תביעת רשלנות רפואית נגד רמב''ם

להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים רמב''ם: פסק דין 1. זוהי תביעת עזבון המנוחה, לפיה נטען כי המנוחה נפטרה בשל רשלנות רפואית של עובדי המחלקה לרפואה גרעינית בבית חולים רמב"ם. 2. המנוחה, ילידת 1938, אשר סבלה מיתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית ואירועים התקפיים של פרפור פרוזדורים. בשנת 1998 הודגמה אצל המנוחה איסכמיה הפיכה המתאימה למחלת העורק הקדמי השמאלי היורד (LAD). צונתרה בינואר 1999 והודגמה היצרות קלה, כ-30% בחלקו האמצעי של ה-LAD. טופלה באספירין, נורמיטן, קונברטין וריטמקס. ביולי 2000 נצפו שינויים חדשים בא.ק.ג. מטעם זה הופנתה על ידי רופא קופת חולים לבירור שגרתי בבית חולים רמב"ם במסגרת מיפוי לב במאמץ. 3. ביום 20.9.00, במהלך הבדיקה שבוצעה, כפי שיתואר להלן, אבדה המנוחה הכרה, נשימה ודופק. מאמצי ההחייאה לא הצליחו להשיבה להכרה. נגרם נזק מוחי קשה שנותר קבוע. המנוחה לא חזרה להכרה. בתום אישפוז רצוף נפטרה המנוחה ביום 5.1.02 מדלקת ריאות. 4. מהלך הבדיקה בדרך כלל הבדיקה התבצעה במסגרת המחלקה לרפואה גרעינית בבית חולים רמב"ם. הבדיקה הינה מיפוי בשיטת האיזוטופ הכפול. מטרת הבדיקה היא להשוות את פעילות הלב במנוחה מול פעילות הלב במאמץ, תוך שימוש בחומר רדיואקטיבי. שיטה זו מקובלת להערכת איסכמיה הפיכה בשריר הלב. לבדיקה, כדבר שבשגרה, שלושה שלבים: 4.1. ביצוע בדיקה במנוחה - מזריקים את חומר הטליום בפעם הראשונה, ובודקים את הנבדק במצב מנוחה, לרבות מיפוי הלב במנוחה. (המיפוי הראשון). הנבדק מגיע לבדיקה בצום של מספר שעות. המיפוי הראשוני עם טליום במצב מנוחה מאפשר להדגים העדר או נוכחות של הפרעות בפרפוזיה של שריר הלב, עוד לפני ביצוע המאמץ. 4.2. בדיקה במאמץ - הנבדק נכנס לקרדיולוג שעושה תחקיר לגבי האנמנזה, ההיסטוריה הרפואית והיכולת, ומחליט על סוג הבדיקה במאמץ. (עמ' 50 לפרטיכל). אם הוחלט על כך, הנבדק עובר ארגומטריה על סרט נע, בנוכחות קרדיולוג, במהלכה, בזמן שיא המאמץ מוזרקת הכמות השניה של החומר הרדיואקטיבי. (הטכנציום). הבדיקה מופסקת כאשר מגיעים לדופק המטרה, או כאשר הנבדק מתלונן על עייפות, כאבי חזה , קוצר נשימה וכו'. חלק גדול מבדיקות המאמץ מופסקות בגלל תלונות החולה, (עמ' 99 לפרטיכל), מבלי להגיע לדופק המטרה. הבדיקה במאמץ נערכת כשהנבדק עדיין במצב של צום (עמ' 51 לפרטיכל). 4.3. מיפוי שני - לאחר המתנה של כשעה עד שעה וחצי, במהלכה אמור הנבדק לשבור את הצום (עמ' 51 לפרטיכל) הנבדק נכנס לצילום שני. הבדיקה מתבצעת כשהנבדק שוכב במצב של מנוחה. התמונה השניה נותנת את מיפוי הלב במאמץ, ומאפשרת לזהות הפרעות באספקת הדם לשריר הלב ובהתכווצותו במאמץ. 5. מהלך בדיקתה של המנוחה, עובדות ומסקנות עובדתיות 5.1 המנוחה זומנה לבדיקה במכון לרפואה גרעינית בבית חולים רמב"ם בשעה 14:00 5.2 שלב א' - בדיקה במנוחה לגב' רובינפלד ז"ל - א. בשלב ראשון בוצעה למנוחה בדיקה של מיפוי לב במנוחה, לאחר הזרקת טליום. (נספח ב' לנ/12). מתרשים הבדיקה עולה כי שעת הבדיקה היתה 14:33. התוצאה במצב המנוחה היתה תקינה. (ס' 5 לנ/12). הלב בגודל תקין, הקליטה לקירות הלב תקינה. המיפוי אורך בדרך כלל כרבע שעה. (ס' 5 לנ/12, ס' 3 לנ/14). את מיפוי הלב הראשון ערכה הגב' פאתן, שהעידה. במהלך ביצוע המיפוי המנוחה לא העלתה כל תלונה שהיא (ס' 3 לתצהיר נ/4, עמ' 109 לפרטיכל). לאחר מכן נתבקשה המנוחה להמתין בחדר ההמתנה, ותיקה הרפואי הועבר לקרדיולוג, לצורך השלב הבא של בדיקתה. (ס' 4 לנ/14). בעל המנוחה טען בתצהירו כי המנוחה נכנסה לבדיקה הראשונה בשעה 14:45, עובדה שנסתרת בתיעוד הקיים. ב. ככלל, גרסתו של בעל המנוחה, (בהכשרתו סגן מנהל בנק), באשר לשעות הבדיקה ופרטי הבדיקה איננה סדורה ואיננה מדויקת, וניתן להבין זאת על רקע היותו מחוץ לחדרי הבדיקה, חוסר בקיאותו בשלבי הבדיקה השונים (כפי שמעיד על עצמו בעמ' 26 לפרטיכל), העדרותו בשלבים מאוחרים יותר ממקום הבדיקה, חוסר תשומת לב לשעות מדויקות בשלב בו הכל התנהל כשגרה, וכן תוצאה מצטברת של הטראומה שחווה. והיטיב לבטא זאת מר רובינפלד "זה הכל בא בהפתעה, הייתי די בהלם, כי לא ציפיתי שאדם בא בהליכה, יצא משם בקומה". (עמ' 23 לפרטיכל). וראו גם התייחסות מומחה התביעה בחקירתו כי לוח הזמנים המופיע בתצהירו של בעל המנוחה שגוי באופן ודאי (עמ' 74 לפרטיכל). ג. שעת תחילת הבדיקה הראשונה היתה, אם כן, 14:33. השעה המשוערת לסיום ביצוע הבדיקה במנוחה, הינה כרבע שעה לאחר תחילתה. ד. גרסתו של בעל המנוחה איננה עקבית וניתן להניח כי היא שגויה. בתצהירו ת/1, שנערך בחודש מאי 2004 טען כי כבר לאחר ביצוע הבדיקה במנוחה (שנערכה לגרסתו בשעה 15:30 - זמן שגוי לפי המסמכים) אמרה לו המנוחה כי התלוננה בפני המתמחה, עורכת הבדיקה כי היא חשה כאבים בכתפיים בגב ובידיים אך נדרש ממנה להמתין בחוץ. בעל המנוחה לא היה נוכח בחדר, ולא שמע תלונות כאלו. בעל המנוחה איננו יודע מי ערכה את הבדיקה ובפני מי התלוננה אשתו (עמ' 27 לפרטיכל). תלונות כאלו גם הוכחשו על ידי גב' פאתן אשר ערכה את הבדיקה בזמן מנוחה (ס' 5 לנ/14). גב' פאתן גם לא נשאלה על כך במהלך חקירתה הנגדית. כמו כן לא היה כל ביטוי לתלונות אלו בפני הקרדיולוג, ד"ר ריספלר אשר מלא את דו"ח המעקב, טרם ביצוע הבדיקה במאמץ. גם בתשתית העובדתית שספק בעל המנוחה לפרופ' בן חורין, בשנת 2002, ובשנת 2004 לא נטען כי המנוחה התלוננה באופן כלשהוא לפני תחילת בדיקת המאמץ. (ראו סיפור המקרה בת/5, וחקירת פרופ' בן חורין, עמ' 71 לפרטיכל). פרופ' בן חורין מאשר במהלך חקירתו כי כנראה לא היו תלונות כלשהן לפני בדיקת המאמץ (עמ' 81 לפרטיכל). הטענה כי המנוחה התלוננה בפני הבודקת בשלב המיפוי במנוחה חסרת בסיס עובדתי כלשהו, נסתרה באופן מפורש, ודינה להדחות. 