רשלנות רפואית שיתוק מוחין - גובה הפיצויים

להלן פסק דין בשאלה מה גובה הפיצויים בתביעת רשלנות רפואית בגין שיתוק מוחין: פסק דין התובע נולד ביום 12/9/1976 בבית החולים "פוריה" כשהוא סובל משיתוק מוחין ומוגבלויות נוספות. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 23/5/2004 קבעתי כי תהליך לידתו היה מלווה בכשלים מצידם של הנתבעים, המגיעים כדי רשלנות, והם שגרמו לנכותו של התובע ולפיכך עליהם לפצותו בגין אלה. בשלב הנוכחי של הדיון עסקנו באיתור וכימות נזקיו של התובע. בעלי הדין הביאו ראיותיהם וטיעוניהם ובסיכומיהם שנערכו בכתב העריכו את שיעור נזקיו של התובע. בין עמדות שני הצדדים ניכרים פערים כספיים מפליגים. עלינו להכריע איפוא הדין במחלוקת זו. ראשית דבר נתאר את מומיו האנטומיים ונכויותיו הרפואיות של התובע. במהלך ההתדיינות הוגשו לתיק חוות דעת של מומחים אודות מצבו של התובע. ב"כ בעלי הדין ויתרו אהדדי על חקירת המומחים והסתפקו בחוות הדעת המוגשות ועתה מנסה כל אחד מהם לשכנע כי יש להעדיף חוות הדעת האחת על פני חברתה. למען הסדר הטוב נציין כי למעשה הפערים בין חוות הדעת אינם משמעותיים מבחינה רפואית, ועוד נדגיש כי בשאלת נכותו התפקודית והשיקומית מונתה מומחית מטעמו של בית המשפט, הרי היא דר' אילנה פרבר ועל כך נדון בפרק אחר של פסק הדין. הרופאים הנוירולוגיים, דר' וייץ ודר' וולר שפעלו, הראשון מטעם התובע והשני מטעם הנתבעים, תמימי דעים כי נכותו המוטורית של התובע בגין שיתוק ספסטי מוטורי, מגיעה לכדי 80%. שניהם גם מסכימים כי הדיסארתריה, (דיבור לא ברור), ממנה סובל התובע, מקנה לו נכות בשיעור של 20%. עוד סובל התובע גם מפיגור שכלי כאשר דר' וייץ מעריך את נכותו בגין מום זה בשיעור של 50% ואילו חברו סבור כי נכותו זו מגיעה כדי 40%. דר' וייץ העניק לתובע נכות נוספת בשיעור של 10% בגין הפרעה כפיונית, תוך הפניה לתקנה 30(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשל"ז - 1956. דר' וולר מפנה לעובדה כי מאז שנת 1998 לא סבל התובע מכל התקף אפילפטי ולפיכך נכותו היא 0% בגין תופעה זו. אין מחלוקת בין בעלי הדין כי התובע סבל מהתקף אחד בלבד והיה זה אכן בשנת 1998 וכי מאז, תופעה זו לא חזרה על עצמה, כנראה בשל העובדה כי התובע מטופל תרופתית. במחלוקת זו צודק דר' וולר מחברו שהרי התקנה האמורה, שאליה נדרש דר' וייץ, קובעת מפורשות כי אם לא סבל החולה התקפים פרכוסיים במשך שנתיים אזי נכותו הינה 0%. כפי שראינו לית מאן דפליג כי נכותו של התובע הינה קשה ביותר והיא מורכבת מפיגור שכלי, שיתוק ספסטי - מוטורי וקשיים בדיבור, כאשר כל אחת מנכויות אלה, כשהיא מכומתת לאחוזי נכות, שוקלת אחוזים רבים. נכותו המשוקללת מתקרבת כדי 100%. כפי שנסביר להלן על מנת להעריך נכונה את נזקיו של התובע לא יהיה זה נכון לבסס אותם באופן סכמתי על פי אחוזי נכות אנטומיים וגם לא נוכל להסתפק ביישום נוסחאות מתמטיות ערטילאיות או בהפנייה סתמית לפסק דין זה או אחר. בחינת צרכיו ונזקיו של התובע חייבת להיות אינדיבידואלית וראו בענין את פסק הדין בע"א 3375/99, אקסלרוד נ' צור שמיר שפורסם בפד"י נ"ד(4) עמ' 450. מכאן ולהבא נעבור לדון בראשי הנזק השונים תוך בחינת מגבלותיו וצרכיו הספציפיים של התובע בזיקה לאותו ראש נזק. הפסדי שכר נפתח בהפסד כושר ההשתכרות. לתובע מלאו 30 שנה אך אין הוא מועסק בכל עבודה. השכלתו מוגבלת למדי אם כי הוא למד לא מעט שנים במסגרות חינוך מיוחדות. הוא אינו מצויד בכל מקצוע ורוב ימיו הוא "מבלה" בביתו, באפס מעשה. בעברו נסיון כושל אחד, בשנת 1998, לצאת לעבודה חלקית באריזת פיתוח במאפיה. הנסיון ארך יום אחד והסתיים באותו התקף אפילפטי יחיד שחווה התובע בחייו. השילוב שבין שיתוק ספסטי-מוטורי ברמה גבוהה, דיסארתריה ופיגור שכלי, כל אחד מהם באחוזים גבוהים, מוציא את התובע משוק העובדה והופך אותו לאדם נטול כושר עבודה והשתכרות ממשי. ב"כ הנתבעים מציע להתייחס אל התובע כמי שאיבד 80% מכושר השתכרותו והוא מציע לנכות מהפסדי השתכרותו כדי שיעור של 20% שהתובע יכול להשתכר במומו בעבודה מוגנת. אין בדעתי להיענות להצעה זו. לדידי התובע משולל כיום לחלוטין כושר השתכרות ובאופן מלא, זאת בהתחשב במומיו "המשלימים" זה את זה. אני מתקשה לראות כיצד אדם דוגמת התובע שסובל מפיגור שכלי, דיבור לא ברור ומשיתוק ספסטי מוטורי בשיעור של 80%, יכול לרכוש מקצוע ולהשתלב בעבודה, במערך תעסוקתי יצרני, שהכנסה קבועה בצידה. גם דר' פרבר קובעת בחוות דעתה כי התובע אינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס למחייתו. ב"כ הנתבעים מפנה לעובדה כי מפניה שערך בזמנו התובע באמצעות הוריו, למוסד לביטוח לאומי, השתמע כאילו התובע מסייע לאביו בעבודתו החקלאית אלא שאני מקבל לענין זה את הסברה של אם התובע כי הצטרפותו לעתים של התובע לאביו, בצאתו לעבודה, נבעה מרצון התובע "להתאוורר" מחוץ לבית ולא על מנת לקחת חלק מעשי בעבודה. כאמור את הפסדי שכרו של התובע אבסס על פי הקביעה שהוא איבד לחלוטין ולכל תקופת תוחלת חיי עבודתו את כושרו לעבוד ולהשתכר. בהעדר כל נתון רלבנטי אחר אבסס את כושר ההשתכרות שהיה צפוי לו לתובע על פי שיעור השכר הממוצע במשק ותוחלת תקופת העבודה תתפרס על פני 46 שנה כלומר מאז סיום שירותו הצבאי שהיה צפוי בגיל 21 שנה ועד הגיעו לגיל 67. מתוך תקופה זו 9 שנים הם נחלת העבר ואילו יתרת התקופה היא בגדר תקופה עתידית. השכר הממוצע הידוע לעת הזו עומד על סכום חודשי של 7,537 ₪ וסכום זה יהווה את הבסיס לתחשיבנו, (לענין שיעור השכר הממוצע במשק ראה בחוב' "חשב" לחודש ינואר 2007 ערוכה בידי מר קצין מי שהעיד כאן מטעם התובע).