עילה לא מוצדקת לפיטורין

עילה לא מוצדקת לפיטורין 1. התובע עבד בבית האבות "דור כרמל" שבבעלות חברת "נוה דור דיור מוגן בע"מ" (להלן: " דור" או "הנתבעת 1") החל מיום 01.04.06 . התובע הועסק על ידי חברת "עמל מעבר ומעל בע"מ" (להלן: "עמל" או "הנתבעת 2") שהיא חברה הנותנת שירותים בענף הסיעוד. 2. ביום 30.12.08 הודיעה עמל לתובע על פיטוריו מעבודתו בדור כרמל עקב התנהגות בלתי הולמת כלפי האחות הראשית, ומאחר ולא נמצאה לו עבודה חלופית באותו היקף, על פיטוריו מעמל החל מיום 29.12.08. 3. לטענת התובע, פיטוריו היו בחוסר תום לב, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח 1988 וכפועל יוצא מהפליה. התובע טען אף כנגד הליך פיטוריו שנעשה שלא כדין וללא שימוע. 4. התובע מבקש לחייב את דור ואת עמל, כמעסיקות במשותף, לשלם לו פיצוי בסך 100,000 ₪ עפ"י סעיף 15 (א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ופיצוי נוסף בסך 38,109 ₪ בגין פיטורין שלא כדין, בחוסר תום לב, ובגין עגמת נפש. (לפי 2 משכורות חודשיות וכל אחת משנות עבודתו). 5. לטענת נוה דור, לא מתקיימים יחסי עובד מעביד בינה לבין התובע, ומעסיקתו של התובע הייתה עמל. 6. לטענת עמל, עמל היא מעסיקתו של התובע ולא נווה דור אשר מיקרה החוצה את שירותי הסיעוד בבתים הסיעודיים שבבעלותה, לטובת עמל. 7. השאלות העומדות להכרעה הן: א. זהות מעסיקתו של התובע - נוה דור, עמל או שתיהן כמעסיקות במשותף. ב. האם פיטורי התובע נגועים באפליה על רקע לאומני/פוליטי. ג. האם נפל פגם בהליך הפיטורים - באי עריכת שימוע כדין. זהות המעביד של התובע: 8. לטענת התובע, נוה דור ועמל הן מעסיקותיו במשותף. התובע הודה עם זאת שהתנהל אך ורק מול עמל, היא הייתה אחראית על סידור העבודה שלו, על משכורתו וכי בכל בעיה שהייתה לו פנה לרכזת כוח האדם של עמל, הגב' אדרי. (עמ' 8 ש' 9-13 לפרוטוקול). אין חולק, כי המשתמשת בעבודתו של התובע היא נוה דור. המסגרת המשפטית: 9. בהסדרי העסקה בהם מעורב צד שלישי, באופן תדיר מתעוררת שאלת זיהוי המעביד "המשפטי". סימני ההיכר המלמדים על מעסיק זה לא תמיד יהיו מובהקים, חד משמעיים ונחרצים, על כן בהצטבר כל המאפיינים ניתן יהיה לקבוע מיהו המעסיק שעמו נתקיימו יחסי עובד-מעביד והוא הנושא בחובות המוטלות עליו כלפי העובד. פסה"ד המנחה בסוגיה זו הינו פסק דין בהלכת כפר רות, בו נקבע: "בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון להוכיח את טענתו. הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה. עוד על הטוען להראות כי ההתקשרות המשפטית בין המשתמש בעבודה לבין הצד השלישי לא נועדה לעקוף או להתחמק מחובות המעביד, על פי חוק, על פי הסכם קיבוצי או צו הרחבה וכי אינה מנוגדת לתקנות הציבור או נגועה בחוסר תום לב או בפגם אחר הפוסל אותה ומאיין את תוקפה. (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973)." 10. תוקפה של החזקה שנקבע בהלכת כפר רות בדבר היות המשתמש המעסיק נחלש במצב המשפטי הנוכחי. בפרשת חסידים נקבע כי "...