושר השתכרות בעבר או בעתיד - גם מתוך שלא הוכח כאן, גם מתוך שהפגיעה בה נפגעה אין בה להשליך על אופן תיפקודה בעבודה מסוג זו שעשתה - או גם אחרת, וכאמור לעיל, טענותיה של התובעת כאן היו מוגזמות, מופרכות ובלתי מתקבלות על הדעת. ##סוף דבר## 25. מתוך כל האמור וכל המקובץ, אני מוצאת לחייב הנתבעים לפצות התובעת בסך של 82,500 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ, כשאלה צמודים למדד המחירים לצרכן ונושאי ריבית חוקית החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לציין כי לא מצאתי לפסוק לתובעת הוצאות מעבר למה שפסקתי - גם מתוך התנהלותה ומה שהוברר מטענותיה גבי הנזקים שנגרמו לה, גם בהמשך להערתי במבוא לסיכומים גבי הסגנון שננקט, ועוד יוער כאן לב"כ התובעת, גבי האמור בסעיף 62 בסיכומי טענותיו, כי גם אם עמדו הנתבעים על ניהול הדיון מתחילתו עד סופו (אף אם הדבר היה מנוגד גם לשיטתי) - הרי אין בעמדתם כדי לגרום לחיובם כפי טענות התובעת, וכפי שיטתה. 26. מזכירות בית המשפט תשגר עותק פסק הדין לב"כ בעלי הדין בדואר רשום. זכות ערעור תוך 45 ימים. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)רשלנות