5.3 שלב ב' - בדיקה במאמץ לגב' רובינפלד ז"ל - א. המנוחה נקראה להכנס לחדר הבדיקה בסמוך לשעה 16:00. (הרישום מראה כי בדיקת המאמץ עצמה החלה בשעה 16:04, וזאת כבר אחרי שיחה מקדימה עם הרופא). בחדר הבדיקה קבל את המנוחה ד"ר ריספלר שהוא רופא מומחה לקרדיולוגיה מאז שנת 1996. ד"ר ריספלר שהה בארה"ב במסגרת התמחות לשיקום חולי לב, ועסק במבחני מאמץ ליד אוניברסיטת סטנפורד. עיקר עבודתו במחלקת האיזוטופים הייתה בביצוע מבחני מאמץ. (עמ' 90 לפרטיכל). פרופ' אורה ישראל, ראש המכון לרפואה גרעינית ציינה כי הינו קרדיולוג בכיר ויש לו הסמכה ברפואה גרעינית מארה"ב. (עמ' 48 לפרטיכל). ד"ר ריספלר מציין כי המנוחה נכנסה אליו לראיון בסביבות השעה 16:00. (עמ' 93 לפרטיכל). ב. ד"ר ריספלר שאל את המנוחה פרטים על עברה הרפואי ומלא את טופס המעקב שכלל פרוטוקול ושאלון אנמנזה מובנה. (טופס המעקב, נספח ג' לנ/12). ד"ר ריספלר ציין בטופס המעקב כי המנוחה סובלת מכאבים בחזה שאינם קשורים במאמץ, ואיננה לוקחת ניטריטים. עוד נרשם בטופס המעקב כי למנוחה כבר בוצע בעבר מבחן מאמץ שהדגים איסכמיה בדופן אפיקלית וכי בוצע צינתור לב לפני כשנה ומחצה, שהראה חסימה של 30% LAD. בחדר היו נוכחים קרדיולוג נוסף, ד"ר רוגין, וטכנאי. (עדות ד"ר ריספלר, עמ' 94 לפרטיכל). כמו כן החתים ד"ר ריספלר את המנוחה על טופס הסכמה לבדיקה הקרדיולוגית לאחר מתן הסבר על הסיכונים שבבדיקה ודרכי טיפול חלופיות אפשריות, והמנוחה חתמה בפניו (ס' 8 לנ/12, נספח ד' לנ/12, עדות ד"ר ריספלר עמ' 93 לפרטיכל, בעל המנוחה מאשר את חתימתה, עמ' 28 לפרטיכל). ג. המנוחה החלה בבדיקת המאמץ, דהיינו הליכה על הליכון. במהלך הבדיקה נכחו בחדר ד"ר רוגין וד"ר ריספלר. כמו כן נכח בחדר טכנאי. (עמ' 98, 94 פרטיכל). לאחר 6 דקות ו-27 שניות התלוננה על עייפות ולכן הופסקה הבדיקה עוד קודם שהגיעה הנבדקת לדופק המטרה. ממסמך הבדיקה הממוחשב עולה כי בדיקת המאמץ החלה בשעה 16:04. הבדיקה הופסקה לאחר 6 דקות ו-27 שניות מהנימוק -"FATIGUE". (נספח ה' לנ/12). ד"ר ריספלר מציין כי לא היו כל תלונות אחרות מצד המנוחה ,אחרת אלו היו מצויינות וחתומות על ידו. (עמ' 97 לפרטיכל). ד"ר ריספלר ציין כי תלונת "עייפות" של הנבדקים הינה תלונה שכיחה. "במקרה זה היה רק עייפות וזו תלונה שכיחה. אנשים נחים, מפסיקים, עוברת העייפות, החולה כמו במצבו כשהגיע כך יוצא החוצה. נגמר הארוע. זה לא משהו מתמשך". (עמ' 97 לפרטיכל) . בשיא המאמץ הוזרק למנוחה חומר הטכנציום על ידי ד"ר רוגין. בנספח ז' לתצהיר ד"ר ריספלר, נ/12 נרשם כי הזרקת החומר היתה בשעה 16:15. סמוך לאחר מכן (סמוך לאחר השעה 16:15) נשלחה המנוחה לחדר ההמתנה, על מנת להמתין לשלב המיפוי השני. בשלב זה היתה רשאית המנוחה לאכול ולשתות. (עמ' 95, 94 לפרטיכל). ד. פרופ' בן חורין, המומחה מטעם התביעה מציין בחוות דעתו השניה, ת/6 עמ' 2 כי בהפסקת בדיקת המאמץ לא תועדו כאבים בחזה או שינויים איסכמיים בתרשימי א.ק.ג. עוקבים ותועדה תגובת לחץ דם תקינה. כך אישר גם במהלך עדותו כי בתום בדיקת המאמץ לא היו שינויי א.ק.ג, לא היו הפרעות קצב, לא נצפו כאבים בחזה או קוצר נשימה ולא נצפו שינויים בלחץ הדם. בדיקת המאמץ היתה תקינה (עמ' 82 לפרטיכל). פרופ' בן חורין אישר בחקירתו כי על סמך בדיקת המאמץ לא ניתן היה לצפות את אשר ארע שעה לאחר מכן (עמ' 82 לפרטיכל). גם פרופ' בטלר מציין בחוות דעתו כי במהלך בדיקת המאמץ ובסיומה המדדים האוביקטיבים של דופק לחץ וא.ק.ג היו תקינים. עוד הוא מציין כי נתונים אוביקטיבים אלו מראים כי לא היתה סיבה לחשוד בהתפתחות של ארוע איסכמי אצל הנבדקת. (חוות דעת פרופ' בטלר, נ/16, ס' 3, 4, המסתמך על התיעוד). ה. במהלך חקירתו הנגדית מאשר פרופ' בטלר כי לא נפל כל פגם בביצוע בדיקת המאמץ. "הצוות שעשה את הבדיקה היהOVER QUALIFIED והלוואי שהיינו זוכים לכך שצוותים כל כך טובים היו עושים בדיקות מאמץ ". (עמ' 122 לפרטיכל). ו. ד"ר ריספלר ציין בחקירתו כי הנבדק נשלח מהחדר בתום הבדיקה רק לאחר שהנבדק נח, תרשימי הא.ק.ג מראים מצב של מנוחה, מדדי לחץ דם ודופק חוזרים לנורמה ולנבדק אין תלונות כלשהן. נבדק שמתלונן, לא מוצא מהחדר. כשמוצא הנבדק מהחדר, השלב הבא הינו אוטומטי בלבד, שכיבה תחת מצלמה לצורך המיפוי השני. (עמ' 96 לפרטיכל). ז. ד"ר ריספלר הדגיש בחקירתו כי נבדק שיוצא מבדיקת המאמץ והוא מרגיש טוב, איננו דורש מעקב שגרתי של רופא. (עמ' 98 לפרטיכל). הסכים עימו באופן נחרץ בענין זה המומחה מטעם התביעה, פרופ' בן חורין (עמ' 82, 81 לפרטיכל). דהינו - אדם שאיננו מתלונן לאחר בדיקת המאמץ על מיחושים כלשהם, ממתין למיפוי השני, מבלי שעל הצוות הרפואי לנקוט בצעד כלשהו של בקורת או של בדיקה במהלך ההמתנה. גם פרופ' בטלר, מומחה הנתבעת מתייחס לנושא ההשגחה שלאחר בדיקת המאמץ באופן הבא - " השגחה במובן בדיקת מאמץ....