גם אם אין עוד תוקף לחזקה - אין משמעות הדבר כי קיימת חזקה הפוכה (למעט במצבים של העסקה אותנטית באמצעות קבלן כוח אדם לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים, כפי שהובהר בעניין גולן)... בנוסף, גם אם אין עוד תוקף לחזקה, עדיין נותרה על כנה דרך הבדיקה - המהותית והזהירה - שהותוותה על ידי בית הדין בעניין כפר רות". (ראה: ע"ע (ארצי) 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים (13.1.2011) (להלן - 'פרשת חסידים') 11. עוד בעניין חסידים, בית הדין הארצי חזר על מבחני העזר שנקבעו בעניין כפר רות לקביעת זהות המעסיק (מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי משבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו לרבות תנאי שכרו והתנאים הנלווים; מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; בידי מי הכוח לפטרו ועוד). בית הדין הוסיף על מבחני כפר רות מבחני עזר נוספים: האם העובד מפסיד ייצוג ארגוני כתוצאה ממיקור החוץ; האם משמעותו של מיקור החוץ היא הדרה של העובד מתחולה של צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; האם מיקור החוץ פוגע בכבודו של העובד על ידי בידודו ופגיעה בתחושת השייכות שלו; האם מיקור החוץ פוגע באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית של העובד; האם מיקור החוץ פוגע באפשרות העובד לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו, באופן סביר בהתאם לסוג העיסוק בו מדובר." 12. במקרה של העסקת עובדים בדרך של 'מיקור חוץ'. הדגיש בית הדין הארצי, כי השאלה אותה יש לבחון היא האם מדובר במיקור חוץ אותנטי ולגיטימי. השופטת ארד הציגה את אפשרויות 'מיקור החוץ', כדלהלן: מיקור חוץ של פונקציות, בו מוצאים בשלמותם תחומים מוגדרים מן המסגרת הארגונית של המזמין, ומיקור חוץ של כוח אדם בו עושה הארגון המזמין שימוש בעובדי חברת כוח אדם אותם מעמיד לרשותו הקבלן [ראה: ע"ע 116/03 מדינת ישראל משרד החינוך - משה חג'בי ואח' (פסה"ד מיום 2/2/06); ע"ע 766/07 לימור בן חיים לעיל], כאשר בשני המקרים, העובדים הם עובדי הקבלן. כל אלו, במובחן ממיקור חוץ לא לגיטימי בו משמשת חברת כח האדם כ"צינור לתשלום השכר" בלבד, עת המשתמש קולט או מגייס את העובד למפעלו באופן בו מתקבלים עובדיו שלו לעבודה והעובד מבצע עבודה זהה לעובדי המשתמש ולצידם, ורק שכרו משולם על ידי חברת כח האדם [ראה: ע"ע 766/07 בן חיים לעיל]. 13. באשר למיקור חוץ של פונקציות- שירותים נקבע, כי: "כלי זה הינו מקובל ואף מחויב המציאות במשק שנות האלפיים. בתבנית זו, מתחייבת החברה החיצונית לספק מוצר או שירות או לבצע חלק מפעולות המפעל, על ידי עובד שלה, כאשר בדרך כלל אותה חברה מתמחה באספקת השירות או בייצור המוצר אותם העביר המפעל לביצועה. במיקור חוץ אפשר שהחברה החיצונית תייצר במפעל שלה את המוצר שהוזמן על ידי המפעל ותספקו למפעל המזמין. במקרים אחרים של מיקור חוץ, החברה "החיצונית" מספקת שירות או מוצר בתוך מפעלו של המזמין. גם במקרים אלה, החברה מספקת השירות היא הקולטת את העובדים לשורותיה, היא שכורתת עמם חוזי עבודה ומדווחת עליהם לרשויות השונות כעובדיה. חברה כאמור אחראית לביצוע עבודה או למתן שירות ובמסגרת זו היא המכשירה את עובדיה לביצוע התפקיד ש"אצל" לה המפעל והיא האחראית לשיבוץ העובדים ולהחלפתם לפי ראות עינייה. כללם של דברים: החברה החיצונית מספקת למפעלו של הלקוח את השירות או המוצר המוגמר ואינה מספקת עובדים למפעלו". ( ראה ס"ע 5860-12-08 ודים ברודסקי נ' אבטחה מבצעית א.