בגין תקופת העבר (9 שנים) זכאי איפוא התובע לסכום נומינלי של 813,996 ₪. לסכום זה יהיה צורך לצרף ריבית מאמצע התקופה ועד התשלום בפועל. לתקופת העבר יש להוסיף עוד פיצוי בגין התקופה מאז הגיעו לגיל 18 שנה ועד מלאות לו 21 שנה, דהיינו כמשך השירות הצבאי. על פי ההלכה הפסוקה התובע זכאי לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק בגין שנות השירות, כערך מחסורו שהצבא היה מכסה במזון, ביגוד ודיור, כיסוי שהתובע לא זכה לו מאחר ונבצר ממנו לשרת. על פי הנתונים דלעיל אני פוסק לתובע סך של 189,930 ₪ עבור תקופה זו. לענין זה ראו את פסק הדין בע"א 357/80 נעים נ' ברדה פד"י ל"ו III עמ' 762, שם בעמוד 788. לסכום האמור יש לצרף ריבית מאמצע התקופה ועד מועד מתן פסק הדין. עבור הפסדי העתיד, המתפרסים על פני 37 שנה, כשמקדם ההיוון הוא 267.9, זכאי התובע לפיצוי בסך של 2,019,162 ₪. הפסדי פנסיה בין בעלי הדין התעורר ויכוח סביב השאלה אם זכאי התובע גם לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, אם לאו. אכן ברגיל תובע-עובד המצוי כבר בשוק העבודה אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק אלא אם כן יוכיח כי עובר לארוע המזכה היה חבר בקופת גמל שהבטיחה לו את זכויות הפנסיה. מנגד מה יעשה תובע, כמו כאן, שנפגע בטרם היתה לו ההזדמנות להצטרף למעגל העבודה. מן המפורסמות היא כי רוב העובדים נהנים מהסדרי פנסיה והמגמה החברתית היא להרחיב את מעגל הזכאים וגם על חקיקה מחייבת יש המדברים. שעה שמדברים על שנים כה רבות שהיו צפויות לו לתובע להימנות על מעגל העובדים, אני בהחלט סובר שניתן לצאת מהנחה שהתובע היה נמנה על מעגל הנהנים מזכות סוציאלית זו, אלא שמבחינה מעשית, דווקא את התובע שבפנינו, על נתוניו הספציפיים, אין לפצות בגין בראש נזק זה. כל כך למה ומדוע? ב"כ התובע מציע לפסוק למרשו סך של 233,000 ₪ בראש נזק זה ואני מוכן לאמץ החשבון מבחינה אריתמטית אלא שהוא מתעלם בתחשיבו מנתון יסודי אחר. כשם שמן המפורסמות היא שעובד בשיא הפנסיה זכאי לשיעור של 70% ממשכורתו הקובעת, כך יודעים אנו שבצד הפרשותיו של המעביד בעבור העובד לקרן הפנסיה, גם העובד עצמו תורם מהכנסתו לקרן המצטברת והמדובר בשיעור של כ-5.5% משכרו. בצד הסכום אודותיו מדבר ב"כ התובע, שממנו יש להפחית שיעור מתאים, בשל העובדה המקובלת עלינו כי תוחלת חייו של התובע, בשל מומיו, פחתה בשלוש שנים, (על כך בהמשך), הרי אמור היה התובע להפריש ולשלם מכיסו במשך כל שנות עבודתו (46 שנה) שיעור חודשי של כ-5.5% משכרו. הפרשה זו "חסך" כיום התובע שזוכה כאמור לפיצוי עבור מלוא הפסדי השכר על פי ערכם במונחי "ברוטו". חישוב מתמטי פשוט מעלה שהסכום הכולל הנחסך עתה מהתובע, על פי נתוניו האישיים, אינו פחוּת משיעור הפנסיה הכולל בו הוא יכול היה לזכות לאחר פרישתו מעבודה ועד תום תוחלת חייו שהרי תקופת החסכון ארוכה עשרת מונים מתקופת הזכאות לפנסיה, מה עוד שסכום התגמול חייב בהיוון כפול. שני סכומים אלה מתקזזים איפוא פחות או יותר האחד עם השני ואין לפסוק לזכותו של התובע כל יתרה. עזרת הזולת ראש נזק חשוב, בשל חשיבותו לתובע ובשל משקלו הכלכלי, נוגע לשאלת כימותו של הפיצוי שיש להעניק לתובע בשל העזרה לה הוא נזקק בחיי היום-יום. על מנת להעריך צרכיו של התובע בתחום זה אין די להפנות לנוסחאות שגורות או לסכומים שנפסקו בתביעות אחרות. כאן יש להתכבד ולהעריך אל נכון את צרכיו הספציפיים והאינדיבידואליים של התובע מול יכולותיו. כדי לאמוד את אלה נעזרנו במומחית לדבר, ד"ר פרבר, שמונתה על ידי בית המשפט לשמש כמומחה לבחינת צרכיו של התובע. דר' פרבר בדקה התובע ומצבו הרפואי והגישה לנו חוות דעת בענין. בהמשך היא נחקרה בבית המשפט על ידי בעלי הדין. במקביל לכך שמענו את עדותה של אֵם התובע, גב' עליזה שושן, שהיא זו שנושאת בעיקר עול גידולו של התובע. אין לשכוח כי לתובע מלאו כבר 30 שנים כך שגבי פרק נכבד מחייו אין אנו עוסקים עוד בהערכות וספקולציות גבי העשוי להתרחש בעתיד אלא בהוויה ידועה שהתרחשה וכבר פרוסה בפנינו, בכפוף כמובן לאופן שבו בחרו בעלי הדין, כאן עדי התובע, לשקף אותה בעדויותיהם. נעבור לסקור עתה את העובדות הצריכות לענין זה כפי שאלה עולות מתוך הראיות שהובאו בפנינו. דר' פרבר, שהינה מומחית בתחום, בדקה את התובע, קורותיו ויכולותיו. את ממצאיה היא מסכמת בפרק "מצבו היום" שבחוות דעתה, באלה המילים ובלשונה: "...... קושי בדיבור, שלא תמיד מובן לסביבה. מתקשה ללכת, במיוחד למרחקים, או בשטח לא סלול. שיווי משקל לקוי, לכן יוצא מהבית רק בליווי. גם בנסיעה באוטובוס זקוק לליווי צמוד. אינו עובד מאז ניסיון הראשון לעבוד במאפיה ב-1998 שהופסק לאחר הופעת הפרכוסים. מבלה את זמנו בצפייה בטלביזיה, קורא מעט (עיתון בעיקר), יש חברים מועטים, יוצא לבילויים רק עם משפחתו. אין חברה. תפקוד יומיומי-מסוגל לאכול אוכל מוצק, מתקשה בשתית נוזלים (שותה דרך הקש כאשר הכוס מונחת על השולחן). אין בעיות בליעה. מסוגל להתלבש אך בקושי רב ובאיטיות, לא מסוגל לכפתר חולצה או מכנסיים, או לשרוך נעליים. זקוק לעזרה בצחצוח שיניים, גילוח ורחצת הגוף. שולט על הסוגרים, אך זקוק לעזרה בסידור בגדים. לא מקבל טיפול מזה כשנתיים לפחות. בעתיד הקרוב אמור להתחיל לימוד שימוש במחשב, ומאד מעוניין בכך. בבדיקה במצב כללי ותזונתי תקין. יוצר קשר טוב, מחייך לעיתים, תגובותיו מותאמות. מבין ומבצע פקודות, עונה לעניין. שפה דלה, במשפטים קצרים, קיימת דיסארטריה, לפעמים קשה להבין אותו. אינו יודע את הכתובת שלו, אך יודע תאריך, מתמצא בעצמו ובסיטואציה. קושי ניכר בכתיבה, מבצע