בפני תביעה על סך של 39,213 ₪ שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר ולאחר שנתנה בה הרשות להתגונן בהסכמה, הדיון בה הועבר עקב סכומה להליך של סדר דין מהיר. עניינה של התביעה שבפני דרישה לתשלום דמי שכירות בגין חנות ברחוב הרצל 44 נהריה. טוענת התובעת כי ביום 8.11.01 נחתם בין התובעת לנתבעים הסכם שכירות בלתי מוגנת לתקופה של שנה עם אופציה להארכה ל-4 שנים נוספות. במסגרת ההסכם טוענת התובעת התחייבו הנתבעים לשלם דמי שכירות חודשיים בשקלים בסך השווה ל-1,500$ בתוספת מע"מ. עוד טוענת התובעת כי במהלך שנת 2002 ובתחילת 2003 הפרו הנתבעים את ההסכם בכך שבמקום לשלם כל 3 חודשים מראש החלו לשלם כל חודש מראש. מוסיפה התובעת וטוענת כי ביום 1.04.2003 היו הנתבעים אמורים לשלם דמי שכירות ל-3 חודשים בסך השווה ל-4,500$ בתוספת מע"מ אך הנתבע 1 פנה אל מנהל התובעת והגיע עימו לסיכום כי במידה וישלם דמי שכירות ל-3 חודשים בתשלום אחד ישלמו הנתבעים דמי שכירות מופחתים בסך השווה ל-1,200$ לחודש בתוספת מע"מ. טוענת התובעת כי הנתבעים לא עמדו בסיכום הנ"ל ושילמו את דמי השכירות הנ"ל בתשלומים ועל כן זכאית התובעת לקבל מן הנתבעים את ההפרש שבין 1,200$ ששולמו ל-1,500$ אשר היו אמורים לשלם ובסך הכל 900$ בתוספת מע"מ. כמו"כ טוענת התובעת כי ביום ה-1.07.2003 היה על הנתבעים לשלם דמי שכירות בגין החודשים יולי- ספטמבר 2003 ולא עשו כן אשר על כן זכאית התובעת לתשלום של 4,500$ בתוספת מע"מ. מנגד בא הנתבע 2 וטוען כי עוד בחודש נובמבר 2002 בסמוך למועד פקיעת חוזה השכירות המקורי ובטרם חידוש האופציה חתם הסכם עם הנתבע 1 ולפיו פרש הוא מהעסק ומהשכירות וכל התחייבויות כלפי צדדים שלישים הנובעות מן העסק הנ"ל חלות על הנתבע 1. לטענתו הסכם זה היה בידיעת ובהסכמת התובעת, ולכן דין התביעה כנגדו להידחות. למען הזהירות אף הוגשה ע"י הנתבע 2, באישור ביהמ"ש, הודעת צד ג' כנגד הנתבע 1'. לא הוגש כתב הגנה להודעת צד ג' ולכן אין מחלוקת בין הנתבעים כי באם מי מן הנתבעים יחויב בגין התביעה שלהלן הרי שהחבות תחול בסופו של דבר על הנתבע 1. הנתבע 2 טוען כנגד התביעה כי במהלך שנת 2002 עמד בתנאי ההסכם ככתבו וכלשונו ולצורך הוכחת טענתו זו מצרף העתקי ח"ן המראות על התשלומים כפי שהתחייב להם בחוזה. עוד טוען הנתבע 2 כי הוסכם בינו לבין מנהל התובעת כי ממשיך הוא את תקופת השכירות לניסיון עד ליום 30.05.2003. לטענתו, פינה את החנות נשוא תובענה זו ביום 30.05.2003 ושילם דמי שכירות עד תום חודש יוני 2003 כפי שהוסכם בינו ובין מנהל התובעת. התביעה, הוגשה ונוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לרבות התיאור המובא לעיל. דיון באו צדדים לפני ובפיהם טענות זה מכאן ומכאן, האחת טוענת כי הנתבעים השתמשו באופציה הנתונה להם על פי חוזה השכירות ועל כן זכאית היא לקבלת דמי שכירות עד לתום תקופת האופציה ובסכום הנקוב בחוזה השכירות, ומן הצד השני בא הנתבע 2 ותמה תמיהה מרובה כנגד הגשת התביעה כנגדו, שכן, טוען הוא מעולם לא הארכתי את חוזה השכירות ואין אני צד למימוש האופציה ולתביעה דנן, ורעהו הנתבע 1 תמה על התביעה שהוגשה כנגדו שכן טוען הוא הרי פעלתי כפי שהוסכם ביני