מ. סקיוריטי בע"מ (חיפה), 04/07/2011) 14. לסיכום, אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בהלכת כפר רות לפיה העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים משני צדי המתרס של חוזה העבודה, אך דרך הבדיקה נותרה כשהיתה - קרי, מבחני הלכת כפר רות. כאשר מטרת הבדיקה, בין היתר, לבחון האם עסקינן ב'מיקור חוץ' אותנטי ולגיטימי. נציין, כי עדיין חובת ההוכחה מוטלת על כתפי התובע - זאת, הן בשל היעדר החזקה והן בשל היותו התובע, וכמקובל בשיטתנו, המוציא מחברו ועליו הראיה. ומן הכלל אל הפרט- 15. התובע לא הציג בפנינו כל ראיות המעידות על כך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו ובין נוה דור בנוסף ליחסי עובד מעביד שהתקיימו בינו ובין עמל. הסממנים הקיימים מעידים על קיום יחסי עובד-מעביד מול עמל ולא מול נוה דור: תלושי השכר הופקו על ידי עמל. התובע העיד בפנינו, כי בענייני שכר פנה אך ורק לעמל. כן העיד כי עמל היא שעושה את סידור העבודה. הוכח בפנינו, כי כאשר התובע מודיע על היעדרות הוא מתקשר לגב' ריקי אדרי, רכזת כוח אדם בעמל. בסופו של יום, אף פוטר התובע על ידי עמל, זאת לאחר שלא נמצאה לו עבודה חלופית. 16. בנוסף, התובע לא הוכיח ואף לא טען, כי מתווה ההעסקה פוגע בזכויותיו או מקפח אותן; כן לא נטען, כי עמל בבחינת "צינור" בלבד לתשלום שכר העובדים. 17. לא נסתרה טענת הנתבעות, כי עמל שימשה כקבלן שירותים לנוה דור וכי עמל מספקת שירות לקשישים כך שהיא בעלת מומחיות בתחומי השירות המסופקים על ידה. התובע לא הוכיח ולו בראשית ראיה כי מדובר בהסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק. 18. בע"ע (ארצי) 627/05 עו"ד משה נדב נ' עיריית תל אביב יפו נדון עניינו של תובע אשר עבד כרכז רווחה בשכונת התקווה בשירותה של עזרה ובצרון (להלן - החברה) ועתר בסוף תקופת העסקתו להכרתו כעובד העירייה וכך נאמר: "..... כי אין חולק על כך שמשך כל שנות עבודתו, כמו גם בסיום העסקתו, הייתה זו החברה ששילמה למערער את כל זכויותיו כעובד בחברה, לרבות זכויות לפנסיה צוברת. משלא קופחו זכויותיו של המערער , צדק בית הדין האזורי במסקנתו לפי "אין לומר במקרה זה שיש פגיעה באגד הזכויות שחוקי המגן נותנים לתובע. אין מדובר בעובד שמקופח בזכויותיו ו"נזרק" ממעביד אחד לאחר מבלי שאף אחד רוצה להכיר בו כעובד שלו. לתובע היה מעביד (נתבעת 2) שלא התחמק מחובותיו ואף קיומן כדת וכדין והתובע ידע למצות את כל זכויותיו, לרבות הזכויות לביטוח הפנסיוני במסגרת עבודתו בנתבעת 2". 19. על פי פסיקת בית הדין הארצי בתיק עע (ארצי) 766-07 לימור בן חיים נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 13.2.11 - פורסם במאגר משפטי): "ראוי בדרך כלל להכריע מי הוא המעסיק של העובד תוך הצבעה על מעסיק אחד, וזאת לאור העקרונות שנקבעו לעיל. ההכרה במצב של העסקה משותפת שמורה למקרים חריגים, בהם מוכח כי חברת כוח האדם או הקבלן הם חלשים מאוד, נעלמו, או במקרים דומים אחרים, כך שהעובד לא יוכל להיפרע מהם בהתייחס לזכויותיו האישיות או הקיבוציות". המקרה שבפנינו