משמעות שאנו עושים בדיקת מאמץ, לאחר כמה דקות כאשר כל המדדים מראים שהם חוזרים לתקין במובן של לחץ דם ודופק ואין תלונה מהחולה, בעצם האיש שעושה את הבדיקה משתחרר ,אם זו היתה בדיקת מאמץ ללא התוספת של המיפוי, החולה היה הולך הביתה". (עמ' 114 לפרטיכל). 5.4 שלב ג' - ההמתנה לקראת המיפוי השני, והמיפוי השני שרק החל - א. המנוחה יצאה מבדיקת המאמץ בשעה 16:15 או מספר דקות לאחר מכן. על המנוחה היה להמתין עד שיקראו לה לבדיקת המיפוי השני. על תקופת ההמתנה יפורט בהמשך, שכן זהו לב לבו של התיק. המנוחה נקראה למיפוי השני בשעה 17:15 לערך. (ס' 5 לתצהיר נ/14, תצהיר גב' פאתן אשר קראה למנוחה לבדיקה). גב' פאתן, טכנאית רנטגן אשר הוסמכה לרפואה גרעינית,(עמ' 109 לפרטיכל) החלה את ביצוע המיפוי אך בעקבות תלונת המנוחה על הרגשה לא טובה ועל קוצר נשימה הפסיקה את הבדיקה, וקראה מידית לקרדיולוג. (עמ' 109 לפרטיכל). מהחדר הסמוך הגיעו ד"ר ריספלר וד"ר רוגין שהעבירו את המנוחה על כסא גלגלים לחדר הסמוך (ס', 6 , 5 לנ/14). ב. את אשר ארע באותו מעמד תעד בתום מהלך ההחייאה ד"ר ריספלר בתיק הרפואי של המנוחה (דף י' בנ/11, מעבר לדף). מצויין שם כי נקרא למנוחה בשעה 17:15 לערך עקב קוצר נשימה הזעה ואולי כאב כתף ימין. החולה הועברה על כסא גלגלים לחדר קרדיולוגי ולאחר שנשכבה על המיטה אבדה הכרה, נשימה ודופק. ד"ר ריספלר הוסיף וציין כי הגיע מידית מהחדר הסמוך ביחד עם ד"ר רוגין, עובדה שאושרה גם על ידי טכנאית הרנטגן, גב' פאתן (עמ' 108 לפרטיכל). לאחר שהמנוחה חוברה למוניטור אבדה את ההכרה, נשימה ודופק. המוניטור הראה קו ישר. בחולה בוצעה החייאה לרבות הנשמה בטובוס. נקרא תורן ממחלקת טיפול נמרץ לב ותורן ממחלקת התאוששות שהצטרפו לקרדיולוגים תוך דקות ספורות. חרף ההחיאה נשארה המנוחה נטולת הכרה והועברה ליחידה לטיפול נמרץ לב. (ס' 14 לנ/12). ג. גב' פאתן נשאלה האם קיים תיעוד לגבי בדיקת המיפוי השני והשיבה כי מאחר והפסיקה את בדיקת המיפוי השני מיד עם תחילתה, (בלחיצה על CANCEL) הנתונים אינם נקלטים במחשב שכן המיפוי נקלט במחשב רק עם סיום הבדיקה. (עמ' 110 לפרטיכל). 5.5. ההמתנה למיפוי השני - והאם המנוחה התלוננה על מיחושים כלשהם? א. פרופ' בטלר נשאל במהלך חקירתו הנגדית האם לאחר שהמנוחה יצאה מבדיקת המאמץ שהופסקה מטעמי עייפות, והמתינה בחוץ כשעה, האם היה מצפה שמישהו יתענין בגורלה והשיב פרופ' בטלר "לא, כיוון שתוצאות בדיקות המאמץ לא היה בהן שום דבר שחייב השגחה או התייחסות מיוחדת". (עמ' 115 לפרטיכל). ובמקום נוסף "מהרגע שהחולה גמרה בדיקת מאמץ אין שום הנחיה שהצוות צריך להיות זמין כדי לשמוע את התלונות או אי התלונות של החולה. החולה מבחינה זאת יכולה ללכת אפילו הביתה ולחזור אחרי שעה או שעה ורבע כדי לעשות את החלק השני של הבדיקה.". (עמ' 116 לפרטיכל). עוד מאשר פרופ' בטלר באופן חד משמעי כי השילוב של עייפות והפסקת הבדיקה בטרם השיא שלה לא צריך להדליק נורה אדומה. שכיח שאישה מעל גיל 50 לא תוכל להשלים את הבדיקה. זה השכיח ולא היוצא מן הכלל. (עמ' 116 לפרטיכל). ב. גם פרופ' אורה ישראל העומדת בראש המכון מאשרת כי לגבי הזמן שבין היציאה ממבחן המאמץ ועד לביצוע המיפוי השני לא צריך להיות כל רישום "על פי שום פרטיכל, בארץ ובעולם". (עמ' 58 לפרטיכל). ג. פרופ' בן חורין , מומחה התביעה, מאשר זאת בחקירתו "זה לא רוטינה לרשום במהלך ההמתנה לצילום חוזר". (עמ' 82 לפרטיכל). ד. בעל המנוחה טען בנוסף בתצהירו ת/1, כי לאחר בדיקת המאמץ, בשעה 16:05 לערך פנתה המנוחה בנוכחותו לבודקת שיצאה למסדרון המחלקה בדרך לפקידת הקבלה והתלוננה על כאבים בגב, בכתפיים ובידיים. הבודקת אמרה לדבריו כי זוהי תופעה רגילה ואמרה להם ללכת לקנות משהו לאכול ולשתות. (ס' 4 א לתצהיר ת/1). בעל המנוחה ציין כי הלך עם אשתו לקיוסק, מרחק הליכה של כ-100 מ', זמן של כרבע שעה הלוך וחזור (עמ' 29 לפרטיכל), כאשר כל אותה עת המנוחה התלוננה בפניו כי היא חשה כאבים. בערך בשעה 16:25 חזרו לדבריו למסדרון, ובעל המנוחה עזב לכיוון מכוניתו בחניון הסמוך. כשחזר, כבר היתה המהומה, (ס' 5 ב' לתצהיר ת/1) וכשפתח את דלת המחלקה ראה את אשתו עומדת על רגליה ובבכי אמרה לו שהיא לא מרגישה טוב. הרופא ביקש ממנו לעזוב את החדר, ואז נעשו פעולות ההחייאה. ללמדך - בעל המנוחה יודע לספר על תלונה אחת שנעשתה בנוכחותו, והיא לאחר שיצאה המנוחה מבדיקת המאמץ וטרם הלכו לקיוסק. לגרסתו, מדובר בשעה 16:05. ה. מתוך חוות דעת של פרופ' בן חורין ומהלך חקירתו הנגדית הסתבר כי עוד בשנת 2002 טען בעל המנוחה בפניו, לצורך הנחת התשתית לחוות הדעת הרפואית כי תלונתה הראשונה היתה כביכול במהלך בדיקת המאמץ ושלא בנוכחות בעל המנוחה (נטען כי התלוננה על כאבי גב וכתפיים, טענה שנסתרה ברישום עצמו ובעדות ד"ר ריספלר). תלונה נוספת של המנוחה, נטען