ובין נציג התובעת. אין חולק כי למרות האמור בהסכם השכירות נשוא התביעה כי כל שינוי יעשה אך בכתב, הצדדים שינו מן המוסכם אף בע"פ, לדוגמא, שינוי דמי השכירות החודשיים מ-1,500$ ל-1,200$ לחודש. כך גם לא ניתנה ע"י התובעת אישור בכתב להתאמת המושכר, וגם לא נשלחו בין הצדדים הודעות בכתב להארכת תקופת האופציה. בתיק מסוג זה, אין השופט נדרש אלא לראיות אותן הציגו הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים בפניו במהלך העיון והליבון המשפטי. ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה הוא מוטל, בהתאם לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר". במקרה דנן יש בידי התובעת חוזה חתום עם אופציה להארכה והשאלה המונחת לפתחי האם אכן הוארך החוזה כדברי התובעת, או כדברי הנתבע 1 החוזה הוארך אך לתקופת ניסיון עד ל-30.05.2003. מעיון בח"ן ובקבלות אשר הנפיקה התובעת לנתבעים עולה כי עד לתום תקופת השכירות הראשונה נרשמו הקבלות והח"ן על שם שני הנתבעים ומחודש ינואר 2003 והילך הח"ן והקבלות הונפקו אך על שם הנתבע 1. עובדה זו מצטרפת לעדותו של הנתבע 2 שהייתה עדות קוהרנטית, עקבית ואמינה בעיני. אשר על כן מקובלת עלי טענתו של הנתבע 2 כי עזיבתו את המושכר הייתה בהסכמת התובעת אשר על כן דוחה אני את התביעה כנגד הנתבע 2 ומחייב את התובעת לשלם לנתבע 2 סך של 3,000 ₪ בגין הוצאתיו המשפטיות, הסך הזה יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. ובאשר לנתבע 1 לא מקובלת עלי טענתה של התובעת כי הסכימה להפחית את דמי השכירות אך בכפוף לתשלום אחד שכן מעיון בח"ן נספח ב' לכתב התביעה לא עולה כי סכום זה כפוף ו/או מותנה בצורת תשלום מסוימת, מה עוד שהתובעת קיבלה את התשלומים והנפיקה קבלות בגינם ולא דרשה לקבל הפרשים, אשר על כן דין טענה זו להדחות. הנתבעים שניהם עשו עלי רושם של אנשים ישרים אשר ניסו את דרכם בעולם העסקים ואף כאשר דרכם בעסקים לא צלחה עשו כל שביכולתם לסיים פרק זה בחייהם בצורה מכובדת. עדותו של הנתבע 2 בפני לא הופרכה, עדותו הייתה אמינה עלי וקוהרנטית. עדותו של מנהל התובעת אשר ניהל את המגעים עם הנתבעים לא הייתה אמינה עלי, את אשר היה לו נוח זכר ואת אשר לא היה לו נוח לא זכר. מה עוד שגם טענתו של הנתבע כי הוסכם בין הצדדים על המשך השכירות לתקופה נוספת של 6 חודשים בלבד מקובלת עלי, שכן, פינה הוא את המושכר בזמן בתום התשלומים אשר שילם מסר הוא את מפתחות החנות למשרד התיווך. יצויין בנקודה זו שנציג התובעת טען בתחילה "שאינו עובד עם משרד תיווך" (עמ' 1 שורות 6-5 לפרוטוקול) ואחר כך חזר בו וטען שעובד עם "מתווכים רבים" (עמ' 1 ש' 11). הנתבע 1 לא ניסה להבנות על חשבון הנתבעת ולהרוויח זמן להישאר במושכר ללא תשלום. הנתבע 1 עמד בכל התחייבויותיו לחברת החשמל ולוועד הבית עד לעזיבתו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל גם דין התביעה כנגד הנתבע 1 להדחות. התובעת תשלם לנתבע 1 בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ הסך הזה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים ניתן היום א' באלול, תשס"ד (18 באוגוסט 2004) במעמד הצדדים מנחם קליין, שופט שכירותדמי שכירות