אינו נמנה על מקרים כדוגמת אלו. 20. לאור האמור, אנו קובעים כי אין מדובר בעניינו במעסיקים במשותף, ומעסיקתו של התובע הינה עמל בלבד. האם פיטורי התובע נובעים ממניעים פסולים של אפליה על רקע לאומני/פוליטי 21. טרם נדון בטענת האפליה, נפרוט להלן את השתלשלות העובדות כפי שהוכחו בפנינו מעדויות התובע, גב' ריקי אדרי מטעם עמל וגב' אנת אמויאל מטעם דור. 22. התובע משובץ היה לסידור עבודה ביום 28.12.08 החל מהשעה 15.00 או 15.30. סידור עבודה זה נקבע והיה ידוע כשבוע מראש. 23. ביום 27.12.08 בשעות הערב פורסמה הודעה מטעם "ועדת המעקב של ערבי ישראל" הקוראת ל"שביתה כללית במגזר הערבי מחר, ועל קיום עצרות מחאה בכפרים וישובים ערביים ברחבי הארץ" וזאת על רקע פעילות צה"ל במסגרת מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה (נספח ז' לתצהיר התובע). 24. לתובע נודע הדבר ביום 28.12.08 בשעות הבוקר, אחרי 09.00 בבוקר (עמ' 7 ש' 25-26 לפרוטוקול). 25. רק בסביבות השעה 12.00 התקשר התובע לגב' אדרי וביקש שלא להגיע למשמרת שהייתה קבועה לו בשעות הצהרים של אותו היום עקב רצונו לשבות, לפי הוראת ועדת המעקב. 26. מקבלים אנו את גרסת התובע, כי גב' אדרי הודיעה לו כי תנסה למצוא לו מחליף למשמרת. 27. אין חולק, וגם התובע מודה, כי הודעה מסוג זה, 3 שעות לפני תחילת משמרת הינה בבחינת "פנצ'ר" לנתבעת (עדותו בעמ' 9 ש' 18 לפרוטוקול). 28. עוד הודה התובע, כי אי התייצבות למשמרת כאשר לא נמצא מחליף מהווה סיבה מוצדקת לפיטורים (עדותו בעמ' 11 ש' 18-19). 29. בחלוף כחצי שעה משיחתו של התובע עם גב' אדרי, התקשרה אל התובע גב' מויאל ודרשה מן התובע להתייצב למשמרת. הצדדים נחלקו באשר לתכנה של השיחה, אולם אין חולק כי גב' מויאל דרשה מן התובע להתייצב למשמרת ואף אמרה לו כי אם לא יתייצב - שלא יחזור לעבודה (עדות התובע בעמ' 9 לפרוטוקול). לטענת גב' מויאל, בשיחה הודיעה לתובע שלא נמצא לו מחליף וכי עליו להתייצב למשמרת. התפתח ויכוח על רקע פוליטי והתובע "איחל" לה ולילדיה שיסבלו כפי שסובלים תושבי עזה. לטענת התובע, עניין המחליף כלל לא עלה, הוא לא נגרר לאמירות פוליטיות, ומוכחש על ידו הנטען על ידי גב' מויאל באשר "לאיחולים" לה ולילדיה. 30. מכל מקום, כאמור, אין חולק כי התובע נדרש באופן חד משמעי להתייצב למשמרת, אולם הודיע כי לא יתייצב. התובע הודה כי "לקח החלטה" לא להגיע למשמרת (עמ' 10 ש' 17-18 לפרוטוקול). 31. אף אם, כגרסת התובע, לא עלה נושא מציאת המחליף על ידי גב' מויאל בשיחה זו, התובע כלל לא התעניין האם נמצא לו מחליף אם לאו, וכלל לא חשב על כך (עמ' 10 לפרוטוקול). התובע טען בחקירתו, כי אם היה יודע שאין מחליף היה מגיע למשמרת אולם התובע, כאמור, כלל לא התעניין בכך אלא הגיע להחלטה שלא להגיע למשמרת ויהי מה, חרף דרישה מפורשת כי יתייצב אליה. 32. הנתבעות טענו, כי בעקבות סירוב התובע להתייצב למשמרת, ומשלא נמצא עובד מחליף במצבת עובדי עמל, נעשתה פניה לעובד שכבר סיים את עבודתו על מנת שיגיע באופן חד פעמי וימלא את מקומו של התובע. גרסה זו אינה מהימנה עלינו לנוכח סתירות שנפלו בגרסאות גב' אדרי וגב' מויאל מי מהן פנתה לאותו עובד "אלכס", משלא הוצגה כל הוכחה בעניין זה, ולנוכח הצהרת גב' אדרי בישיבת הדיון המוקדם כי את התובע החליף עובד ממחלקה אחרת. מכל מקום, אין באמור כדי להביא לשינוי מסקנתנו כפי שתפורט להלן. אין חולק כי התובע גרם "פנצ'ר" לנתבעות, ומשסרב להתייצב למשמרת אלה נדרשו לזמן ומאמץ על מנת למצוא פתרון מיידי למילוי מקומו. 