פעולות חשבון פשוטות ביותר (רמה כיתה א-ב), אך קריאתו די רהוטה. הבנת הנקרא לקויה. מבחינת מוטורית-חולשה ספסטית בארבע הגפיים יותר בולטת מימין עם תנוחת כפוף אופיינית ביד ימין. תנועות דיסטוניות בשתי הידיים. החזרים הופקו ערים עם בבינסקי דו-צדדי, רושם שתחושה שמורה. הליכה ספסטית בכיפוף שני הברכיים, לא יציבה. בלבוש - מצליח להסתדר בלבישת חולצה, אך מתקשה ביותר בכפתור, בשל חולשה ותנועות דיסטוניות בשתי הידיים. סכום מדובר באיש צעיר, בן 28 שסובל משיתוק מוחין מלידה עם חולשה ספסטית בארבע הגפיים יותר מימין, תנועות דיסטוניות ודיסארטריה. מבחינה קוגניטיבית הוגדר כסובל מפיגור שכלי קל. כמו כן סובל מהתקפים אפילפטיים. חוות דעת זו מתייחסת למצבו התפקודי של התובע ולצרכיו בחיי יום-יום הנובעים ממצבו הרפואי וממגבלותיו, מבלי להתיחס לסיבות הופעת תסמונת שיתוק מוחין. צרכים טיפול רפואי - תרופות - טיפול נגד פרכוסים. - בדיקות - רמת התרופות בדם. E.E.G מדי שנתיים-שלוש, או לפי הצורך. CT ראש-בעת הצורך. - בקורת רפואית - נירולוג-פעם בשנה. - פיזיותרפיה - סדרה של 10-8 טיפולים פעמיים בשנה להורדת ספסטיות ושמירת המצב. - שחיה בבריכה - פעם בשבוע לשיפור ושמירת כושר גופני. - טיפול נפשי - תמיכתי לניסים ומשפחתו - 14-12 טיפולים בשנה. - טיפול במרפאה לשיקום מיני להדרכה. - זקוק ללמוד בהפעלת מחשב. דיור זקוק לדירה בקומת קרקע, בדירה חדר נוסף למטפל. אביזרים זקוק למחשב עם אביזרים מותאמים. תחבורה מתקשה בנסיעה בתחבורה ציבורית, יכול לנסוע רק בליווי ובתנאי שיש לו מקום לשבת. אני בספק שהתובע יוכל לנהוג בעצמו, לכן זקוק להסעות. עבודה אינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס למחייתו. מסוגל לעבודה במסגרת מוגנת בלבד. אפוטרופוס בשל מצבו הקוגניטיבי זקוק לאפוטרופוס. עזרת הזולת זקוק לעזרה בפעולות יומיומיות - הלבשה, רחצה, חימום האוכל, והגשתו, עזרה בשרותים. זקוק לעזרה מלאה בכל הפעולות משק בית - קניות, ניקיון, בישול, כביסה, תחזוקת הבית, וסידורים בחוץ. לא יוכל לגור בגפו ויזדקק למטפל קבוע לעזרה/השגחה/ליווי". דר' פרבר נחקרה על חוות דעתה בבית המשפט ודברי עדותה נרשמו בעמוד 32 ואילך לפרוטוקול. מתוך עדותה הוספנו ולמדנו את הפרטים הבאים אודות התובע. תוחלת חייו על פי נתונים סטטיסטיים שבידי המומחה, קצרה קמעא משל אדם שאינו לוקה במומים נחלת חלקו של התובע. הליכתו של התובע אינה יציבה ולפיכך הוא זקוק לדירת קרקע. התובע אינו זקוק לליווי בהליכתו. הוא אמנם עשוי ליפול בהליכתו יותר מאדם רגיל אך מידת הפגיעה שלו אינה דורשת ליווי. בחיי היום-יום, להבדיל מטיולים בחיק הטבע, אין התובע זקוק לעזרה ולליווי בהליכתו. המומחית אישרה, כפי שגם כתבה בחוות דעתה, כי הוא מתקשה בבצוע פעולות שונות ולפיכך המליצה על "עזרה חלקית" כדבריה. המומחית נתבקשה לחוות דעתה אם התובע זקוק, בשל קשיי הדיבור שלו, לעזרת עובד ישראלי והשיבה כי רוב דיבורו של התובע ברור הוא ואדם המתרגל אליו יכול להתרגל לצורת דיבורו ולהבינו. היא מאשרת כי הוא יזדקק לעזרת דובר עברית בעיקר כדי שיוכל "לתווך" בינו לבין הסביבה, בעת עריכת סידורים מחוץ לבית. המומחית לא אישרה את עמדת ב"כ התובע כי הגדלת תדירות השחיה ל-3 פעמים בשבוע עשויה לשפר את מצבו. המומחית הסבירה כי התובע זקוק לשתי סדרות של טיפולי פזיוטרפיה בשנה. היא דחתה הטענה כי עדיף שהטיפולים ינתנו כל העת על ידי אדם קבוע והסבירה כי "לפעמים טוב להחליף ידיים". המומחית הסבירה כי התובע זקוק לאביזרים מותאמים על מנת שיוכל להשתמש במחשב אישי. היא הוסיפה כי התובע אינו זקוק לתרפיה בדיבור. עוד הסבירה כי הטיפול ברכיבה על סוסים שניתן לתובע בעבר לא הצליח, בשל אי רצונו של התובע, ואין סיכוי שיעזור בעתיד. המומחית הסבירה כי התובע אינו יוצא מביתו בגפו וזאת בשל שילוב של קושי אובייקטיבי עם שמירת יתר מצד בני משפחתו, (ההדגשה שלי). המומחית הסכימה כי טוב היה אילו התובע היה עוסק בעבודה כלשהי אפילו מוגנת במסגרת מוגבלת לחולי אפילפסיה. לדעתה יש עבודות שהתובע מסוגל לבצע גם כיום. אין בכך כדי לשנות את עמדתי בענין אובדן כושר ההשתכרות המלא ממנו סובל התובע ועל פי הבנתי המומחית התייחסה כאן להמלצה בדבר עבודה חלקית במסגרת מוגנת לחולי אפילפסיה, יותר כאל דרך לאפשר לתובע להעביר את זמנו ביתר ענין ולשהות מחוץ לביתו ולבוא בחברת אנשים, מאשר כאל דרך או מנוף להשגת תמורה כלכלית. העדה, אישרה כי לקשיים מסויימים של התובע בחיי יום יום ניתן למצוא פתרונות חלופיים, כך נעילת נעליים ללא שרוכים, שימוש בבגדים מותאמים, (כנראה ללא כפתורים) וכך גילוח עצמי באמצעות מכונת גילוח. משנשאלה דר' פרבר האם ניתן לרכז את העזרה לה נזקק התובע בשעות מסויימות במהלך היום, שאז הוא נזקק ליותר עזרה, תשובתה היתה נחרצת "וודאי". משנשאלה העדה אם התובע יכול להשאר לבדו כמה שעות ביום מבלי שיהיה מישהו עמו השיבה העדה בחיוב והסבירה יחד עם זאת כי הוא אינו יכול לגור לבדו. משנתבקשה לפרש תשובתה האחרונה הסבירה המומחית כי אינה סבורה שהתובע נזקק להשגחה אלא לנוכחות אדם בסביבה שמא "יקרה משהו", כגון אם הוא יהיה נתון להתקף אפילפטי. כפי שהוסבר התובע מטופל כיום תרופתית נגד פרכוסים, הטיפול יעיל וההתקף היחיד שפקד אותו ב- 1998 לא חזר על עצמו. אנו יודעים כי התובע מתגורר כיום בבית ההורים וכשאלה לא יוכלו עוד לטפל בו כי אז הוא יזדקק לבית מוגן "אלא אם אחיו או אחיותיו יקחו אותו לסביבתם על מנת לעזור לו בכל דבר שיצטרך" - כך ד"ר פרבר. בתשובותיה לשאלות נוספות הסבירה המומחית כי כיום אין התובע זקוק למטפל אך זאת כמובן בשל