שהיתה בשעה 16:25, וכן בשעה 16:40 לאחר שחזרה מהקיוסק. פרופ' חורין אישר בחקירתו כי רק לגבי תלונה אחת, זו של 16:25 נמסר לו שהיתה בנוכחות בעל המנוחה. (עמ' 72 לפרטיכל). בעל המנוחה עצמו התייחס בתצהירו לתלונה אחת בלבד לאחר בדיקת הלב במאמץ, בשעה 16:05 לערך. גם בחקירתו הסביר כי התלונות לאחר שחזרו מהקיוסק היו תלונות שהשמיעה אשתו בפניו בלבד, במהלך הדרך שלהם בחזרה מהקיוסק. (עמ' 30 לפרטיכל). דהיינו, טענת התביעה מתרכזת עתה בתלונה אחת בלבד, תלונה של המנוחה לאחר שיצאה ממבחן המאמץ, דהיינו בסמוך ל-16:15 ועוד טרם הלכו לקיוסק. ו. במהלך חקירתו הנגדית עמד על כך בעל המנוחה כי לאחר בדיקת המאמץ, כשיצאה מהבדיקה התלוננה אשתו בנוכחותו בפני אשה, שאיננו יודע את שמה. לפרופ' בן חורין מסר בעל המנוחה בסמוך לאוגוסט 2004 כי התלונות הופנו לטכנאית. (ראו ס' 4 ב' לחוות הדעת ת/6). במהלך חקירתו (מרץ 2006) ציין כי אמרו לו בזמנו לאחר ברור שהיא מתמחה. (עמ' 28 לפרטיכל). כמו כן במהלך חקירתו השיב כי היא היתה עם חלוק לבן וסטטוסקופ על הכתפיים. בעל המנוחה טען כי היא זו אשר ערכה את הבדיקה לאשתו "בכניסה השניה" (הכוונה למיפוי הראשון במנוחה, ראה עמ' 29 לפרטיכל, ולגבי המינוח כניסה מס' 2 ראה עמ 26 לפרטיכל). גב' פאתן היא אשר בצעה את המיפוי הראשון במנוחה, ולא נטען על ידי התביעה כי בפניה הובאו התלונות, למרות שהעידה ונחקרה בחקירה נגדית. נהפוך הוא. במהלך חקירתה הנגדית התבקשה לאשר כי היא כלל לא ראתה את המנוחה בין המיפוי הראשון לשני, והיא אשרה זאת. (עמ' 110 לפרטיכל). ז. נחקרה גם פקידת הקבלה של המכון. הפקידה אשרה בחקירתה הנגדית כי המנוחה לא התלוננה בפניה כי איננה חשה בטוב. (עמ' 104 לפרטיכל). ממילא גם אין טענה שהתלונה הובאה בפני פקידת הקבלה, שכן זו לא ערכה בדיקה כלשהיא למנוחה, ומטבע הדברים איננה עוטה חלוק לבן וסטטוסקופ. למרות חלוף הזמן פקידת הקבלה זכרה כי המנוחה חפשה זוג משקפי ראיה אצלה בדלפק. הפקידה אשרה חד משמעית כי המנוחה לא התלוננה בפניה על מיחושים כלשהם. (עמ' 104 לפרטיכל). ח. נחקרה ד"ר מור, אשר בחודש ספטמבר 2000 היתה מתמחה בבית החולים. באותו יום היתה תורנית במכון לרפואה גרעינית ברמב"ם ותפקידה היה לבצע בדיקות דחופות שמגיעות מבית החולים, מהמיון או ממחלקות אחרות ולפענח בדיקות דחופות. זמן עבודתה היה עד שעה 16:00, ולאחר מכן הקשר עמה היה יכול להיות באמצעות ביפר. ד"ר מור לא זכרה אם באותו יום יצאה וחזרה "יכול להיות שיצאתי וחזרתי". (עמ' 62 לפרטיכל). מה שזכרה ד"ר מור מכל הארוע זה את ההמולה, שרופאים רבים טפלו בנבדקת בתוך החדר. ד"ר מור לא זכרה שיחה כלשהיא עם המנוחה או תלונות שלה. לדבריה "לא הייתי שייכת לארוע ולא הייתי צריכה להיות שייכת לארוע" (עמ' 66 לפרטיכל). ד"ר מור לא שללה אפשרות שהיא זו אשר התקינה באותו יום לנבדקים בתחילת התהליך מחט קבועה כהכנה להמשך הבדיקה ("פרפר"), אך לא יכלה לאשר זאת. באופן כללי עלה מעדותה של ד"ר מור שאיננה זוכרת את פרטי הארוע. (עמ' 63 לפרטיכל). ד"ר מור נשאלה אם זכורה לה תלונה על עייפות והשיבה כי בדרך כלל חולים שבאים למיפוי לב באים בגלל כאבים בחזה ועייפות, הם מתעייפים לעלות במדרגות, מרגישים לחץ בחזה. זוהי התלונה שמביאה אותם לבדיקות מיפוי לב. לכן לזכור שמישהו אומר שיש לו עייפות, זה לא משהו חריג. (עמ' 65,66 לפרטיכל). במהלך חקירתה כלל לא נשאלה ד"ר מור לגבי התנהלותה במקרים של תלונות כמו "כאבים בכתפיים בגב ובידיים" תלונות שהתובע טען שהשמיעה המנוחה בפניה. ב"כ התובעת טען לראשונה בסיכומיו, כי בעל המנוחה זיהה שתלונת המנוחה היתה בפני ד"ר מור. עובדה זו לא עלתה במהלך הבאת הראיות בכל שלב שהוא, וזאת על אף שד"ר מור היתה עדה מטעם התביעה, ועל אף שבעל המנוחה היה נוכח בכל דיוני הראיות באולם בית המשפט. ט. בעל המנוחה טען כי הליכתו לחניון לרכב ובחזרה ארכה כ- רבע שעה (עמ' 31 לפרטיכל) הוא מאשר שעזב את המקום בערך ב16:25, לפיכך היה אמור להיות בחזרה בשעה 16:40. אך לדבריו חזר כשכבר היתה מהומה, לפי זמן התיעוד במסמכים, בשעה 17:15. הטענה שנעדר מהמקום רבע שעה איננה מתאימה למונחי השעות וגם איננה מתיישבת עם התשתית העובדתית שמסר לפרופ' בן חורין בשנת 2002, לפיה חזרו מהקיוסק רק בשעה 16:40 (ראו ת/5, התשתית העובדתית שם). בעל המנוחה הלך לרכבו שחנה בחניון סמוך כדי לקחת משקפיים שבני הזוג חפשו (עמ' 31 לפרטיכל). עובדה זו יש בה להאיר את הרגשתה של המנוחה באותו מועד. הרי אין זה סביר שאם חשה רע והתלוננה,וגם אם התלוננה רק בפניו, יעזוב אותה בעלה שלווה אותה כל מהלך הבדיקה, דווקא ברגע זה רק על מנת לחפש משקפיים, דבר שגרם להעדרותו מהמכון כ-50 דקות לפי גרסתו בחקירה (בין השעה 16:25 עד 17:15 ) או לפי גרסתו הקודמת בפני המומחה בשנת 2002, העדרות של 35 דקות. 6. שלב ההחייאה 6.1 התובע טען כי במכון בו בוצעה הבדיקה לא היתה ערכת החייאה מתאימה. את טענתו זו בסס התובע על כך שראה כי פקידת הקבלה הוזעקה לחדר, יצאה משם עם בקבוק חמצן וכעבור כמה דקות חזרה עם בקבוק חמצן אחר ולאחר מספר דקות שוב נקראה לחדר, יצאה ממנו וחזרה עם אמפולות שונות בידיה, (ס' 7,8 לת/1). עוד טען התובע כי רק לאחר 20 דקות בערך משראה את רעייתו בזמן המהומה, הופיע רופא נוסף שהצטרף לצוות ההחייאה. 