רשלנות רפואית - אובדן סיכויי החלמה

אובדן סיכויי ההחלמה בתביעות רשלנות רפואית הינה דוקטרינה בדיני הנזיקין שהוכרה בפסיקה הישראלית, ומטרתה לסייע לניזוק בעל קושי ראייתי להוכיח קיומו של קשר סיבתי לפי עוולת הרשלנות, על אף שאינו יכול להוכיח קשר סיבתי שכזה לפי מאזן ההסתברות הרגיל, בשל אי ודאות באשר לנסיבות המקרה - "בעיית העמימות הראייתית". מדובר באחת מאותן דוקטרינות והלכות שנוצרו בדין ובפסיקה, במטרה לסייע לניזוק, שאינו יכול להוכיח לפי כללי ההסתברות את אחד מרכיביה של עוולת הרשלנות, במקרים המצדיקים זאת. על-כן נקבע כי זכאי הוא, לפחות לחלק מהפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. מדובר בדוקטרינה המהווה חריג לכלל הרגיל בדיני הנזיקין, של "הכל או לא כלום", אשר לפיו על הניזוק מוטל הנטל להוכיח לפי מאזן ההסתברות, כי התקיימו בעניינו שלושת יסודותיה של עוולת הרשלנות- התרשלות (הפרת חובה); נזק וקשר סיבתי (בין ההתרשלות לבין הנזק), זאת על מנת שיוכל לזכות בפיצוי מהמזיק בגין הנזק שנגרם לו. לפי גישה זאת, אם עמד הניזוק בנטל המוטל עליו, במאזן ההסתברויות, יקבל פיצוי על מלוא נזקיו. דוגמאות נוספות המהוות חריג לכלל הנזיקי הרגיל, הינן לדוגמא, סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המאפשר העברת נטל ההוכחה מכתפי הניזוק לכתפי המזיק, בהתקיים התנאים הרלוונטיים. כך גם במקרים בהם גרם המזיק לנזק ראייתי, אשר בגינו אין הניזוק יכול להוכיח את קרות ההתרשלות, קבעו בתי המשפט כי במקרים שכאלה, כגון העדר רישום רפואי נכון ומדויק, יעבור הנטל לכתפי הנתבע להוכיח העדר התרשלות מצדו. גישות אלו מעדיפות לחרוג מכללי הנזיקין וההוכחה הרגילים, וקובעות מנגנון החורג מגישת "הכל או לא כלום", וזאת על מנת שלא להותיר את הניזוק בלא פיצוי. כך גם דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה ברשלנות רפואית. לפי דוקטרינה זו, כאשר לא יכול הניזוק להוכיח במידה הנדרשת קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין ההתרשלות בשל אותה "עמימות ראייתית", ולפי כללי ההסתברות הרגילים, יתאפשר לו לקבל פיצוי, גם אם חלקי, באם יוכיח הניזוק כי אבדו לו סיכויי ההחלמה כתוצאה מהפעולה הרשלנית כלפיו, ולפי מאזן ההסתברות. מדובר אם כן בסוג של "רשלנות מופחתת" או "קשר סיבתי מופחת", שכן אין הניזוק נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק בהתאם לכללי הנזיקין, אלא די אם יוכיח לפי מאזן ההסתברות כי אותה התרשלות גרמה לו לאובדן סיכויי החלמה בתביעת רשלנות רפואית, ובגין כך - ואך בגין כך - יקבל הניזוק את הפיצוי, אולם אף שיעורו ייקבע בהתאם. מדובר כאמור בחריג לכללי הנזיקין הרגילים, על כן ולא בכדי קבע בית המשפט העליון כי יש ללכת לפי גישה זו רק במקרים חריגים. גישת בית המשפט היא כי המקרים בהם יש להחיל את דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה בתביעות רשלנות רפואית, הינם, רק באותם מקרים בהם הניזוק אינו יכול להוכיח את רכיב הקשר הסיבתי בעוולת הרשלנות לפי מאזן ההסתברות, ובשל גישת "הכל או לא כלום" עשוי הוא להיוותר ללא פיצוי כלל. במקרים שכאלה, יכול הניזוק להוכיח את אותו "ראש נזק נפרד" של אובדן סיכויי ההחלמה, וכי בשל ההתרשלות נגרמה לו פגיעה בסיכויי ההחלמה, כשעליו להוכיח קשר זה לפי מאזן ההסתברות כמקובל. כפי שהודגש לעיל, במקרים אלה הנזק הוא אובדן סיכויי ההחלמה, והפיצוי יינתן בגין נזק זה, ולא בגין הנזק הגופני הכולל שנגרם לתובע, אם בכלל, שכן הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין נזק זה לא הוכח על-ידו באופן מלא, מהסיבות השונות שפורטו לעיל. הרעיון העומד מאחורי הדוקטרינה הוא קביעת ראש נזק של "אבדן סיכויי החלמה ברשלנות רפואית", כאשר על התובע להראות כי נתקיימו יסודות העוולה ביחס לראש-נזק זה מחייבת היא את התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות כי הנתבע גרם ברשלנות לנזק מן הסוג האמור, המדובר כאן בנזק של פגיעה בעצם סיכויי ההחלמה, להבדיל מן התוצאה העשויה להתגשם בסופו של יום. גישה זו, לפיה יש לפנות לדוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה ברשלנות רפואית רק במקרים חריגים, מצויה גם בפסיקה האמריקאית רשלנותאובדן סיכויי החלמהתביעות רשלנות רפואיתרפואה