33. ביום 29.12.08 התקיימה פגישה בין התובע לגב' אדרי, בה נמסר לו כי גב' מויאל אינה מוכנה כי ימשיך לעבוד במסגרת דור. גב' אדרי הודיעה לתובע כי לא יוכל להמשיך בנסיבות אלו לעבוד בדור וכי תנסה למצוא לו עבודה בבית אבות אחר בו מועסקים עובדי עמל. 34. מקובלות עלינו גרסת גב' אדרי, שקיבלה תימוכין בדברי התובע, כי בשל לימודיו לא זמין היה לכל המשמרות. עוד מקובלת עלינו גרסתה, כי בנסיבות אלו, התקשתה למצוא לתובע עבודה חליפית ונאלצה להודיע לו על סיום עבודתו בעמל. 35. ביום 30.12.08 הוציאה עמל לתובע מכתב הפסקת עבודה ולתובע שולמו מלוא זכויותיו במסגרת גמר חשבון. 36. התובע הודה למעשה בעדותו, כי גב' אדרי לא פיטרה אותו בגלל דעות פוליטיות, אלא הואיל ולא נמצאה לו עבודה אחרת המתאימה לאפשרויותיו (עמ' 11 לפרוטוקול): "לשאלתך ריקי לא פיטרה אותי בגלל דיעותי הפוליטיות אלא כי לא מצאה לי מקום עבודה אחר אני משיב שנכון". 37. נציין כבר עתה, כי לא קיימת לעובד זכות קנויה כלפי מעבידו שלא להגיע לעבודה מחמת שביתת מחאה בעניין פוליטי. יתרה מכך, מן המפורסמות היא כי "המעביד הוא "הנותן" חופשות", או קובע את מועדי החופשות". ראה: דב"ע לא/1 - 3 ישראל בר אדון נ' שמחה ג'רד, פד"ע ב 121. וכן כי: "החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא המסדיר את מועדה. לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו לפי רצונו, ויהרוס על ידי כך את סדרי העבודה במפעל." ראה: דב"ע מז/29 - 4 ההסתדרות הכללית נ' תדיראן בע"מ, פד"ע יט 372. 38. מכאן, כי בהיעדר אישור מפורש ליטול חופשה, ולמעלה מכך, משנדרש הוא במפורש להתייצב למשמרת, אסור היה לתובע לא להגיע למשמרת שנקבעה לו, ובעשותו כן עבר עבירת משמעת. 39. דומה, כי התובע מקל ראש במעשיו ביום 28.12.08, תוך שהוא טוען כי היה זה דבר מקובל להודיע על היעדרות. אולם, מדברי התובע בעדותו עולה, כי הבין היטב שהאחות הראשית, הגב' מויאל, אינה מאשרת לו להיעדר מהמשמרת והחליט שלא להגיע לעבודה חרף זאת (עמוד 9 שורה 29 לפרוטוקול הדיון מיום 10.02.10). אף התובע העיד כי לדעתו אי התייצבות למשמרת בהיעדר מחליף מהווה סיבה מוצדקת לפיטורים (ע' 11 ש' 18-19 לפ'). בנסיבות המתוארות לעיל, התנהגותו החד צדדית של התובע, תוך הפרת הדרישה המפורשת להתייצב לעבודה, מבלי שהתובע מתעניין כלל אם נמצא לו מחליף אם לאו, אינה מצביעה על פיטורים שלא כדין, אלא, על כך שהתנהגותו ומעשיו של התובע הם אלה שהביאו לפיטוריו. התשתית המשפטית לעניין אפליה 40. סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע איסור אפליה על רקע לאומיות או השקפה כדלקמן: "(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם או משך שירות המילואים... בכל אחד מאלה... (5)פיטורים או פיצויי פיטורים ..." 