6.2 לכך טען ד"ר ריספלר, הקרדיולוג שעבד אותה עת במכון,כי ציוד ההחייאה קיים במכון מאז הקמתו, וגם היה במועד הרלוונטי. בחדר בו בוצעה ההחייאה ישנו חיבור לחמצן הקבוע בקיר. (ס' 16 לנ/12). המעבדה מצויידת היטב, וציוד ההחיאה נבדק מדי יום, טרם התחלת ביצוע בדיקות המאמץ. ב"כ התובעים בחר שלא לשאול את ד"ר ריספלר במהלך חקירתו הנגדית על סידורי החמצן בחדר הטיפולים בו היתה המנוחה. בעל המנוחה לא שלל בחקירתו את הטענה כי בקיר החדר בו בוצעה ההחייאה אכן קיים חיבור של חמצן בקיר. (עמ' 32 לפרטיכל). 6.3 גם ראש המכון, פרופ' אורה ישראל אשרה בחקירתה כי בכל חדר בדיקה יש חמצן מרכזי. היא הניחה, כי אלונקה ובלון חמצן שראה בעל המנוחה הובאו על מנת שניתן יהיה להעביר את החולה בתנאים אופטימליים מהמכון לרפואה גרעינית לטיפול נמרץ. (עמ' 53 לפרטיכל). גם ד"ר ריספלר מאשר בחקירתו כי כאשר החולה מיוצב מזמינים מיטה ובלוני חמצן על מנת להעבירו למחלקת התאוששות. (עמ' 101 לפרטיכל). 6.4 כשחשה המנוחה שלא בטוב, הוזעק ד"ר ריספלר מהחדר הסמוך, הנמצא בחלל אותו מכון. ד"ר ריספלר הוזעק בעשה 17:15 לערך. (עמוד אחורי של דף י"א בנ/11.) ההחייאה בוצעה כשהמנוחה שוכבת על מיטת הטיפולים, ומחוברת למוניטור. בוצעו פעולות החייאה לרבות הנשמה בטובוס כשבמוניטור היה קו ישר. במהלך פעולות ההחייאה שבוצעו על יד ד"ר ריספלר וד"ר רוגין נקראו למקום תורן מטיפול לב נמרץ ותורן ממחלקת התאוששות אשר לפי עדות ד"ר ריספלר הגיעו תוך דקות ספורות והצטרפו לד"ר ריספלר ולד"ר רוגין במאמצי ההחייאה. 6.5 ד"ר ריספלר נשאל במהלך חקירתו הנגדית מדוע לא שקל לבצע שוק חשמלי. על כך השיב כי המוניטור הראה במהלך ההחייאה קו ישר וכשיש קו ישר לא נותנים מכת חשמל אלא עושים עיסוי לב ונותנים תרופות כדי שיופיע קצב. מכת חשמל כזו אמורה ליצור קו ישר בתקווה שייכנס קצב תקין, אך כבר היה קו ישר במוניטור. (עמ' 101 לפרטיכל). תהלך איבוד ההכרה אצל המנוחה ארך מספר דקות. (עמ' 101 לפרטיכל). 6.6 עולה, כי לא נפל כל דופי במאמצי ההחייאה שבוצעו למנוחה ובהתנהגות צוות המכון. ציוד ההחייאה היה זמין פעיל. 7. הסיבה הרפואית להתמוטטות המנוחה. 7.1 פרופ' בטלר, המומחה מטעם הנתבעת העריך על בסיס התיעוד הרפואי שהוצג כי ישנה סבירות גבוהה שהמנוחה פתחה ארוע איסכמי חריף בשעה 17:15 לערך, שהסתבך בהפרעת קצב או בהולכה החשמלית של הלב, דום לב והפסקת נשימה, כך שנזקקה להחיאה ממושכת. בכך תומכות העובדות שהארוע ארע כשעה לאחר בדיקת המאמץ וכן תומכת בכך בדיקת האקו הראשונה ביחידה לטיפול נמרץ שהראתה הפרעת התכווצות באזור שריר הלב המסופק על ידי עורק כלילי שמאלי קדמי יורד שהיה אצל המנוחה עם רובד טרשתי. (ס' 3 לנ/16, חוות דעתו מיום 9.9.03). ההתמוטטות של המנוחה היתה קרוב לודאי בשל דום לב על רקע של מחלה בעורקים הכלילים, ארוע שהוא פתאומי. (עמ' 120 לפרטיכל). 7.2 למסקנה זו מסכים מומחה התביעה, פרופ' בן חורין אשר בחוות דעת שניה מטעמו, מיום 22.8.04 קבע כי קיימת סבירות גבוהה מאוד כי הסיבה להתמוטטות החולה לאחר בדיקת המאמץ היתה איסכמיה של שריר הלב, אשר גרמה בו זמנית לפגיעה בהתכווצות החדר השמאלי ואף להפרעה חשמלית שהתבטאה בהופעת פרפור חדרים שבעקבותיו נצפה במהלך ההחייאה "דום לב". 7.3 מוסכם בין המומחים כי דום לב לאחר בדיקת מאמץ זוהי תופעה נדירה. פרופ' בן חורין אומר שקיים מקרה אחד כזה לכל 3000 - 5000 מקרים (עמ' 82 לפרטיכל). הוא עצמו ראה ב-30 השנים האחרונות 5 - 6 מקרים כאלו. פרופ' ישראלי ציינה כי במהלך כל שנות עבודתה במכון לא ארע מקרה נוסף כזה. ד"ר ריספלר הסכים כי מדובר במקרה יחיד וחריג. הוא עצמו במהלך 8 שנים של עבודה בתחום מבחני מאמץ לא ראה מקרה כזה. (עמ' 90 לפרטיכל). לדעתו תמותה במהלך מבחני מאמץ היא ענין נדיר, דהיינו מקרה של אחד ל-10,000 (עמ' 100 לפרטיכל). 8. האם העברת נטל השכנוע בשל נזק ראייתי ? 8.1 הכלל הוא כי חובה על המוסדות הרפואיים לתעד את מהלך הטיפול שהם מעניקים לחולה. הפרת החובה גוררת את העברת נטל השכנוע אל כתפי המטפל, לגבי העובדות השנויות במחלוקת, שאילו היה מצוי רישום רפואי, ניתן היה לבררן. (ראו ע.א. 4744/05 פלונית ואח' נ. שירותי בריאות כללית, ס' 11 לפסק הדין, אתר נבו ). כמו כן נקבע כי על פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר היקפו של "הנטל המועבר". 8.2 ב"כ התובעת בסיכומיו טוען להעדרות שני רישומים שיש בהם לטענתו כדי להעביר את נטל השכנוע לנתבעת. הראשון הוא רישום המיפוי השני שנערך למנוחה (למעשה לא נערך בשל כך שחשה שלא בטוב) והשני הוא רישום על תלונתה לאחר שכבר יצאה לאחר מנוחה מבדיקת המאמץ. 