העובדה כי הוא מקבל את העזרה מבני משפחתו. המומחית מסבירה כי הצורך בהקצאת חדר למטפל יעלה רק לאחר שמשפחתו לא תוכל או לא תרצה עוד להמשיך ולטפל בו. עוד נראה בהמשך כי אמו של התובע היא זו שדואגת ומטפלת בו ובאהבה רבה. העדה נשאלה גבי האפשרות של מעברו של התובע להוסטל. היא השיבה כי בשהייה במוסד כזה, יחד עם אנשים במצבו, דווקא ניתן למצוא יתרונות. המומחית הסבירה כי לא נראה לה רצוי שהתובע יתגורר בגפו אך די יהיה בכך שיהיה מחובר למוקד כלשהו שלעזרתו הוא יוכל לפנות, בעת הצורך, בשעות הלילה. העדה הוסיפה ואמרה כי "מגורים בקרבת המשפחה עם לחצן אזעקה למשפחה הגרה ליד אני חושבת שזה מתאים". המומחית נשאלה והסבירה בדבריה כי עדיף שהתובע יזכה לעזרה ממטפל הדובר עברית בעיקר בצאתו מהבית על מנת שהאחרון יוכל "לתווך" בינו לבין הסביבה. מאידך אין היא ממליצה על חונך באשר לדבריה: "אין כאן מטרה". עדה רלבנטית נוספת לסוגיית צרכיו של התובע, כמו גם קשייו, היתה אמו. בצד העובדה שנוכחתי כי בעת תיאור קשייו וצרכיו של התובע, היא נקטה בהפרזה, הרי התרשמתי מאֵם חמה ודואגת אשר מטפלת בתובע במסירות ומשפיעה עליו חום ואהבה לרוב ועל כך תבוא על הברכה וההוקרה, אם כי מתעורר בעיני החשש, שמתגבר לנוכח עדותה של דר' פרבר, שמא דאגת היתר שמשפיעה האם על התובע מונעת מהמשפחה בחינת אלטרנטיבות אחרות שעשויות לסייע לתובע לחזק עצמאותו ולהיות אקטואליות בעיקר מעת שיִכלו כוחותיה של האֵם, אלא שאין זה מתפקידי כאן לפסוק בדבר. בתצהיר עדותה הראשית מספרת האֵם על קורות חייו וגידולו של התובע ועל הוצאות שונות שהוצאו על ידי המשפחה למען טיפוחו וחינוכו. בראשית חקירתה נשאלה האֵם לעמדתה ביחס לאפשרות שיִמָצא סידור לתובע מחוץ לבית, בהוסטל, ומתשובתה ניכר הדבר שעצם הצגת השאלה והאפשרות הזו גרמו לה לרתיעה וההצעה נדחתה על ידה על הסף. על פי עמדת המשפחה, התובע חייב להשאר ולחיות בחיק המשפחה ולהערכתה את מקום האֵם יחליפו בבוא העת אחיו ואחיותיו של התובע. לדברי האם הוא יתגורר עם מטפלת והאחים יסייעו. הטיפול הרפואי היחיד שהתובע מקבל כיום, בנוסף לתרופות, הוא טיפולי פזיוטרפיה. טיפולים אלה ממומנים על ידי קופת החולים בה הם חברים. התובע גם נלקח לשיעורי שחיה אחת לשבוע במושבה כנרת. העלות ממומנת על ידי המשפחה. האֵם עצמה הינה עקרת בית, לא עבדה מעולם ואינה עובדת מחוץ למשק ביתה. לדבריה, התובע שוהה כל שעות היום עמה בבית ומשהיא נאלצת לצאת את ביתה ואינה לוקחת אותו עִמה, אחד מבני המשפחה נשאר להשגיח עליו. בזמנו סבתו של התובע, אִמה של העדה, השגיחה עליו תחתיה אלא שהיא הלכה לעולמה ב-2005. העדה אישרה כי התובע נוהג לצאת לבדו אל חצר הבית ולשהות שם אם כי לדבריה היא כל הזמן "מסביבו". אחיו ואחיותיו משתדלים לקחתו עמם מעת לעת אל מחוץ לבית. בעבר ובעת שהתובע למד עדיין, העמידו הרשויות לרשותו, ללא תשלום, שירותי עזרה וגם עוזרים ומסייעים. האם אישרה שלילותיו של התובע עוברים עליו בשקט. הוא נוהג לפרוש לשנתו בין השעות 20:00 ו-23:00 ונוהג לישון למישרין עד שעה 08:00 למחרת היום. העדה אישרה כי לא התייעצה מעולם עם כל גורם באשר לאפשרות שהתובע יצא לעבודה ולו קלה. התובע מעביר ימיו בצפייה בטלויזיה, בשהייה בחוץ, בחצר הבית, בשימוש במחשב, בשהייה מחוץ לבית עם אביו ובשהייה בבית עם בני משפחתו. יצוין כי המשפחה חיה ברווחה יחסית. לרשותם בית מידות ובבעלות המשפחה ג'יפ. האב עוסק בחקלאות ובדיג וזאת חרף העובדה שלפני כ-15 שנה הוא נפגע בתאונה. לאחר שהצגנו ופירטנו את העובדות והנתונים הרלבנטיים לסוגיה, נעבור לדון עתה בהערכת הנזק ובן זוגו הפיצוי, לו זכאי התובע בגין עזרת הזולת לה הוא נזקק. התקופה הראשונה אליה נפנה היא תקופת העבר דהיינו מעת לידתו של התובע ועד הלום. תקופה זו משתרעת כאמור על פני 30 שנה אך היא אינה הומוגנית כלל ועיקר. במהלכה חלו שינויים משמעותיים בפרקי חייו השונים של התובע וזאת יהיה עלינו לברר עתה. על אף שמדובר בתקופה שחלה בעבר ובנזק שכבר התגבש, דהיינו נזק מיוחד, עדיין עלינו לעסוק כאן בהערכות ובאומדנה וזאת מהטעם העיקרי שהוריו ובעיקר אמורים הדברים באמו, גב' עליזה שושן, נטלו על עצמם הטיפול בתובע ולא נעזרו בשירותים חיצוניים בחיי היום יום. אין לנו עניין בהשבת כספים ששולמו בפועל, לידי צג ג', אלא בהערכת שוויה הכספי של העזרה העצמית שההורים הושיטו לתובע במומו, מעבר לעזרה הרגילה שמצופה מבן משפחה, והורים בפרט, להושיט לילדיהם. כפי שכבר אמרנו תקופת העבר כוללת בחובה תקופות משנה שהפערים בינן לבין עצמן ניכרים ביותר. כבר בראשית הדברים נאמר כי הצעתו של ב"כ התובע לבסס את שווי העזרה על סכום חודשי קבוע של 27,000 ₪ לחודש בגין כל אחד מהחודשים שמאז לידתו של התובע ועד מלאות לו 30 שנה, נדחית כבלתי מבוססת. בשנותיו הראשונות, נאמר עד הגיעו לגיל 6-5, נזקק מן הסתם התובע לעזרה מלאה מהוריו למילוי כל צרכיו אלא שבכך אין הוא שונה באופן עקרוני מכל פעוט אחר. כל פעוט, ויהיה בריא או נכה, נזקק בתקופת ינקותו וילדותו לעזרה מלאה, בהכנת מזונו, לבושו, עשיית צרכיו, רחיצה והשגחה ולא הובאה בפני כל ראיה בדבר צרכים מיוחדים להם נזקק התובע בתקופה זו, בשל מומו, ובשונה מכל פעוט אחר. הגם שהדבר לא הוכח מוכן אני להניח כי בתקופה בה אנו עוסקים כאן נזקקה האם לסור לביקורי רופאים יותר מאשר אֵם ותינוק אחרים ואולי גם לטיפולי פזיוטרפיה וגם למעט יותר השגחה על התובע ובכך, פחות או יותר, מתבטאת העזרה העודפת שנאלצה האֵם להושיט לתובע, יותר מאשר לכל אחד מילדיה האחרים בגיל התואם. אתן לכך ביטוי גלובאלי בסופו של יום. הפער בין הסיוע והעזרה להם