41. סעיף 9 לחוק מתייחס לנטל ההוכחה בתביעות על פי החוק: "(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 - (1) לענין קבלה לעבודה... (2) לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או מעשיו סיבה לפיטוריו....". 42. בפסיקה נקבע, כי : " בכל הנוגע לפיטורים מחמת הפליה - המחוקק היה מודע לקושי בהוכחת הטענה ועל כן לא הוטלה על התובע החובה להוכיחה פוזיטיבית אלא נקבע כי - כל שעל התובע להוכיח הוא שלא הייתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי מעשיו או התנהגותו. רק משעומד העובד בתנאי סף זה - מועבר נטל ההוכחה לכתפיו של המעסיק וזה יידרש להוכיח שהתובע לא פוטר בשל הפליה אסורה. כן נקבע, כי בשלב ראשוני זה, על התובע להביא ראשית ראיה בלבד (ראה - ע"ע 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ. ילו בע"מ, מתאריך 16/3/08 ,פסקה 40). 43. בענייננו, לא הוכיח התובע כי לא הייתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי מעשיו או התנהגותו. ההיפך הוא הנכון. אף התובע הודה כי "לקח החלטה" לא להתייצב למשמרת, זמן קצר טרם תחילתה, חרף שנדרש לעשות כן וכי התנהגות כזו מהווה עילה לפיטורים. לאור זאת, משלא מתקיימים תנאיו של סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות - חובת ההוכחה לקיומה של האפליה נותרת על כתפי התובע. 44. סבורים אנו כי נסיבות המקרה אינן מלמדות על הפליה כלשהי מצד הנתבעות. נהפוך הוא, הוכח, כי הנתבעות מעסיקות עובדים רבים מהמגזר הערבי ואין חולק, כי עמל ונוה דור קיבלו את התובע לעבודה תוך ידיעה שהוא ערבי. 45. מקבלים אנו את עדות גב' אדרי כי התעורר קושי במציאת מחליף לתובע בהתראה כה קצרה מצידו על רצונו להעדר מן המשמרת אליה שובץ. מהימנה עלינו עדותה כי מתוך רצון טוב לבוא לקראת התובע, וכפי שנוהגת היא בכל מקרה אחר בו עובד מבקש להיעדר מסיבות אישיות (ולא מסיבות מחוייבות המציאות כדוגמת מחלה), ניסתה היא למצוא לו מחליף - ללא הצלחה, ובאותו שלב פנתה לגב' ענת מויאל. אף שמלכתחילה לא מחוייבת היתה עמל להיעתר לבקשת התובע להעדר מן המשמרת, שכן מדובר בנסיבות אישיות שלו שאינן נוגעות לעבודה, פעלה היא כבכל מקרה אחר וניסתה לבוא לקראתו. משלא עלה הדבר בידה, והתובע נדרש להתייצב לעבודה, היה עליו לעשות כן ומשסרב, הפר משמעת והתנהגותו מהווה עילה מוצדקת לפיטורים. 46. לא שוכנענו כי הדרישה מהתובע כי יתייצב למשמרת נבעה מאפליה כנגדו. הדרישה נבעה מצרכי העבודה, וכפי שנדרש היה כל עובד, בכל מקרה אחר בו מבקש הוא "ברגע האחרון" להיעדר מסיבותיו שלו, יהיו אשר יהיו, ובהעדר מחליף - להתייצב לעבודה. טענת התובע כי לא היו מקרים אחרים בהם לא נמצא מחליף לא בוססה על יותר מאשר השערה, ולא הוכחה. 47. התנהגותו של התובע, אדישותו לשאלת הימצאות המחליף והחלטתו שלא להתייצב בכל מקרה שהוא למשמרת חרף שנדרש לעשות כן, מלמדות על יחסו המזלזל לעבודה, ומקבלים אנו את גרסת גב' מויאל, עליה כלל לא נחקרה ע"י התובע, כי בשיחתו של התובע עמה דיבר בגסות ובחוצפה, דבר שהביאה להחלטה כי אין מקומו עוד בדור. 48. גב' מויאל הצהירה בתצהירה, כי התובע התקשר אליה ביום 29/12 על מנת להתנצל על הדברים שהטיח בה בשיחתם מיום 28/12. בתצהירו לא הזכיר התובע כל שיחה נוספת עם גב' מויאל ובפתח חקירתו הראשית השלים התייחסות לשיחה נוספת זו, טען כי