8.3 שתי הטענות נדחות, מהטעמים הבאים : א. לגבי המיפוי השני - טכנאית המיפוי שערכה את הבדיקה, גב' פתאן, הסבירה בעדותה כי לא קיים כל תיעוד מהסיבה שלא נערך מיפוי שני. כזכור, במהלך המיפוי השני על הנבדק לשכב במנוחה לצורך התחלת המיפוי. עם תחילת הבדיקה, המנוחה התלוננה שאיננה חשה בטוב. גב' פתאן הפסיקה מיד את הבדיקה וקראה לקרדיולוג. בהפסקת הבדיקה לחצה על המתג CANCEL. לדבריה ברגע שלוחצים על ביטול, לא נקלט במחשב תיעוד על הבדיקה. (עמ' 110 לפרטיכל). עדות זו ברורה ולא נסתרה על ידי כל עובדה אחרת או מתוך עצמה. בהעדר מסמך על המיפוי השני, ממילא גם לא חסר מסמך כזה. עובדה נוספת שיש לזכור, ב"כ התובעת התענין בתיעוד הבדיקה של המיפוי השני שלא בוצעה לצורך מיקוד שעת התחלתה. ממילא אין לעובדה זו חשיבות שכן במהלך הבאת הראיות אותר זמן משוער של תחילת הבדיקה, ואין בו כדי לשנות לענין שאלת האחריות. ברגע שהמנוחה התלוננה עם תחילת הבדיקה שאיננה חשה בטוב, הוזמן בדחיפות הקרדיולוד שהגיע מידית מהחדר הסמוך. כך גם התייחסותו של פרופ' בטלר הקובע כי הדו"ח של המיפוי השני לא היה בו כדי להשפיע על מהלך העניינים ומה שקרה עם החולה. (עמ' 119 לפרטיכל). כך גם לגבי הדקה בה התחיל המיפוי השני. (עמ' 120 לפרטיכל). ב. לענין העדר רישום בזמן ההמתנה (לאחר בדיקת המאמץ ועד המיפוי השני ) - לענין זה היתה הסכמה בין מומחי הצדדים, כי משמשוחרר נבדק מבדיקת המאמץ לאחר מנוחה כשהמדדים האובייקטיביים שלו תקינים, אין כל צורך ברישום מסוג כלשהו במועד ההמתנה. פרופ' בן חורין, מומחה התביעה מציין כי לא עושים רישום רפואי רוטיני במהלך המתנה לצילום חוזר. "זה לא רוטינה לרשום במהלך ההמתנה לצילום חוזר ". (עמ' 82 לפרטיכל). לטענתו אם מישהו מתלונן צריך לבדוק אותו, אך לא קיימת חובת רישום רוטינית בזמן ההמתנה. כך גם דברי פרופ' ישראל. היא נשאלה בחקירתה לגבי הצורך ברישום בזמן ההמתנה והיא מציינת "לא צריך להיות רישום על כך, עפ"י שום פרוטוקול בארץ ובעולם". (עמ' 58 לפרטיכל). גם פרופ' בטלר נשאל במהלך חקירתו האם היה מצפה לראות לוח זמנים משעה 16:15 ועד 17:30 והוא משיב בשלילה. (עמ' 118 לפרטיכל). משלא קיימת על פניו חובת רישום רוטינית בזמן ההמתנה לגבי נבדק שמשוחרר מבדיקת המאמץ במצב תקין, ועד למועד המיפוי השני, לא ניתן לטעון לקיומו של נזק ראייתי, המחייב העברת נטל השכנוע. התביעה טוענת למעשה על קיומה של תלונה, שהנתבעת איננה יודעת עליה. זהו הרישום שהתביעה טוענת שחסר. העדר רישום כאמור, איננו מהווה משום נזק ראייתי המעביר את נטל השכנוע כשם שהעדר רישום על טיפול רפואי שהרופא טוען שלא בצע ,איננו מהווה נזק ראייתי. 9. האם העברת הנטל בשל "הדבר מדבר בעד עצמו"? 9.1 ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע - "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה. " עולה דרישה לקיומם של שלושה תנאים מצטברים. 9.2 ראינו כי גם על פי ראיות התביעה בלבד לא נפל כל פגם באופן ביצוע השלב הראשון של הבדיקה, ועל פניו לא סביר שהיו במהלכו כל תלונות של המנוחה. גם בבדיקת המאמץ עצמה, לא נפל כל פגם. המנוחה שוחררה מבדיקת המאמץ כשמדדי הבדיקה האובייקטיביים תקינים. כל זאת ניתן לראות מראיות התביעה עצמה. נותרו לבחינה השלבים הבאים: א. הטענה שהמנוחה התלוננה בפני אחת מהצוות בזמן ההמתנה למיפוי השני. ב. הטענות לגבי טיפול ההחייאה. 9.3 הטענה שהמנוחה התלוננה בפני אחת מהצוות בזמן ההמתנה למיפוי השני - לגבי טענה זו נראה על פניו כי לא מתקיים התנאי הראשון הדרוש להחלת הכלל של הדבר מעיד על עצמו. התנאי הראשון הנדרש כי לתובע לא היתה ידיעה מה היו הנסיבות שגרמו למקרה הנזק. המועד המתאים לבחינת קיומו של התנאי הראשון הוא המועד שבו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו. (מתוך ע"א 8151/98 שטרנברג נ. ד"ר צ'צ'יק פד נו (1) עמ 539 בעמ' 558). במקרה זה טענת ב"כ התובעת ברורה. הטענה היא כי המנוחה התלוננה לאחר בדיקת המאמץ, כפי שטוען בעל המנוחה "על כאבים בגב, בכתפיים ובידיים". (ס' 4 לתצהיר ת/1) ולא טופלה, או כפי שמאזכר את התלונות בדרך ההגזמה ב"כ התובעים בסיכומיו, "כאבים קשים ביותר, כאב כתף שמאל וקוצר נשימה". מדובר בטענה עובדתית ברורה, שאיננה חלק מטיפול רפואי כלשהוא. השאלה העובדתית הינה האם המנוחה התלוננה בפני הרופאים על כאבים בגב בכתפיים ובידיים בזמן ההמתנה. טענה עובדתית זו צריכה להיות מוכחת מעבר למאזן ההסתברויות על ידי התביעה עצמה, והינה מחוץ לתחומו של ס' 41 לפקודת הנזיקין. 9.4 הטענות לגבי טיפול ההחייאה - גם אם אצא מהנחה כי התקיימו שתי הדרישות הראשונות שבס' 41 לפקודת הנזיקין לגבי ענין זה, עדין יש להראות כי התקיימה הדרישה לפיה בית המשפט התרשם בגמר הבאת הראיות כי המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. 9.5 לצורך בדיקת קיומו של התנאי השלישי - המנוחה הגיעה לבדיקה בשל מצב תחלואה של הלב. סבלה מיתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית וארועים התקפיים של פרפור פרוזדורים, עברה צינתור ונמצאה הצרות קלה של עורק קדמי שמאלי יורד. בשל בעיות בקצב הלב הופנתה לבדיקת לב במאמץ. עם תחילת המיפוי השני התלוננה הנבדקת על כאבים, היה מצב של דום לב - איבוד הכרה נשימה ודופק. מאמצי החייאה לא הועילו, הנבדקת אבדה את הכרתה, ונגרם לה נזק מוחי קשה שנשאר קבוע. עולה השאלה האם במקרה זה של החייאת נבדקת שיש לה רקע קודם בתחלואת לב, יש להטיל חזקת רשלנות על הרופא המטפל באם לא יצליח להצילה? לתפישתי יש לאמץ במקרה זה את הגישה כפי שהובעה על ידי כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 2989/95 מרים קורנץ נ. מרכז רפואי ספיר ואח' - אתר נבו - כי אין להעביר את נטל הראיה. (שם עברה המערערת ניתוח כיס מרה, טופלה בתרופה למניעת הווצרות קרישי דם. מספר ימים לאחר הפסקת התרופה התמוטטה כתוצאה מקריש דם ואושפזה מחוסרת הכרה.) "העברת הנטל במקרים של רשלנות רפואית מבטאת מדיניות משפטית, שתכליתה לרדת לחקר העובדות המצויות בדרך כלל בידי הרופא או המוסד הרפואי...... ......