נזקק התובע, לעומת ילד אחר בן גילו, מתגלה והולך וגדל ככל שילדים בריאים מתחילים לעמוד על דעתם ומתחילים באופן הדרגתי לסגל לעצמם אורחות חיים עצמאיים ואילו התובע הולך ומפגר אחריהם. כמובן שמדובר בתהליך הדרגתי, ארוך טווח. ככל שילד, נער ומתבגר, מחליפים באופן הדרגתי את עזרת ההורים והאינטנסיביות שלה, כאן נוצר והולך וגדל הפער בינם לבין התובע אשר מפגר בתהליך התפתחותו בשל מומו הקוגנטיבי והן בשל מגבלותיו האנטומיות. בעוד שילד ונער "רגילים" הולכים ולומדים, לאט-לאט, לשרת את עצמם בתחומים הולכים ורבים, התובע לעומתם כאילו עמד מלכת בהתפתחותו והוריו, כאן בעיקר אמו, הם שהתגייסו לסייע לו. במה וכיצד התבטאה עזרה זו? מתוך עדותה של האם עולה כי התובע החל לבקר בגן הילדים בגיל המתאים, ובהמשך בבתי ספר, במסגרות שמתאימות למצבו. למעשה עד הגיעו לגיל 18 שהה התובע רוב שעות היום מחוץ לביתו, במסגרות חינוכיות וזאת במימון הרשויות. הרשויות אף מימנו את הוצאות נסיעותיו והעמידו לרשותו של התובע עזרה במהלך לימודיו. כל ילד ונער אחר, זוכה או זכאי לצפות מעזרה בבית הוריו בהכנת מזונו, מלבושו ובמירב תחומי החיים האחרים ובגין סיוע זה לא נראה לי שהתובע כאן זכאי, לפיצוי מיוחד. מאידך ברור שהתובע זקוק היה לעזרה שלא כמו נער אחר, בלבישת בגדיו מידי בוקר והכנתו ליציאה מהבית ובהעסקתו ושמירה עליו משובו מהמוסד הלימודי. שמירה זו אינה מתבטאת בשמירה צמודה והדוקה אלא בנוכחות בקרבת מקום לבל יאונה לו רע. מן הסתם גם צריך היה להקדיש לתובע יותר תשומת לב וזמן ולשמש לו לחברה באותן שעות שילדים אחרים מבלים עם חברים ואילו הוא נותר ספון בביתו. בתקופה זו יש להביא בחשבון כי ההורים נאלצו ללוות את התובע לטיפולים רפואיים שונים, לטיפולי פזיוטרפיה ולשיעורי שחיה, אחת לשבוע, ויש להניח שנהגו גם לטייל עמו מעת לעת מחוץ לבית. התקופה הבאה שעלינו לסקור היא מעת שהגיע התובע לבגרות ועד ימינו אלה. תקופה זו כוללת גם שלוש שנים שצעיר אחר שוהה מחוץ לביתו במסגרת שירותו הצבאי, ואילו התובע נשאר סמוך על שולחן הוריו ותלוי באֵם גם במהלך שנים אלה. במהלך התקופה הכוללת המדוברת כאן שהה ושוהה התובע כל העת בבית ההורים באפס מעשה. התובע מעביר את ימיו בקריאה מועטה, בעיקר עתון, בצפיה בטלויזיה ובמחשב. למכשיר אחרון זה, כך הבנתי, התוודע התובע רק לאחרונה. אין לו עדיין את כל הציוד המותאם - המיוחד, לו הוא נדרש בשל מומו, כגון "עכבר" מיוחד ומקלדת מתאימה, אך ניתן להניח שכשאלה יסופקו יוכל התובע למלא חלק לא מועט מזמנו בעזרת המחשב. ברור שהתובע תלוי בכל התקופה הזו בעזרת הזולת בהכנת מזונו, בנקיון והכנת בגדיו. מאידך מסוגל התובע להתלבש בכוחות עצמו, בעזרת בגדים ללא כפתורים ואף לסעוד בעצמו הוא מסוגל. התובע אינו נזקק לעזרת הזולת בעת שהוא מתהלך בביתו. בהיותו בריה אנושית, נזקק התובע לחברותא וזו ניתנת לו על ידי הוריו ואחיו. מעת לעת הם אף נוהגים לקחתו עמם לטיולים או סידורים מחוץ לבית כמו גם לשיעורי שחיה ולפיזיוטרפיה. העובדה שהתובע מסוגל לשרת עצמו אם כי באיטיות, אינה מצדיקה מתן פיצוי מיוחד שהרי הוא זכה כאן לפיצוי בגין הפסדי שכר מלאים ומאידך כל זמנו בידו ופעולתו האיטית אינה גורעת איפוא מהכנסתו, לאחר הענקת הפיצוי. דר' פרבר מסבירה בחוות דעתה ובעדותה כי התובע אינו יכול להתגורר בגפו בשעות הלילה, אלא שהדבר לא נובע מצרכים מיוחדים של התובע אלא בשל הצורך להעמיד לרשותו עזרה למקרה ויזדקק לה. כוונת דבריה בעיקר לבעית האפילפסיה. אם וכאשר יסבול התובע מהתקף אפילפטי רצוי שיהיה בקרבת מקום מאן דהוא שיוכל לסייע לו. כפי שכבר עמדנו על כך לעיל כל עזרה לה נזקק התובע הוא מקבל כיום מהוריו ואין מדובר כאן בתשלום פיצוי בגין עזרה שנקנתה בכסף. משאנו באים עתה לכמת את שוויה של העזרה שהושיטו ההורים ומתוך ההערכה מלאה לפועלם ומסירותם לתובע, עדיין איננו יכולים להתעלם מהעובדה כי האֵם הינה עקרת בית כל שנותיה ועובדה זו אינה מושפעת כלל ממצבו של התובע. אמירתה שלולי מצבו של התובע תכננה לצאת לעבוד מחוץ למשק ביתה, אינה מהימנה בעיני. במהלך השנים השכילה האם להתארגן במלאכות הבית כשהתובע עמה ולידה בביתה. ברי לי שדבר לא נגרע ממשק הבית בשל העול הנוסף שנגזר עליה. ברי מאידך שיש לפסוק פיצוי בגין המטלות הנוספות שנפלו על כתפי האם עקב טיפולה בו ובמסירות יוצאת דופן. העובדה שהתובע נזקק להשגחה בשעות הלילה גם היא אינה משמעותית כאן, שהרי אין מדובר בהשקעת עבודה. מדובר למעשה בהשגחה ערטילאית, למקרה והתובע יחווה התקף אפילפטי, דבר שמעודו לא ארע בבית, ושעה שההורים שוהים ממילא בלילות בביתם, יחד עם התובע ובלי קשר למצבו. כפי שלמדנו לדעת הטיפול התרופתי שמקבל התובע כנגד סכנה זו יעיל ביותר ומאז שהוא החל ליטול אותו ב-1998, לא חווה התובע עוד כל התקף. למשפחת התובע בית מידות והעובדה שהתובע ישן בביתו כל השנים, עובדה אשר אינה מצריכה כל טיפול מיוחד מצד ההורים בשעות השינה, אינה מצדיקה פיצוי משמעותי מיוחד בגין זאת. כפי שכבר ציינתי הרי הגם שמדובר בראש נזק זה בנזק מיוחד, הרי בנסיבותיו המיוחדות של עניננו אין מנוס מאשר לכמת ולהעריך על דרך האומדנה את העזרה העודפת שהושיטו ומושיטים ההורים לתובע בשל מצבו המיוחד ומעבר למה שמצופה היה מהם לולי לקה התובע במומיו. נראה לי שאם אפסוק לו לתובע בגין עזרה זו, ובעבור הוריו, בגין התקופה הכוללת שמאז לידתו ועד מועד מתן פסק הדין, תקופה שהיתה כאמור רבת פנים, סכום גלובאלי של 1,250,000 שקלים חדשים יהיה בכך מענה מתאים ופיצוי הולם בגין ראש נזק זה כאשר בתוכו כבר נכלל מרכיב מתאים של ריבית שהרי מדובר כאן בנזק