נערכה יום למחרת השימוע, דהיינו ביום 30.12.08 אולם טען כי לא התנצל בשיחה זו אלא העמיד את גב' מויאל על טעותה בכך שפיטרה אותו, ולא הבינה אותו. לטענתו, לא ביקש ולא היתה לו כל כוונה לבקש סליחה הואיל ולא התחצף אליה בשיחה הראשונה. התובע נשאל הכיצד לא "נזכר" בשיחה זו קודם לכן והשיב כי מבחינתו מדובר בשיחה "שולית" ולא עקב התביעה. הסבר זה אינו מהימן עלינו. תגובתו של התובע לפיטוריו ו"העמדת גב' מויאל על טעותה", כפי שטוען התובע, ודאי אינה עניין שולי. מעדיפים אנו גרסת גב' מויאל בעניין זה, כי התובע התקשר על מנת להתנצל לאחר שהבין את חומרת התנהגותו. הסתרת קיומה של שיחה נוספת זו ע"י התובע מחזקת גרסת גב' מויאל גם באשר לתוכן השיחה הראשונה שהיא היא הסיבה להפסקת עבודתו של התובע בדור ומשלא נמצאה לו עבודה אחרת - בעמל בכלל. 49. לנוכח כל האמור, דוחים אנו טענת התובע כי המניע לסיום עבודתו בין אם בדור ובין אם בעמל היה אפליה על רקע דעותיו הפוליטיות. 50. דומה , שהתובע הינו בבחינה "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס". יפים לענייננו דברי כב' השופט ארמון בתיק עב' (נצ) 1685/98 ראיף סרחאן נ' בית חולים נצרת E.M.M.S , (מיום 5/8/99): "ראוי להדגיש כי חוק השוויון נועד לתת הגנה לעובדים כנגד הפלייתם לרעה, ולצורך כך, אף הועבר, בנסיבות מסוימות - נטל ההוכחה אל המעביד. על כן, יש חשיבות מיוחדת לדאוג לכך שחוק זה לא ישמש מפלטו האחרון של המפוטר בנסותו למנוע את פיטוריו, אף אם פוטר בלא הפרת הוראותיו של החוק, וכי לא ייעשה ניצול לרעה של הוראותיו המגנות של חוק השוויון. גם מסיבה זו ראוי להחמיר בהוצאות המשפט המוטלות על התובע". האם בהליך הפיטורים נפל פגם - העדר שימוע? 51. אין חולק כי התובע זומן לשימוע ליום 29.12.08. התובע מודה, כי לא נאמר לו שצריכים למצוא לו מקום עבודה אחר בגלל דעותיו הפוליטיות, אלא בגלל התחצפותו לגב' מויאל. עוד הודה, כי גולל את גרסתו בפני גב' אדרי. התובע מודה, כי גב' אדרי ביקשה למצוא לו מקום עבודה אחר לנוכח עמדתה של גב' מויאל וכי לא סרב לכך (עמ' 12 לפרוט'). התובע הבין הבן היטב כי ייעשה ניסיון למצוא לו מקום עבודה אחר וכי אם לא יימצא - תאלץ עמל לפטרו מהעבודה. התובע הודה בתצהירו כי גב' אדרי הבטיחה לנסות לעשות "שמיניות באוויר" בכדי למצוא מקום עבודה אחר עבורו. לפיכך, טענתו כי לא נערך לו שימוע, או כי היה מקום לערוך לו שימוע נוסף - דינה להידחות. לתובע ניתנה זכות הטיעון, הוא הסכים לחיפוש מקום עבודה אחר עבורו ואף הבין כי קיים קושי בדבר (צורך ב"שמיניות באוויר", כלשונו). בנסיבות אלו, ניתנה לתובע זכות הטיעון אותה מיצה, ולא היה כל צורך וטעם בקיומו של שימוע "נוסף". אשר על כן, טענות התובע כנגד הליך פיטוריו ואי קיום חובת שימוע כדין - נדחות. לסיכום 52. משדחינו טענת התובע בנוגע לעילת פיטורין, שלא נבעו מאפליה אסורה, וכן נדחית טענתו באשר להליך פיטוריו (אי קיום שימוע) תביעתו לקבלת פיצויים מהנתבעת - נדחית. 53. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך 750 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסה"ד ועד התשלום בפועל. 51. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. פיטורים