כשלעצמי, נמנית אני עם המחמירים והייתי מוסיפה טעם נוסף להעברת הנטל במקרים המתאימים והוא, היותם של כל הידע והמידע בידי המוסד או הרופא המטפל, כשנגישות החולה אל כל אלה, מועטה ומצומצמת. הטלת הנטל על התובע, עלולה להיות במקרים מסויימים משימה בלתי אפשרית ויכול ורק בשל כך יצא מוסד שחטא ברשלנות פטור בלא כלום ותובע ניזוק יצא וידיו על ראשו. כך נמצאים אנו חוטאים לחקר האמת, המחייב כי יבואו בפני בית המשפט כל העובדות לאשורן לבל תתקבל הכרעה על יסוד מערכת עובדתית חסרה. (ראה: 206/89 רז נ' בית חולים אלישע בע"מ פ"ד מז(3) 805, 817. כנגד כל אלה, עומדת תקנת הציבור המחייבת זהירות מהכבדת יתר על הרופאים ודאגה לבל תרפינה ידיהם בטיפול בחולים ולבל יפעילו רפואה מתגוננת. זאת לזכור כי הרופא מטפל מלכתחילה בחולים, שהטיפול האמור להביא להחלמתם עלול לאכזב ולגרום לסבוכים. וככל שהמחלה קשה יותר, כך הסיכונים גדולים יותר. תרופה וטיפול היפים למחלה פלונית עלולים לגרום לסיבוך אלמוני ויש וגם הטיפול המקצועי ביותר אינו יכול להביא מזור ומרפא. בין כל אלה על הרופא לתמרן את דרכו בזהירות, באחריות ובמקצועיות, בלא שחרב המשפט מונפת מעל לראשו. לפיכך יש לבחור בקפידה את המקרים בהם תופנה אצבע מאשימה כלפי הרופא ותעמידו בחזקת רשלן לכאורה. " וכן - "כאשר קיים סיכון ידוע בתחום מסויים לבעלי קבוצת סיכון גם אם הטיפול הוא ללא דופי, לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל רק משום שאירע מה שבאחוז מסוים לא ניתן כלל למנוע." (כב' השופטת שטרסברג כהן , מתוך ס' 7-9 לפסק הדין). 9.6 את הקביעה כי ארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה צריך בית המשפט לגזור רק לאחר שבאו הראיות כולן בפניו. הבדיקה נעשית לאור הנסיבות הכלליות כפי שבאו בראיות התביעה ומראיות כלליות של הנתבע ככל שאלו נוגסות בראיות התביעה. ממכלול הראיות נלמד כי אין בסיס לטענה שלא היה ציוד החייאה זמין, אין בסיס לטענה שלא היה צוות מיומן זמין מיידית לביצוע ההחייאה, אשר בפועל בצע את ההחייאה. לתפישתי, אין מקום להעברת נטל השכנוע על הנתבעת על מנת שתראה שלא היתה התרשלות בביצוע ההחייאה. 9.7 למעלה מהדרוש אציין, כי גם אם היה עובר נטל השכנוע לנתבעת, הרי מהראיות שהובאו לגופו של ענין לגבי ביצוע ההחייאה - הוכח כי לא הופרה חובה כלשהיא של הצוות, אשר גרמה לנזקה של הנבדקת. 10. האם יש משמעות ראייתית להמנעות הנתבעת מהעדת ד"ר רוגין וד"ר בר שלום? 10.1 ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי יש ליתן את המשקל הראייתי ההולם למחדל הנתבעת להביא את ד"ר רוגין ואת ד"ר בר שלום לעדות. 10.2 ד"ר רוגין בצע את בדיקת המאמץ ביחד עם ד"ר ריספלר, כאשר ד"ר ריספלר הינו הרופא הבכיר. על פניו, לא היה בעדות של ד"ר רוגין כדי להאיר פן נוסף כלשהו מהשתלשלות העניינים, כפי שהיתה במהלך בדיקת המאמץ ועד לסיומה ולשחרור המנוחה מהחדר. משניתנה עדות מפורטת לענין התנהלות הענינים בבדיקת המאמץ, מאחר וד"ר ריספלר העיד ונחקר, אין המדובר בעדות שיכולה היתה לשפוך אור חדש ואשר המנעות ממנה גורמת לחוסר ראייתי. לפיכך ההמנעות מהעדת ד"ר רוגין איננה מקימה חזקה עובדתית כי אילו היה מעיד היה בכך כדי לפגוע בגרסת הנתבעת. 10.3 התביעה טוענת כי על הנתבעת היה לזמן את ד"ר בר שלום. רופאה זו מסתבר היתה נוכחת באותו יום במקום (עדות פרופ' ישראל, עמ' 48 לפרטיכל) אך לא נטען שהיה לה חלק כלשהו בבדיקות שבוצעו למנוחה. לא הובאה תשתית עובדתית ראשונית שיש בה כדי להראות שעדותה של ד"ר ברשלום היתה יכולה לקדם במשהו את המסכת הראייתית של תיק זה, מה גם שנחקרה ראש המכון, פרופ' ישראל, הקרדיולוג ד"ר ריספלר, הטכנאית גב' פאתן, הרופאה המתמחה ד"ר מור ואף פקידת הקבלה. גם לגבי עדה זו אין לקבוע כי הימנעות מהבאתה מקימה חזקה עובדתית כי אילו היתה מעידה היה בכך כדי לפגוע בגרסת הנתבעת. 11. האם הנתבעת נושאת באחריות לארוע הנזק? 11.1 פרק זה יבחן בהתייחס לשאלת האחריות את גבולות קיומה של חובת הזהירות והאם הופרה חובת הזהירות כלפי התובעת. 