החלטה בפני ערר על החלטתו של כב' השופט דהאן, שדחה את בקשת התביעה להארכת מעצרו של המשיב ב-8 ימים. להבהרת התמונה, אקדים רקע קצר: המשיב נעצר ביום 20/10/09 בחשד למעורבות בעבירות ביטחון חמורות. בימ"ש קמא האריך את מעצרו מעת לעת, וביום 19/11/09 ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו ב-13 יום נוספים, לצורך סיום החקירה והעברת התיק לתביעה. בימ"ש קמא (כב' השופט ליברמן), קבע כי "לכאורה קיים ביסוס איתן לכתב אישום חמור נגד המשיב", והורה למשטרה לסיים את החקירה בתוך 5 ימים. אולם הוא לא הסתפק בכך, אלא אף הורה לתביעה להגיש כתב אישום בתוך 6 ימים נוספים, עד ליום 25/11/09 כלשונו, תוך שהוא מציין כי הוא מבקש "למנוע את הבאתו של המשיב מספר פעמים לביהמ"ש ללא צורך של ממש". השופט ליברמן אף ציין כי אם לא יוגש כתב אישום עד לאותו יום, ישוחרר המשיב, והוסיף כי הוא עוצר את המשיב עד ליום 01/12/09, מועד בו יתקיים דיון בבקשת התביעה. התביעה הגישה בקשה דחופה להבהרת ההחלטה, ואכן ניתנה החלטה נוספת ובה ציין השופט הנכבד קמא כי נפלה טעות בהחלטה, וכי על התביעה להגיש כתב אישום עד ליום 29/11/09. ועדיין נותר חוסר בהירות בהחלטה, כי לא ברור מה פשר הארכת המעצר עד ליום 01/12/09, אם קיימת החלטה להגיש כתב אישום במועד מוקדם יותר, תוך הוראה לשחרר את המשיב אם לא ייעשה כן. בכל אופן, התיק הגיע לתביעה ביום 25/11/09, ונוכח היקפו הגדול, סברה התביעה כי לא תוכל להכין כתב אישום במועד שנקבע בהחלטה הקודמת. לפיכך פנתה בבקשה להאריך את מעצרו של המשיב ב-8 ימים נוספים, לצורך הגשת כתב אישום. הבקשה נדחתה כאמור ע"י כב' השופט דהאן, אשר כתב בהחלטתו את הדברים הבאים: "אני סבור כי אין בסמכותי לתת החלטה בבקשה חדשה, באשר היא באה בסתירה ברורה להחלטתו של חברי כב' השופט ליברמן וכי הדרך המשפטית הנכונה הינה הגשת ערר או בקשה לעיון חוזר בפני כב' השופט ליברמן. לפיכך אני דוחה את הבקשה...". על כך הערר שבפני, כאשר לטענת התביעה טעה בימ"ש קמא (כב' השופט ליברמן) כאשר נתן הוראות לתביעה באשר למועד להגשת כתב אישום, בדיון שנערך בבקשת המשטרה להארכת מעצר בעילה שונה של צורכי חקירה. עוד טוענת התביעה כי טעה בימ"ש קמא (כב' השופט דהאן) כאשר קבע כי אינו מוסמך לדון בבקשה נוכח ההחלטה הקודמת של השופט ליברמן, וכן בקביעתו כי אם תגיש התביעה בקשה לעיון חוזר, עליה להידון דווקא בפני השופט שנתן את ההחלטה הראשונה. במהלך הדיון בפני, מסר הסנגור בהגינותו כי הוא מותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. לאחר שעיינתי בחומר החקירה והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהיקפו, ולאחר ששמעתי את טיעוני התביעה, שוכנעתי כי יש מקום לתת לתביעה את פרק הזמן שהיא מבקשת לצורך הגשת כתב האישום, ולכן ייאמר כבר עתה כי הערר מתקבל וכי מעצרו של המשיב מוארך עד ליום 06/12/09, מועד בו הצהיר סגן הפרקליט כי עד אליו תגיש התביעה כתב אישום ותעתור למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. לכאורה, יכולתי להסתפק בדברים עד כה, אולם מצאתי להעיר הערות אחדות על ההליכים שהתנהלו בבימ"ש קמא, ולא בכדי הארכתי מעט בתיאורם של הליכים אלה. ראשית, אציין את המובן מאליו, כי כאשר מדובר בהחלטה מורכבת שמתייחסת