שארע בעבר. מכאן אעבור לדון בשיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין העזרה לה הוא יזדקק בעתיד, מאז מתן פסק הדין ועד תום תקופת תחולת חייו, המקוצרת משהו כדברי דר' פרבר. בתשובתה לשאלת הבהרה שהוצגה לה השיבה דר' פרבר כי "תוחלת החיים של חולה עם שיתוק מוחין במצבו של התובע יכולה להיות קצרה יותר בשלוש עד חמש שנים". אתייחס אל התובע כמי שתוחלת חייו היא 74 שנה, (תוחלת החיים הממוצעת של גבר יהודי הינה 78 שנה על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). תקופה זו משתרעת מעתה ולמשך 44 שנה אך גם היא אינה אחידה במאפייניה. לדעתי תקופה זו מורכבת בעיקרו של דבר משני פרקים. הראשון שבהם, מעתה ועד מלאות לאֵם 70 שנה וחברו משתרע מתום התקופה הקודמת ועד תום תוחלת חייו של התובע. הבסיס לקביעת הפרק הראשון מושתת על העובדה שעל פי בחירת המשפחה ועל פי עמדת בא - כוחה בסיכומיו, ימשיך התובע להתגורר בבית ההורים. כאמור כל הצעה על שיכונו של התובע במוסד כלשהו נדחה על הסף ושני בעלי הדין השלימו עם העובדה שהתובע זכאי לפיצוי על בסיס ההנחה שהוא ימשיך להתגורר בבית ההורים. סופו של פרק ראשון זה נקבע על ידי לעת הגיעה של האֵם, "המטפלת" העיקרית, לגיל 70 שנה מתוך הנחה שכוחותיה יעמדו לה עד אז לטפל בתובע. האֵם הינה ילידת שנת 1943 והינה כבת 63 שנה ואנו עוסקים איפוא בתקופה שמִשכה 7 שנים. יש להביא בחשבון כי תקופה זו עוברת את גיל הפרישה מעבודה ובהתאמה יש להניח כי כוחותיה של האם לא יעמדו לה עוד כקודם ואין אנו "דורשים" ממנה לעשות מאמץ יתר על מנת להקטין את הנזק ולחסוך מכיסם של הנתבעים. ב"כ הנתבעים מציע בסעיף 18 לסיכומיו להעריך בתקופה זו את עזרתה העצמית של האֵם בתוספת עזרה שתינתן על ידי מטפל חיצוני. עקרון זה מקובל עלי. שעה שאני זוכר את מהות העזרה לה נזקק התובע על מרכיביה השונים, משאני מכמת את ערכה של העזרה הצפויה מאת האם בתוספת עזרה חיצונית שיש להכיר בחיוניותה בתקופה הנדונה כאן, המתבטאת להערכתי בכשעתיים ליום בממוצע, הרי נראה לי שאם אבסס התחשיב על פי שיעור חודשי כולל של 6,000 ₪ יהיה בכך משום מתן פיצוי הולם בגין התקופה הנדונה כאן. אני פוסק איפוא לתובע בגין תקופה זו סכום מהוון בסך של 504,000 ₪. התקופה האחרונה בה עלינו לעסוק עתה היא מעת מלאות לאֵם 70 שנה ועד הגיעו של התובע לגיל 74 שנה דהיינו תקופה בת 37 שנה. בתקופה זו יש להעריך כי כוחותיה של האֵם ילכו ויאזלו ובחלק ניכר מהתקופה יש אף להביא בחשבון שהאֵם שוב לא תהיה עימנו, שהרי זו דרך כל בשר. על פי תוכניות המשפחה ועמדת בא - כוחה, ימלאו אחיו של התובע את מקומם של הוריו. ברי במקרה זה כי בני המשפחה יושיטו את מירב העזרה לתובע בעזרת עזרה חיצונית שעל התובע יהיה לממן. עזרה זו תחייב שכירת שרותיו של מטפל או מטפלת לכמה שעות ביום ובד בבד למציאת "משגיח" אשר ישהה, למעשה באפס מעשה, בשעות הלילה ועד הבוקר בבית בו ישהה התובע וזאת למקרה שהוא יזדקק לעזרה במהלך הלילה. למעשה אין מניעה שאותו מטפל שישהה עם התובע בשעות הלילה יסייע בידו כמה שעות למחרת היום. אינני פוסל גם את האפשרות, אותה "אישרה" דר' פרבר, כי בחלק מהתקופה המדוברת, לפחות בשנותיה הראשונות ובטרם תקפוץ עליו הזקנה, יוכל התובע להתגורר בגפו, גם ללא חברת מטפל, תוך שימוש בלחצן מצוקה שיחובר אל אחיו, לעת הצורך. משאני בא לכמת את ערכה הכספי של עזרה זו נראה לי שקביעת סכום חודשי קבוע של 10,000 ₪ כממוצע לכל אורך התקופה המדוברת, יש בו כדי לתת מענה הולם לצורך זה על כל היבטיו. יש להביא בחשבון שענין לנו כאן עם סכום שאמור להתחיל להשתלם בעוד 7 שנים דהיינו יש צורך בעריכת היוון כפול. לאחר החישוב המתאים מתקבל הסכום של 2,178,027 ₪. כאב וסבל ראש הנזק הבא שבדעתי לעסוק בו עתה ענינו שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל. שעה שאני מביא בחשבון את נכויותיו הקשות של התובע וסבלו בעבר ובעתיד, כולל עוגמת הנפש שהינה מנת חלקו בשל העובדה שכפי הנראה לא יעלה בידו להקים משפחה, נראה לי שאם אפסוק לו לתובע בענין ראש נזק זה סך של 800,000 ₪ יהיה בכך משום מתן פיצוי הולם. קביעה זו שקבעתי כאן מגלמת גם שיעור ריבית מתאים מאז ביצוע העוולה. צרכי ניידות עתה נעבור לדון בראש הנזק שענינו צרכי הניידות של התובע. בטרם נדון בהערכת הפיצוי בגין ראש נזק זה לא אוכל שלא להתייחס להצעתו של ב"כ התובע ללמוד כאן גזירה שווה מענינו של התובע, אקסלרוד, בע"א 3375/99, שכבר אוזכר לעיל. אופן הצגת הדברים על ידי הטוען עשוי להטעות. בפרשת אקסלרוד פסק בית המשפט לתובע פיצוי בגין הוצאה חודשית לרכב בסך 1,800 ₪ ולא 2,500 ₪ כנטען. מעבר לכך על העלויות בימינו העיד העד קצין מטעם התובע עצמו ולא ברורה ההפניה לענינו של תובע בהליך אחר. מעבר לכל האמור לעיל, בפרשת אקסלרוד הכיר בית המשפט בכך שהנפגע משותק לחלוטין בתנועות ארבעת גפיו, מרותק לכיסא גלגלים ונזקק למכונית מסוג VAN שיקרה במיוחד ברכישה והחזקה ואילו על מצבו השונה לחלוטין של התובע שבפני הרחבתי לעיל. גם לא הוכח בפני שהתובע אינו יכול להיות מוסע במכונית משפחתית רגילה. לאחר שהכרתי בכושרו להשתכר על פי שיעור הממוצע במשק, לולי התאונה, הרי נקודת המוצא האחרת צריכה להיות שהוא היה מקיים רמת חיים ממוצעת כשאר השכירים, וברמה כזו של הכנסה קשה למצוא כיום עובד שאין ברשותו מכונית משפחתית ולו תהיה זו צנועה וחסכונית. צרכי הניידות שיש להכיר בהם כנזק בר - פיצוי הם אותם צרכים מיוחדים ועודפים שהיו ויהיו מנת חלקו של התובע בשל מומו. יש לזכור כי חלק גדול מהעובדים במשק נאלצים להוציא ממון רב לנסיעות על מנת להרוויח