11.2 אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית בין הרופא והמטופל. השאלה אם במקרה זה התקיימה חובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות הקונקרטית נבדקת על פי מבחן הציפיות במישור הטכני והנורמטיבי. האם ניתן היה לצפות את מה שארע כעניין טכני עובדתי וכן, האם צריך היה לצפות את מה שארע כעניין נורמטיבי. האם רופא סביר אמור לצפות התפתחות של מצב דום לב אצל נבדק עם ממצאי לב מסויימים שסיים בדיקת מאמץ בשל עייפות, והשתחרר כשכל המדדים האובייקטיבים תקינים, מבלי שהיו אירועים כלשהם ממועד סיום הבדיקה עד לאירוע דם הלב שהתרחש כשעה לאחר מכן? נראה לי כי התשובה המתבקשת הינה שלילית. הצפיות העובדתית מבוססת על מבחן הסבירות. הוכח כי מרבית בדיקות המאמץ מסתיימות בשל תלונות הנבדק על עייפות, מבלי שהנבדקים מגיעים לדופק המטרה. עוד הוכח כי המנוחה, השתחררה מהבדיקה כשכל המדדים האובייקטיבים נבחנו ונמצאו תקינים. האם רופא סביר יכול לצפות שנבדק כזה, הגם שיש לו היסטוריה של ממצאי לב, יעבור אירוע של דום לב שעה לאחר מכן? מומחי שני הצדדים השיבו על כך בשלילה תוך התייחסות לפן הרפואי מקצועי. דהיינו - גם לדעתם לא אמורה להיות ציפיות עובדתית כזו. וגם אם היה נאמר תיאורטית כי יש להשיב על השאלה הראשונה בחיוב, עדיין קיימת משוכת הציפיות הנורמטיבית. לא כל נזק צפוי עובדתית הוא נזק שיש לצפות במישור הנורמטיבי. השאלה היא עניין של מדיניות משפטית. האם מדובר בסיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים למנעו (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) עמ' 113 בעמ' 127). לתפיסתי גם לשאלה זו התשובה היא שלילית. אין למתוח את גבולות האחריות ולהטיל על רופאים, עורכי בדיקת מאמץ, חובת זהירות קונקרטית לגבי כל נבדק שהשתחרר מבדיקת מאמץ כשהמדדים האובייקטיבים תקינים ואין דבר המלמד על התראה כלשהי. לתפישתי, לא מתקיימת במקרה זה חובת הזהירות הקונקרטית. 11.3 להלן תבחן התנהגות הנתבעת בכל שלבי הבדיקה. שלב הבדיקה במנוחה התבצע ללא כל פגם. לא הופרה כל חובה מטעם הנתבעת. מבחינה עובדתית נדחתה הטענה כי הושמעה תלונה כלשהיא מטעם המנוחה במהלך ביצוע הבדיקה בשלב המנוחה. 11.4 שלב בדיקת המאמץ התבצע אף הוא ללא פגם כלשהוא וללא הפרת חובת הזהירות מטעם הנתבעת. בבדיקה נכחו שני רופאים וטכנאי. הרופא הבכיר היה קרדיולוג עתיר ניסיון. נרשמה היסטוריה רפואית של המנוחה, והוחלט על ביצוע בדיקת המאמץ על מכשיר הליכון. הבדיקה הופסקה מטעמי עייפות, וכך נרשם. הפסקת הבדיקה מטעמי עייפות הינה שכיחה. (האלטרנטיבה הינה להגיע לדופק המטרה). המנוחה שוחררה מהבדיקה רק לאחר שהרופאים וודאו כי כל המדדים האוביקטיבים תקינים. מששוחררה המנוחה מבדיקה זו במצב תקין יכלה למעשה גם לעזוב את אזור ההמתנה. 11.5 התביעה לא הרימה את נטל הראיה להראות כי בשלב ההמתנה התלוננה התובעת על "כאבים בגב בכתפיים ובידיים" וזאת מהסיבות המצטברות הבאות: א. הטענה הינה טענת בעל דין יחידה, שלא נמצאה לה כל תמיכה אחרת. ב. גרסתו של בעל המנוחה היתה טרופה ובלתי בהירה, לא תאמה את שעות הביצוע ואת שלבי הבדיקה. הגרסה לא היתה עקבית, שמשו בה בערבוביה עדות שמיעה ועדות ממקור ראשון מבלי לציין את האבחנה ביניהם. כפי שציינתי בפתיח לפסק הדין, ניתן להבין זאת על רקע הטראומה האישית שחווה בעל המנוחה, אך אין בכך כדי להקנות משנה תוקף לדברי בעל המנוחה. ג. לא רק זו, אלא שהטענה בדבר התלונה ננגסת גם נוכח העובדות הבאות - (1) לאחר התלונה הזו הלכה התובעת ביחד עם בעלה לקיוסק ובחזרה (מרחק של כ- 200 מ' או יותר). כששבה לא השמיעה תלונה כלשהיא בפני הצוות הרפואי. (2) לאחר ששבו מהקיוסק מצא לנכון בעל התובעת ללכת לחניון הסמוך שם חנה רכבו על מנת לחפש משקפיים. חזקה כי אם אכן היו תלונות למנוחה על כך כי איננה מרגישה טוב , לא היה חיפוש המשקפיים בדרגת עדיפות ראשונה, מה גם שבשל כך נאלץ להשאיר את המנוחה בגפה בחדר ההמתנה כ-35 דקות ואולי אף 50 דקות. (3) הרופאה המתמחה שנטען כי התלונה הושמעה בפניה העידה, ולא זכרה את פרטי האירוע. רופאה זו שהובאה כעדה מטעם התביעה, לא יכלה לתמוך בעדות בעל המנוחה. (4) עוד ציינה הרופאה המתמחה כי בדרך כלל תלונה כללית על עייפות מקובלת בשלבים השונים של הבדיקה, כי ממילא מדובר בקהילת אנשים שחלק ניכר מהם סובלים מתחלואי לב, בשל כך גם הגיעו לבדיקה. (5) הרופאה המתמחה לא נשאלה כלל במהלך חקירתה מהי התנהלותה בדרך כלל במקרים של תלונות על כאבי גב כתפיים וידיים בשלב ההמתנה. 11.6 משלא הורם נטל הראיה להוכיח קיומה של התלונה, ממילא לא ניתן להתייחס ל"התעלמות ממנה" כהפרת חובת הזהירות. 11.7 שלב המיפוי השני הופסק מיד עם התחלתו, בשל תלונות המנוחה, והוזעק הקרדיולוג שהגיע באופן מידי. 11.8 גם בשלב ביצוע ההחייאה לא נמצא פגם כלשהו או התנהגות העולה לכדי הפרת חובת הזהירות. מיד עם השמעת התלונה הגיעו שני רופאים ביניהם קרדיולוג בכיר, אשר החלו בפעולות ההחייאה. ציוד ההחייאה היה זמין. במהלך ההחייאה נקראו שני רופאים תורנים נוספים מטיפול נמרץ ומההתאוששות, וכל אלו בצוותא לא הצליחו להציל את המנוחה. 11.9 מסתבר כי מדובר באירוע רפואי מצער ביותר שלא ניתן היה גם במיומנות רפואית מקצועית סבירה למנוע את תוצאותיו הקשות. 11.10 אכן, נסיבות המקרה מצערות במיוחד וניתן להבין את כאבו הגדול של בעל המנוחה, אלא שלאחר בדיקת נסיבות המקרה, לא ניתן להטיל על הצוות המעורב אחריות לנזק שארע בגין רשלנות כלשהיא. כל זמן שפעולות הרופאים והצוות, סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות, לא ניתן לחייבם בגין פעולות אלו. 12. לסיכום 12.1 התביעה נדחית. 12.2 בנסיבות הענין, אין חיוב התובע בהוצאות. תביעות רשלנות רפואיתרשלנותרפואה