למועדים שונים ולשלבים שונים של ההליך הפלילי, ראוי לבדוק היטב שאין סתירה פנימית בהחלטה. שנית, כאשר בימ"ש דן בבקשת המשטרה להארכת מעצר לצורך חקירה, מוטב שלא יקצר הליכים, וראוי לו להימנע בשלב זה מלתת הוראות לתביעה באשר למועד הגשת כתב האישום, כאשר התביעה אינה צד לדיון, ואינה יכולה להביע את עמדתה בעניין. המיקום הנכון של דיון כזה הוא לאחר שהתביעה מצהירה על כוונתה להגיש כתב אישום, ומבקשת ארכה לשם כך, בדומה למה שנקבע בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ויש לתת לעמדת התביעה את המשקל הראוי בטרם החלטה בעניין זה. שלישית, אם התביעה מוצאת כי אינה יכולה לעמוד במסגרת הזמן שנקבעה לה בהחלטת בית המשפט, כאשר היא איננה צד לדיון ולא נשמעה עמדתה בעניין, היא רשאית לבקש הארכת מעצר לפרק זמן נוסף, לאו דווקא בדרך של הגשת ערר, וכבר עמדתי על כך בעבר בע"מ 3192/08 לאמור: "...לאחר שהתיק הגיע לתביעה הצבאית, בקשה התביעה לראשונה את הארכת המעצר לצורך הגשת כתב אישום. מאחר והבקשה הקודמת הוגשה ע"י המשטרה, אינני סבור כי משבאה התביעה לכלל מסקנה כי נדרשת הארכת מעצר נוספת, היא מנועה מלבקש זאת. אדרבה, המשטרה נהגה כראוי כאשר בקשה הארכת מעצר לתקופה קצרה יחסית, והתביעה רשאית הייתה לעתור להארכת מעצר נוספת, אם מצאה, לאחר שתיק החקירה הועבר אליה, כי אין באפשרותה להגיש כתב אישום במועד שנקצב קודם לכן. מובן כי היה על ביהמ"ש לבחון בקפידה בקשה מעין זו של התביעה". הטעם לכך הוא שמדובר בשתי עילות מעצר שונות: המשטרה מבקשת מעצר בעילה של צרכי חקירה והעברת התיק לתביעה, ואילו התביעה מבקשת מעצר בעילה של הגשת כתב אישום. לכן, בקשתה של התביעה לא הייתה צריכה להיות על דרך של ערר לבית משפט זה, אלא מדובר למעשה בבקשה ראשונה למעצר לצורך הגשת כתב אישום, ובדין הוגשה הבקשה לבימ"ש קמא. רביעית, גם אם נניח שההליך הראוי במקרה זה הוא לעתור לעיון חוזר בהחלטה הקודמת, אין כל הכרח שדיון כזה ייעשה דווקא ע"י אותו שופט שנתן את ההחלטה המקורית, והדיון "יכול שיתקיים בפני כל שופט של אותו בית משפט שבפניו מוגשת הבקשה" כלשונו של קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורת 2008, חלק ראשון, עמ' 404. אכן, יש מקרים שבהם יש יתרון בולט לשופט שנתן את ההחלטה המקורית, בעיקר כאשר מדובר בטענה של שינוי נסיבות בשל כרסום בראיות, והתייחסתי לכך בע"מ 1587/08, כאשר ציינתי כי "... נקודת המוצא בהחלטה על עיון חוזר, הינה תוקפם המלא של הדברים שנאמרו בהחלטה המקורית, ובחינת ההשפעה של השינויים שחלו מאז ניתנה אותה החלטה, על שאלת המשך המעצר. ומי לנו טוב יותר לעסוק בכך, מאשר השופט שנתן את ההחלטה המקורית...". אולם לא זה המקרה שלפנינו, שבו נדונה שאלת משך הזמן שיש לתת לתביעה לצורך הגשת כתב אישום, ובעניין זה אין כל יתרון לשופט שנתן את ההחלטה המקורית. במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר בהחלטה שניתנה מבלי שנשמעה כלל עמדתה של התביעה, שהיא הצד הרלבנטי לדיון בעניין זה. לכן לא הייתה כל מניעה שהבקשה תידון בפני כב' השופט דהאן. בסופו של דבר, כאמור לעיל, החלטתי להאריך את מעצרו של המשיב עד ליום 06/12/09, ורשמתי לפני מפי סגן הפרקליט, כי עד למועד זה תגיש התביעה כתב אישום. הארכת מעצרמעצר