את לחמם ולהשתכר ואילו התובע "נהנה" מהכנסתו המלאה ללא הוצאה כזו. עוד יש לזכור בהקשר זה כי הכרתי בכך שהתובע שוהה רוב עיתותיו בבית וכך גם יהיה. ככל שמדובר כאן על מתן פיצוי הולם הרי זה בגין הוצאות שהיו ויהיו לתובע בגין נסיעות וטיפולים רפואיים ובדיקות שונות, שיעורי שחייה, ויציאה לעיתים לצרכי בילוי ו"התאווררות". בהקשר לתכלית האחרונה יצוין כי בעיקרו של דבר גם אדם שאינו לוקה במומים כלשהם נזקק לצורך זה ואין כאן הוצאה מיוחדת שאופיינית באופן מלא לתובע. יש גם לזכור כי אותן נסיעות לצרכי המשפחה שמבצע אדם "רגיל" "יחסכו", לדאבון הלב, מהתובע. על פי הממצאים שבידינו התובע אינו כשיר לנהוג ברכב וברי שהוא יזדקק לעזרה. ככל שהדברים נוגעים לעבר ועד מתן פסק הדין, מדובר כאמור בנזק מיוחד. על פי הראיות שבאו בפני צרכים אלה של התובע מולאו על ידי בני המשפחה באמצעות מכונית המשפחה שממילא קיימת ונמצאת ברשותה. לא הובאה בפני כל ראיה פוזיטיבית על שיעור ההוצאה המוגברת שנגרמה למשפחה, בשל מומו של התובע. מכל מקום הצעתו של בא כוחו לפסוק לתובע בגין כל שנה ושנה מיום לידתו ועד מלאות לו 30 שנה סכום חודשי קבוע של 4,329 ₪, אינה מקובלת עלי. עיקר הפיצוי שיש לפסוק לתובע הוא בגין הוצאה מוגברת לדלק והגברת הבלאי של מכונית המשפחה. נראה לי שאם אפסוק לו לתובע בגין העבר פיצוי גלובאלי בסך של 200,000 ₪ יהיה בכך פיצוי הולם בגין ראש נזק זה. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שיש לצרף ריבית לסכום שנקבע. כפי שציינתי לעיל הסכום שפסקתי לתובע בעניין עזרת הזולת יש בו גם כדי לכסות תשלום פיצוי להוריו בגין הזמן שהקדישו לליווי התובע במהלך נסיעותיו הנ"ל. אשר להוצאות הניידות בעתיד. כפי שעסקתי בכימות עלות עזרת הזולת נחלק גם כאן התקופה לשניים, דהיינו עד הגיעם של הוריו לגיל 70 והתקופה שלאחר מכן. אשר לתקופה הראשונה. במהלך תקופה זו, כך יש להניח, הפתרון לקשיי ניידותו של התובע יימצא על פי ההסדר שנהוג עד היום, כלומר הסתייעות ברכב המשפחתי הקיים. אני מעריך את ההוצאות החודשיות המוגברות שיהיו למשפחה בגין אלה בסך של 400 שקלים לחודש ולפיכך אפסוק לו בגין תקופה זו סכום מהוון של 33,600 ₪. אשר לתקופת המשנה האחרונה דהיינו מעת מלאות להורים 70 שנה ועד תום תוחלת חייו של התובע. נקודת המוצא הינה כי בתקופה זו ייאלץ התובע "לקנות" שרותי ניידות בכסף. מאחר ועל פי חוות דעתה של דר' פרבר התובע לא יוכל לנהוג בגפו, כפי שהוא אינו עושה זאת עד היום, אינני רואה הצדקה לבסס התחשיב על בסיס ההנחה של רכישת רכב עבור התובע, צעד שגורם בעקבותיו מיידית גם שכירת שרותי נהג צמוד. כאמור ההנחה היא שהתובע לא יצא את ביתו לצורכי עבודה שהרי הוא לא יעבוד כלל. צרכי ניידותו של התובע יהיו מוגבלים ויתמקדו בנסיעות לטיפולים רפואיים, לעריכת סידורים שונים, קניות ולבילויים. יש גם לזכור כי צרכי נידותו של התובע, למעט אולי לצרכים רפואיים, ילכו ויפחתו עם הגיעו לזקנה, כפי שחל הדבר לגבי כל אדם מתבגר אחר שאינו סובל מנכות. אני גם מוכן לצאת מהנחה שלתובע קשה מאוד להעזר בשרותי התחבורה הציבורית, כך שהפתרון המעשי בעבור התובע יהיה שימוש במוניות שירות. לעניות דעתי נראה לי שאם אבסס את התחשיב כאן למשך כל התקופה המדוברת, (37 שנה), על בסיס הוצאה חודשית קבועה בסך של 800 ₪, יהיה בכך משום מענה הולם לצרכיו אלה של התובע. השיעור המהוון, (בהיוון כפול מתאים), של פיצוי זה לתקופה הנ"ל, מסתכם בסך של 171,242 ₪ וסכום זה אני פוסק לתובע. כפי שציינתי לעיל הפיצוי למלווים במהלך נסיעות אלה כלול בפיצוי שפסקתי בגין עזרת הזולת. יש לשוב ולהדגיש כי הפיצוי בענין הוצאות הניידות מתמקד בבחינת ההוצאות העודפות שהיו ויהיו לתובע בראש נזק זה מתוך הנחה שגם לולי מומו היו לתובע הוצאות בגין הצורך לנוע ממקום למקום, צורך שבעטיו הוא היה רוכש ומחזיק ממילא רכב פרטי. הוצאות רפואיות וטיפולים בפרק זה בחרתי לכרוך הדיון בכמה ענינים. המומחית דר' פרבר, עמדה בחוות דעתה ובעדותה בבית המשפט, על צרכיו המיוחדים של התובע והטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק כדי לעקוב אחר מצבו, לשמור על בריאותו ולסייע לו ככל האפשר. היא דיברה על טיפול תרופתי נגד פרכוסים, בדיקות מעקב עיתיות שעליו לערוך, טיפולי פיזיוטרפיה בשתי סדרות של 10-8 טיפולים פעמיים בשנה, שחיה בבריכה פעם בשבוע לשיפור ושמירת הכושר הגופני וטיפול לצורך הדרכה במרפאה לשיקום מִינִי. לדבריה הוא גם זקוק ללמוד את רזי הפעלת המחשב ולציוד מותאם לשם הפעלתו. בדעתי לכבד כמובן את עצותיה והמלצותיה של המומחה אלא שעה שאני בא לכמת את ערכם הכספי של צרכים אלה ניצבים בפני קשיים לא מבוטלים עד כדי חוסר יכולת להעריך ולכמת במדויק את ערכם של צרכים אלה בעבר ובהווה. מר גדעון האס, שעוסק בשיקום נכים, מסביר בחוות דעתו, והוסיף על כך בעת חקירתו בבית המשפט, כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע ניתנים על ידי קופת החולים בה חבר התובע וממומנים על ידי המדינה במסגרת חוק בריאות ממלכתי אך כמובן שאין הדבר חל על שיעורי השחייה השבועיים להם נזקק התובע. ב"כ התובע מעלה בסיכומיו את הטענה כי אין זה ברור שכל אחד מהטיפולים הללו יינתן לתובע על ידי קופת החולים בה הוא חבר. על פי הטענה מתן הטיפולים על ידי הקופה מותנה בקבלת אישור מגורם רפואי בתוך הקופה ולשיטת הטוען ייתכן מצב שאותו גורם לא יאשר מתן טיפול או תרופה מאלה עליהם ממליצה דר' פרבר וכך ימנע מהתובע קבלת טיפול רפואי לו הוא נזקק. אין בדעתי לאמץ טענה זו. על פי התרשמותי מדובר ברשימה רפואית מבוססת ומקובלת למצב מעין זה בו נתון התובע והחשש שמעלה ב"כ התובע הינו בעלמא. שנית, אם ברבות השנים יסבור הרופא המטפל בקופה, כי התובע אינו נזקק עוד לתרופה או טיפול כזה או אחר, אזי נקודת המוצא צריכה להיות שהוא אכן אינו נזקק להם ואם כך מדוע לפצותו בגינם? בסופו של דבר דר' פרבר רק עסקה בחיזוי העתיד ואילו קביעתו של הרופא המטפל היא שתקבע בבוא העת ובזמן אמת ואם האחרון יסבור כי התובע אינו נזקק עוד לטיפול זה או אחר אזי אין הוא נזקק לו. מנגד יש לזכור שגם לפי חוות דעתו של מר האס אין החוק מכסה את ההיקף המלא של הטיפולים עליהם ממליצה המומחית, וגם עוסקים אנו בפרק זה בהוצאות שחייה ולימוד ושימוש במחשב ביתי, שממילא אינם כלולים בסל הבריאות. עוד יש להביא בחשבון שחלק מהטיפולים והתרופות הנ"ל כרוכים בתשלום השתתפות עצמית מסויימת מצד חבר הקופה. כפי שכבר ציינתי אין באפשרותי לקבוע כאן סכומים מדוייקים מה עוד שחלק מהפריטים בהם אנו עוסקים כאן הם נחלת העבר ולא קיבלנו פירוט מסודר ומתאים כיאה לנזק מיוחד. בנסיבות הכוללות של העניין, לאחר שקלא וטריא ולאחר שאני מביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים בעיני בסוגייה זו נראה לי שאם אפסוק לתובע בגין כל הפריטים הללו סך כולל של 250,000 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד, יהיה בכך משום מתן פיצוי הולם מה עוד וחלק לא מבוטל מהתקופה בה עסקינן כאן תחול בעתיד, עובדה המחייבת עריכת היוון. לא אוכל שלא להעיר כאן שב"כ התובע מבקש לכלול, בחלק מהדרישות הכלולות בפרק זה, גם פיצוי בגין הוצאות נסיעה ועזרת הזולת הכרוכות בקבלת טיפולים אלה אלא שהוצאות אלה כבר נכללו בפיצוי הספציפי שנפסק לתובע שעה שעסקתי בכימות עזרת הזולת הכללית לה הוא נזקק ובהוצאות הניידות העודפות שנגרמו לו בשל מומו. דיור עתירה לראש נזק נוסף שבדעתי להידרש אליה ענינה מוגדר על ידי ב"כ התובע כ"דיור". ב"כ התובע כולל בפרק זה כמה עניינים. אשר לשכר דירה שהטוען מבקש להעניק להורי התובע בגין מגוריו עימם. די אם אומר שתביעה זו לא נכללה בכתב התביעה והיא נזכרת לראשונה בסיכומיו כדי לדחותה. מעבר לכך אוכל גם לציין כי פשרה של עמדה זו אינו ברור. התובע גם לולי נכותו היה נזקק למדור שהיה עליו לממן מכיסו ומהכנסתו, כמו את יתר צרכיו, ועל אובדנה של האחרונה הוא זוכה כזכור לפיצוי מלא. מאידך לעתירה אחרת בפרק זה בדעתי להיענות. כפי שקבעה דר' פרבר זקוק התובע לדירה בקומת קרקע. ברי שעלייה במדרגות קשה עליו עד מאוד. בית משפחת התובע בנוי על מדרון ומפלס הכביש הסמוך נמוך מזה של ביתם. כיום מנצלים בני משפחת התובע את העובדה שהמגרש הסמוך אליהם אינו מבונה כך שהם מחנים את רכב המשפחה בתחומו והתובע עובר ממנו ישירות לביתו. ברי שהמצב עשוי להשתנות בכל עת על פי דרישת השכנים. על מנת להתגבר על הקושי הצפוי בתחום זה הציע המהנדס דר' ברלינר להתקין מעלון חיצוני ממפלס הרחוב למפלס קומת הקרקע של הבית. מומחה זה מעריך עלות התקנתו של המתקן בסכום של 104,000 ₪ ויש לצרף סכום זה לשיעור הפיצויים שיפסקו כאן לתובע. אפוטרופוס ראש נזק אחרון שבדעתי להידרש אליו עניינו דרישתו של התובע לתשלום שכרו של אפוטרופוס, לאחר שהמומחית קבע שיש צורך למנות לו כזה. לאחר ששקלתי בטענות ב"כ בעלי הדין ובכלל נסיבות העניין נראה לי שבסופו של דבר אינני רואה קושי לקבוע שעלות זאת, ככל שתהיה, נבלעת בעיקרו של דבר בפיצוי שפסקתי לתובע בגין עזרת הזולת. נכון להיום מונו הוריו של התובע כאפוטרופסים עליו ולא הובאו בפני כל נתונים על הוצאות או טרחה שהיו להם עד למתן פסק הדין. כפי שמסתמן הרי את מקום ההורים יחליפו בעתיד אחד מאחיו. המטלות שאמור למלא האפוטרופוס, שיבוא מקרב בני המשפחה הקרובה, אינן מצדיקות תשלום שיעור חודשי קבוע. ממילא אפשר לומר כי עזרה זאת נכללת בעיקרו של דבר, בפיצוי אשר נפסק לתובע בגין עזרת הזולת ולא מצדיקה פיצוי נפרד ונוסף. למקרה ותהיינה הוצאות בלתי צפויות או חריגות בראש נזק זה, אני רואה לנכון לייחד סכום כולל נוסף ומהוון של 50,000 ₪ כפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה. סכום הנזק הכולל שמוכר על ידי בתביעה זו מסתכם איפוא בסך של 8,569,957 ₪. מסכום הנזק האמור יש לנכות את ערכן של הגמלאות שהתובע קיבל ועשוי לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי. האקטואר שי ספיר קבע כי ערך הגמלאות ששולמו וישולמו לתובע מסתכם בסכום מהוון של 1,551,349 ₪. סכום זה יש לנכות משיעור הנזק שנקבע. לסכומים שנפסקו בגין הפסדי שכר בעבר ועבור ההפסד עבור התקופה בה היה עליו לשרת בצבא, לולי הנכות, יש לצרף ריבית כפי שנקבע בגוף פסק הדין. אציין שלא ראיתי לנכון לאמץ את השגותיו של ב"כ התובע על תחשיביו של מר ספיר. הטענה כי אין לנכות את ערך קצבת הניידות בשל העובדה כי כזו לא שולמה לתובע בעבר, (גם לא נתבעה על ידו), אינה במקומה שהרי האקטואר חישב את ערך הקצבה כשהוא צופה פני עתיד. אין כל מניעה שהתובע יממש זכותו זו מכאן ואילך ולפיכך מוצדקת העתירה לנכותה. סכום הפיצוי הכולל שנפסק איפוא לתובע נקבע בזאת לסך של 7,018,608 ₪. הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/3/2007 ועד התשלום בפועל. לסכום שנקבע כאמור יתווספו יציאות משפט אותן אני קובע לסך של 25,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 1,000,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. יצוין כי לא הוצג בפני קיומו של הסכם שכר טרחה ספציפי בין התובע לעורך דינו ושכר הטרחה נקבע על פי שיקול הדעת. הנתבעים הם שישאו באגרות המשפט. שיתוקרשלנותפיצוייםתביעות רשלנות רפואיתרפואהשיתוק מוחין